מבוא

1. התובע יליד 30.12.74 הגיש 2 תביעות שאוחדו. התביעה הראשונה הוגשה בת.א 59378/08 בעילה מכוח פקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "הפקודה"). תביעה זו הוגשה בגין תאונה מיום 2.11.04 (להלן: "התאונה הראשונה") שארעה לתובע עת עבד באופרה הישראלית ת"א-יפו (להלן: "האופרה"). התביעה הוגשה כנגד האופרה אשר הגישה הודעה לצד שלישי כנגד יועצי הבטיחות מטעמה: שחר טל בע"מ, יעקב הכהן ומבטחתם הראל חברה לביטוח בע"מ (להלן: "יועצי הבטיחות").
2. התביעה השנייה הוגשה בת.א 51026-07-10 בעילה על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: "חוק הפלת"ד"), בגין תאונה מיום 1.1.10 (להלן: "התאונה השנייה"). התביעה הוגשה כנגד מבטחת השימוש בקטנוע בו נהג. התובע הפול – המאגר הישראלי לביטוחי רכב (להלן: "הפול").

התובע יוצג על ידי שני באי כוח שונים, בעוד שהנתבעות יוצגו בשני התיקים על ידי אותו בא כוח.

יאמר כי התיקים אוחדו לבקשת ב"כ הנתבעות, אשר קיבל לטיפולו את הטיפול מטעם המבטחות.

1. המחלוקות בתביעה בגין התאונה הראשונה הן בשאלת החבות ושיעור הנזק שנגרם לתובע, בעוד שבתביעה בגין התאונה השניה המחלוקת היא בסופו של יום בשאלת שיעור הנזק בלבד. אדון תחילה בשאלת החבות בגין התאונה הראשונה ובהמשך בנזקי התובע בגין כל אחת מהתאונות בנפרד.
2. פסק הדין ניתן לאחר שהובאו לפני הראיות כדלקמן:

התאונה הראשונה

ראיות התובע:

תצהירי עדותו הראשית וחקירתו הנגדית של התובע.

ראיות האופרה:

תצהיר עדותו הראשית וחקירתו הנגדית של מר אורי הרטמן, ששימש במועד התאונה וממשיך לשמש כמנהל התפעול, המפיק הראשי באופרה ומרכז תחום הבטיחות באופרה עד היום (להלן: "הרטמן").

ראיות הצדדים השלישיים:

תצהיר עדותו הראשית וחקירתו הנגדית של מר יעקב הכהן, ממונה בטיחות ובעלים של שחר טל בע"מ, שהועסקה על ידי האופרה בזמנים הרלוונטיים לתאונה (להלן: "הכהן").

כן הגישו הצדדים תיעוד, לרבות חוות דעת רפואיות בתחום האורתופדי. נוכח המחלוקות שבין מומחי הצדדים מונה ד"ר יורם אנקשטיין כמומחה רפואי מטעם ביהמ"ש. ד"ר אנקשטיין קבע כי בגין התאונה הראשונה נגרמה לתובע נכות לצמיתות בשיעור של 10%, לפי סעיף 37(7)(א) לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956 (להלן: "התקנות"), בגין הגבלה קלה בתנועות ע"ש מותני. הצדדים לא זימנו את המומחה לחקירה.

התאונה השניה

ראיות התובע:

תצהיר עדותו הראשית וחקירתו הנגדית של התובע.

תצהירי עדויותיהם הראשיות של חברו לעבודה של התובע מר עופר פורמג'ו ושל אחיו של התובע מר גיא קריספיל אשר העידו בשאלת החבות.

כן הוגש מטעם הצדדים תיעוד, לרבות חוות דעתם של המומחים הרפואיים מטעם ביהמ"ש: פרופ' ישראל דודקביץ - אורתופד, אשר קבע כי בגין התאונה השניה נגרמה לתובע נכות לצמיתות בשיעור של 5% בהתאמה לסעיף 48(3)(א) לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה) תשט"ז-1956 (להלן: "התקנות"), בגין מצב לאחר שבר בקרסול ימין. ד"ר גיא אור - פסיכיאטר, אשר קבע כי נכותו הנפשית של התובע הינה בשיעור של 7.5% בהתאמה לסעיף 34(א-ב) לתקנות, כאשר 5% מתוכם בגין התאונה השניה. הצדדים לא זימנו את המומחים לחקירה על חוות דעתם.

כמו כן, הובאו בפניי סיכומיהם בע"פ של באי-כוח בעלי הדין.

1. כל ההדגשות להלן אינן מופיעות במקור, אלא אם ייאמר אחרת.

התאונה הראשונה

שאלת החבות

מבוא

1. התובע יליד 30.12.74, עבד באופרה מיום 7.9.97 ועד למועד פיטוריו ביום 19.3.07. התובע עסק בבניית תפאורות לקראת הצגות אופרה. לטענת התובע, עבודתו היתה כרוכה בין היתר, בנשיאת משאות כבדים, הרכבת תפאורה ואיזונה באמצעות משקולות כבדות, והכל תוך עבודה עצמית וללא מכשירי עזר.
2. על פי הנטען, "ביום 2/11/2004, במהלך עבודתו של התובע, בהקמת אירוע 'צוות' נפגע בגבו בעת שהרים חלק תפאורה כבד. (להלן: 'התאונה')". (ס' 5 לכתב התביעה).

בהמשך תביעתו, טען התובע כי התאונה נגרמה עקב רשלנותה וחוסר זהירותה והפרת חובות שבדין של האופרה, או מי מעובדיה לרבות מנהליה.

הנתבעת הגישה כתב הגנה, ובו דחתה את טענות התובע, ולחילופין טענה כי ככל שתתקבל תביעתו - על יועצי הבטיחות לשפותה בגין כל סכום בו תחויב.

1. לאחר שהתקבלה חוות דעתו של ד"ר אנקשטיין, הגישו הצדדים תחשיבי נזק. יאמר כי התובע לא ציין בכתב תביעתו, לרבות בתחשיב הנזק מטעמו, מהו משקל החפץ שהורם, כמו גם מדוע ארעה התאונה. נוכח המחלוקת שבין הצדדים בדבר נסיבות אירוע התאונה הראשונה ואחריות הנתבעת, כמו גם אחריות הצד השלישי, זומן התובע לישיבת קדם משפט, במהלכה נשאל ע"י ביהמ"ש שאלות בסוגיה זו. השאלות התמקדו במשקל החפץ "הכבד" שהורם.
2. להלן אביא, מתשובות התובע לשאלות ביהמ"ש, בישיבת יום 7.12.10. יובהר כי ב"כ האופרה והיועץ נדרשו מיוזמתם לדברי התובע במהלך סיכומיהם:

"ש. מה קרה באותו יום?

ת. היינו במהלך הקמת אירוע באופרה עצמה על הבמה. יש קטעי תפאורה שנקראים קוליסות (מעין קיר מעץ/ברזל). במהלך הרמת אחד החלקים האלה הרגשתי ממש זבנג רציני בגב התחתון. זה השבית אותי כמה דקות. לא יכולתי לעמוד ופוניתי לבית.

