1. התובע, נהג מונית, היה שנים ארוכות בקשר שטיבו שנוי במחלוקת, עם גב' יהודית בר - טל ז"ל (להלן – המנוחה). בהליך זה התובע טוען כי מהות הקשר היתה יחסי עובד – מעביד ועל יסוד טענה זו והעובדה כי המנוחה הלכה לעולמה ביום 20.7.07, נתבעו פיצויי פיטורים, פדיון חופשה והבראה.

2. כאמור, לטענת התובע הוא היה עובד של המנוחה, הסיע אותה וסעד אותה במשך שנים ארוכות, עד פטירתה.

לטענת הנתבעים, הקשר בין התובע ובין המנוחה, היה קשר של נותן שירותים – נהג מונית עצמאי. ברבות השנים, התובע ניצל את העובדה שהמנוחה, אלמנה שבתה היחידה של המנוחה חיה בחו"ל (על רקע העובדה שנישאה למרצה שהועסק באוסטרליה ובארצות הברית), לא היתה מוקפת בחברים, מכרים או בני משפחה קרובים. עוד טענו כי עצם העובדה כי רק בחלוף שלוש שנים מאז הפטירה, ורק לאחר שניתנה לנתבעים רשות להתגונן בתביעה על פי השטר (שטר של המנוחה) שהתובע הגיש, מעידה על המניעים מאחורי התביעה ועל כך שאין בה אמת או ממש.

3. אעיר כי מבחינה דיונית, לא היה מקום לתבוע את עזבון המנוחה, שעה שאין חולק כי ניתן צו לקיום צוואה ויורשיה של המנוחה – שלושת נכדיה, הם העומדים, למעשה, מצידו השני של המתרס.

4. העדים שנשמעו בישיבת ההוכחות הם התובע, גב' שירלי מוסקוביץ, שהתייצבה כעדה מטעם התובע והיא קרובת משפחה של המנוחה מדרגה שלישית וכן חתנה של המנוחה, מר טננבאום.

5. כבר בפתח הדברים אציין כי לא מצאתי לתת כל משקל לעדותה של גב' שירלי מוסקוביץ.

העדה לא ידעה להסביר כיצד תצהירה נוסח באותן מילים כשל התובע (עמוד 13 לפרוטוקול, שורות 1-10). בנוסף, מעדותה עולה שביקרה אצל המנוחה פעם בחודש או חודשיים, כך שמדובר בעדות המבוססת על פגישות ספורות בשנה עם המנוחה (שם בשורות 10-17). חלק אחר של עדות התובעת, בנושא סידורי ההלוויה של המנוחה הוא כולו סברא שאין לה כל בסיס (שם בשורות 22-31).

נוסף לכל האמור לעיל וחמור מכך – עדותה לגבי מהות הטיפול של התובע במנוחה הפוכה לחלוטין מעדות התובע. התובע העיד בתשובות לשאלון, כי "מלבד רחיצה של המנוחה והחלפת טיטולים (מפאת כבודה), עשיתי הכל בעבור המנוחה" (תשובה לשאלה מס' 17; נ/2). לעומת זאת, גב' מוסקוביץ העידה ותיארה בהרחבה בחקירתה הנגדית, כיצד ראתה במו עיניה שהתובע החליף למנוחה חיתולים, כן העידה שראתה שהתובע רחץ את המנוחה, עם כסא, ראתה אותם נכנסים לחדר האמבטיה וסגרו את הדלת, ואף תיארה פעם נוספת בה הדברים חזרו על עצמם, כאשר היתה מטפלת בבית (עמוד 12 לפרוטוקול, שורות 8-27).

התשובה שהעדה נתנה לסתירה בין העדויות, לפיה "אני לא יודעת מה להגיד לך, לא כ"כ זוכרת" (שם בשורה 27), לאו תשובה היא ולאו הסבר.

מאחר שהראיות החפציות שהוצגו הן מועטות ואף המשקל שניתן לייחס להן הוא נמוך (לנושא זה אתייחס בהמשך), כך שאין ראיות חיצוניות שיכולות לעזור בהכרעה בין הגרסאות העובדתיות השונות, איני מוצאת מקום לקבוע האם התובע הוא שהעיד עדות אמת ואילו גב' מוסקוביץ היא שמסרה עדות שאינה אמת, או שמא ההיפך הוא הנכון. כך או כך, ברור ששתי העדויות אינן יכולות לדור בכפיפה אחת ויש בעובדה זו להשליך על מכלול הערכת עדויות התביעה.

