לפני תביעה כספית, על סך 810,000 ₪ לפיצוי בגין זכות שימוש ועיבוד קרקע ללא הגבלת זמן שניטלה מהתובעים בכוח, לטענתם, חילוט ערבות בנקאית שלא כדין, ופירוק ציוד השקיה של התובעים וזריקתו ע"י התובעות, בעלות זכות החכירה וההחזקה במקרקעין לשימוש חקלאי הנמצאים בין מחלף מורשה למחלף גהה.

עיקר טענות התובעים בכתב התביעה

1. התובעים הם חברה לעיבוד חקלאי ומנהליה.
2. הנתבעות בעלות זכות החזקה במקרקעין מכוח הסכם עם מנהל מקרקעי ישראל.
3. ביום 1.8.04 נחתם הסכם לפיו הושכרו המקרקעין לתובעים לצרכי עיבוד חקלאי (להלן: "ההסכם הראשון" או "ההסכם").
4. התובעים התחייבו לנקות את המקרקעין ולהכשירם לגידולי שדה. כמו כן התקינו במקרקעין מערכת השקיה וטפטוף. הנתבעות השתתפו בחלק מההוצאות האמורות בהתאם להתחייבותן עפ"י ההסכם.
5. תקופת ההתקשרות עפ"י ההסכם היה מיום 15.12.04 ועד ליום 14.12.07, אולם בפועל התחייבו הנתבעות באמצעות נציגיהן שמואל ויינברג ונחום דרור כי כל עוד לא תחל בנייה במקרקעין, תימשך השכירות עפ"י ההסכם. בסיכום זה נכח גם מר צבי רביע, מי שערב להתחייבויות התובעים עפ"י ההסכם כלפי הנתבעות.
6. הסכם נוסף (להלן: "ההסכם השני" או "ההסכם הנוסף") נחתם בתאריך לא ידוע לתקופה שמיום 15.12.07 ועד ליום 14.12.08.
7. לאחרונה נודע לתובעים שרשויות התכנון החליטו להקפיא את כל תכניות הבניה במתחם שבו נמצאים המקרקעין, כך שעפ"י התחייבותן של הנתבעות, גם בעתיד הנראה לעין, יכלו התובעים להמשיך ולהחזיק בקרקע ולעבד אותה.
8. עוד קודם לחידוש השכירות עפ"י ההסכם הנוסף, פנתה באת כוח הנתבעת 1 לתובעים במכתב בו טענה כי בשל קיצוץ במכסות המים לא יוכלו הנתבעות להתקשר בהסכם עם התובעים לעיבוד ירקות "כל עוד לא יסופקו לשטח שבהסכם קולחים ממפעל גאולת הירקון". עם זאת הביעה הסכמתה להתקשר בהסכם עם התובעים לעיבוד גידולי שדה בעל (ללא השקיה).
9. למרות האמור לעיל, וגם ללא חתימה על הסכם הארכה, הסכימו הנתבעות להמשיך החזקת ועיבוד המקרקעין ע"י התובעים וגבו מהם דמי שכירות בהתאם. כמו כן נציגי הנתבעות בקרו דרך קבע במקרקעין שכן בחזקתם מקרקעין סמוכים בהם גידלו גידולי שלחין ולא גידולי בעל.
10. לפתע, באמצעו העונה, ביום 6.9.09, שלחה באת כוח הנתבעת 1 לתובעים מכתב נוסף, בו קבעה כי התובעים בצעו במקרקעין גידולי בעל ו"היבול נאסף זה מכבר" ובכל זאת הם לא פינו את המקרקעין, והתרתה בתובעים שאם לא יפנו את המקרקעין עד סוף אותו שבוע, תפעל לפינוי המקרקעין בעצמה, על חשבון התובעים.
11. לבקשת התובעים זומנה פגישה ליום 30.6.09 במשרדי הנתבעת 1. בפגישה הסביר מר ויינברג כי פינוי התובעים נדרש משום שעל פי הסכם החכירה שבין הנתבעות למנהל, עליהן לטעת פרדס במקרקעין. לשאלה כיצד מתיישבת הדרישה לפרדס עם הקיצוץ במכסת המים, שכן פרדס הוא גידול הצורך הרבה מים, השיב מר ויינברג כי המים יגיעו ממפעל השבת מי קולחין אלא שהמפעל טרם החל בפעולתו ואין לדעת מתי יפעל, בעוד שנטיעת הפרדס תגרום לעליה ניכרת בצריכת המים כבר עתה.
12. בדיעבד התברר כי יום קודם לפגישה אספו הנתבעות את ציוד ההשקיה של התובעים, זרקו את הצנרת וגרמו לאובדנה. מכאן, שהפגישה נערכה בחוסר תום לב. כמו כן הוציא ויינברג מכתב הנושא תאריך 29.6.09, היינו יום לפני הפגישה, שהגיע לאחר הפגישה, בו דרש מהתובעים לשאת בעלות הפינוי.
13. בפגישה הציעו נציגי הנתבעות לפצות את התובעים בגין פינויים מהמקרקעין ובקשו כי ישלחו להם הצעה לחישוב הפיצוי שלדעתם מגיע להם. בו ביום שיגר ב"כ התובעים מכתב לב"כ נתבעת 1, ובין היתר, שטח את טענות מרשיו לפיצוי.
14. בתגובה התקבל אצל ב"כ התובעים מכתבו של ב"כ הנתבעות, עו"ד אברמוביץ, הנושא תאריך 16.7.09, שהגיע לתובעים רק ביום 23.7.09 ובו ביום שוגרה תשובת ב"כ התובעים.
15. במקביל המשיכו התובעים בהכנות לעיבוד המקרקעין, עד שביום 28.7.09 מנעו נציגי הנתבעות גישתם למקרקעין תוך שימוש בכוח, דבר שאסור היה להם לעשות שכן אין מדובר ב"פלישה טרייה".
16. בניגוד לנטען ע"י הנתבעת 1, יתרת החוב של התובעים כלפיה הייתה קטנה בהרבה כבר בעת משלוח המכתב מיום 16.7.09, ועמדה על סך של 9.818 ₪, כאשר בסוף שנת 2008, הייתה יתרת זכות לתובעים בסך 58,023 ₪.
17. התובעים טוענים כי הייתה להם זכות להמשיך ולהחזיק במקרקעין על דרך של שכירות כל עוד לא יתחילו עבודות בניה בהתאם להתחייבות שניתנה להם.
18. התובעים פנו בתובענה על דרך המרצת פתיחה ובקשה למתן צו מניעה אך בטרם נעשה דבר יצרו הנתבעות עובדות בשטח ונטעו בו פרדס. לכן לא היה טעם בהשארת התובענה על כנה והתובעים החליטו למחוק אותה בהמלצת ביהמ"ש ולהגיש תובענה כספית בגין נזקיהם.
19. לפיכך הגישו את התביעה לפיצוי בסך של 810,000 ₪ כדלקמן:

