בשלב זה עלי להכריע בשתי מחלוקות מקדמיות: האחת, האם התביעה התיישנה, והשנייה, מה המשמעות של העובדה כי התאריכים המופיעים על גבי השטר שונו.

כפי שיובהר להלן, החלטה זו מביאה לתוצאה של דחיית ההליכים דנן וסיום התיק.

השטר

התובע אוחז בשטר חוב על סך 150,000 ₪. השטר חתום על ידי הנתבע הן כעושה השטר והן כערב.

בראש השטר, במקום שנועד לרישום מקום החתימה מופיע התאריך 1.2.08 אולם הצדדים הסכימו כי תאריך זה שונה וכי התאריך המקורי הוא 1.2.98.

בהמשך, במקום שנועד לרישום חודש החתימה, מופיע התאריך 10.11.09 אולם, גם לגבי תאריך זה אין מחלוקת שהוא שונה וכי התאריך המקורי הוא 10.11.99.

במקום המיועד לרישום מועד הפרעון של השטר – לא נרשם דבר.

השטר הוגש להוצאה לפועל ביום 8.6.10 והנתבע קיבל רשות להתגונן.

הרקע

אין מחלוקת בין הצדדים כי התובע היה ערב להלוואה שאדם שלישי, בן דוד, קיבל מן הבנק.

כדי להבטיח את התובע, למקרה שייאלץ לפרוע את ההלוואה, קיבל התובע את שטר הבטחון לידיו כשהוא חתום על ידי בן דוד והנתבע, שהיה אותה עת שותפו של בן דוד.

אין מחלוקת כי ההלוואה נלקחה בסמוך לתאריך הראשון שבשטר, 1.2.98, וכי היא היתה אמורה להפרע עד למועד התאריך השני המופיע על גבי השטר, 10.11.99 (פיסקה שנייה בסעיף 12 לסיכומי התובע וסעיף 5 לסיכומי הנתבע).

לטענת התובע ההלוואה לא נפרעה והוא נדרש לפרוע אותה, והוא צירף לתצהירו את הודעת הבנק מיום 13.8.98 על פיה הוא נדרש לפרוע את ההלוואה.

ראוי לשים לב כי הדרישה לפרוע את ההלוואה מכוח הערבות נשלחה לתובע עוד בטרם הסתיים המועד לפרעון ההלוואה, ככל הנראה בן דוד לא עמד בתשלומים השוטפים כבר במחצית השנה לאחר שנלקחה ההלוואה.

השטר הוגש להוצאה לפועל, כאמור, רק 12 שנים לאחר מכן.

התיישנות

די בתיאור העובדות שלעיל, עליהן אין מחלוקת, כדי לשכנע שתביעה זו דינה להידחות בשל התיישנות. שהרי, כאמור לעיל, התובע נדרש לפרוע את ההלוואה, ככל שהוא אכן פרע אותה, עוד באוגוסט 1998.

התובע מעלה מספר טענות כדי להתמודד עם טענת ההתיישנות.

הטענה כי מועד הפרעון אינו יכול להיות ידוע

התובע טוען כי כיוון שמדובר בשטר אשר ניתן לבטחון, ממילא לא ניתן היה לדעת, במועד משיכתו, מה יהיה התאריך לפרעונו. לפיכך יש לראותו כשטר בר פרעון עם דרישה.

אני דוחה את המבנה המשפטי אליו מנסה התובע להובילני.

לשטר דנן היה תאריך יעד. לצדדים היה ידוע, במועד המשיכה, מתי ההלוואה צריכה להפרע. לפיכך מסגרת הסיכון של התובע היתה ברורה ביותר. גם בהנחה שהבנק היה ממתין עד לתום תקופת ההלוואה בטרם היה פונה לתובע כערב, הרי שהמסגרת של הסיכון היתה, לכל היותר מספר חודשים לאחר המועד של תום ההלוואה, 10.11.99.

המסקנה היא כי התאריך השני הרשום בשטר, 10.11.99, מועד פרעון ההלוואה, הוא מועד פרעונו של השטר.

ודוק. כאשר אין מחלוקת על המשמעות של התאריכים בהיותם מייצגים את מועד נטילת ההלוואה ומועד סיומה, מכאן שגם לא יכולה להיות מחלוקת על נפקותם – מועד משיכת השטר ומועד פרעונו.

על כך שניתן להעזר בעסקת היסוד כדי לפרש שטר ראה גישת ברק ע"א 4294/90 עזבון רינסקי נ' רחמני, שם נדונה שאלת חתימה על שטר אולם העקרון נכון גם לכל פרשנות.