6. אשר לעדות התובע, אציין כי אף עדות זו היתה מעוררת תמיהות וסימני שאלה. בסופו של יום, בהערכת תצהירו של התובע והתשובות שמסר בחקירתו הנגדית, לא מצאתי שעדותו היתה משכנעת או מהימנה. ראשית, כל תצהירו של התובע, נוסח בלשון כללית, ללא פרטים משמעותיים. התובע העיד בתצהירו כי תחילת ההיכרות שלו עם המנוחה היתה עת סיפק לה שירותי הסעות כנהג. בהיותו נהג מונית, בעל "מספר", הרשום כעצמאי (עמוד 2 לפרוטוקול, שורות 19-25). כלומר שירותים אלה ניתנו שלא במסגרת יחסי עבודה. התובע לא הבהיר בתצהירו מתי ההתקשרות, שהחלה כהתקשרות מסחרית, הפכה ליחסי עובד – מעביד. הוא עצמו תיאר בתצהירו כי "עם השנים, התרחב מעגל השירותים שסיפקתי למנוחה..." (סעיף 6 לתצהירו).

7. למעשה, מתוך תצהירו של התובע, ישנם רק סעיפים בודדים שניתן לראות בהם תיאור של יחסי עבודה: סעיף 12 בו התובע מתאר ש"הייתי כפוף להוראותיה של המנוחה, פעלתי על פי הוראותיה וכמובן שלא הייתי יכול לעסוק בכל עבודה אחרת במהלך עבודתי אצלה"; סעיף 16 בו נטען כי שכרו של התובע היה 100 ₪ לשעה, וסעיף 17 בו נטען כי בכל תקופת העבודה לא שולמו לו התוספות על פי חוק, כדין דמי חג, פדיון חופשה, דמי הבראה ופיצויי פיטורים.

כל אחד מסעיפים אלה מתייחס לנושא שאין בו לתרום לבירור המחלוקת בשאלת מהות היחסים של התובע עם המנוחה. כך, כפיפות להוראות יכולה להיות גם ביחסים מסחריים (ר' למשל, בהקשר של משולש יחסים, כפיפות עובד הקבלן למזמין השירות: ע"ע (ארצי) 116/03 מדינת ישראל – חג'בי, 2.2.06; ע"ע (ארצי) 766/07 בן חיים – המוסד לביטוח לאומי, (13.2.11)).

לגבי קביעת שכר/ תמורה על בסיס שעתי, נפסק כי צורת תשלום השכר, לרבות רישום כעצמאי ברשויות המס ובביטוח לאומי, אין בה כשלעצמה כדי לקבוע את מהות היחסים (דב"ע נה/ 2-5 דעבול – מדינת ישראל, פד"ע כט 481 (1996)). מכל מקום, גם התקשרות עם נותן שירותים יכולה להיות מבוססת על תעריף שעתי.

הסעיף האחרון, והוא טענת התובע כי בכל תקופת העבודה (ונזכיר שהתובע טוען ליחסי עבודה של כ –15 שנים), מעולם לא שולמו לו הזכויות הסוציאליות, הוא נתון נייטרלי לכל היותר. כפי שהנתבעים טענו, הוא גם יכול להעיד על כך שמעולם לא הוסכם שהתובע יעבוד אצל המנוחה.

8. לתצהירו של התובע צורפו שלושה נספחים:

א. טבלת אקסל המתיימרת לתאר את שעות עבודתו של התובע בחמשת החודשים הראשונים לשנת 2007. לגבי מסמך זה התובע העיד שהוא לא ערך אותו ואף לא בדק את הנתונים המופיעים בו (עמוד 10 לפרוטוקול, שורות 3-6). בנוסף, לא הוצגו מסמכי המקור מהם הועתקו, לכאורה, המסמכים בטבלה המודפסת. כאשר התובע נשאל מדוע לא הציג יומנים שלכאורה ברשותו, משנת 1995, העביר את האחריות להצגת הנתונים אל הנתבעים, אך לא סיפק תשובה מניחה את הדעת מדוע הראיות שבידיו לא הוצגו (שם בשורות 16-27).

ב. המסמך השני הוא רישום בכתב יד, על גבי עמוד אחד, עליו נרשמו מספרים שונים ותיאור מילולי כלשהו בשפה זרה שאינה מוכרת למותב. על פי עדות התובע, מדובר בכתב ידה של המנוחה (עמוד 10, שורות 28-31). מדובר במסמך שלא נערך על ידי התובע ולא ניתן להבין מה תוכנו. כלומר לא ניתן לקבוע מהו המסמך, מה נרשם בו, באילו נסיבות נרשם ומתי. בנסיבות אלה, איני נותנת כל משקל למסמך זה.