מניעת רווח ל- 7 עונות – 700,000 ₪.

אובדן ציוד השקיה – 60,000 ₪

סכום ערבות בנקאית שהנתבעות חילטו בחוסר תום לב – 50,000 ₪.

עיקר טענות הנתבעות בכתב ההגנה

1. התביעה מופרכת ומבוססת על הבטחה לכאורה בע"פ שניתנה לטענתם לתובעים לעשות שימוש במקרקעין עד שתחל בנייה, היינו ללא הגבלה של ממש בזמן (מדובר במקרקעין בייעוד חקלאי).
2. הנתבעות שהינן בעלות זכויות חכירה וחזקה במקרקעין התקשרו בהסכם עם התובעים, שהינם מגדלים חקלאיים, במסגרתו ניתנה לתובעים זכות עיבוד ושימוש במקרקעין, אשר הוגבלה בזמן. בין הצדדים נחתמו שני הסכמים בכתב, לשתי תקופות זמן קצובות, שהאחרונה בהן הסתיימה בחודש דצמבר 2008.
3. לאחר מכן, ולפי בקשת התובעים, הנתבעות התירו לתובעים להמשיך לעבד את המקרקעין בתנאים מסוימים, למשך עונה אחת נוספת (של מספר חודשים), אחרונה בהחלט, שהסתיימה בחוד מאי 2009. בסיום אותה עונה, אספו התובעים את יבולם ולא הייתה אמורה להיות להם כל טענה נוספת בנוגע למקרקעין. אך, לשיטת התובעים, וטענה זו הועלתה לראשונה רק לאחר שפונו המקרקעין, למרות שקיימים הסכמים בכתב המעניקים זכויות עיבוד ושימוש קצובות בזמן, הובטח להם, לכאורה, כבר בראשית הדרך, בע"פ, כי הזכות תינתן להם ללא הגבלת זמן עד שתחל בנייה על המקרקעין. על בסיס טענה זו דורשים התובעים מהנתבעות פיצוי בגין אובדן רווח של 10 עונות גידול נוספות, בסכום נטען של 700,000 ש"ח, אליו מצטרפות דרישות כספיות נוספות, שכולן חסרות בסיס.
4. הנתבעות לא הבטיחו לתובעים זכויות עיבוד עד לבנייה על המקרקעין ועובדה שההסכמים הכתובים נכרתו לתקופות קצובות. גם אם נקבל את טענת התובעים בדבר הבטחה לזכות עיבוד ושימוש בלתי מוגבלת בזמן, הרי שהיא ניתנת לביטול בהודעה. לאחר שניתנה לתובעים הודעה לפיה עליהם לפנות את המקרקעין, בהתאם להסכמים עמם, ולאחר שניתנה להם לקופת עיבוד אחרונה נוספת, לא יכולה להיות להם, בכל מקרה, כל טענה.
5. בשנת 2004, פנו התובעים לנתבעות בבקשה להתקשר אתן בהסכם לעיבוד המקרקעין. במו"מ עמדו הנתבעות על התקשרות לתקופה קצובה של 3 שנים בעוד שהתובעים ביקשו כי ההסכם יהיה לתקופה של 5 שנים לפחות. בקשה זו של התובעים סורבה נחרצות ונחתם ההסכם לתקופה של 3 שנים.
6. בסמוך לסיום תקופת ההתקשרות, ולאחר שהתבקשו לפנות את המקרקעין, פנו התובעים אל הנתבעות בבקשה כי תוארך תקופת ההתקשרות לתקופה נוספת עקב השקעות שביצעו במקרקעין, לדבריהם, בסכומים שלא הוערכו על ידם נכונה טרם ההתקשרות. בהתאם לכך בחודש דצמבר 2007, הוארכה ההתקשרות בין הצדדים לעונה נוספת בהסכם בכתב, עד 14.12.08.
7. ההסכמים העניקו לתובעים זכות עיבוד ושימוש גרידא, ואף ניתנה אפשרות לנתבעות להקדים את מועד סיום ההתקשרות.
8. עם סיום ההסכם השני הודיעו הנתבעות לתובעים במכתב מיום 16.12.08 כי נוכח קיצוץ במכסות המים לא ניתן יהיה להתקשר בהסכם לתקופה נוספת ובכך למעשה הסתיים ההסכם בין הצדדים. עם זאת נוכח בקשת התובעים וכמחווה אחרונה, הסכימו הנתבעות לאפשר לתובעים לעבד את המקרקעין עונה אחת נוספת בלבד בתנאי שהעיבוד יהיה לגידולי שדה בבעל (ללא השקיה). עונה של גידולים כאלה (חיטה), מסתיימת לכל המאוחר לאחר הקציר ואיסוף היבול בחודש מאיה (הגידול הוא בעונת החורף בלבד).
9. קודם לכן הותר לתובעים לגדל במקרקעין גידולי שדה וירקות.
10. לאחר שתוקפו של ההסכם הראשון פג, והוארך בשנה בהסכם השני, ולאחר שניתנה לתובעים זכות אחרונה לעבד את המקרקעין עונה נוספת לגידולי חיטה, שהסתיימה במאי, אין ספק שההסכם בין הצדדים הגיע לסיומו כדת וכדין. בהתאם לכך הודיעו הנתבעות לתובעים עוד בחודש פברואר 2009, כי זכות השימוש שלהם עומדת להסתיים וכי לאחר איסוף הגידולים הקיימים, יהא עליהם לפנות את המקרקעין.
11. כוונת הנתבעות היית לשתול במקרקעין פרדס, ולשם כך היה עליהם להתחיל בהכנות לצורך כך מייד לאחר איסוף הגידולים של התובעים.
