תובענה לסעדים כנגד בנק בטענות אשר המרכזית שבהן הינה כשלים במימוש בטוחות.

רקע לתובענה

1. המשיב הינו בנק בו ניהלה המבקשת 1, הגב' סלמה אליס (להלן: "אליס") חשבון עו"ש שנפתח בתחילת שנות ה - 90. לאורך השנים, לאחר פתיחת החשבון, על מנת לקבל אשראי נוסף או להבטיח אשראי שניתן, דאגה אליס לפי דרישות הבנק לבטוחות. המבקש 2 מר יוסף סלמה (להלן: "יוסף") הינו בעלה של אליס. המבקשת 3, הגב' לימור לוגסי (להלן: "לימור") הינה אחותה של אליס. המבקש 4 מר שרל סויסה (להלן: "שרל") הינו אחיה של אליס. המבקש 5 מר סלמה מאיר, אחיו של יוסף, אינו מבקש סעד מפורש אלא מצוין כי הינו אחד מבניה של המנוחה סלמה (סודרי) סימי ז"ל (להלן: "המנוחה"), אשר נפטרה ביום 31.12.2005. לא ברור מה הסעד לו עותר המבקש 5, אשר אינו מנהל עזבון המנוחה ולא נטען כי הינו יורשה היחידי. כפי שיפורט להלן, למרות שהחוב לבנק, לשנת 2001 עמד על כ - 700,000 ש"ח, תפח הוא לערכים של כ - 10 מליון ש"ח כטענת המבקשים, בשל מחדלי הבנק וברשלנות, בדגש על חידלון במימוש בטוחות שתפס במשך שנים ארוכות, דבר שגרם למבקשים נזק כבד עד כדי פקיעת החוב. בראש הדברים יפורטו הבטוחות שניתנו לבנק להבטחת האשראי.

הבטוחות בהן אוחז הבנק

2. להלן יפורטו הבטוחות בהם אחז הבנק להבטחת האשראי שניתן לאליס:

א. חנות הראשונים - ביום 14.11.94, חתמה המנוחה על משכנתא בדרגה ראשונה לטובת הבנק, להבטחת חובותיה של אליס עד לסך בשקלים השווה ל - 20,000$ בערכי קרן. המשכנתא נחתמה על חנות ברחוב הראשונים באשדוד בגוש 2086 חלקה 73/1 (להלן: "חנות הראשונים"). ביום 1.5.96 חתמה המנוחה על משכנתא בדרגה ראשונה נוספת על חנות הראשונים, אף כאן, להבטחת חובותיה של אליס, הפעם בהיקף 30,000$ בערכי קרן. הבנק הגיש בקשה למימוש חנות זו ביום 20.12.99. לבקשת הבנק מונה ככונס נכסים עו"ד מנשה שני (להלן: "כונס הנכסים"). כחלק מהליכי המימוש, הוערכה חנות זו לצורכי מימוש מהיר ע"י השמאי עודד האושנר מטעם הבנק, ביום 15.10.00 בסך של 35,000$ שלא היה חולק כי הינם בשקלים 125,082 ש"ח למועד השומה.

ב. דירת המנוחה ברח' הרב קוק - המנוחה הוסיפה ושעבדה את דירתה, ובהתאם חתמה על שטר משכנתא בדרגה שנייה לטובת הבנק כזוכה, להבטחת חיוביה של אליס עד לסך של 100,000 ש"ח בערכי קרן, וזאת ביום 25.9.96. מדובר בדירה בה התגוררה המנוחה ברח' הרב קוק 1 באשדוד, גוש 2066 חלקה 234/18 (להלן: "דירת המנוחה" או "הדירה ברח' הרב קוק"). לגבי דירה זו לא התבקשו סעדים רלבנטיים.

ג. הדירה ברח' הדקל - ביום 25.9.96 חתמו אליס ויוסף על שטר משכנתא בדרגה שנייה להבטחת סכומים שיגיעו לבנק בערכי קרן של 150,000 ש"ח. הנכס שמושכן במועד זה היה דירת מגוריהם ברחוב הדקל 7/4 באשדוד, בגוש 2088 חלקה 38/8 (להלן: "הדירה ברח' הדקל"). בקשת הבנק למימוש הדירה הוגשה ביום 10.6.10 בהוצל"פ הרצליה.