"…שטר הוא חוזה וחוזה יש לפרש מתוך עיון בכל חלקיו. אין מפרשים חוזה מתוך התמקדות בסעיף אחד או במילה אחת בלבד… "

"…בהקשר זה מתעוררת השאלה, עד כמה ניתן להיזקק, בפרשנות השטר בכללותו, לנסיבות החיצוניות לשטר, בעניין זה יש להבחין בין צד קרוב בשטר לבין צד רחוק בשטר. בין צדדים קרובים – כלומר צדדים אשר ביניהם קיימת עסקת יסוד – אין מניעה מהתחשבות בנסיבות החיצוניות בפרשנות החתימה על השטר. לעניין זה יחולו הדינים הכלליים…"

המסקנה היא כי בשטר דנן יש תאריך משיכה ותאריך פרעון כפי שהם מופיעים בו.

במקרה זה אין משמעות למיקום הרישום של התאריך

אוסיף ואציין כי, בניגוד לעמדת התובע, אינני מייחסת כל חשיבות לעובדה שתאריך הפרעון נרשם שלא במקומו וגם תאריך המשיכה לא נרשם בדרך ובמקום הקבוע בשטר.

אין בכך כדי לאיין את השטר.

אמנם, צודק התובע כי הדרישות הצורניות בשטר יכולות להיות מהותיות, אולם עקרון זה חל על הצורך בקביעת פרטים בשטר ולא על מיקומם של פרטים אלה על גבי השטר.

די בכך שיש בשטר את הפרטים הנדרשים לו. אין הכרח כי אלה ירשמו דווקא בדיוק במקום המיועד לכך. המבנה של השטר הסטנדרטי, על אף היותו נפוץ ומקובל, אינו מבנה מחייב ואינו חלק מן הדין. נכון, ראוי היה כי הצדדים יקפידו על רישום על פי השטר, כדי למנוע אי הבנות. אולם גם מקום שהם לא עושים זאת, אין בכך כדי לבטל או לאיין הוראה הכתובה בשטר.

בהנחה שלשטר אין מועד פרעון

התובע מוסיף וטוען כי כיוון שאין בשטר מועד פרעון יש לראותו כשטר בר-פרעון עם דרישה לפי סעיף 9(א)(2) לפקודת השטרות [נוסח חדש] (להלן: "הפקודה").

מכאן מתבקש התובע כי אסיק כי השטר דנן הוא בר פרעון עם הצגתו ומוסיף התובע וטוען כי בהיות השטר בר פרעון עם הצגתו, אין עליו כל הגבלת זמן וניתן לפרעו בכל עת (סעיף 15 לסיכומי הנתבע).

כבר הבהרתי לעיל כי בשטר יש תאריך פרעון אולם, גם אם לא היה בו תאריך כזה אין בכך כדי להועיל לתובע. טענה זו אין לה כל בסיס בדין והיא אינה סבירה בעליל.

יהיה זה בלתי סביר לקבוע כי אדם המחזיק שטר ללא מועד פרעון יוכל לתבוע פרעונו גם בעבור שנים רבות ללא סייג. המושך שטר חוב אינו "בן ערובה" של המחזיק בשטר לאורך שנים רבות ואין להטיל עליו לשמור תיעוד ופרטים של עסקאות במשך עשרות שנים. לשם כך נקבעה תקופת ההתיישנות.

הפקודה אינה תומכת בטענה זו. נהפוך הוא. סעיף 44(ב) לפקודה קובע כלהלן:

"השטר הוא מוצג לפרעון כראוי אם הוצג לפי כללים אלה:

...

(2) שטר שהוא בר פרעון עם דרישה, יש להציגו, בכפוף להוראת הפקודה, תוך זמן סביר לאחר הוצאתו, כדי להחיב את המושך... כשבאים לקבוע מהו זמן סביר, יש לשים לב לטיבו של השטר, למנהג הסוחרים... ולעובדות של המקרה המיוחד, ולעולם שטר שהוא בר-פרעון עם דרישה יש להציגו לפרעון תוך שישה חודשים לאחר תאריכו או תוך זמן ארוך יותר שהיתנהו המושך שלא יעלה על שנים עשר חודשים." (ההדגשים שלי – מ.א.)

התוצאה של האמור לעיל היא, שגם אם השטר דנן היה ללא מועד פרעון, היה על התובע להציגו לפרעון בתוך זמן סביר שלא יעלה על חצי שנה או שנה לכל היותר, מיום משיכתו.

12 שנים שחלפו מאז משיכתו של השטר דנן ועד להצגתו לפרעון, אינן יכולות להיות בגדר 'זמן סביר' לפי שום קנה מידה והטענה דנן אינה ראויה לפי שום קנה מידה.

משמעות מועד הפניה לנתבע

התובע גם טוען כי כיוון שמדובר בשטר בטחון עילת התביעה מתגבשת רק לאחר שהוא פונה לנתבע כדי שיחזיר לו את הכספים ששילם לפרעון ההלוואה ורק לאחר שהנתבע מסרב לכך.