12. אולם, במסגרת ההכנות של הנתבעות לצורך שתילת הפרדס במקום, הן הופתעו לגלות כי במקרקעין נותרה צנרת של התובעים, למרות שהיבול שלהם נאסף. הנתבעות פנו לתובעים מספר פעמים בע"פ בדרישה לפנות את המקרקעין, שאם לא כן, הצנרת תפונה על חשבונם. כמו כן נדרשו לפרוע את החוב הכספי לנתבעות.
13. לאחר משלוח המכתב, ולבקשת התובעים, נערכה פגישה ביום 28.6.09. בפגישה העלו התובעים לראשונה טענה בדבר הבטחה שניתנה להם כי תישמר להם זכות עיבוד עד לבינוי במקרקעין, היינו ללא גבלה מוגדרת בזמן (שכן מדובר במקרקעין בייעוד חקלאי). הנתבעות נדהמו מטענה חדשה זו, שאין לה כל עיגון במציאות, ודחו אותה על הסף. עד אותו שלב התחמקו התובעים מפינוי הצנרת בטענה שקיימת להם בעיה בלוחות זמנים בשל איסוף יבול ממקרקעין אחרים.
14. במכתב מיום 29.6.09 ומשלא פינו התובעים את הצנרת, הודיעו הנתבעות לתובעים כי הצנרת גולגלה עבורם , כי הם חויבו בעלות העבודה בסך 8,760 ₪ והם התבקשו לפנות את הצנרת המגולגלת. ביום 1.7.09 נודע לנתבעות כי גלילי הצנרת נאספו ונלקחו וכי הן הניחו כי התובעים הם שפינו אותם.
15. במכתב מיום 30.6.09 העלו התובעים באמצעות בא-כוחם שוב את הטענה כי נתנה להם התחייבות שלא לפנות אותם עד שתחל בנייה במקרקעין ודרשו כי ההתחייבות תקוים, ולחילופין הביעו נכונות לקבל פיצוי כספי כשפורט על ידם.
16. במכתב מיום 16.7.09 השיבו הנתבעות באמצעות בא-כוחם כי אין לתובעים כל זכות במקרקעין, כי כל ניסיון לעשות שימוש בהם יהווה פלישה וכי מעולם לא ניתנה להם הבטחה לגבי עיבוד המקרקעין עד לבינוי במקרקעין.
17. ביום 23.7.09 השיבו התובעים למכתב וחזרו על טענותיהם.
18. בינתיים הנתבעות שתלו במקרקעים פרדס רחב היקף בעלות ניכרת.
19. ביום 5.8.09 הגישו התובעים בבימ"ש השלום בפתח תקווה תובענה ובמסגרתה בקשה לצו מניעה זמני וצו עשה זמני שיאפשר להם להיכנס למקרקעין לצורך עיבוד חקלאי. הנתבעות הגישו תגובה מפורטת ודחו את כל טענות התובעים, ובין היתר, טענו לחוסר סמכות מקומית. בהחלטה מיום 24.8.09 קיבל ביהמ"ש את הטענה בדבר חוסר סמכות מקומית והעביר את התובענה לבימ"ש השלום בתל אביב. בעקבות דיון בבקשה מיום 20.10.09 בפני כבוד השופט י' אטדגי, ולנוכח המלצות ביהמ"ש, מחקו התובעים את התובענה והבקשה וציינו כי יגישו תביעה כספית "בימים הקרובים". רק כעבור חודשים ארוכים הוגשה התביעה בה הם דורשים פיצוי עתק בסך 810,000 ₪.
20. ביום 16.12.09, לאחר מספר התראות, הודיעו הנתבעות לתובעים כי חוב כספי שלהם בסך כולל של 166,073 ₪ טרם נפרע. לאורח זאת חולטה הערבות הבנקאית בסכום של 50,000 ₪, כאשר יתרת החוב בסך של 116,073 ₪ טרם נפרעה.
21. טענת התובעים בדבר זכות לתקופה בלתי קצובה עומדת בסתירה למדיניות הכללית של הנתבעת 1.
22. לפיכך ניתנה לתובעים זכות עיבוד מוגבלת בזמן שהסתיימה. לחילופין, למען הזהירות טוענות הנתבעות כי גם אם הייתה ניתנת לתובעים התחייבות בלתי מוגבלת בזמן לעיבוד המקרקעין, הרי שהיא הגיעה כדין לסיומה בהודעת הנתבעות שכן זכות שימוש במקרקעין שאינה מוגבלת בזמן ניתנת לביטול באמצעות הודעה.
23. בניגוד לטענת התובעים, הזכות היחידה שהוקנתה להם במקרקעין הינה זכות שימוש ועיבוד, ללא זכות חזקה. זכות שימוש במקרקעין שלא נלווית לה זכות להחזקה, היא בגדר רשות או רישיון במקרקעין. זכות זו הוגדרה בסעיף17(א) להסכם הראשון וסעיף 21 (א) להסכם השני.
24. הטענות בדבר פינוי התובעים בכוח אינו רלבנטי עוד לאחר שנמחקה הבקשה לצו מניעה. הטענה גם אינה נכונה שכן איש לא הוציא את התובעים בכוח מהמקרקעין, אלא הם עצמם יצאו מרצונם מהשטח לאחר סיום העונה ולאחר איסוף היבול.
25. אין לתובעים עילה לקבלת פיצוי כלשהו, הפיצוי הנתבע מופרך, לא ברור על מה נסמכת הטענה לפיה התובעים זכאים לפיצוי בגין אובדן רווח של 10 עונות וגם הטענה לרווח של 100,000 ₪ לעונה סתמית ומופרכת.
26. לתובעים קיים חוב לנתבעות ואם וככל שביהמ"ש יקבע כי יש לפצות את התובעים יש לקזז מכל סכום שייפסק את סכום החוב.