ד. הערבים - ביום 29.3.98, ומספר ימים לאחר מכן ביום 9.4.98 חתמו לימור ושרל על ערבות מוגבלת בסכום קרן של 250,000 ש"ח לכול חובותיה של אליס בבנק.

ה. החנות ברח' הרצוג - ביום 18.5.98 חתמה אליס על בקשה למתן הלוואה בהיקף 500,000 ש"ח לפריסת החוב, הלוואה שהייתה צריכה להשתלם ב - 96 תשלומים חודשיים שווים. ביום 27.4.99 חתמו אליס ויוסף על שטר משכנתא בדרגה ראשונה להבטחת סכומים כספיים שיגיעו לבנק מאליס. המשכנתא נחתמה בסכום קרן של 250,000 ש"ח ליום חתימתה. הנכס שמושכן בשטר המשכנתא מיום 27.4.99 הינו חנות ברחוב הרצוג ברובע ב' באשדוד, גוש 2066 חלקה 357/3 (להלן: "חנות הרצוג"). הבנק הגיש בקשה למימוש המשכנתא על חנות זו ביום 26.1.00. לבקשת הבנק מונה עו"ד מנשה שני ככונס נכסים גם לחנות זו אשר כחלק מהליכי המימוש ולצורכי מימוש מהיר הוערכה ע"י השמאי עודד האושנר מטעם הבנק, ביום 31.8.00 בסך של 28,000$ שלא היה חולק כי ערכם בשקלים למועד האמור עמד על סך 112,112 ש"ח.

רקע נוסף – הליך משפטי קודם והליך תלוי ועומד

3. פסק הדין באשדוד - הבנק הגיש כנגד המבקשים בבית המשפט השלום באשדוד ביום 19.6.01, בת"א 1193/01 תביעה על סך 711,578 ₪ ששיקפו את חובה של אליס ליום הגשת התביעה לבנק. בהעדר בקשת רשות להתגונן, ניתן פסק דין, כעולה מפסיקתה מיום 26.12.01. בעקבות פסק הדין, הגיעו המבקשים 1-2 להסדר פשרה עם המשיב ביום 16.12.02, הסכם שתכליתו פירעון החוב, מבלי שהבנק נדרש להקפיא הליכים בהם פתח, אולם בהסכם זה המבקשים לא עמדו. הבנק שלא היה מנוע מלהמשיך לממש את החנויות שתפס, לא עשה כן עד לעת האחרונה. את פסק הדין משנת 2001, פעל הבנק ופנה לממש רק שנים רבות לאחר מכן, ביום 17.3.08. לא ברור מה היו הנסיבות המדויקות, אולם עולה כי לאחר פתיחת תיק ההוצל"פ, ביום 15.5.08, תוקן פסק הדין בכך שחיובם של לימור ושרל, שערבו באופן מוגבל לחובה של אליס, הופרד מחיובם של אליס ויוסף.

תביעת הארנונה - הליך התלוי ועומד כיום בין הצדדים הינו, תביעת עיריית אשדוד בשל חוב ארנונה על החנויות (ת"א 1175/09 בבית המשפט השלום באשדוד).

תמצית טענות המבקשים:

4. למבקשים טענות רבות כנגד הבנק המשיב ובהתאם הגישו שורה ארוכה של סעדים בהם דרישה לקבוע כי הבנק פעל בחוסר תום לב ובאופן לא סביר בכל הקשור למימוש המשכנתאות, ברשלנות ובאופן שגרם להם נזקים כבדים עד כדי פקיעת הערובות להבטחת החיוב לבנק. בית המשפט התבקש להצהיר כי המשכנתא הנוספת שחתמה המנוחה על חנות הראשונים בטלה וכן ביקשו כי בית המשפט יורה על הקטנת סכומי החוב ולהצהיר כי אין כל משמעות לתביעה שננקטה נגד המבקשים בבית המשפט השלום באשדוד. עוד הוסיפו וביקשו המבקשים הצהרה ולפיה בטלים כל הריביות וההוצאות השונות שהוטלו עליהם וכן להצהיר כי החוב לבנק נפרע במלואו. בין יתר טענות המבקשים היו מחדלי הבנק וחוסר המעש במשך שנים מפעולה כנגדם. טענות המבקשים עלו הן כנגד מימוש החנויות שנתפסו על ידי הבנק בשנת 2000 ומומשו רק לאחרונה והן בהתייחס לפסק הדין שניתן בשנת 2001 אולם רק בשנת 2008 הוגש לבצוע. אשר למשכנתא עליה חתמה המנוחה, טענו המבקשים כי היא הייתה תלויה לחלוטין בסביבתה, בהיותה אישה מבוגרת מאוד ואף בעלת נכות שהתבטאה בכך שהוכרה כעיוורת ולפיכך המשכנתא השנייה שעשתה לטובת הבנק על חנות הראשונים בטלה.

