1. הנאשם הורשע בעבירה של העסקת עובדת ללא היתר כדין, ללא חוזה עבודה כדין וללא ביטוח רפואי, בניגוד לסעיפים 2(א)(1), 2(א)(2), 2(ב)(2) ו- 2ב(ב)(3) לחוק עובדים זרים, התשנ"א-1991 (להלן: "חוק עובדים זרים").

2. בדיון מיום 25.1.15 נשמעו טיעוני הצדדים לעניין העונש.

3. ב"כ המאשימה פירט כי הנאשם הורשע בביצוע 3 עבירות, העסקה של עובדת זרה, ללא היתר בניגוד לדין וכן העסקתה של העובדת ללא חוזה עבודה וללא הסדרת בטוח רפואי.

ב"כ המאשימה טען כי נפסק לא אחת שעבירה של העסקת עובדים זרים בניגוד לדין, הינה עבירה שהיא "מכת מדינה", עבירה שיש לה השלכות כלכליות וחברתיות רבות. העסקת עובדים זרים פוגעת בכלכלה הישראלית בכלל ובעובד הישראלי בפרט.

בנסיבות העסקה שהעסיק הנאשם את העובדת היתה פגיעה חברתית נוספת, שכן העובדת נכנסה לארץ לעבוד בענף הסיעוד, והעסקה של עובדים שנכנסו לארץ לעבוד בענף הסיעוד ונוטשים עבודתם על מנת לעבוד בעבודות משק בית, פוגעת גם במטופלים הסיעודיים שהעובדים נכנסו לארץ על מנת לסייע בידם.

עוד הוסיף כי העסקת עובד זר בעבודות משק בית ניתנת לביצוע על ידי כל אחד ואחד, בפרט על ידי עובדים ישראלים ותכלית ההעסקה של העובדת הזרה כאמור הינה תכלית כלכלית.

עוד הוסיף ב"כ המאשימה וטען כי על הנאשם הוטלו קנסות מנהליים בגין עבירות אותן ביצע. הנאשם בחר להגיש בקשה להישפט בגין העבירות, ניהל הליך מלא וממושך, תוך הגשת בקשות להגנה מן הצדק ושלא להשיב לאשמה, וככלל, עשה ככל שניתן על מנת למשוך את ההליך ולהאריכו.

לקולת הנאשם עומדת העובדה שהעבירות אותן ביצע נעשו בשנת 05 וכתב האישום בגינן הוגש כ-4.5 שנים מאוחר יותר.

בנסיבות העניין סברה המאשימה כי מתחם הענישה הראוי הוא בין פי אחד וחצי מהקנסות המנהליים שהוטלו על הנאשם, לבין פי ארבעה מהקנסות המנהליים שהוטלו על הנאשם.

בנסיבות אלו עתרה המאשימה לקנס שהוא כפל הקנסות המנהליים שהוטלו על הנאשם. בסה"כ הוטלו על הנאשם קנסות בסך 20,000ש"ח: 10000 ש"ח בגין העסקה ו-5000 ש"ח בגין כל אחת מהעבירות של העסקה ללא חוזה עבודה והעסקה ללא בטוח רפואי.

המאשימה עתרה לחייב את הנאשם לחתום על התחייבות להמנע מעבירה לתקופה של 3 שנים, בשיעור של גובה הקנס המקסימלי להעסקה של עובדים זרים, בסך של 58,400 ₪.

4. ב"כ הנאשם פירט כי לפני 10 שנים, פרצו לבית צמוד קרקע עם חומה ארבעה שוטרים, קפצו מעל החומה, שכנעו ילד בן עשר שהיה בבית לפתוח להם את הדלת הראשית ומצאו אישה מנגבת את הריצפה.

לאחר 4.5 שנים הוגש את כתב האישום.

על פי אמונתו של הנאשם כי הוא לא העסיק ואיננו אשם, הוא ביקש למצות את ההליכים בביה"ד כדי להשיג, כך על פי אמונתו, צדק. המשפט נוהל בכל דרך שבה יכול היה הנאשם לנהוג מבחינה משפטית על פי עצה מקצועית כנה ונכונה.

כיוון שלא היה צו חיפוש והוא לא נמצא עד היום, למרות בקשות חוזרות ונשנות, הוגשה בקשה להגנה מן הצדק והתבקש ביטול כתב האישום, בהעדר צו חיפוש. ביה"ד קבע כי מידת הפגיעה בעקרונות תיבדק במהלך המשפט והבקשה סורבה.

בשלב סיום מסכת הראיות של המאשימה טען הנאשם כי אין להשיב על האשמה שכן, על פי חומר הראיות שהוכיחה המאשימה, אשת הנאשם היא שהעסיקה את אותה עובדת זרה באותו אירוע. גם בקשה זו נדחתה.