דיון והכרעה

1. אקדים ואומר כי דין התביעה להידחות מכל וכל, הן מהפן של החבות והן מהפן של הוכחת הנזק. מהפן של החבות, טענת התובעים בדבר הבטחה בע"פ למתן זכות לעיבוד הקרקע ללא הגבלת זמן, עד שתתאפשר בה בנייה, למרות שמדובר בקרקע שייעודה לחקלאות, לא הוכחה, ואף ההיפך, הוכח שההסכמים שבין הצדדים היו לתקופות קצובות, שהיו תנאי יסודי בהסכמים, ובנוסף, נשמרה זכותה של הנתבעת לקצר, עפ"י שיקול דעתה ומכל סיבה שהיא, את תקופת ההסכם ע"י מתן הודעה. כמו כן, מחומר הראיות עולה שהתובעים פינו את הקרקע אך לא פינו את הצנרת למרות שידעו כי היא פורקה. מהפן של הנזק, לא הביאו התובעים ולו ראשית ראייה לנזק שנגרם להם, שכן לא הביאו כל נתונים חשבונאיים בדבר הרווח שצמח להם בכל שנת שימוש, כל שכן שלא הגישו חו"ד מומחה בשאלת הפסד הרווח שנגרם להם, הגם שמדובר בעניין שבמומחיות המצריך חו"ד מומחה, וכן לא הוכיחו את שווי הצנרת.
2. בין הצדדים נכרתו הסכמים בכתב. עפ"י שני ההסכמים נקבעה תקופת ההסכם לתקופה קצובה. עפ"י ההסכמים קיבלו התובעים זכות לעיבוד הקרקע, ללא חזקה.
3. בהסכם הראשון נקבע כי תקופת תוקפו לשלוש שנים, מיום 15.12.04 ועד ליום 14.12.07 (סעיף 3(א) להסכם הראשון), הגם שהתובעים ביקשו שתקופת ההסכם לא תפחת מ- 5 שנים.
4. כן נקבע בסעיף 3(ג) כי החקלאי (דהיינו, הנתבעת) יוכל להקדים "בכל עת ומכל סיבה בתקופת ההתקשרות את מועד סיום ההתקשרות" באמצעות מתן הודעה על כך.
5. בסעיף 3(ז) נקבע כי "למעבד (קרי: לתובעים – ר.פ.) ידוע כי האמור בסעיף זה על סעיפי המשנה שבו הוא תנאי מהותי בהסכם".
6. סמוך לסיום תקופת ההסכם הראשון פנו התובעים אל הנתבעות בבקשה להאריך את תוקף ההסכם בשל השקעות שהם ביצעו במקרקעין, לטענתם, בסכומים גבוהים מאשר העריכו מראש (והגם שהנתבעות, כאמור, השתתפו בהוצאות הכשרת הקרקע).
7. הפעם הסכימו הנתבעות להאריך את ההסכם לשנה אחת בלבד, החל מיום 15.12.07 ועד ליום 14.12.08.
8. בסיכומים טוענים התובעים טענה שאותה לא העלו בכתב התביעה ולפיה, הנתבעות לא יכלו להתחייב כלפיהם בהסכם שאינו מוגבל בזמן, על מנת שמתקשרים אחרים בהסכמים עם הנתבעות, לא ידרשו תנאים דומים, אולם, היסוד לטענה זו נופל לנוכח ההסכם השני שתקופתו אינה 3 שנים, אלא רק שנה.
9. גם בהסכם השני נקבע כי הנתבעת רשאית "בכל עת ומכל סיבה" לקצר את תקופת ההסכם וכי ידוע לתובעים שהתנאי האמור הוא תנאי מהותי בהסכם (סעיף 3 להסכם השני).
10. בענייננו ערכו הצדדים הסכם בכתב, חתום על ידי הצדדים, כאשר כל התובעים חתומים על כל אחד ואחד מעמודי כל אחד משני החוזים. ההסכם עצמו פשוט וקצר, וכתוב בלשון אדם, היינו לא נדרשת הבנה משפטית על מנת להבין את נוסח ההסכם, וכאמור נקבעו בו תקופת ההסכם, זכותן של הנתבעות לקצר את התקופה וכי התנאים הנוגעים לאורך התקופה הינם תנאים מהותיים של ההסכם. לא יכול להיות חולק שהתובעים הבינו היטב את התנאים הקשורים לתקופת ההסכם, וחתימתם עליו מעידה כי הסכימו להם.
11. למעלה מהנדרש אציין כי עפ"י ההסכם הראשון, השתתפה הנתבעת בהוצאות הכשרת המקרקעין בסך של 87,500 ₪ בתוספת מע"מ, וזאת לנוכח טענת התובעים כי נדרשת מהם השקעה משמעותית לצורך הכשרת הקרקע לצורך הגידולים המתוכננים. גם בהמשך, כשהתובעים טענו כי השקיעו השקעה כספית רבה והם מבקשים להאריך את משך הסכם השימוש, הסכימו לכך הנתבעות והאריכו את ההסכם תחילה בשנה, ולאחר מכן בעונה אחת נוספת, וזאת כאשר, מלכתחילה הוסכם על תקופה של 3 שנים בלבד. לפיכך הטענה של התובעים בעניין השקעות רבות שביצעו במקרקעין, ושלא היו עושים אותן אלמלא הבטיחו להם תקופה ארוכה מאוד של הסכם, אין בה ממש, מה גם שהתובעים לא הגישו ראיות כנדרש ולא חו"ד מומחה באשר להשקעות שביצעו במקרקעין בשלוש השנים הראשונות ובכלל.
12. מאחר ובתום תקופת ההסכם השני הסכימו הנתבעות לאפשר לתובעים לעבד את המקרקעין עונה אחת נוספת בלבד, בתנאי שעיבוד המקרקעין יהיה לגידולי שדה בבעל (ללא השקיה), ועונה של גידולים כאלה (חיטה) מסתיימת לכל המאוחר, לאחר הקציר ואיסוף היבול בחודש מאי, הודיעו הנתבעות לתובעים לקראת מאי 2009 כי עליהם לפנות את המקרקעין.
13. הנתבעות התכוננו לשתול במקום פרדס, והיה עליהן להיערך לכך, וביום 9.6.09 פנתה הנתבעת לתובעים בכתב בתמיהה על כך שהצנרת שלהם עדיין מצוי במקרקעין, באופן שאינו מאפשר שתילת הפרדס והודיעה שאם לא יפנו את הציוד עד לסוף השבוע, יעשו כן הנתבעות על חשבון התובעים. הצנרת לא פונתה על ידי התובעים והנתבעת גללה אותה על חשבונם הודיעה להם כי היא מחייבת אותם בגין כך ב- 8,760 ש"ח.
14. בשלב זה טענו התובעים כי ניתנה להם הבטחה שיוכלו לעבד את המקרקעין עד שהללו יהיו מיועדים לבנייה, דבר שפירושו, הבטחה למתן זכות עיבוד ללא הגבלת זמן, וכאשר סיומה של תקופה זו לא נראה לעין, כפי שעולה גם מעדותו של עודד.
15. התובעת סירבה לדרישה וב"כ התובעים טען כי בידו הוכחות מתועדות להתחייבות זו.