תמצית טיעוני הבנק.

5. טען הבנק כי אין קשר בין פעולותיו לגביית החוב כלפיו ובין עובדת קיומו של חוב פסוק התלוי ועומד כנגד המבקשים. טוען הבנק כי אין משמעות לסעד המבוקש לתיקון סכום החוב למימוש הדירה ברח' הדקל שכן ממילא, בשל החובות הכבדים של אליס ויוסף, יוכל הבנק לבקש הטלת עיקול במסגרת הליכי הגבייה כנגדם. מוסיף הבנק כי לאחרונה, מכרה כונסת הנכסים שהחליפה את עו"ד מנשה שני את החנויות המשועבדות, וזאת בסכום כולל של 280,000 ש"ח, אשר הבנק ציין כי מהם ישולמו חובות שהוטלו על הנכסים כמו לעיריית אשדוד. טוען הבנק כי המבקשים בחוסר תום לב פנו בהליך מקביל להליך המתקיים בבית המשפט השלום באשדוד לגבי הארנונה שעל החנויות. כן טען הבנק כי בית משפט זה אינו מוסמך לדון ברוב הסעדים המבוקשים שכן אינם בסמכותו העניינית. מוסיף הבנק וטוען כי טענות המבקשים באשר לתביעה באשדוד בה ניתן פסק דין כנגדם בשנת 2001 אין בהם כל ממש שכן פסק הדין הפך לחלוט ואין מחלוקת כי המבקשים ידעו על כך שנים רבות לפני הגשת התובענה. מוסיף הבנק וטוען כי בטענות המבקשים יש שיהוי רב ובמיוחד בטענות הנוגעות למנוחה וכשרות הליכי יצירת המשכנתא לטובת הבנק. לסיכום טען הבנק כי המבקשים המשתמטים מחובותיהם שנים רבות, מבקשים להמשיך לעשות כן ולפיכך ביקש דחיית התובענה.

התובענה ותשובת הבנק

6. התובענה הוגשה במקור לבית המשפט המחוזי בבאר שבע ביום 27.7.10, והועברה לסמכותו העניינית של בית המשפט השלום בהתאם להחלטת כב' השופט ואגו מיום 17.8.10. במסגרת הטיפול בבקשה לסעד זמני, התקיים דיון בין הצדדים ביום 2.12.10, כאשר לקראת הדיון הבנק הגיש תגובה לצו המניעה הזמני שהתבקש, תגובה לה צורף תצהירה של הגב' אורנה דיין, המנהלת הנוכחית של סניף אשדוד של הבנק המשיב. הבנק לא הגיש לתיק העיקרי תגובה ולא תצהיר שיגבה את העובדות השנויות במחלוקת. בפתח הדיון בתיק העיקרי שהתקיים ביום 15.3.12, התנגד ב"כ המבקשים לקבלת התצהיר שהוגש במסגרת הסעד הזמני, כתצהיר שיתמוך בטענות המשפטיות של הבנק בתיק העיקרי. בהחלטת ביניים התרתי לבנק להסתמך על תצהיר הביניים שנערך, אולם כבר כעת יש לציין כי במסגרת תצהיר זה הבנק לא התייחס לטענות עובדתיות שונות של המבקשים, דבר שתהיה לו משמעות עובדתית רבה, כפי שיפורט להלן.