...

ש. יש לך מושג כמה שוקל?

ת. אין לי מושג. זה היה כבד.

ש. 5-20 ק"ג?

ת. 5 ק"ג בטוח לא 20 ומעלה.

ש. מה גודלו?

ת. יותר מחצי מכל הבימה של אולם בית המשפט ואולי אפילו יותר.

...

ש. פעולה כזו עשית בעבר?

ת. כן.

ש. מה היה מיוחד באותו יום אם בכלל?

ת. לא חושב שהיה משהו מיוחד מהתאונה הפיזית" (פרוטוקול ישיבת 7.12.10).

1. ייאמר כי בתום הדיון, ניתנה החלטה כי התמונה לא הובהרה במלואה, וכי הצעה לפשרה תשלח. יובהר כי במכוון לא נשאלו ע"י ביהמ"ש מלוא השאלות, שכן סברתי שלא יהיה נכון לעשות כן מבלי שניתנה לשני הצדדים ההזדמנות להפנות שאלות לתובע.
2. בהתבסס על תחשיבי הצדדים ועדותו הקצרה של התובע ניתנה הצעתי לפשרה מיום 12.12.10 תוך שהובהר כי: "...שאלת החבות בתיק זה, כמו גם שאלת שיעור הנזק אינן פשוטות כפי שניתן ללמוד גם מע"א (ת"א) 2659/08 שרותי תחבורה נ' עזרא יצחק..." (להלן: "פרשת עזרא יצחק"). יאמר כי בפרשת עזרא יצחק נדחה ערעור המעבידה על חיובה בגין פגיעה בגבו של המשיב שהרים ביחד עם עובד נוסף חפץ במשקל כולל של כ-18 ק"ג בלבד. האחריות הוטלה על המעבידה שעה שהוכח כי התאונה ארעה בגין הרמת המשא בתנוחה לא נכונה עקב היעדר הדרכה.
3. משהצעתי לפשרה לא התקבלה, הוריתי על הגשת ראיות. בתצהיר עדותו הראשית טען התובע כדלקמן, בדבר נסיבות אירוע התאונה:

"4. עבודתי התבטאה בנשיאת משאות כבדים ביותר, הרכבת תפאורה ואיזונה באמצעות משקולות כבדות, והכל תוך עבודה עצמית וללא מכשירי עזר. (משקולת .... שוקלת כ-15 ק"ג הגדולה והקטנות 12.5 ק"ג ומדובר בעשרות משקולות שצריך כל הזמן להרים ולפרוק). כעובד במה היה צריך להרים אלמנטים של תפאורה ששוקלים עשרות ק"ג חלקם והכל בעזרת הידיים.

5. ביום 2.11.2004 במהלך עבודתי בהקמת אירוע "צוות" נפגעתי בגבי בעת שהרמתי יחד עם עובד נוסף חלק תפאורה כבד (להלן: "התאונה").

6. בעקבות התאונה, הרגשתי כאב חד בגב וסבלתי מכאבים קשים ולא כולתי לזוז..." (ס' 4-6 לתצהיר עדות ראשית מיום 18.3.13).

תמצית טענות הצדדים בשאלת החבות

תמצית טענות התובע בשאלת החבות

1. להלן אביא את תמצית טענות התובע בשאלות החבות:

• הוכח בין היתר, מראיות שהגישה האופרה, כי התובע עבד עבודה פיזית הכרוכה בין היתר, בהפעלת מערכת לתליית אלמנטים גדולים וכבדים של תפאורה ותאורה, פריקה והעמסה של מכולות של חלקי תפאורה ועוד;
• האופרה אישרה את קרות התאונה אשר הוכחה הן מראיות התובע והן מעדותו של הרטמן;
• האופרה חשפה את התובע לאפשרות של אירוע התאונה, שכן העבודה אותה ביצע היתה כרוכה בהרמת משאות כבדים. הרטמן אישר בעדותו כי במסגרת הערכת הסיכונים לקחה האופרה בחשבון שאירוע כזה, כפי שאירע לתובע אכן יכול לקרות, והוא אף ציין ואמר כי מדובר בעבודת סבלות. התאונה היא במסגרת הצפיות של האופרה;
• התובע העיד כי לא הודרך ולא נתנו לו האמצעים המתאימים לשם ביצוע העבודה, על מנת למנוע את קרות התאונה. האופרה לא הביאה כל ראיה ממי שבפועל נתן לתובע הדרכה כזו או אחרת, לרבות תוכנה, וכן לא זימנה את העדים שהיה עליה לזמן ובשל כך יש להפעיל כנגדה את ההלכה בדבר הימנעות מהבאת ראיה;
• על אף שהתאונה דווחה לאופרה לא נערך תחקיר, לא נבדקו הנסיבות והאלמנטים אותם הרים התובע באותה הפקה. משכך, האופרה הפרה את חובת הזהירות המושגית והקונקרטית כלפי התובע;
• לחילופין, ככל שנערכה בדיקה, האופרה הסתירה מהתובע את ממצאי הבדיקה שנעשתה על ידה בדבר נסיבות קרות התאונה;
• עדותו של הרטמן לא נתמכה בכל תיעוד שעה שלשיטתו לאופרה משנה סדורה בדבר נהלי בטיחות וקיומם;
• עדותו של התובע מהימנה. עסקינן בעובד חרוץ שפעל לטובת מעבידו ומשכך יש להטיל את החבות המלאה על האופרה, ואין להטיל על התובע כל רשלנות תורמת;
• בנסיבות העניין, חלות הוראות ס' 41 לפקודה בדבר העברת הנטל לאופרה להוכיח כי לא מוטלת עליה חבות לאירוע התאונה.

תמצית טענות האופרה בשאלת החבות

1. להלן אביא את תמצית טענות האופרה בשאלת החבות:

• התובע פעל בחוסר תום לב ובאופן מניפולטיבי שעה שפיצל שתי תביעות אותן ניהל במקביל תוך שהוא פונה לייצוג משפטי לשני עורכי דין שונים. התובע לא נתן כל הסבר להתנהגותו זאת;
• טענות התובע בכל אחת מהתאונות סותרות זו את זו בכל הנוגע לייחוס הפגיעה בכושר ההשתכרות לאיזו מהתאונות;
• הנטל הבסיסי להוכחת התביעה מוטל על כתפי התובע בלבד ורק אם הרים את הנטל אזי על הנתבעת להתחיל ולהוכיח את טענותיה. במקרה דנן כשל התובע שבפנינו כישלון מוחלט בהוכחת התביעה על כל מרכיביה ועל כן יש לדחותה. קבלת התביעה משמעותה הינה הטלת אחריות מוחלטת על מעביד ויש לדחותה;
• גם אם תוכח כנכונה טענת התובע בתביעתו ובתצהירו כי נתפס לו הגב בעת שהרים חפץ כבד במהלך עבודתו, אין די בכך להטיל על הנתבעת אחריות כלשהי לקרות התאונה;
• התובע לא הביא כל ראיה בדבר משקל החפץ ונסיבות הרמתו, ואין די באמירות הנטענות;
• הוכח כי האופרה מקפידה על כללי הבטיחות ומעסיקה יועץ בטיחות בשכר המשתתף בכל ישיבת בטיחות של הנתבעת. זאת ועוד, התובע שימש כנאמן בטיחות והוכח כי עבר הדרכות בטיחות לרבות הדרכות בדבר הרמת משא;
• יש לדחות את טענות התובע כי האופרה הסתירה ממנו תיעוד, מה גם שתיעוד שכזה לא התבקש על ידיו;
• גם אם ייקבע כי משקל החפץ הינו 15-20 ק"ג - עסקינן בשני אנשים שנשאו משא זה ועל כן כל אחד מהם נשא משקל של 10 ק"ג לכל היותר;
• התובע לא זימן לעדות את אותו עובד שלטענתו הרים ביחד עמו את החפץ הנטען, ולא צירף כל מסמך התומך בטענתו כי למחרת התאונה פנה לקבלת טיפול רפואי;
• משהתובע נמנע מלזמן עדים ולהגיש ראיות התומכות בטענותיו – יש להפעיל את הכלל בדבר הימנעות מהבאת ראיות;
• אין די בעובדה כי התובע דיווח לאופרה שארעה לו תאונה, וכי זו הועלתה במסגרת ישיבה כזו או אחרת של האופרה כדי להעלות או להוריד לגבי עצם התרחשות המקרה, כמו גם אחריות האופרה;
• בתשובותיו לשאלות ביהמ"ש בישיבת קדם המשפט, העיד התובע כי ביום התאונה לא התרחש כל דבר חריג מבחינת אופי עבודתו וכי הוא ביצע את אותן פעולות שביצע שנים רבות קודם לכן. כן ציין התובע כי לא היה כל דבר מיוחד למעט התוצאה הפיזית הנטענת, ולכן עצם התרחשות התאונה כתאונה לא הוכחה;
• בנסיבות העניין, לא חלות הוראות ס' 41 לפקודה;
• עדותו של התובע אינה אמינה, כפי שניתן ללמוד גם מדרך התנהלותו בעת שביקש להשתחרר משרות צבאי ומתשובותיו לשאלון ומהצהרתו בתצהיר הבריאות בהן לא גילה כי סבל בעבר מבעיות נפשיות. חוסר אמינות זה מצטרף לחסר בשל הימנעות מהבאת עדים;
• לאור כל האמור לעיל, יש לדחות את תביעת התובע משלא הוכח כי התאונה ארעה ומשלא הוכחה כל חבות של הנתבעת;
• לחילופין, ככל שתתקבל תביעת התובע, על יועצי הבטיחות לשפותה בגין מחדליהם בשל אי קיום התחייבויותיהם.

תמצית טענות יועצי הבטיחות בשאלת החבות

1. להלן אביא את תמצית טענות יועצי הבטיחות בשאלת החבות:

• יועצי הבטיחות מצטרפים לסיכומי האופרה ומוסיפים כמפורט להלן;
• לא הובאה כל ראיה מטעם התובע בדבר אותם פרטים האמורים לכאורה להקים את עילת התביעה: לא יודעים מהו אותו חלק של תפאורה, מה משקלו, באלו נסיבות נתפס גבו של התובע, באיזה מנח הרים התובע את אותו חלק וכן לא יודעים מהו הקשר בין העבודה שביצע לבין העובדה שנתפס גבו – מטעמים אלו דין התביעה להידחות;
• גם אם ביהמ"ש ירצה לעשות חסד עם התובע ולהשלים פרטים שלא צוינו בסעיף 5 לכתב התביעה ולקבלם מסעיפים אחרים – התובע קובע גבולות של משקלים הנעים בין 12.5 ק"ג ל-15 ק"ג בלבד;
• גם אם לשיטת ב"כ התובע משקל החפץ היה 20 ק"ג ומעלה – היה על התובע להניח את התשתית העובדתית בעניין זה, מה גם שטענה זו עומדת בסתירה לטענות בתצהירו;
• גם אם תתקבל שיטת ב"כ התובע בדבר משקל החפץ – בהתאם לפסיקה, דין התביעה להידחות מהטעמים שהובאו בטיעוני האופרה;
• ככל שתביעת התובע כנגד האופרה תתקבל – יש לבחון את חבותו של יועץ הבטיחות בפריזמה של מערכת היחסים שבין מעביד לבין יועץ בטיחות, שאינה זהה לפרמטרים שבהם על ביהמ"ש לבחון את הדברים, לו היה היועץ צד לתביעה. זאת ועוד, הוכח כי לא היה כל פסול בהתנהלות יועץ הבטיחות וכי מילא את תפקידו במקצועיות.

הכרעה בשאלת החבות

האם הוכח כי התאונה אכן ארעה?

1. שוכנעתי כי התאונה אכן ארעה וכי התובע חש בכאב בעקבות הרמת המשא. אומנם, התובע נמנע מלזמן לעדות את העובד הנוסף שעבד עמו. אולם, האופרה אישרה בטופס התביעה לדמי פגיעה שהוגש כי התאונה אכן ארעה, הרטמן לא חלק בעדותו על עצם קרות התאונה ואף אישר כי דווחה לוועדת הבטיחות.
2. לא התרשמתי כי התובע לוקה בחוסר אמינות ולמעשה לא נמצאו סתירות מהותיות בעדותו. התרשמותי מהתובע שהעיד בפני בשתי הזדמנויות שונות, כי עדויותיו מהימנות. גם אם נפלה שגגה בהתרשמותי זו – מסקנותיי נסמכות על גרסת התובע שלא נעשה כל ניסיון לסותרה, ואף נתמכות בראיות שהוגשו ע"י האופרה ויועצי הבטיחות.

אין די בהגשת שתי תביעות נפרדות באמצעות שני באי כוח שונים, כמו גם לעניין נסיבות שחרורו מצה"ל כדי לשנות מהתרשמותי זו. (יאמר כי שתי התביעות הוגשו בנפרד לביהמ"ש השלום בת"א ורק בהמשך הועברו לביהמ"ש השלום בהרצליה).

אופי עבודתו של התובע ונסיבות אירוע התאונה

1. בתצהירו, נדרש התובע לאופי ומהות עבודתו וכן לנסיבות אירוע התאונה:

3. "במסגרת תפקידי כטכנאי במה, עסקתי בשני נושאים עיקריים אשר מאפיין מרכזי שלהם הנו עבודה פיזית:

א. מספטמבר 1997 עד יוני 2004 – טכנאי ב"צוגים". מדובר בהפעלת מערכת לתליית אלמנטים גדולים וכבדים של תפאורה ותאורה מעל הבמה. המערכת מופעלת בעיקר ידנית ע"י איזון נגד באמצעות משקולות, אותן מעמיסים ופורקים בהתאם לצורך כאשר הדבר בא לידי ביטוי הן בזמן הקמת אופרות והן בעת התפעול השוטף של ההצגות.