16. ראיות כאמור לא הוגשו, וההבטחה הנטענת סותרת חזיתית את ההסכמים הכתובים והחתומים שבין הצדדים כמפורט לעיל.
17. טענת הנתבע 2 (להלן: "מיכאל") בעדותו בחקירתו הנגדית כי לא קרא כלל (או כמעט כלל) את ההסכמים, לא יכולה לעמוד לו. חזקה שאדם החותם על הסכם הבין את תוכנו והסכים לו, במיוחד כאשר מדובר בהסכם קצר וכתוב בלשון פשוטה וברורה. בנוסף, מיכאל אישר בחקירתו הנגדית כי היה מודע לכך שההסכמים קצובים בזמן (עמ' 16 ו- 19 לפרוטוקול).
18. די באמור לעיל כדי לדחות את התביעה. אולם, לכך יש להוסיף כי גם בגרסת התובעים לגבי ההבטחה שניתנה להם נפלו סתירות מהותיות ופגמים נוספים, בנוסף לכך שהיא לא הוכחה.
19. בכתב התביעה נטען מפורשות כח הנתבעות התחייבו "באמצעות נציגיהן שמואל ויינברג ונחום דרור" כי כל עוד לא תחל בנייה במקרקעין יימשכו ההסכמים. כן נטען כי הערב להתחייבויות התובעים עפ"י ההסכם כלפי הנתבעות, מר צבי רביע, היה עד להבטחה. כך גם נטען בתובענה הראשונה שהוגשה (בהמרצת פתיחה ובקשה לצו מניעה זמני). בתצהירו של מיכאל הוא חזר על גרסה זו בסעיף 6 לתצהיר, בעוד שעודד בתצהירו הקצרצר העיד כי ההתחייבות ניתנה ע"י מר סמי שמעון ז"ל שהיה בעל השליטה בנתבעת 1 (סעיף 5 לתצהירו).
20. התובעים לא הוכיחו אף אחת מההבטחות שלעיל.
21. אשר להבטחה הנטענת ע"י מר שמעון ז"ל, הרי שעודד העיד בחקירתו הנגדית שהוא לא היה נוכח בעת מתן ההבטחה, וזו נתנה, עפ"י הטענה, בפני צבי רביע. העולה מהאמור הוא שעדותו של עודד בעניין זה היא עדות מפי השמועה. התובעים לא זימנו לעדות את מר רביע באמצעות ביהמ"ש ומר רביע לא העיד. התוצאה היא, ראשית, שאין בפנינו ראייה ישירה כנדרש להבטחה הנטענת ע"י התובעים, ובנוסף, אי העדתו של מר רביע על ידי התובעים עולה כדי הימנעות מהעדת עד, הפועלת נגדם. מדובר בעניין מהותי, אשר מצוי בלב המחלוקת שבין הצדדים, ויש להניח שאילו סברו התובעים כי עדותו של מר רביע תתמוך בגרסתם, היו מזמנים אותו לעדות, ובאמצעות בימ"ש, ועומדים על העדתו.
22. מכאן שההבטחה הנטענת על ידי מר שמעון ז"ל, הועלתה בשיהוי ולא הוכחה ולו בראשית ראייה, ואין דבר בתמיכה לה, למעט דברי עודד.
23. התובעים מסתמכים בכתב התביעה, ושוב בסיכומים, על שיחת טלפון שניהל עודד עם מר רביע, בה לכאורה אישר מר רביע את טענת התובעים בדבר ההבטחה, אולם, תמליל שיחת הטלפון האמורה אינו חלק מחומר הראיות (ראה הצהרת ב"כ התובעים לפיה התמלול היחיד שהוא מבקש להסתמך עליו הוא הקלטה מיום 10.6.09 של שיחה בין עודד לנחום), מה גם שלא ניתן להגיש את הראייה כאמיתות לתוכן דבריו של מר רביע מבלי שהעיד (וזאת מבלי להיכנס לכשלים נוספים ככל שהיה מדובר בהגשת התמליל כראייה).
24. גם הבטחה באמצעות שמואל ונחום לא הוכחה. שניהם הכחישו מתן הבטחה כאמור מכל וכל. מר שמואל ויינברג, המשמש מנהל האגף החקלאי של הנתבעת 1 העיד שמעולם לא נתן הבטחה כאמור, וכי ההיפך מכך הוא הנכון, וזאת בהתאם למדיניות הנתבעת 1 לקצוב את זכות העיבוד בזמן. כן העיד כי התובעים ביקשו שההסכם הראשון יהיה לתקופה של 5 שנים לפחות אך הנתבעות לא הסכימו, אלא ל- 3 שנים בלבד.
25. גם מר נחום דרור הכחיש מתן הבטחה כאמור, וגם הוא חזר על מדיניות הנתבעת 1 בעניין זה. בעדותו בחקירתו הנגדית הוסיף ופירט כי הנתבעת 1 היא חברה רצינית וכל שמסוכם עמה מסוכם בכתב ובאופן מסודר.
26. התובעים הגישו תמליל שיחה בין עודד לבין נחום בה ניתן לטענתם למצוא אישוש להבטחה שניתנה להם, אולם, ראשית, לא נטען אפילו ע"י התובעים כי נחום היה נוכח בעת מתן ההתחייבות על ידי אחרים, והוא אינו במעמד לתת לתובעים התחייבות לפיה תקופת השימוש עפ"י ההסכם תהיה ללא הגבלת זמן או לשנים רבות, או בכלל מעבר לאמור בהסכם. שנית, נחום העיד כי כל מטרתו באותה שיחה הייתה לקבוע פגישה עם התובעים, ובהקדם, באשר התובעים "משכו זמן" ואילו הנתבעות רצו להתחיל בסדרת הפעולות שהיה עליהן לבצע לשם נטיעת הפרדס. אכן, מתמליל השיחה עולה כי כל שניסה היה להביא את התובעים לקביעת פגישה דחופה, ובכל פעם חזר לנושא זה ואף אמר שהתובעים מושכים זמן ואילו הנתבעות חייבות להתקדם בנטיעת הפרדס. כמו כן ניתן להתרשם כי אמירותיו "כן" כאשר עודד העלה את טענותיו לא היו אלא מעין אישור "שמעתי" ובכל פעם שעודד העלה את הנושא של מערכת היחסים שבין הצדדים, תוך שהוא מכניס לפיו של נחום הנחות מסוימות, חזר נחום לדבר על הצורך לקבוע פגישה דחופה.
27. נוסף לאמור לעיל, התובעים נכשלו בהגשת סליל ההקלטה או המדיה הדיגיטלית בה בוצעה ההקלטה. לטענתם, חב' התמלול איבדה את ההקלטות אולם כל ראייה לא הוגשה בתמיכה לטענה זו.
28. לא למותר לציין כי התובעים עצמם לא טרחו בשום שלב ליתן פרטים לגבי הנסיבות שבהן ניתנה ההבטחה, המילים בהם השתמש נותן ההבטחה ומי היה נוכח באותו מעמד.
29. גם לשיטת התובעים ההבטחה הנטענת פירושה שתקופת החוזה תימשך שנים רבות מאוד. מיכאל עצמו העיד בחקירתו הנגדית:

"ש. אתה אומר בסעיף 9 לתצהירך שאתה יודע שעל המקרקעין אי אפשר לבנות בעתיד הנראה לעין?

ת. נכון כי יש תחנת כח מאוד חזקה ואף אחד לא יגור ליד שם. יש טרנספורמטורים חזקים של חב' חשמל.

ש. ההבטחה לכאורה שלהם היא לתקופה בלתי מוגבלת בזמן?

ת. לא בלתי מוגבלת. עד שתהיה בנייה. לא אמרתי בלתי מוגבלת.

ש. בתיאוריה זה יכול להיות גם מאה שנים?

ת. יכול להיות" (עמ' 13 מש' 28 עד עמ' 29 ש' 3 לפרוטוקול).

1. לפיכך לא הוכיחו התובעים מתן הבטחה, כל שכן הבטחה מחייבת של הנתבעת למתן זכות עיבוד ללא הגבלת זמן, עד שתבוצע בנייה במקרקעין.
2. התובעים העלו טענות נוספות בסיכומים, שאין להם רלוונטיות לתביעה שלפני.
3. התובעים טוענים בסיכומים כי לפני כריתת ההסכם השני פנתה ב"כ הנתבעת לתובעים וטענה כי לאחר תקופת ההסכם הראשון לא יסכימו הנתבעות לגידולי תפוח אדמה או בטטות ולמרות זאת נכרת ההסכם השני ללא הסייג האמור. כאמור, בסוגיה זו אין כדי להשליך על הפלוגתאות שלפני. עם זאת אציין כי עפ"י חומר הראיות שלפני, בתקופת ההסכם הראשון, ביצעו התובעים חיטוי בקרקע לשם גידול תפוחי אדמה. בעקבות זאת הוגשה לעירית תל אביב ולמשרד להגנת הסביבה תלונה על אירוע רחב היקף של צריבות בעיניים וקשיי נשימה כתוצאה מביצוע לקוי של החיטוי. אעיר כי התובעים טוענים שהחיטוי בוצע כראוי והייתה בעיה בעוצמה או בכיוון הרוח. מכל מקום הוחלט תחילה על ידי המשרד להגנת הסביבה (מדור ניטור רעלים) כי לא יגודלו במקום תפוחי אדמה בעונות הבאות. לאחר מכן האיסור הוסר ולכן לא נכלל איסור כאמור בהסכם השני, אך הוספה בהסכם השני הוראה ביחס לביצוע החיטוי בהתאם לתנאי המשרד להגנת הסביבה.
4. התובעים מתייחסים בסיכומים להסברי הנתבעות בדבר הסיבה שבגינה אין הן אינן מאריכות את ההתקשרות עם התובעים. גם נושא זה אינו רלבנטי לפלוגתאות שבין הצדדים. ההסכמים הגיעו לסיומם. לנתבעות אף עמדה האפשרות החוזית לקצר את תקופת ההסכם מכל סיבה שהיא על פי שיקול דעתן, ואין לכן רלבנטיות לעניין האמור.
5. התובעים טוענים כי לפתע פתאום ביום 9.6.09 שלחה להם ב"כ הנתבעת מכתב בו קבעה כי התובעים בצעו במקרקעין גידול בעל והיבול נאסף זה מכבר ובכל זאת התובעים לא פינו את המקרקעין, וכי היא התרתה בהם שאם לא יעשו כן עד לסוף השבוע, יעשו כן הנתבעות על חשבון התובעים. למכתב זה יש הסבר והיגיון כאשר מדבר בגרסת הנתבעות, אשר טוענות כי התובעים פינו את השטח, וכאשר החלו הנתבעות בעבודות שנדרשו לצורך נטיעת פרדס התברר שהצנרת של התובעים הושארה דבר שלא איפשר את ביצוע העבודות של הנתבעות.
6. עודד הודה בחקירתו הנגדית שהיה ידוע לו שהצנרת גוללה, והוא תירץ את העובדה שהתובעים לא נטלו אותה בקשיים הקיימים בשעות מסוימות להיכנס עם רכב למקרקעין. כך העיד בעמ' 14 לפרוטוקול:

"ש. אני אומר לך שהודיעו לכם... שהציוד גולגל ומבקשים שתפנו אותו, פיניתם את הציוד המשטח?