ג. המסמך השלישי והאחרון שצורף לתצהיר התובע הוא צו קיום צוואה של המנוחה, שאין בו לתרום דבר למחלוקת נשוא הליך זה.

לסיכום האמור בסעיף זה, הראיות החפציות שהתובע צירף לתצהירו לא נערכו על ידו ומבחינת תוכנם, אין לתת להם כל משקל.

9. גם חקירתו הנגדית של התובע לא תרמה להבנת מהות הקשר בין התובע ובין המנוחה. מעדות התובע עולה כי למנוחה היו מטפלות, גם מטעם המוסד לביטוח לאומי (עמוד 4 לפרוטוקול, שורה 27 עד עמוד 5 שורה 12) וכי היתה תקופה שהיו למנוחה מטפלות 24 שעות ביממה (עמוד 6 לפרוטוקול, שורות 10-12).

התובע הבהיר כי הטענה לפיה לא יכול היה לעבוד במקומות אחרים, שנטענה בתצהירו, אינה מדויקת, מאחר שהתובע היה נהג מונית עצמאי וכי התכוון שבעת שהיה עם המנוחה לא עסק בעניינים אחרים (עמוד 5 לפרוטוקול, שורות 18-29).

התובע טען טענות רבות, למשל שעקב העבודה אצל המנוחה, הכנסותיו כנהג מונית פחתו (עמוד 5, שורות 31-32, עמוד 6, שורות 3-4) או שהרוויח כ – 8,000 ₪ בחודש אצל המנוחה אותם קיבל במזומן (עמוד 9 לפרוטוקול, שורות 17-33). טענות אלה נטענו בעלמא ולא הוצגו כל מסמכים שיתמכו בהן. כאשר התובע נשאל כיצד אין לו ראיות לגבי קבלת הכספים מהמנוחה, ניסה להעביר את הנטל אל הנתבעים, בטענה כי ניתן לראות את כל המשיכות בחשבון הבנק של המנוחה. כלל עדותו בנושא, לפיה הוא עבד מעט כנהג מונית, היה עצמאי, קיבל גמלת נכות מהמוסד לביטוח לאומי, אך אינו יכול להציג דפי חשבון בנק או ראיות לכספים שהתקבלו אצלו, בטיעון ש"כנהג מונית אנחנו מסתובבים עם כסף מזומן בכיס, מה לעשות?", אינה מהימנה כלל (ר' כלל עדותו בנושא בעמוד 9 לפרוטוקול).

בנוסף, תשובותיו לגבי ההגיון הכלכלי, למי שמשלם סכומים נכבדים לביטוח מונית ויכול להשכירה או לעבוד כנהג בעצמו, להעדיף את העבודה אצל המנוחה, היו מבולבלות ולא משכנעות (עמוד 7 לפרוטוקול).

10. לאמור לעיל יש להוסיף כי ההליך בבית הדין אינו ההליך המשפטי הראשון בין הצדדים. בהליך קודם (תיק 2361/09 בבית משפט השלום ברחובות) נדונה תביעה על פי שטר של המנוחה שהתובע הציג לפירעון. בקשת הנתבעים להתגונן התקבלה ובסופו של יום התביעה נדחתה (בסוף ישיבת ההוכחות ובהסכמת הצדדים). הנתבעים צירפו לתצהיריהם את כתב התביעה בבית משפט השלום. העובדה שהתובע לא ציין כי היה עובד של המנוחה בהליך המקביל, אף היא נתון מעורר סימני שאלה, שהתובע אף לא ניסה לספק לו תשובות.

11. לסיכום האמור עד כה, וטרם אדרש לניתוח הראיות על פי המצב המשפטי, יש לציין כי נקודת המוצא היא כי למעט עדותו בעל פה של התובע, אין עדות מסייעת לגרסתו – בין במסמכים ובין בעדויות בעל פה. מעבר לכך, עדות התובע היא כללית, לא משכנעת ולבד מחזרה על הטענה שהיה עובד של המנוחה ושסעד אותה (טענה שהיא בעיקרה מסקנה מתשתית עובדתית שלא הוכחה), לא מצאתי כי נמסרה מצד התביעה גרסה סדורה, קוהרנטית ומלאה בדבר מערכת היחסים עם המנוחה.