ב. מיוני 2004 – טכנאי על הבמה. התפקיד כולל פריקת והעמסת מכולות של חלקי תפאורות של אופרות, בניית התפאורות ועבודות פיזיות נוספות בהתאם לצורכי ההפקה.

מצ"ב אישור מנהל משאבי אנוש בנתבעת בדבר אופי עבודתי, מסומן כנספח ב'.

4. עבודתי התבטאה בנשיאת משאות כבדים ביותר, הרכבת תפאורה ואיזונה באמצעות משקולות כבדות, והכל תוך כדי עבודה עצמית וללא מכשירי עזר. (משקולת... שוקלת כ-15 ק"ג הגדולה והקטנות 12.5 ק"ג ומדובר בעשרות משקולות שצריך כל הזמן להרים ולפרוק). כעובד במה היה צריך להרים אלמנטים של תפאורה ששוקלים עשרות ק"ג חלקם והכל בעזרת הידיים.

5. ביום 2.11.2004, במהלך עבודתי, בהקמת אירוע "צוות" נפגעתי בגבי בעת שהרמתי יחד עם עובד נוסף חלק תפאורה כבד. (להלן "התאונה").

6. בעקבות התאונה, הרגשתי כאב חד בגב וסבלתי מכאבים קשים ולא יכולתי לזוז. הפסקתי מיד את עבודתי ולאחר שלא חשתי הטבה, אלא החמרה בכאבים, הלכתי הביתה על מנת לנוח" (ס' 3-6 לתצהיר העדות הראשית).

1. בטופס התביעה לדמי פגיעה (נ/2), נכתב כדלקמן ביחס לנסיבות קרות התאונה:

" בעת הרמת משאות כבדים, במהלך הקמת אירוע "צוות", נתפס לי הגב. נחתי בצד כשעתיים כי לא יכולתי לזוז וחיכיתי שזה יעבור, אך מאחר והמצב החמיר הלכתי הביתה לנוח ולמחרת ניגשתי לטיפול רפואי, מאחר והמצב המשיך להחמיר".

מנהל משאבי האנוש באופרה, אישר בטופס התביעה ללא הסתייגות את הנסיבות הנטענות.

1. בישיבת קדם המשפט השיב התובע בתשובה לשאלת ביהמ"ש מה היה משקל המשא 5-20 ק"ג?: "5 ק"ג בטוח 20 ומעלה". הצדדים חלוקים בשאלה, מה היתה תשובת התובע, שכן זו הוקלדה בלא "פסיק", ומשכך כל אחד מהם נותן פרשנות אחרת לנאמר.

לשיטת התובע, יש לקרוא את המשפט כדלקמן: 5 ק"ג בטוח לא, 20 ומעלה, בעוד שלשיטת האופרה ויועצי הבטיחות יש לקרוא את המשפט כדלקמן: 5 ק"ג בטוח, לא 20 ומעלה.

דהיינו, השאלה הנדרשת להכרעה היא האם לדברי התובע משקלו של המשא היה 20 ק"ג ומעלה, או וודאי 5 ק"ג, אך לא 20 ק"ג ומעלה.

1. שוכנעתי כי התובע השיב כי המשא שקל 20 ק"ג ומעלה, שכן טווח המשקל שנשאל לגביו היה בין 5 ק"ג ל- 20 ק"ג בלבד. לו אכן כוונתו היתה שהמשקל היה 5 ק"ג בלבד - היה מסתפק באמירה זו. יתרה מכך, לו אכן תשובתו היתה כי המשקל הינו 5 ק"ג בלבד - לא היה כל הגיון לתשובתו שהמשקל לא היה 20 ק"ג ומעלה ודי היה באמירה: "לא 20 ק"ג", או לחילופין מסתפק באמירה: "20 ק"ג" מבלי שהיה מוסיף את המילה "ומעלה". זאת ועוד, כלום סביר, כי לו משקל המשא היה 5 ק"ג

בלבד – הוא היה מורם ע"י שני עובדים?

חיזוק למסקנתי זו מצאתי בכך שהתובע ידע לנקוב במשקל המשקולות 12.5 ק"ג, 15 ק"ג ועל כן הדעת נותנת כי יכול היה להעריך כי משקל הקוליסה היה 20 ק"ג ומעלה.

1. יאמר כי הצדדים לא נדרשו בראיותיהם לעדות התובע בישיבת קדם המשפט, וזו הועלתה מיוזמת הנתבעים והצד השלישי, במהלך סיכומיהם בע"פ, תוך שהינם מודעים לאי הבהירות בתשובת התובע. (יאמר כי לראשונה בשלב זה התגלעה המחלוקת באשר לדברי התובע בישיבת קדם המשפט). לו אכן הנתבעת והצד השלישי בקשו להסתמך על עדות התובע במסגרת סיכומיהם – מדוע לא נדרשו לה במהלך חקירת התובע?
2. עוד יודגש, כי ב"כ האופרה ויועצי הבטיחות לא הפנו לתובע, שאלות בסוגיית נסיבות אירוע התאונה ומשקל המשא שהורם, כמו גם אופי ומהות עבודתו בכלל.

מהו המשקל המרבי המותר להרמה?

1. בסיכומיה טענה האופרה:

"אמנם התקנות שותקות ביחס למשקל הסביר אותו יכול להרים עובד, אולם בתי המשפט נוהגים להשתמש בסטנדרט הקבוע בתקנות עבודת הנוער, שקובעות שהמשקל המירבי המותר לנשיאה על ידי נער, שטרם מלאו לו 18 נע בין 16-20 ק"ג.

אמנם אין התקנות מחייבות לעניינו, אך ניתן ללמוד מתקנות אלו לגבי הרמת משקל של מבוגרים. ראה לעניין זה פס"ד של ביהמ"ש העליון בע"א 5580/92 מרקוביץ נ' התעשייה הצבאית וכן ע"א ת"א 1089/01 אירובט טכנולוגיות נגד גרשגורן וכן ת"א 2489/01 שלום נצרת, ג'ני אורסאן נגד חברת פרנש". (עמ' 19 לפרוטוקול ישיבת יום 13.4.14).

יאמר כי הצדדים לא הגישו חוות דעת של מהנדס בטיחות.

אדרש להלן להלכה הפסוקה אותה מבקשים לאמץ האופרה ויועצי הבטיחות.