ת. באנו לפנות והוא לא היה שם.

ש. מעולם לא ראית את הציוד מגולגל בשטח?

ת. באתי יום לפני זה, יום לפני שהיינו צריכים לקחת אותו, ראיתי את הגלילים למחרת הנהג שלנו הודיע לנו שאין כבר גלילים.

ש. למה לא אספת את הגלילים מהשטח?

ת. זה עניין של משאיות אם זמין או לא. הוא לא היה זמין באותו זמן. יש בעיה עם הכניסה למקום... יש לנו בעיה עם הכניסה לחלקות שם עם משאיות אם לא באים בבקר מוקדם אי אפשר היכנס. חסמו את השער שם. זה רק בבקר מוקדם. אין שעה אחרת".

1. מדובר בתירוץ דחוק, מה גם שהיה על התובעים עוד קודם לכן לפרק את הצנרת ולפנות אותם מהמקרקעין. מכל מקום אין ממש בטענה של התובעים החוזרת בסיכומיהם לפיה בעת שהצדדים היו בפגישה ומטבע הדברים נעדרו מהמקרקעין, אספו נציגי הנתבעות את ציוד ההשקיה וזרקו אותו, דהיינו, כאילו נצלו הנתבעות זמן בו לא היו התובעים במקרקעין כדי לאסוף ולזרוק את הצנרת בלא ידיעתם. הצנרת לא נזרקה על ידי הנתבעות, והיא נאספה וגולגלה על ידי הנתבעות לאחר שניתנה לתובעים אפשרות לאסוף ולפנות אותה בעצמם.
2. אעיר כי גם לגבי הצנרת לא הוכיחו התובעים את שווי הנזק שנגרם להם (אם אכן הייתה מתקבלת טענתם שנדחתה בדבר התנהגות הנתבעות).
3. בסיכומים הוסיפו התובעים טענה שלא הועלתה על ידם בכתב התביעה ולפיה הנתבעות לא מסבירות את פשר תקופת ההארכה האחרונה שניתנה, שאינה תואמת את העונות החקלאיות שלשמן נערך ההסכם (תפוח אדמה ובטטות). ראשית, כאמור, בשלב זה הסכימו הנתבעות רק לגידולי בעל (חיטה). שנית, התובעים עצמם לא טענו, וודאי לא הוכיחו, שלא אספו את היבול, הגם שהנתבעות טענות במפורש כי הם הספיקו לאסוף את היבול.
4. התובעים טוענים בסיכומים כי ההיגיון הוא כי מי שמגדל חיטה בשטח כדי לרפאו ממזיקים מתכוון להחזיק בו גם לעתיד, לאחר שיירפא ממזיקים באשר ההכנסה מחיטה לא מצדיקה את המאמץ, אלא אם היא פעולה אגבית לפעולה העיקרית, דהיינו גידול תפוחי אדמה. דבר לא נטען בעניין זה ע"י התובעים בכתב התביעה, ולא הוכח דבר מהאמור, היינו שחיטה לא מצדיקה את המאמץ ואין טעם לגדלה אלא אם בעונה הבאה מגדלים תפוחי אדמה. מעדויות הנתבעות שלפני דווקא עולה שהיה טעם לגידולי החיטה, גם אם לא מתכוונים לגדל שוב תפוחי אדמה, ושוב, כאמור לעיל, עניין זה אינו רלבנטי לפלוגתאות שלפני.
5. שאלת החוב שהיה בעת משלוח המכתב של הנתבעות ובסוף שנת 2008 אליה שבים התובעים ומתייחסים בסיכומים, אינה רלבנטית לעניין אי הארכת ההסכם. הנתבעות אמנם ציינו גם קיומו של חוב אולם לא בגלל החוב החליטו שלא להאריך את ההסכם. אשר לרכיב התביעה של השבת הערבות הבנקאית, התובעים לא הרימו את הנטל הנדרש. למול הכרטיס שהציגו התובעים, הגישו הנתבעות כרטיס עם מצב חשבון וכן חשבוניות מס, ועדי הנתבעת לא נחקרו בשאלת החוב.
6. לא מצאתי כי העדויות מטעם התובעים יוצרים תשתית שניתן לקבוע על פיה ממצאים. בגרסאותיהם נפלו סתירות מהותיות, חלק מהגרסאות כבושות, עודד, שהעיד כי הוא היה הגורם הדומיננטי (ביחס לאחיו) בקשר עם הנתבעות נתן תצהיר קצרצר, והתובעים, ובמיוחד מיכאל, הרבו שלא לזכור דברים בעדויותיהם, כולל מסמכים שחתמו עליהם (הסכמים ותצהירים), וכן העידו שאינם זוכרים שראו מסמכים מסויימים אשר צורפו לתצהיר מטעמם, כמו גם העלו טענות בדבר אי קריאת ההסכמים בשל כך שסמכו על התובעות.
7. כך, הוצג לעודד מכתב מאת ב"כ הנתבעת מיום 9.6.09 (בדבר אי פינוי המקרקעין על אף שהיבול נאסף, אי תשלום חוב, וכי עליהם לפנות את המקרקעין עד לסוף אותו שבוע), והוא נשאל אם ראה אותו והעיד: "עבר הרבה זמן, אבל בסדר. לא זוכר כ"כ את זה אבל בסדר" ובא כוחו ממהר לסייע בידו וטוען "יש אישור שהמכתב נשלח בדואר רשום? חברי מגיש מכתב שעורך המכתב לא נמצא פה" אולם, כפי שציין מייד לאחר מכן ב"כ הנתבעות, המסמך צורף לתצהירו של מיכאל (עמ' 13 ש' 12 – 26 לפרוטוקול).