12. בטרם אדרש לשאלה המרכזית, שהיא מהות הקשר בין התובע ובין המנוחה, אציין כי גם אם טענות התובע יתקבלו, אין מקום לדון בתביעה לפדיון חופשה, שעה שזו הוגשה למעלה משלוש שנים לאחר פטירתה של המנוחה (סעיף 13 לחוק חופשה שנתית, התשי"א – 1951). בתשובה לטענות התובע בנושא, אציין כי טענת ההתיישנות נטענה במפורש בסיף 27 לכתב ההגנה. בנוסף, לא נסתרו הנתונים לפיהם המנוחה נפטרה ביום 20.7.07 ואילו התביעה הוגשה ביום 28.7.10.

מכאן למחלוקת נשוא ההליך – מהות היחסים בין התובע ובין המנוחה.

13. שאלת קיומם או היעדר קיומם של יחסי עובד – מעביד, נדונה בפסיקה לא אחת, ובתוך כך התפתחו מבחנים לקביעת מעמדו של אדם כ"עובד". לעניין זה נפסק:

"ראשית אדגיש מושכלות ראשונים, לפיהם היותו של אדם "עובד" הוא דבר הקרוב לסטטוס, ומעמד זה אינו נקבע על פי התיאור שניתן לו על ידי הצדדים אלא נקבע מבחינה משפטית על סמך נסיבות המקרה כהווייתן. לשם הכרעה בשאלה יש לבחון את מהות היחסים שנוצרו הלכה למעשה, והכל תלוי במכלול הסממנים ועובדות המקרה הספציפי" (ע"ע (ארצי) 176/09 מואב - תפנית וינד בע"מ, (9.11.10).

המבחן המקובל כיום בפסיקה לשם בחינת קיומם של יחסי עובד ומעביד, הוא "המבחן המעורב", אשר המרכיב המרכזי בו הוא "מבחן ההשתלבות", הבוחן את מידת השתלבותו של "העובד" במפעלו של "המעסיק". בנוסף נעזרים בתי הדין במבחני משנה נוספים, כגון שאלת קיומו של קשר אישי בין הצדדים, מבחן הפיקוח, הכח לשכור ולפטר עובד, מקום ביצוע העבודה, מי מספק את כלי העבודה, הסכמת הצדדים לגבי אופן ההעסקה, צורת תשלום השכר ואופן ניכוי מס הכנסה ותשלומים לביטוח לאומי.

ישומו של מבחן ההשתלבות נעשה בבחינת הפן החיובי והפן השלילי.

הפן החיובי – קובע כתנאי להשתלבות במפעל קיומו של מפעל יצרני לשירותים, או אחר, שניתן להשתלב בו, כאשר הפעולה המבוצעת צריכה לפעילות הרגילה של המפעל, ושהמבצע את העבודה מהווה חלק אינטגרלי מהמערך הארגוני הרגיל של המפעל, ועל כן אינו "גורם חיצוני" ועבודתו אינה "רק נלווית לו" ואינה מיועדת להשלים את פעולת המפעל (דב"ע לד/3-9 אדמון - מדינת ישראל, פד"ע ה 169 (1974)).

בפן השלילי - נבחן שהאדם בו מדובר אינו בעל עסק משלו המשרת את המפעל כגורם חיצוני (דב"ע לא/3-27 עיריית נתניה - בירגר, פד"ע ג 177 (1971); מ. גולדברג "עובד ומעביד – תמונת מצב", עיוני משפט יז (1992) 19, 30).

14. ביחס לעבודה בביתו של אדם, נקבע כי אמנם אין לדבר על משק הבית כ"מפעל" בו ניתן להשתלב, ברם ניתן להגיע למסקנה בדבר קיומם של יחסי עובד – מעביד, גם על יסוד מבחני עזר נוספים, כגון מבחן התלות או הקשר האישי (דב"ע מב/ 3-123 סגל – גור, פד"ע יד 190 (1983)).

15. ככל שהתובע טוען כי היה עובד כנהג של המנוחה, הרי שעל פי הראיות, היה לו עסק עצמאי כנהג מונית. התובע העיד שהוא הבעלים של המונית בה הסיע את המנוחה (עמוד 2, שורות 19-21), הוא נשא בכל ההוצאות הקשורות באחזקת המונית (שם שורות 22-23 וגם בעמוד 7 לפרוטוקול), לרבות תשלום לתחנת מוניות איתה היה קשור (עמוד 3, שורות 3-6). התובע גם נרשם כעצמאי בפני הרשויות (עמוד 3, שורות 9-10, עמוד 9, שורות 7-12). בנוסף, במקרים שהתובע לא יכול היה להסיע בעצמו את המנוחה, אחיו עשה זאת (עמוד 7 שורה 29 עד עמוד 8 שורה 5).