1. ניסיונותיי לאתר את פסה"ד בפרשת מרקוביץ לא צלחו. משכך נאלצתי להסתפק ב"תקציר סביר", עליו נסמך גם ביהמ"ש המחוזי בפרשת אירובט. אביא מדברי ביהמ"ש המחוזי:

"לגבי המשקל המירבי המותר לנשיאה ע"י עובדים יש הסדר חקיקתי רק לגבי נוער ולא לגבי מבוגרים, אך גם מההסדר האמור ניתן להשליך על המקרה דנן. על פי תקנות עבודות הנוער (עבודות אסורות ועבודות מוגבלות) תשי"ד – 1954 המשקל המירבי המותר לנשיאה ע"י נער שטרם מלאו לו 18 נע בין 16 ל- 20 ק"ג ולגבי ילד בין 10 ל- 12.5 ק"ג. לאור זאת ודאי שמשקל של כ- 10 ק"ג פחות במידה רבה ביותר מהמשקל המירבי המותר לנשיאה. כך מצינו בע"א 5580/92 מרקוביץ נ' התעשיה הצבאית (תקצירי סביר – פס"ד מיום 7.5.95) כי במקרה שבו המשא שהרים המערער יחד עם חברו היה בין 20 ל- 30 ק"ג, כך שחלקו של המערער היה כ- 10 עד 15 ק"ג, אין לייחס כל רשלנות למעביד שכן מדובר במשקל פחות מהמשקל המירבי של 16 ק"ג שעל פי התקנות מותר לנער שלא מלאו לו 16 לשאת." (ס' 8 לפסה"ד).

כך גם נקבע בפסיקה עוקבת נוספת, אליה הפנתה האופרה בסיכומיה. דהיינו, כי המשקל המרבי שנקבע בתקנות ביחס למי שטרם מלאו לו 18 שנים, הוחל בפסיקה כסטנדרט זהירות גם על בגיר.

1. במהלך כתיבת פסה"ד, נדרשתי לתקנות אליהן הפנה ב"כ האופרה בסיכומיו, אולם לא עלה בידי לאתר את אותה תקנה הקובעת כי המשקל המרבי המותר להרמה למי שטרם מלאו לו 18 שנים הוא 16 ק"ג, ובמקרים מסוימים 20 ק"ג. מסתבר כי פרשת מרקוביץ נסמכת על תקנות עבודות הנוער (עבודות אסורות ועבודות מוגבלות), תשי"ד- 1954 (להלן: "התקנות הישנות"), שבוטלו לאחר מתן פסה"ד, ע"י תקנות עבודות הנוער (עבודות אסורות ועבודות מוגבלות), תשנ"ו - 1995 (להלן: "התקנות החדשות") שבאו במקומן.
2. בתקנות הישנות נקבע כדלקמן:

"חלק שלישי: תחום המותר בהעברת חפצים ממקום למקום.

לגבי ילד – במשך שעתיים ביום לכל היותר, אם כל מטען אינו עולה על 12.5 ק"ג; במשך למעלה משעתיים ביום, אם כל מטען אינו עולה על 10 ק"ג.

לגבי ילדה – במשך שעתיים ביום לכל היותר, אם כל מטען אינו עולה על 8 ק"ג.

לגבי צעיר - במשך שעתיים ביום לכל היותר, אם כל מטען אינו עולה על 20 ק"ג; במשך למעלה משעתיים ביום, אם כל מטען אינו עולה על 16 ק"ג..."

1. בס' 1 לחוק עבודת הנוער, תשי"ג-1953 (להלן: "חוק הנוער") יש הגדרות הרלבנטיות לעניינינו:

"(א) בחוק זה –

"ילד" פירושו – מי שעדיין לא מלאו לו 16 שנה;

"צעיר" פירושו – מי שמלאו לו 16 אך עדיין לא מלאו לו 18 שנה;

"נער" פירושו – ילד או צעיר;"

1. בתוספת לתקנות החדשות נקבע כדלקמן:

"העברת חפצים ממקום למקום שלא על-ידי כלי הרמה מכני אלא אם כן נתקימו ההגבלות האלה:

לגבי נער –

(1) במשך שעתיים ביום לכל היותר, אם כל מטען אינו עולה על 12.5 ק"ג".

1. משלא הותקנו תקנות ביחס למשקל המרבי המותר להרמה לבגיר, אין לביהמ"ש ידיעה שיפוטית מהו המשקל המרבי המותר להרמה. בנסיבות אלו, לא אחת מוגשות חוות דעת מומחי בטיחות, שכאמור לא הוגשה במקרה דנן.

משביהמ"ש העליון קבע בפרשת מרקוביץ סטנדרט זהירות שיש לפעול על פיו, (להבדיל מהפרת חובה חקוקה) – יש לפעול בהתאם לסטנדרט זהירות זה, כל עוד לא שונה, גם אם התקנות שונו. כאמור, אין בידי ביהמ"ש, בהעדר חוות דעת, ידיעה שיפוטית המאפשרת לו לקבוע כי משקל כזה ולא אחר מותר ולהיפך. הנתבעים הם שבקשו לאמץ את סטנדרט הזהירות שנקבע בפרשת מרקוביץ, ועל כן יש לבחון האם עמדו בו.

1. מחוקק המשנה מצא לנכון לבטל את התקנות הישנות, שהיו בתוקף 40 שנה, ולהתקין את התקנות החדשות, בהן בוטלה האבחנה בין המשקל המרבי שיכול לשאת מי שמלאו לו 16, לבין מי שטרם מלאו לו 18 שנה. מאחר ואין עסקינן בהוראת חוק, אין בנמצא דברי הסבר. אולם, מששר העבודה מצא לנכון להורות על שינוי כה מהותי לאחר תקופה של 40 שנה – חזקה כי עשה זאת בהסתמך על הניסיון שנצבר במהלך עשרות השנים במהלכן התקנות הישנות היו בתוקף.
2. לסיכום: בהתאם לסטנדרט הזהירות שנקבע בפרשת מרקוביץ, המשקל המרבי המותר להרמה ע"י מי שמלאו לו 18 שנה, הוא 12.5 ק"ג במשך שעתיים ביום לכל היותר, ו-10 ק"ג במשך למעלה משעתיים ביום.

נטל הבאת הראיה

1. יש לדחות את טענת התובע כי נוכח הוראת ס' 41 לפקודה, עובר הנטל לאופרה להוכיח כי לא התרשלה. מלוא המידע היה בידי התובע שעה שהנכס היה ברשותו ולא ברשות האופרה, והנסיבות לא היו ידועות לה בעת אירוע התאונה.
2. "נטל הבאת הראיות אמנם מוטל בתחילה על מי שנושא בנטל השכנוע, אך הוא עלול לעבור מבעל דין אחד לאחר במהלך המשפט. כך, כאשר הצד שנשא בנטל הבאת הראיות הביא די ראיות כדי להוכיח את טענתו, עובר נטל זה, הנטל להבאת הראיות, אל בעל הדין השני, כדי שזה יביא ראיות מצידו במטרה להוכיח את טענתו ולהפריך את טענתו של הראשון". רע"א 1530/13 אדוארד גדלוב נ' הארגז – מפעל תחבורה בע"מ (5.5.13).

מהם נהלי הבטיחות הנהוגים באופרה?