הראיות

7. המבקשים כולם הגישו תצהירי עדות ראשית. בפועל, נחקרו המבקשים 1-3 בלבד. מטעם הבנק הסתמך הוא על תצהירה של מנהלת הסניף הנוכחית, הגב' אורנה דיין. באשר למסמכים הרלבנטיים, לא הייתה מחלוקת עקרונית לגביהם, והצדדים הסתמכו על שטרי משכנתא, מסמכי הבנק, הסכמים שונים, כתבי בי-דין והתכתבויות שבין הצדדים. ראוי לציין כי לאחר ישיבת ההוכחות, ננקט בהסכמה מנגנון בדיקה, במסגרתו הועברו לבית המשפט שטרי המשכנתאות המקוריים על מנת שב"כ המבקשים יוכל לעיין בהם ובהתאם לשקול בקשה נוספת או בקשת צו לסיכומים בכתב.

דיון

אקדים את המאוחר, כפי שיפורט להלן, מסקנתי הינה שיש לקבל את התובענה בחלקה.

סמכות עניינית

8. בפתח הדיון בטענות הצדדים, תידון טענת הבנק להעדר סמכות עניינית. התובענה הוגשה במקור לבית המשפט המחוזי בבאר שבע. בהחלטה מיום 17.8.10, הורה כב' השופט אריאל ואגו על העברת התובענה לבית המשפט השלום בבאר שבע, וזאת תוך ציון העובדה שאינה במחלוקת ולפיה שווי העניינים שבגינם מתבקשים הסעדים השונים הינו בסמכות בית המשפט השלום. לפיכך, משהועברה התובענה לבית המשפט השלום, קנה בית המשפט השלום סמכות עניינית, גם אם לשיטת הבנק חלק מהסעדים המבוקשים אינם בסמכות בית משפט. מכאן שלא מצאתי כל צורך להאריך בטענות הבנק באשר לסמכות בית המשפט לדון בתובענה זו או בסעדים המבוקשים בה שמצאתי כי לכל הפחות בסמכות בית המשפט לאור העברת התיק בנסיבות כאמור. לאחר הדיון בטענת הסמכות העניינית, אדון בטענות לגופן.

הליכי מימוש החנויות בידי הבנק

9. כפי שפורט ברקע לתובענה, להבטחת חובה של אליס מושכנו שתי חנויות, אשר לצורך מימושן הגיש הבנק בקשות ביום 20.12.09 לגבי חנות הראשונים, וביום 26.1.00 לגבי חנות הרצוג. סמוך לאחר מכן מונה כונס הנכסים עו"ד מנשה שני והוגשו שומות לבקשת הבנק, החנות ברח' הראשונים, בשומה מיום 15.10.00 הוערכה למימוש מהיר בשווי 125,082 ש"ח ואילו החנות ברח' הרצוג הוערכה בהתאם לשומה מיום 31.8.10 למימוש מהיר בשווי של 112,112 ש"ח. סה"כ, נכון לאוקטובר 2000 הערכת השווי של החנויות עמדה על סך כולל של 237,194 ש"ח. כפי שכבר פורט, הבנק מכר בפועל את החנויות לאחרונה, בשנת 2012, בסכום ברוטו של 280,000 ש"ח.

המבקשים טענו לנזק כבד ורשלנות במימוש החנויות אשר נמסרו לידי כונס הנכסים מטעם הבנק בשנת 2000. לבנק המשיב לא הייתה כל תשובה וכל הסבר, מדוע השתהה כ - 12 שנה! במימוש החנויות. הבנק יכול היה לזמן, לדוגמא, את עו"ד מנשה שני שיסביר מה היה במהלך כל אותן שנים, אולם הבנק לא נקט בכול פעולה. מנהלת הסניף הגב' אורנה דיין לא יכולה הייתה להוסיף כל פרט ולהשלים את המידע, קל וחומר שלא לסתור את העובדות הרלבנטיות להיעדר פעולות מימוש, כטענת המבקשים.