ובלשונו של התובע: "אני עובד כעצמאי, הנוסעים משלמים לי..." (עמוד 3, שורה 6).

בנסיבות אלה, יש לראות את התובע כמי שניהל עסק עצמאי ובאמצעות עסק זה נתן את השירותים למנוחה (דב"ע נב/ 3-254 פריץ - מפעל הפיס, פד"ע כו 372 (1993)).

16. שאלה נוספת שמתעוררת היא האם יש לראות בתובע כ"עובד", לאור גרסתו לפיה ביצע קניות עבור המנוחה ולקח אותה לרופאים, לסידורים, לבנק וכדומה. כפי שיפורט להלן, לא שוכנעתי כי מעשים אלה של התובע עולים כדי יחסי עבודה.

ראשית, התובע הודה כי לתובעת היו מטפלות, בין מספר שעות ביום ובין 24 שעות ביממה. משכך, איני מקבלת את עדותו לפיה "עובדת זרה לא יודעת ללכת ולקנות, היא לא דוברת עברית, היא לא יכולה לקחת אותה לקופת חולים כשהיא היתה צריכה." (עמוד 6, שורות 14-15). תיאור זה של המטפלים והמטפלות הסיעודיים בקשישים, אינו מתיישב עם השכל הישר או עם המקרים הבאים לפתחו של בית דין זה. מעבר לכך, לבד מטענה לגבי קושי בניידות, לא הוצגה כל ראיה לפיה למנוחה היתה בעיה רפואית – מנטלית שמנעה ממנה לטפל בענייניה בעצמה.

אשר לסיעוד שכולל האכלה, הכנת מזון, רחצה וכדומה, נוכח הסתירות המהותיות בין עדות התובע ובין עדותה של גב' מוסקוביץ, אינני מקבלת את טענות התובע בנושא. לא הוכח שהתובע עזר למנוחה מעבר להסעות ולסידורים שונים ולעיתים אף ארח לה לחברה.

17. על פי ההלכה הפסוקה, "המבחן המעורב ומבחן ההשתלבות מאפשרים לנו לקבוע קיום יחס עובד מעביד בין צדדים, כאשר ברי, כי הקשר ביניהם הינו קשר של ביצוע עבודה ותשלום בגינה. על פי אותו מבחן ולאור נסיבות הקשר שהוכחו מוכרע לאן נוטה הכף בין שני הקטבים הנגדיים של קבלן עצמאי מחד ועובד מאידך" (ע"ע (ארצי) 670/06 רוט - רם מבנים בע"מ, 1.10.09; ור' גם בגולדברג לעיל בעמוד 29). ביחס לאבחנה בין עזרה משפחתית או אחרת ובין יחסי עובד – מעביד, נפסק כי "כי סממן לאמיתותה של מערכת יחסי עובד-מעביד הינו ביצוע עבודה בפועל." (עב"ל 20105/96 יהלום - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע לו 603 (2001)).

בענייננו, כאמור לעיל, שירותי ההסעה ניתנו על ידי התובע כנותן שירותים ולא כעובד של המנוחה. שירותי הסיעוד, ככל שהיו, היו למעשה קשר חברתי של התובע ושל המנוחה, אשר נותרה בישראל, לאחר שבתה בנתה את חייה בניכר. הדברים עולים במפורש מעדותו של התובע:

"כנראה שאתה לא היית במצבי ולא ידעת את היחסים שלנו, של יהודית ואני. יהודית היתה אצלי כבת משפחה וכנ"ל לגביי. את החגים היא עשתה אצלי וימי הולדת אני חגגתי לה, אז לעזוב אותה וללכת? ומי היה סועד אותה? הצד השני שבחו"ל?" (עמוד 9 לפרוטוקול, שורות 4-6).

(ור' גם בעמוד 4 שורות, 16-17): "אני הייתי הבנאדם היחידי שהיה לה פה בארץ, ולא היה לה קשר עם אף אחד.").

18. הנה כי כן, הפרכות בגרסתו של התובע ובראיות שהציג, מחד גיסא, ומאידך גיסא האופן בו תיאר את הקשר עם המנוחה, כשמסר גרסתו במהלך החקירה הנגדית, יש בהן להעיד יותר מכל על המהות האמיתית של הקשר בין השניים.