1. מהמצג שהוצג ע"י האופרה ויועצי הבטיחות עולה לכאורה, תמונה של מקום עבודה המקיים נהלי עבודה מובנים ומסודרים, לפני כל הפקה והפקה וכן במהלך הקמת המופע. לשם כך, מלווה הכהן את האופרה מתחילת התהליך ועד סופו, תוך ליווי הכנת התכנית ופיקוח על ביצועה.
2. בחודש מאי 2002, כשנתיים ומחצה עובר לתאונה, עבר התובע בהצלחה קורס נאמני בטיחות שהועבר על ידי הכהן. לדברי הרטמן והכהן, במסגרת הקורס, נלמד פרק בדבר אופן הרמת חומרים. הוסיף וטען הרטמן כי כל עובד במה המתקבל לעבודה באופרה, עובר מיד עם קבלתו לתפקיד הדרכת בטיחות ומקבל חוברת בטיחות אותה הוא נדרש לקרוא וליישם, הכוללת פרק מיוחד בנושא "הרמת חומרים" (ס' 7 לתצהיר עדותו הראשית). עיון בחוברת מלמד כי מודגמים בה באמצעות איור, דרכי ההרמה, אולם באופן כללי ותוך התיחסות לחלק בלבד מהסיטואציות השונות. זאת ועוד, אין בחוברת התיחסות לאופן הרמת משא גדול הנישא ע"י שניים, כמו גם למשקלו ולפרק הזמן המותר להרמה.
3. לדברי הרטמן, בנוסף נמסר לעובדים עם קבלתם לעבודה מסמך "הוראות בטיחות לעובד טכני חדש/זמני" בו נכתב בין היתר, כי "משקל הרמה מותר / מומלץ לאדם 25 ק"ג" (ס' 16 למסמך, נספח ג' לתצהיר הרטמן). לדבריו, לא עלה בידיו, ככל הנראה בשל חלוף השנים, לאתר את הטופס שהוכן על ידי הכהן. התובע הכחיש את הנטען.

יש ממש בטענת התובע, שכן החל לעבוד באופרה בשנת 1997, בעוד שיועצי הבטיחות וחברה נוספת שבבעלות הכהן הועסקו לסירוגין על ידי האופרה החל משנת 2000 ולא העניקו שירותיהם קודם לכן. על כן, המסקנה המתבקשת הינה כי הוראות אלו לא נמסרו לידי התובע.

1. הוסיפו וטענו הרטמן והכהן, כי התובע השתתף מידי שנה בהדרכות שהועברו ע"י הכהן ומשרד העבודה, וכי גם בהן נלמד פרק בדבר הרמת חפצים. התובע הכחיש טענה זו.

האופרה לא הציגה פנקס הדרכה להוכחת טענתה כי פעלה כאמור בס' 6 (1) לתקנות ארגון הפיקוח על העבודה (מסירת מידע והדרכת עובדים), תשנ"ט- 1999, הכוללות בין היתר, רישום בדבר נושאי ההדרכה וזהות העובדים שנטלו חלק בהדרכה.

1. בס' 25 ל"הוראות בטיחות לעובד טכני חדש/זמני" שנמסר ע"י האופרה לעובדיה החדשים נאמר: "משקל הרמה מותר/מומלץ לאדם 25 ק"ג" (נספח ג' לתצהירו של הרטמן). ב"נוהל טילטול והרמת משא", שנערך ע"י הכהן וצורף לתצהירו, נאמר כי המשקל המרבי הינו 25 ק"ג או 30 ק"ג, בהתאם למשך הזמן.

הוראות בטיחות אלו עומדות בסתירה לטיעוני האופרה והיועץ בסיכומיהם המפנים לסטנדרט הזהירות שנקבע בפרשת מרקוביץ, וזאת גם לשיטתם הנסמכת על התקנות הישנות. הסתירה היא הן באשר למשקל המרבי והן באשר לפרקי הזמן המרביים מהם מתעלם הנוהל.

1. להלן המסקנות המתבקשות:

• ההוראות בדבר הרמת משא במשקל מרבי של 25 ק"ג אינן תואמות להלכה הפסוקה, גם בהתאם לתקנות הישנות;
• נסתרה טענת האופרה כי הוראות אלו נמסרו לתובע;
• ככל הנראה, לא מתנהל אצל האופרה, ומכל מקום לא נטען שמתנהל ולא הוגש, פנקס הדרכה בו נרשמים שמות העובדים שנטלו חלק בהדרכה, סוג ונושא ההדרכה;
• עם תחילת עבודתם של יועצי הבטיחות (הכהן והחברה שבבעלותו), נערכו נהלי עבודה שנמסרו לעובדים החדשים שהתקבלו לעבודה באופרה. עפ"י הנטען, נהלים אלו נמסרו גם לתובע. ברם, משהוברר כי החל לעבוד באופרה 5 שנים קודם לכן ומשהתובע הכחיש כי נהלים אלו נמסרו לו - המסקנה המתבקשת הינה כי אכן לא נמסרו לו.

האם התאונה נחקרה ע"י האופרה?

1. לדברי הרטמן, אחת לחודש מתכנסת ועדת הבטיחות בה נוטלים חלק המנכ"ל, ממונה הבטיחות, מנהל משאבי האנוש נציגי העובדים, והרטמן. מנהל משאבי האנוש מדווח על התאונות שאירעו בחודש האחרון. הוסיף ואמר, וכי התאונה דווחה לוועדה. להלן אביא מדברי הרטמן:

"ת. היתה וועדה בשנת 2004, בסמוך לתאונה, במסגרת דיווח של תאונות עבודה, היה דיווח של שרית שהיתה באותו זמן מזכירה טכנית, על טופס שלנו שקורן נפגע בגב וקיבל אישור רפואי לשבוע ימים להיעדר מהעבודה, לאחר מכן חזר לעבודתו. לא ראינו באותה וועדת בטיחות איזה שהיא בעיה משמעותית שנעשתה וגרמה לתפיסת הגב כתוצאה מעבודה לא נכונה שנערכה. בד"כ כשיש תאונת עבודה, אנחנו במסגרת וועדת הבטיחות מבצעים תחקיר, או מעין תחקיר, שזה על ידי מנהל הטכני שיושב בוועדת הבטיחות והוא נותן לנו מידע מה קרה ובמידת הצורך אנחנו מפיקים לקחים באותה ישיבה ונותנים הנחיות מתאימות אם נעשה משהו באופן מובהר ובניגוד להנחיות שלנו. באותה ישיבה לא זכור לי שהיתה בעיה שהיה צריך להפיק לקחים ולשנות נהלים שלנו.

ש. אתה נותן תצהיר על אירוע של תאונת עבודה ובתצהיר הזה לא מספר לנו ולו שמץ של נושא שהיתה וועדה שהתקיים דיון בוועדת בטיחות, שהיה מישהו שבדק את הנושא הזה. למה כל הפרטים האלה שאנחנו עכשיו לומדים ממך, שאחרי התאונה של קורן היה מישהו שבדק והעביר לכם מסקנות.