10. הבנק החל בהליכי מימוש החנויות בשלהי 1999, הליכי מימוש שהסתיימו לאחרונה בשנת 2012. הערכת שווי החנויות למימוש מהיר כפי שנקבע בשומות מאוגוסט ואוקטובר שנת 2000 עמדה על סך של 237,194 ש"ח בעוד שבסופו של יום, החנויות מומשו בשנת 2012 בסכום של 280,000 ש"ח, סכום ברוטו שכולל הוצאות שונות. חובה של אליס, שעמד בסוף שנות ה - 90 על קרוב ל- 500,000 ש"ח, ובהתאם לפסק הדין בתביעה באשדוד בשנת 2001, על כ - 700,000 ש"ח, עומד נכון להיום על סדר גודל של קרוב ל - 10 מליון ש"ח. כלומר, בעוד חובה של אליס תפח עד כדי קרוב לפי 20 מהחוב המקורי, הבנק הצליח בערכי ברוטו, לשמור פחות או יותר על סכום הקרן של הבטוחה שקיבלו למימוש, אותן חנויות ממושכנות.

הנתונים שהובאו מדברים בעד עצמם, פעולת הבנק רחוקה מאוד מהליכי מימוש סבירים. טען הבנק כי הליכי המימוש הושהו במסגרת הסכם הפשרה שבין הצדדים משנת 2002, אולם עיון בהסכם מעלה כי הבנק שמר על כל זכויותיו ולא צוין בהסכם זה כי בשל הליכי הפשרה וכל עוד המבקשים עומדים בהם, ימנע הבנק ממימוש החנויות. לא ברור מדוע הבנק לא פעל מיד בסמוך להפרת הסכם הפשרה. מסקנת הדברים הינה אחת. הבנק התרשל כלפי המבקשים, רשלנות שהביאה לכך שחובם של המשיבים תפח בלי פרופורציה והצדקה, ומכאן שיש טעם בטענות המבקשים לרשלנות הבנק במימושים.

11. רבות נכתב על מעמדו של בנק מול הלקוח. כך למשל בע"א 3352/07 בנק הפועלים נ' קריסטין הורש (7.12.09), הוזכר מעמדו של הבנק כספק שירות חיוני בעל עוצמה רבה, המחויב לפעול בתום לב, נוכח עוצמתו הרבה ומיומנותו בטיפול בכספים, והפער האדיר שבינו לבין הלקוח. מעמדו ועוצמתו של הבנק, אינם מתיישבים עם נסיבות ההתנהלות מול המבקשים, והחידלון רב השנים בטיפול בעניינם, דבר שתוצאתו ,הענקת סעד לאיון היתרון הבלתי סביר שהבנק בהתנהלותו יצר מול המבקשים והעמדת המבקשים במקום שהיו עומדים בפעולה סבירה של הבנק בגביית החוב.

יחד עם האמור, יש לבחון מהו הנזק שנגרם בפועל למבקשים, כתוצאה מרשלנות הבנק. אצא מנקודת מוצא ולפיה החנויות היו ממומשות בתוך זמן סביר מעריכת השומה, אניח כשנה לאחר מכן, כלומר בשלהי שנת 2001, פחות או יותר המועד בו ניתן פסק הדין באשדוד. החוב הפסוק, כפי שנקבע בפסק הדין מיום 26.12.01 הינו סך של 711,578 ש"ח נכון ליום הגשת התביעה 19.6.01. ניתן לערוך אומדן ולפיו מהסכום האמור יופחת הסכום שבו ניתן היה לממש את החנויות במימוש מהיר בהתאם להערכת השמאי, 237,194 ש"ח. כיוון שבחישוב יש ערכים הנכונים לתאריכים שונים, ובשל שיקול הדעת המוקנה לבית המשפט, הסכום שיועמד באומדן כחוב לבנק, נכון ליום הגשת התביעה נגד המבקשים, יום 19.6.01 לאחר הפחתת שווי החנויות, ככול שהיו ממומשות תוך זמן סביר, על סך של 475,000 ₪, (להלן: "החוב הבסיסי").

התנהלות הבנק בביצוע פסק הדין מיום 26.12.01.