19. זאת ועוד - העד היחיד מטעם הנתבעים הוא חתנה של המנוחה, מר גרשון טטנבאום, שחי מרבית הזמן בחו"ל (הגם שהוא הגיע לחופשות ארוכות בישראל מדי שנה – עמוד 14 לפרוטוקול, שורות 32-33, עמוד 15, שורות 14-15, עמוד 16, שורות 25-28, עמוד 20, שורות 4-7). גם אם אין מדובר בעד שהכיר מקרוב את שגרת חייה של המנוחה, לא מצאתי שעדותו מביאה למסקנה שונה.

מעדותו של מר טננבאום עולה כי הקשר האישי שהתפתח בין התובע ובין המנוחה לא היה קשר משפטי מחייב. ר' למשל בעמוד 16 לפרוטוקול, שורות 30-31: "הוא היה קונה אבל אני חושב שזו הגזמה. זה אומר שהוא לא עבד בשבילה בלבד, הוא עבד גם במקומות אחרים ומתי שהיא היתה צריכה אותו היא צלצלה אליו. הוא היה זמין לה כנהג מונית". ר' גם בהמשך, עמוד 19, שורה 2: "כעקרון היא יכולה לצלצל אליו מתי שרצתה וכשהיא היתה צריכה מונית היא היתה מצלצלת אליו, או קניות." טננבאום אישר שהתובע הסיע את המנוחה ואף קנה לה מצרכים, אך לא מעבר לכך. מעדותו אף עולה כי עד השנתיים האחרונות לחייה, התובעת היתה פעילה ("הייתי בא לבקר אותה גם לאחר מות אשתי גם ילדיי, גם היא בישלה וגם העוזרת המטפלת שלה. לפני שהיא הפכה לסיעודית היא בישלה."). בכך יש לסתור את טענות התובע ביחס לסיעוד או טיפול במנוחה.

20. לא מצאתי שעדותו של טננבאום לא היתה מהימנה, כפי שהתובע טען. גם איני מוצאת סתירה בין העובדה שטננבאום אישר שהתובע הסיע את המנוחה במסירות ובין העובדה שלמשפחה היו טענות כלפי התובע. טננבאום הסביר זאת במקום אחר בעדותו (עמוד 18 לפרוטוקול, שורות 1-4):

"אנחנו אמרנו הרבה פעמים ליהודית שאורי מנסה לגזול את כספה. ולצערי הרב גרנו בחו"ל ואורי לאט לאט... התקשר אליה ו ... הייתי בשיחות ארוכות איתה. מה אתה יכול לעשות יותר מזה? אני לא יכול בכוח להכריח את יהודית להפסיק את יחסיה עם אורי, אבל הוא היה הנהג שלה. שירותי מוניות ומצרכים ודברים כאלה."

בהקשר זה תוזכר שוב התביעה השטרית בבית משפט השלום ברחובות (שהסתיימה בדחיית התביעה, בהסכמת הצדדים), שעצם קיומה תומך בחששות המשפחה לגבי הקשר בין התובע ובין המנוחה. אף העובדה שלאחר פטירתה של המנוחה נמצאו אצל התובע פנקסי שיקים של המנוחה ופנקס נוסף שלה (ר' הליכי גילוי מסמכים בתובענה זו), תומכת בגרסת המשפחה.

21. לסיכום האמור לעיל, התובע, נהג מונית עצמאי, סיפק למנוחה שירותי הסעות. שירותים אלה כללו גם רכישת מצרכים עבור המנוחה. בכל הנוגע לשירותי ההסעה, מדובר היה ביחסים מסחריים. לא הוכח כי היתה כוונה ליצור מערכת יחסי עבודה מחייבת בין הצדדים. הוכח כי התובע היה בקשר עם המנוחה שחרג מעבר לקשר של נהג – נוסעת, אך לא הובאו כל ראיות לכך שהקשר בין התובע ובין המנוחה התגבש לכלל יחסי עובד – מעביד.

לאור זאת, דין התביעה להדחות.

22. סוף דבר

(1) התביעה נדחית.

(2) התובע ישא בהוצאות הנתבעים, לרבות שכ"ט עו"ד, בסך 12,000 ₪, שאם לא ישולמו תוך 30 ימים, ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק.

ניתן היום, כ"ו אלול תשע"ג, (01 ספטמבר 2013), בהעדר הצדדים.