8. מיכאל נשאל בחקירתו הנגדית כיצד זה שאחרי שיחות בהן מבטיחים לו שיוכל לעבד את המקרקעין עד לבנייה בהם הוא קיבל הסכם ובו רשום ההיפך המוחלט ומה עשה בעניין והעיד: "חתמתי על ההסכם כי היתה לי הבטחה בלחיצת יד שההסכם בגלל שהם מבחינת הליכים אצלם בחב' הם לא יכולים לעשות יותר ושיגמר ההסכם הם יחדשו עוד פעם" (עמ' 16 ש' 29 – 30 לפרוטוקול). בעדות זו בפעם הראשונה נתן מיכאל סיבה מדוע חתמו הנתבעות הסכם לשלוש שנים על אף שלגרסתם הנתבעות הבטיחו להם שההסכם יימשך עד שתהיה בנייה במקרקעין. כשנשאל אם שלח מכתב או הודעה כלשהי לנתבעות על הסכמתן האמורה, השיב בשלילה (עמ' 17 לפרוטוקול).
9. מיכאל נשאל אם הוא זוכר שעפ"י ההסכם לנתבעות יש אפשרות לקצר את תקופת ההסכם הראשון, והשיב בשלילה (עמ' 17 ש' 9 – 11 לפרוטוקול), לאחר מכן סבר כי "החקלאי" שמותר לו לקצר את ההסכם, זה הוא (עמ' 17 ש' 13 לפרוטוקול), וכשהתברר לו שהוא טועה העיד "אז אני לא הבנתי את ההסכם הזה. לא לקחתי עו"ד שיעבור אחריו כי האמנתי להם באמונה שלמה" (עמ' 17 ש' 15 – 16 לפרוטוקול), וזאת למרות שנוסח ההסכם פשוט ביותר ומובן לגמרי. ואז, נשאל מיכאל האם קרא את ההסכם והעיד: "כמעט ולא. מי שעיין זה אני חושב צביקה רביע וגם כן לא התייחס אליו הרבה" (עמ' 17 ש' 18 לפרוטוקול). לאחר מכן באותו עמוד הכחיש שהנתבעת שילמה 87,500 ₪ עבור הכשרת הקרקע, וכן לא זכר שלא רק שהנתבעת שילמה אלא שזה גם נרשם בהסכם הראשון (עמ' 17 ש' 27 – 28 לפרוטוקול). הוא גם לא זכר שהתשלום קוזז מדמי העיבוד השנתיים שהיה על התובעים לשלם לנתבעות (עמ' 18 ש' 2 – 5 לפרוטוקול), וכן לא זכר את המכתב מיום 15.8.07 ששלחה ב"כ הנתבעת לתובעים והעיד שהוא לא זוכר שקיבל את המכתב, אלא שגם מכתב זה צורף לתצהירו (עמ' 18 ש' 7 – 16 לפרוטוקול). מיכאל גם לא טרח, עפ"י עדותו, לקרוא את הדוח של המשרד לאיכות הסביבה (עמ' 19 ש' 4 – 5 לפרוטוקול). כשנשאל אם היו הבדלים בין ההסכם הראשון לשני העיד: "לא קראתי אותו. חתמתי בלנקו. לא קראתי. גם פה לא לקחתי עו"ד שיעבור עליו" (עמ' 19 ש' 26 לפרוטוקול). כשנשאל על אובדן הרווח בסך 100,000 ₪ לשנה שהתובעים עותרים לו השיב כי "רשום חמישים אלף ₪" (עמ' 19 ש' 29 לפרוטוקול), ורק לאחר שהופנה לתצהירו הוא אישר כי התובעים עתרו לפיצוי ברכיב זה בסך 100,000 ₪ לשנה. לשאלת ב"כ הנתבעות העיד כי אכן לא צירף אסמכתאות לרווח השנתי שצמח לתובעים הגם שלטענתו יש רווח, וכן העיד שלא הביא אסמכתאות לאובדן ציוד ההשקיה הגם שאפשר היה להביא מחב' נטפים נתונים אלה (עמ' 20 לפרוטוקול).
10. מכאן, שבעדויות מטעם התובעים נפלו סתירות, העד המרכזי שהיה אמור להיות, לאור היותו הדומיננטי ביחסים מול הנתבעת, נתן תצהיר קצרצר ובו העלה טענה מרכזית לתביעה, לגבי ההבטחה, ולגביה העלה עובדות שאותן טען לראשונה בתצהירו, ואשר עמדו בסתירה לגרסת התובעים בכתב התביעה ולגרסת אחיו בתצהירו. מיכאל הרבה לא לזכור כמעט דבר, למעט ההבטחה הנטענת, ולהרחיק עצמו מההסכמים על אף שחתם על שניהם ועל כל עמוד מהם.
11. התובעים הם חקלאים מנוסים שגידלו במהלך השנים, עפ"י עדותם שלהם, מאות דונמים, ולא יכול להיות חולק שמדובר במי שמנוסים בהסכמים מסוג ההסכמים נשוא תיק זה, מה גם, שכאמור, ההסכמים קצרים ומנוסחים בצורה פשוטה. למרות כל זאת, לא הססו להגיש תביעה שכולה עומדת בסתירה לאותם הסכמים, שאין לה תשתית ראייתית מינימאלית ואשר כולה נסמכת על דבריהם שלהם, ואלה עומדים, כאמור, בסתירה להסכמים שעליהם חתמו.

פסיקתא

1. לאור כל האמור לעיל, נדחית התביעה.
2. התובעים ישלמו לנתבעות הוצאות ושכ"ט עו"ד בסך 50,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד למועד התשלום בפועל.

ניתן היום, כ"ב אלול תשע"ו, 25 ספטמבר 2016, בהעדר הצדדים.