12. בעקבות פסק הדין כנגד המבקשים בשנת 2001, הגיעו אליס ויוסף לפשרה עם הבנק בשנת 2002, פשרה אשר בתנאיה לא עמדו הם. רק כשבע שנים לאחר מכן, וזאת ביום 17.3.08 מועד בו פתח הבנק תיק הוצאה לפועל כנגד המבקשים. באופן תמוה שלא הוברר בהליך זה, תוקנה הפסיקתה שנחתמה באשר לפסק הדין משנת 2001, באופן שחיובם של לימור ושרל הופחת וירד לשליש החיוב המקורי, וזאת במסגרת פסיקתה מתוקנת. לא ברור מי הגיש את הבקשה לתיקון ומדוע למשל, אם קטן חיובם של לימור ושרל עד כדי שליש, מדוע שכה"ט הפסוק בו חויבו, בהתאם לתעריף המינימאלי לא קטן בהתאם. בכול אופן, לטענת המבקשים, התרשל הבנק כלפיהם בהגשת הבקשה למימוש פסק הדין, שניתן בשלהי שנת 2001, כלומר קרוב ל - 7 שנים לאחר מתן פסק הדין. מאידך, טוען הבנק כי פסק הדין לא התיישן ובכול אופן המבקשים ידעו על פעולות הבנק ואף הגיעו להסכם פשרה בו לא עמדו.

ברי כי ככול שמשתהה זוכה בהגשת בקשת ביצוע פסק דין, במיוחד כאשר החוב הפסוק תופח בשל ריביות חריגות מעל ומעבר לריביות שנקבעו בחוק פסיקת ריבית והצמדה תשכ"א – 1961, נגרם לחייבים נזק בל ישוער. אמנם, הבנק טען כי פעל נגד החייבים לגביית חובם, אולם יחד עם זאת, מעבר לאמירה סתמית, לא תמך הבנק את טענתו בכול ראייה כך שנראה כי לא עשה דבר או מעשה משמעותי לגביית החוב. כפי שצוין לעיל, הבנק לא הגיש תצהיר תשובה לתובענה והסתפק בתצהיר שהוגש בתמיכה לתשובה לצו המניעה הזמני. בחקירתה הנגדית של מנהלת הסניף הגב' אורנה דיין, לא הצליחה היא להוסיף כל פרט וכל מידע עובדתי, למעשה, לגב' אורנה דיין לא היה כל מושג באשר להליכי הגבייה כנגד המבקשים. הבנק יכול היה להביא לעדות בעלי תפקיד אחרים, אשר עוסקים בגבייה או היה להם מידע לגבי ההליכים כנגד המבקשים, ואף כאמור את עו"ד מנשה שני, אך הוא לא עשה כן, ומכאן שיש להעמיד כנגד הבנק את החזקה ולפיה צד שיכול היה להביא ראיות או עדים לתמיכת גרסתו ולא עושה כן, הדבר יסייע ויתמוך בראיות כנגדו ויחזק את גרסת המבקשים.

13. לאור מחדלי הבנק וההתנהלות הרשלנית בהליכים שננקטו, יש מקום לקבל את עתירת המבקשים ולהורות כמבוקש, כלומר להצהיר על כי התנהלות הבנק גרמה נזק רב למבקשים ובמיוחד לתפיחה אדירה של חובם לבנק, דבר שיביא לכך שבית המשפט יפעיל את סמכותו ושיקול דעתו וייתן מענה להתנהגות זו. יחד עם זאת, כפי שנקבע לעיל, לגבי משמעות הרשלנות שבמימוש החנויות, תוך הפעלת שיקול דעת בית המשפט, לא יקבע כי החוב לבנק יראה כנפרע, אלא יינתן צו המביא בחשבון את עוצמת הרשלנות והפגיעה במבקשים מחד, למול מצבם אילו הבנק היה פועל באופן סביר ויעיל. לפיכך ובאומדן, אני מורה כי לחוב הבסיסי, כפי שנקבע לעיל בפסק הדין בבית המשפט השלום באשדוד משנת 2001, לא ייווספו אלא הפרשי הצמדה וריבית כאמור בחוק פסיקת ריבית והצמדה שלעיל ובהתאם לכך יחושב החוב לבנק עד פירעונו.

מימוש דירתם של אליס ויוסף והויתור על זכותם להיות דיירים מוגנים

14. הצדדים הגיעו להסכמה, במסגרת הדיון בצו המניעה הזמני ולפיה השווי למימוש המשכנתא על דירתם של אליס ויוסף יהיה הסך של 225,000 ₪ שהינם 150,000 ₪ בצירוף הצמדה מאז חתימת המשכנתא בשנת 1996 ועד היום.