לטענת ב"כ הנאשם, התיק נוהל ביושר רב, לא כדי להרוויח זמן, כאשר עלות הייצוג המשפטי עולה בהרבה יותר על הסיכון שהיה בעצם ניהול המשפט. אם באמת הנאשם היה חושב שהוא אשם, היה משלם את הקנס, ולא כך היה.

לגבי הטענה שהנאשם האריך שלא כדין את ההליך מתוך כוונה "למסמס" ומתוך אימת הדין השיב ב"כ הנאשם כי לא כך הוא, הנאשם סבל עינויי דין כתוצאה מהאישום ב-10 שנים שחלפו. לדבריו, הילד בן 10, בנו של הנאשם, סובל מטראומה. ב"כ הנאשם ביקש לדעת את זהותם של השוטרים כדי שניתן יהיה למצות איתם את הדין וכל אלה התבררו רק במהלך ניהול המשפט.

עוד ציין ב"כ הנאשם כי הנאשם הורשע ב-3 עבירות, אולם מדובר בעבירה ראשית ושתי עבירות נילוות, שהרי אם הנאשם אינו המעסיק, כיצד יהיה חוזה עבודה, או ביטוח רפואי.

עוד נטען כי הנאשם הורשע על פי חזקה משפטית שקיימת בדין דהיום ולא היתה קיימת אז, אלא בפסיקה, שחזקה על מי שמחזיק בנכס שהוא המעסיק של העובד אלא אם כן הוכיח את ההיפך, דהיינו על פי נטל הבאת הראייה.

לטענת ב"כ הנאשם, היו ראיות בפני בית הדין, גם מפי העובדת עצמה שצוטטה על ידי החוקר (במ/1 וגם בהודעת הנאשם עצמו), שהשיחות היו עם האשה והבירורים נעשו עם האשה.

עוד טען ב"כ הנאשם כי במהלך השנתיים האחרונות היו שני אירועים שהיו בכותרות, המקרה של העסקת עובדת זרה בביתו של היועץ המשפטי לממשלה בהעסקה של עובדת זרה, אחרת של מי שהיה ראש הממשלה לשעבר ושר הביטחון, שנתפסה בביתו עובדת זרה ובשני המקרים המאשימה העמידה לדין והטילה את הקנסות המנהליים על האישה ולא על הבעל.

ב"כ הנאשם הוסיף כי במהלך עדותו של אחד מעדי התביעה שאל את העד מדוע כך זה נעשה ולא נעשה אחרת, ב"כ המאשימה התנגד וביה"ד קיבל את ההתנגדות ולא המשיך באותו כיוון.

לטענת ב"כ הנאשם, על בית הדין להביא לידי ביטוי את העמדה של האכיפה הבררנית הזאת, דווקא של אדם מן השורה. קל וחומר במקרה זה, כאשר על פי הנתונים של הדרכון, הנאשם לא נמצא כמעט בארץ. הוא איש עסקים ונמצא רוב זמנו בחו"ל והראיות קושרות יותר את האישה להעסקה מאשר אותו, ואילו היו הולכים ב"דרך המלך" היו חוסכים את כל התהליך של הבקשה של "אין להשיב לאשמה".

מכל הטעמים שהובאו, התבקש ביה"ד להקל בדינו של הנאשם בצורה משמעותית, אפילו כדי הפחתת הקנס המנהלי לכדי קנס סימלי.

4. עוד הוסיף ב"כ הנאשם כי על פי תקנות העבירות המנהליות בגין העסקת עובד זר בלי להתקשר עימו בחוזה עבודה הקנס המנהלי עומד כיום על 750 ₪ ולא 5000 ₪ כפי שהושת על הנאשם לפני 10 שנים.

ב"כ המאשימה השיב כי למיטב זכרונו מדובר ב- 5000 ₪ בגין כל אחת מהעבירות של העסקה ללא בטוח רפואי והעסקה ללא חוזה עבודה וממילא תכלית החוק היא שלא לתת פרס למי שבחר לנהל את ההליך תחת לשלם את הקנס המנהלי שהוטל עליו.

ב"כ הנאשם השיב כי הוא מסכים שהקנס המנהלי שהוטל עמד על 5000 ₪ בגין העבירה של העסקה ללא חוזה, אולם בתקנות דהיום, הקנס עומד על 750 ₪ בגין אותה עבירה.

גזר הדין

5. ביום 10.1.12 פורסם תיקון מספר 113 לחוק העונשין, התשל"ז – 1977, בדבר "הבניית שיקול הדעת המשפטי בענישה".

בהתאם להוראות התחולה, "תחילתו של חוק זה שישה חודשים מיום פרסומו" והוראותיו "יחולו על הליכים שביום התחילה טרם ניתנה בהם הכרעת הדין".

בהתאם, ונוכח מועד מתן הכרעת הדין בהליך זה (29.10.14), חל על ענייננו התיקון האמור.