לטענת התובע הוא עשה זאת רק עם הגשת השטר להוצל"פ ולפיכך רק באותו המועד נתגבשה העילה (סעיף 16 לסיכומים).

טענה זו מהווה היפוך של הסיבה והמסובב.

עילת התביעה מתגבשת כאשר נוצר החוב לנושה והחייב אינו פורע אותו - זוהי הסיבה.

הפנייה אל החייב כדי שיפרע את החוב, כמו גם הגשת תביעה בגין החוב, אינן אלא תוצאה של אותה סיבה. קרי, המסובב.

הטענה של התובע כאילו הפניה אל החייב היא הסיבה היוצרת את עילת התביעה, היא טענה שאינה ראויה.

לו היה ממש בטענה זו, ניתן היה למחוק מספר החוקים את כל דיני השיהוי וההתיישנות ולוח הזמנים לפרעון חוב היה נתון, באופן בלעדי, בידיו של הנושה שהיה יכול לבוא אל החייב גם לאחר עשרות שנים.

אני דוחה את הטענה שאף היא בלתי ראויה.

המועדים להתגבשות העילה במקרה דנן

שניים הם המועדים הרלוונטיים להתגבשות העילה במקרה דנן.

המועד הראשון, בו נדרש התובע, לטענתו, לפרוע את החוב, 13.8.98. המועד השני, מועד פרעון השטר, 10.11.99.

בשני המועדים לא עשה התובע דבר עד למחצית שנת 2010, עשר שנים ויותר לאחר התגבשות העילה.

לבי לבי עם התובע אשר טוען כי היה טרוד עם בתו החולה אשר נפטרה לאחר מכן. אולם, עם כל הצער, אין בכך כדי להועיל לו.

ראשית, לפי דבריו שלו, באוגוסט 1998, הוא נאלץ לפרוע את החוב על פי דרישת הבנק. הנה כי כן, ממילא הוא הוטרד בעניין חוב זה.

שנית, מאז פטירתה של הבת בשנת 2008 ועד לפתיחת תיק ההוצל"פ עברו שנתיים נוספות.

שלישית, קשה להניח כי במשך השנים הארוכות של מחלתה, מאז שנת 2000 ועד 2008, נמנע התובע מביצוע פעולות כאלה ואחרות למען ביתו ומשפחתו.

סיכום ההתיישנות

התביעה דנן נועדה להידחות בשל התיישנות. בשטר קיים מועד פרעון והוא חלף ועבר לפני שנים רבות מאוד.

שינוי התאריך בשטר

הנתבע טוען כי העובדה שהתאריכים בשטר שונו מביאה לביטולו של השטר והוא מסתמך על סעיף 64(א) לפקודה, הקובע:

"שטר או קיבול שנעשה בהם שינוי מהותי בלא הסכמת כל הצדדים החבים על פי השטר, השטר מתבטל."

בהמשך סעיף 64(ב) קובע:

"בייחוד מהותיים הם שינויים אלה. כל שינוי בתאריך, סכום העומד לפרעון, בזמן הפרעון…"

במקרה דנן, כאמור, נעשה שינוי גם בתאריך השטר שהוא מועד משיכתו וגם בתאריך שנקבע כמועד הפרעון.

דומני כי לא יכול להיות ספק כי מדובר בשינויים מהותיים וכי התוצאה היא ביטולו של השטר.

התובע טוען כי בן-דוד הוא זה שעשה את השינוי בעת שרשם את השטר, כדי להקשות על התובע את פרעונו (סעיף 26 לסיכומים). גירסה זו קשה לעיכול. יש לזכור כי השטר נמסר לתובע עם משיכתו וחזקה כי הוא עיין בו וראה את הכתוב בו. הכיצד לא אמר דבר וחצי דבר?!

הגם שעובדה זו לא לובנה ולא נדונה, הדעת נותנת כי לתובע יהיה האינטרנס העיקרי לשנות את התאריכים כדי לנסות ולתת תוקף לשטר.

כך או אחרת, אינני נדרשת להכריע במחלוקת זו.

מבחינתי, די לי בכך שהצדדים הסכימו על המועדים הנכונים של השטר כדי לראות את השטר כאילו לא שונו בו המועדים.

בהסתמך על כך, נדונה טענת ההתיישנות והתביעה דינה להידחות, כאמור.

סיכום

אני דוחה את התביעה בשל ההתיישנות.

התובע ישלם לנתבע סך של 5,000 ש"ח הוצאות ההליך דנן.

ניתנה היום, ד' תשרי תשע"ג, 20 ספטמבר 2012, בהעדר הצדדים.