טענו אליס ויוסף כי חתימתם על ההסכם ובמיוחד על סעיף הויתור על זכותם להיות דיירים מוגנים, בוצעה בנסיבות המחייבות הצהרה על ביטול הויתור וכי הויתור בטל מעיקרו. בין היתר נטען כי נוסח הויתור הכתוב בסע' 11-12 לתנאים המיוחדים תוך הפנייה למג'לה מצביעה על כך שלא ניתן למבקשים כל הסבר מהם ההגנות ועל מה הם מוותרים. משהבנק לא הגיב לנקודה זו ולא הגיש תגובה לתובענה, כמו גם לא התייחס עובדתית לדברים בתצהיר, ומשהבנק לא התייחס לנקודה זו בסיכומיו, יש לראות בכך הסכמה לסעד המבוקש. לפיכך, אני מורה על ביטול הויתור עליו חתמו אליס ויוסף, המבקשים 1-2, ויתור על הזכות לדיור חלופי ככול שתמומש דירת מגוריהם כמבוקש.

בטלות המשכנתא הנוספת של המנוחה בסך 30,000$

15. המנוחה משכנה את החנות ברח' הראשונים במשכנתא מוגבלת בסכום של 20,000$ בתוספת הוצאות וסכומים אחרים שהחייבים יהיו חייבים בתשלומם בהתאם לתנאי שטר המשכנתא. בתנאים המיוחדים נקבע כי על אף הסכום המוגבל, תיווסף לו ריבית. המבקשים אינם חולקים על תקפות שטר משכנתא זה. טוענים המבקשים כי המנוחה חתמה על שטר משכנתא נוסף בקשר לאותה חנות, המוגבל בסכום של 30,000$ אשר לא יכול להיות שהמנוחה חתמה עליו. טענו המבקשים כי המנוחה הייתה באותה עת עיוורת ומבוגרת ולא יצאה מהבית ללא ליווי ולפיכך ביקשו כי בית המשפט יורה על בטלות המשכנתא הנוספת על החנות. הבנק התנגד למבוקש בטענות שונות בהן השיהוי הרב שבהגשת הבקשה לביטול המשכנתא השנייה.

לא מצאתי מקום להיעתר לעתירת המבקשים להורות על ביטול המשכנתא השנייה שחתמה המנוחה על החנות. המבקשים לא הבהירו מדוע הבקשה הוגשה רק כיום, ולא סמוך לאחר הגשת הבקשה לביצוע שטר המשכנתא בשלהי 1999, כאשר מאז ועד היום חלפו שנים רבות, והמנוחה נפטרה בשלהי שנת 2005. מעבר לדברים, לא ברור האם יש נפקות בכלל להצהרה כמבוקש שכן החנות ברח' הראשונים מומשה לאחרונה תוך שהמבקשים לא חולקים על כי שטר המשכנתא הראשון שחתמה המנוחה על החנות היה תקף, ועל פני הדברים, סכום המימוש נבלע במשכנתא הראשונה. לא רק זאת אלא ספק אם המבקשים הם שיכולים לעתור לביטול המשכנתא השנייה, זכות ששמורה על פני הדברים לכל היורשים או לעיזבון. בנוסף, חזקה כי שטר המשכנתא שנחתם בפני עו"ד נעשה כדין, והמבקשים לא השכילו ולא הביאו כל ראיות מעבר לסברתם, כמו עדות של עוה"ד שהחתים את המנוחה. לפיכך, אני מורה על דחיית הסעד המבוקש של הצהרה על כי שטר המשכנתא השני שחתמה המנוחה על החנויות הינו שטר בטל.

הסעד האופרטיבי

16. המבקשים הגישו את התובענה לסעדים הצהרתיים. כידוע, סעד הצהרתי הוא סעד שבשיקול דעתו הרחב של בית המשפט, (ראו: (א' גורן סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה שמינית, 2005) 469), ובנסיבות שפורטו, יש מקום לקבל את התובענה בחלקה ולאור התנהלות הבנק בהליכי גביית החוב. כפי שנקבע לעיל, החוב הבסיסי שממנו יהיה מקום להפחית סכומים ששולמו, או להוסיף הוצאות, הועמד באומדן, ליום הגשת התביעה באשדוד, 19.6.01 על סך 475,000 ₪. ממועד זה, לחוב הבסיסי יווספו הפרשי הצמדה וריבית בלבד. בהתאם לכך, בתיק ההוצל"פ שנפתח כנגד המבקשים יתוקן סכום הקרן וכן יעודכנו בהתאם ההוצאות הנגזרות בתיק, ובין היתר שכה"ט המגיע לב"כ הזוכה.