6. סעיף 40ב' לחוק העונשין קובע: "העיקרון המנחה בענישה הוא קיומו של יחס הולם בין חומרת מעשה העבירה בנסיבותיו ומידת אשמו של הנאשם ובין סוג ומידת העונש המוטל עליו (בסימן זה – העיקרון המנחה)".

המחוקק הוסיף וקבע במסגרת התיקון לחוק כי על ביהמ"ש לקבוע "מתחם עונש הולם למעשה העבירה שביצע הנאשם בהתאם לעיקרון המנחה", להתחשב לצורך כך "בערך החברתי שנפגע מביצוע העבירה, במידת הפגיעה בו, במדיניות הענישה הנהוגה ובנסיבות הקשורות בביצוע העבירה כאמור בסעיף 40 ט". יש להתחשב בנזק שנגרם מביצוע העבירה, הסיבות שהביאו את הנאשם לבצע את העבירה, מידת השליטה שלו על מעשהו וגם מצבו הכלכלי של הנאשם.

כמו כן, נדרש ביה"ד לקבוע את העונש המתאים לנאשם במסגרת אותו מתחם, בהתחשב בנסיבות שאינן קשורות בביצוע העבירה כמפורט בסעיף 40 י"א, וביניהן הפגיעה של העונש בנאשם ובמשפחתו, הנזקים שנגרמו לנאשם כתוצאה מביצוע העבירה ומהרשעתו, נטילת האחריות של הנאשם על מעשיו, מאמציו לתיקון תוצאות העבירה, נסיבות חיים קשות של הנאשם שהייתה להם השפעה על ביצוע מעשה העבירה, התנהגות רשויות אכיפת החוק, התנהגותו החיובית של הנאשם ותרומתו לחברה, עברו הפלילי של הנאשם או העדרו וכן חלוף הזמן מעת ביצוע העבירה. (ר ע"פ 8641/12 סעד נ' מדינת ישראל (05.08.13)).

7. סעיף 14 לחוק העבירות המנהליות, התשמ"ו – 1985, קובע כי אין לגזור קנס שהוא נמוך מהקנס המנהלי (נכון למועד ביצוע העבירה) אלא "מנימוקים שיירשמו". כאשר ההלכה שיצאה מפי בית הדין הארצי לעבודה הינה כי נקודת המוצא צריכה להיות, למעט במקרים מיוחדים, כפל הקנס המנהלי (ע"פ 74/09 מדינת ישראל נ' זיו אלון דור טכנולוגיות בע"מ (10.05.10), וראה לאחרונה ע"פ 57160-01-14 מ"י נ' חדוות הורים בע"מ, 8.11.14, סעיף 21 לפסק הדין).

8. מתחם הענישה ההולם לעבירות בהן הורשע הנאשם בנסיבות תיק זה, ועל פי כלל השיקולים שעל בית הדין לשקול במסגרת סעיף 40ב' לחוק העונשיו כאמור, הביאו אותי למסקנה כי יש לקצוב במקרה חריג זה את מתחם הענישה בשיעור חריג, שבין מחצית הקנס המנהלי שהוטל על הנאשם, לבין כפל הקנס המנהלי שהוטל.

בקביעת המתחם כאמור במקרה זה שוכנעתי כי יש מקום לתן את מלוא המשקל לחומרה בגין התנהגות רשויות אכיפת החוק בביצוע התפיסה והביקורת בביתו של הנאשם, כפי שגם עמדתי על כך בסעיף 19 להכרעת הדין.

הגם שראיתי לנכון להרשיע את הנאשם על אף התנהלות זו, אין ספק כי בשלב זה של מתן גזר הדין, יש לתת לכך משקל משמעותי ואף מכריע.

9. בשים לב גם לזמן הרב מאוד שחלף מאז ביצוע העבירות, לרבות כ-4.5 שנים שחלפו מאז יום האירוע ועד הגשת כתב האישום וכן ההשלכות על בנו של הנאשם כפי שפורט, על ידי ב"כ הנשם, סברתי כי יש להעמיד את הקנס על הרף הנמוך יותר, בסך כולל של 10,000 ₪.

הקנס ישולם בשני תשלומים שווים ורצופים, ב-15.4.15 וב-15.5.15.

10. בנוסף, הנני מחייבת את הנאשם מכוח סעיף 72 לחוק העונשין, לתן התחייבות להימנע מהעבירה בה הורשע תוך תקופה של שלוש שנים מיום קבלת גזר הדין.

היה ותופר התחייבות זו, יחויב בקנס המרבי הקבוע בחוק בשיעור של 58,000 ש"ח.

11. על הנאשם לפנות למזכירות בית הדין עד ליום 15.4.15, על מנת לחתום על ההתחייבות האמורה.

12. בהתאם להסכמת הצדדים, ישלח גזר הדין בדואר.

ניתן היום, ‏י"ג אדר תשע"ה, 4 מרץ 2015, בהעדר הצדדים.