כיוון שלא נסתרה טענתם של אליס ויוסף, כי בעקבות הסדר הפשרה שילמו ישירות לב"כ הבנק דאז עו"ד שני סך מצטבר של 96,000 ₪ וזאת בתקופה הסמוכה לאחר חתימת ההסכם משנת 2002. מהחוב הבסיסי ינוכו הסכומים ששולמו בערכם לפי ימי התשלום.

17. אשר לתיקי ההוצל"פ למימוש החנויות, אשר הבנק הצהיר כי מומשו לאחרונה, לאור התוצאה שלעיל ולפיה הופחת שווי החנויות שכן אלו הובאו בחשבון לצורך האומדן כמו במצב בו היו ממומשות במועדן, הסכום בו מומשו לאחר ההוצאות אינו רלבנטי לצורך חישוב החוב הבסיסי של המבקשים לבנק. בסופו של יום, מדובר בהתחשבנות פנימית של הבנק מול כונסי הנכסים שפעלו עבורו. מכאן שאין מקום להביא בחשבון את הליכי המימוש לצורך חישוב החוב לבנק. יחד עם האמור, מצאתי כי יש להכיר בהוצאה שהוציא הבנק שהינה אגרת פתיחת התיקים למימוש החנויות, תוך שלאור התוצאה והמסקנות בהן רשלנות הבנק במימוש החנויות, הבנק יוכל להגדיל את סכום החוב הבסיסי בתיק ההוצל"פ כנגד המבקשים, אך ורק בהוצאה שהוציא עבור אגרות ההוצל"פ, הוצאה שתשוערך בהתאם למועד הוצאתה.

18. אשר לתיק ההוצל"פ למימוש דירתם של אליס ויוסף (המבקשים 1-2), לאור ההסכמות עליהם הגיעו הצדדים, אין צורך בהוראות נוספות. ברי כי ככול שתמומש הדירה (כאמור, תוך שכאמור, נקבע כי בוטל הויתור של המבקשים 1-2 על זכותם לדיירות מוגנת), יתרת הסכום שתועבר לבנק, תקטין את סכום החוב הבסיסי כנגד המבקשים.

סיכום

19. בתובענה זו עתרו המבקשים לסעד הצהרתי כאשר הטענה המרכזית הינה רשלנות הבנק במימוש הבטוחות, למעלה מ – 12 שנה במימוש החנויות ששימשו כבטוחה, והגשת פסק הדין למימוש תביעה שהוגשה כנגד המבקשים כ – 7 שנים לאחר קבלת פסק דין, פעולות שגרמו לתפיחת החוב באופן לא סביר.

לפיכך וכפי שפורט, מתקבל הסעד המרכזי שהתבקש שהינו מענה ותגובה להתנהלות הבנק, בדרך של ביצוע אומדן, בהתאם למצב בו היה הבנק פועל בסבירות ובשקידה ראויה, כפי שמצופה ממוסד בנקאי. בהתאם, ניתנו הוראות אופרטיביות כיצד יחושב חובם של המבקשים בתיק ההוצל"פ שנפתח כנגדם.

למעלה מהצורך ובשולי הדברים, הצדדים היו קרובים להביא לסיום המחלוקת ביניהם בדרך הפשרה, ולמרבה הצער הדבר לא הסתייע. טוב יעשו הצדדים אם ישקלו שוב את אפשרות סיום המחלוקות בפשרה, שעדיפה תמיד על פני המשך הליכים משפטיים.

הבנק המשיב ישלם למבקשים הוצאות ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 15,000 ₪.

המזכירות תשלח עותק פסק הדין לצדדים.

זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 45 יום.

ניתן היום, ז' תשרי תשע"ג, 23 ספטמבר 2012, בהעדר הצדדים.