(עו"ד טרוזמן מתערב)

ת. אנחנו בוועדת בטיחות יש תפקיד של ממונה על משאבי אנוש שתפקידו הנושא הראשון בכל ישיבת וועדת בטיחות הוא תאונות עבודה. ממונה משאבי אנוש מציג את התאונות שקרו, אותו דבר הציג את תפיסת הגב ואת השחרור לשבוע ימים, נשאל מנהל הטכני אם יש בעיה ולא היה איזה עניין מסיפור של תפיסת הגב שנעשתה עבירה על נהלי הבטיחות שאנו מעבירים בעבודה על הבמה.

ש.ב.מ. (שאלת ביהמ"ש- ה.י) אתה מדבר על התאונה הספציפית שלנו?

ת. מדבר על הדיווח שהגיע לוועדת הבטיחות ממסמכים שעברתי עליהם.

...

ש. ומה היה באותה תאונה ספציפית?

ת. זה בשנת 2004 ואני ואני לא יכול לזכור פרטי פרטים מה היה. ניסיתי לרענן את זכרוני עם מנהל כוח אדם והיה דיווח. לא היה עניין שאני יכול להגיד שהיה פה איזה תאונת עבודה שמישהו ריסק את היד או נפל מגובה ובאה חקירה של משרד העבודה, זה לא המצב. זה היה נראה במסגרת הערכות הסיכונים שלנו שזה דבר שיקרה שמישהו יתפס לו הגב, זו עבודה של סבלות. זו הערכה של סיכונים שאנחנו עושים לגבי כל תפקיד שלנו. עובדי במה כחלק מהסיכונים בגלל שהם נושאים משאות, הדירוג ולכן מקפידים על אפשרות שיתפס הגב הוא בהערכת הסיכונים שלנו במקום די גבוה שאנחנו מודעים לו. למרות זאת זה המקרה היחיד שאני זוכר.

המשך חקירה נגדית:

ש. למדנו שיש הליך של קבלת דוח לגבי תאונות שקרו באותו חודש במסגרת הדיון של וועדת הבטיחות?

ת. נכון. זה דיווח שמתקבל ממנהל משאבי אנוש.

ש. והוא מתועד?

ת. כן.

ש. מי מחזיק את הדוחות האלה אצלכם?

ת. אצלנו זה יושב אצל ממונה הבטיחות. אני לא יודע את טווח השמירה, אבל ממונה הבטיחות שולח כשבוע לאחר מכן העתקי וסיכומי הישיבות לכל חברי וועדת הבטיחות שזה 50% הנהלה ו- 50% עובדים.

....

ש. ואתה אומר שאתה ניהלת את וועדת הבטיחות?

ת. כן. כל הישיבות אני מנהל.

ש. מדווחים לך שהיתה תאונה במסגרת הפקה מסוימת שקשורה לתפיסת גב, של פגיעה בגב. לא עלה על דעתך לבדוק באותה הפקה האם אכן החלקים שנדרשו העובדים להרים עמדו בתקן הדרישות שלכם? האם החלקים של התפאורה היו בהתאם למשקלים? התייחס לזה כאירוע זניח?

ת. תאונת העבודה נמסרה לנו לא כאיזה דבר שזה משהו קטסטרופלי שנגרם לעובד והוא לא יכול לתפקד. כמו שיש מישהו שהעביר תפאורה בתוך מכולה ובין חלקי התפאורה נתפסה לו האצבע והוא חתך את האצבע, אבל אני לא הולך לברר עכשיו בתוך המכולה איך היה. פריצת דיסק אם אני אעשה תנועה לא נכונה זה עלול לקרות". (הרטמן בעמ' 28-31 לפרוטוקול ישיבת יום 1.4.14).

1. צא ולמד כי דיווח על קרות התאונה נמסר לוועדת הבטיחות וכי נערך פרוטוקול בכתב. לא ברור מדבריו האם התאונה נחקרה ולא נמצא מקום להפיק ממנה לקחים, משום שהיתה לשיטתו בגדר הסיכונים הצפויים בעת הרמת משא, או שנחקרה ולא נמצא כי יש להפיק לקחים. מכל מקום, פרוטוקול אותה ועדה עליה נודע לראשונה במהלך החקירה הנגדית לא הוצג.

1. לסיכום: להלן המסקנות המתבקשות:

• ככל הנראה, התאונה ונסיבותיה לא נבדקו בניסיון להפיק לקחים, מדוע ארעה;
• האם לא היה מקום לבדוק מדוע דווקא במקרה דנן, על אף שהמשא הורם ע"י שני עובדים, נתפס גבו של התובע? ואם נסיבות אירוע התאונה אכן נחקרו – מדוע לא הוצג פרוטוקול אותה וועדת בטיחות?;
• האופרה מניחה כי משעסקינן כדברי הרטמן בעבודת סבלות, תאונה מסוג זה צפויה במסגרת הסיכונים- אין די בכך כדי שלא לבדוק את נסיבותיה ולהסיק מסקנות ככל שנדרשות?;
• ככל שהנסיבות נבדקו- מדוע לא הוצגו ממצאי הבדיקה, או דו"ח ועדת הבטיחות שנדרש לתאונה?;
• חבות בנזיקין אינה מוטלת מקום בו עסקינן באירוע בלתי צפוי. מנגד, בגין אירוע שהינו בגדר הסיכונים, קרי, אירוע צפוי – יכול ותוטל חבות בנזיקין בשל אי מניעתו. האם אכן לא היה מקום לבדוק מדוע אירע אותו אירוע צפוי?
• המסקנה המתבקשת היא כי האופרה ראתה בתאונה ותוצאותיה כצפויות ותואמות לסיכונים שצפתה בסוג עבודתו של התובע, שהוגדר על ידה כעבודת סבלות. מטעם זה, כל הנראה לא חקרה את נסיבותיה על מנת להסיק מסקנות ולהפיק לקחים כפי שמוטל על מעביד סביר וזהיר. ככל שחקרה – לא הביאה את מסקנותיה.

האם התובע הרים את הנטל המוטל עליו להוכחת תביעתו?

1. להלן אדרש לשאלה הנדונה ואביא להלן את מסקנותיי:

• הוכח כי התאונה אכן ארעה;
• ב"כ האופרה ויועצי הבטיחות לא חקרו את התובע בדבר נסיבות אירוע התאונה, שכן התובע לא פרט בתצהירו בין היתר, את משקל המשא שהורם ונסיבות ההרמה;
• כפי שנקבע, בישיבת קדם המשפט העיד התובע כי משקלו של המשא שהורם היה "20 ומעלה";
• לשיטת האופרה, יש להחיל כסטנדרט זהירות סביר את ההלכה שנקבעה בפרשת מרקוביץ;
• ההנחיות לעובדי האופרה הינן כי המשקל המרבי להרמה הינו 25 ק"ג לאדם, וזאת בניגוד להלכה עליה נסמכים בסיכומיהם האופרה ויועצי הבטיחות;
• יתרה מכך, התקנות הישנות והתקנות החדשות קובעות תקרת משקלים שונים בהתאם לפרקי הזמן של ההרמות השונות במהלך יום העבודה. ככל שההרמות מתבצעות עד שעתיים ביום – משקל של כל משא לאדם לא יעלה על 12.5 ק"ג. ברם, שעה שההרמות מתבצעות בפרק זה העולה על שעתיים ביום – המשקל המרבי של כל משא לא יעלה על 10 ק"ג;
• יובהר כי מלשון התקנות ברי כי די בכך שפרק הזמן עלה על שעתיים וכי באחד המקרים הורם משא העולה על 10 ק"ג, על מנת לקבוע כי התקנה הופרה;
• האופרה והכהן לא נדרשו לאבחנה זו בהנחיות הבטיחות לעובדי האופרה ובכללם לתובע, ולמעשה התעלמו ממנה לחלוטין;
• בתיאור נסיבות אירוע התאונה בטופס התביעה לדמי פגיעה, שאושרו בחתימת מנהל משאבי האנוש באופרה, נכתב כי התאונה ארעה בעת שהתובע עסק בהרמת משאות כבדים. כן צוין כי התאונה ארעה בשעה 12:30 וכי התובע סיים את עבודתו באותו יום בשעה 15:00;
• בתיאור הנסיבות אין התייחסות לפרק הזמן בו נדרש התובע להרים משאות באותו יום. יחד עם זאת, מתצהירו עולה כי עסק בהקמת אירוע. תפקידו של התובע, כפי שאושר ע"י מנהל משאבי אנוש "...כולל פריקת והעמסת מכולות של חלקי תפאורות של אופרות, בניית התפאורות ועבודות פיזיות נוספות בהתאם לצרכי ההפקה..." (נספח ב' לתצהיר התובע). נוכח התיאור בטופס התביעה לפיו במהלך הקמת האירוע הרים משאות כבדים, הדעת נותנת כי פעולת ההרמה נמשכה, או היתה אמורה להמשך פרק זמן העולה על שעתיים. עוד יצויין, כי לאחר התאונה נדרש התובע למנוחה לפרק זמן של שעתיים, בטרם שב לביתו לאחר שלא חלה הטבה במצבו;
• ככל הנראה, לא בוצע תחקיר בדבר נסיבות קרות התאונה, שכן לדברי הרטמן תאונה מסוג זה הינה מסוג המקרים הנלקחים ע"י האופרה בחשבון במסגרת הסיכונים. האופרה הסתפקה בכך, מבלי לבדוק מדוע דווקא באותו מקרה התממש אותו סיכון, מתוך מאות רבות של פעולות דומות שבוצעו במהלך השנים;
• לו הייתה מתבצעת בדיקה שכזו, התובע היה נשאל על נסיבותיה (לא נטען כי התובע תושאל). חזקה כי האופרה היתה בודקת בין היתר, את משקל המשא שהורם, משך זמן ההרמה, כמו גם האם הורם בהתאם לאופן ההרמה הנדרש ובהתאם לכללי הזהירות שיש לנקוט, כפי שמופיע באותה חוברת הדרכה אשר לא הוכח כי נמסרה לתובע, וכל זאת במטרה להסיק מסקנות שיביאו למניעת היתכנותם של אירועים מסוג זה;
• כאמור, ככל הנראה לא נערכה ע"י האופרה או הכהן, בדיקה של נסיבות קרות התאונה. גם אם בוצעה בדיקה - ברי כי מסקנותיה הושתתו על הנחיות האופרה והכהן בדבר משקל המשא שניתן להרים, מבלי להביא בחשבון את התקנות החדשות, כמו גם את פרקי הזמן הקצובים שנקבעו בתקנות הישנות ובתקנות החדשות. משכך – עבר הנטל לאופרה ולהכהן להוכיח כי לא התרשלו;
• במסגרת אותה בדיקה, אם וככל שבוצעה או היתה מתבצעת, ניתן היה לסתור את אותן הנחות בדבר פרק הזמן בו עסק ואמור היה התובע לעסוק בהרמת משא באותו יום, כמו גם כי משקלן עלה על 20 ק"ג;
• לחילופין, ככל שבוצעה בדיקה וממצאיה לא הומצאו- עסקינן בהימנעות מהבאת ראיה כמשמעה בהלכה הפסוקה;
• אי הגשת פרוטוקול וועדת הבטיחות שדנה בנסיבות אירוע התאונה מחייבת יישום ההלכה בדבר הימנעות מהבאת ראיה;
• כשנתיים ומחצה עובר לתאונה עבר התובע קורס נאמן בטיחות, אך לא מונה כנאמן בטיחות;
• התובע הכחיש כי קבל הדרכות בנושאי ההרמה, והאופרה לא המציאה פנקס הדרכות להוכחת טענתה;
• גם אם היה מוכח כי האופרה העבירה הדרכות לתובע בהרמת משאות - חזקה כי ההוראות תאמו להוראות התקנות הישנות, כמו גם התקנות החדשות, שכן הנחיותיהם של האופרה והכהן עומדות בסתירה לסטנדרט הזהירות שנקבע בהלכה הפסוקה;
• יאמר למעלה מהדרוש כי גם אם היה מוכח כי חוברת ההדרכה נמסרה לתובע – אין בה דבר לגבי אופן ההרמה ע"י שני עובדים. הדעת נותנת כי משעסקינן במשא גדול, כפי שתואר ע"י התובע, קיימת חשיבות לתאום בין השניים, על מנת להקטין את הסיכון כי המשקל לא יחולק ביניהם באופן שווה;
• נסתרה טענת האופרה והכהן כי התובע קבל לידיו את דפי ההנחיות לעובד חדש;
• לא נעשה כל ניסיון לסתור את טענת התובע בדבר גודלו של המשא, (מעין קיר עשוי מעץ/ברזל ברוחב של כ- 7 מ' לפחות), כמו גם כי משקלו 20 ק"ג ומעלה;
• הדעת נותנת כי לא בהכרח שכל אחד מהעובדים נשא מחצית ממשקלו של המשא וכי יש לחלק את המשקל בחלוקה שווה בניהם, וזאת נוכח גודלו של המשא. יצוין כי בחוות דעתו של ד"ר ליבני שבדק את התובע נכתב כי התובע "...נפגע בעת שהרים משא כבד (קוליסה)..." (עמ' 1 לחווה"ד). אין עסקינן לדוגמא בקורה אשר שניים נושאים אותה משני צדיה, ואשר משקלה נחלק באופן שווה לכל אורכה;
• עדות התובע בישיבת קדם המשפט כי משקל המשא שהורם היה "20 ק"ג ומעלה" ביחד עם גודלו, עובדת הרמתו ע"י שני עובדים וכן אישור מנהל משאבי האנוש כי התובע ועובד נוסף הרימו במהלך עבודתם "אלמנטים גדולים וכבדים..." והימנעות מלחקור את התובע על כך – מהווים למעלה מ"ראשית ראיה" לכך שמשקל המשא היה למעלה מ-20 ק"ג, ויתכן אף באופן משמעותי מעבר לכך;
• יש לזקוף לחובת התובע את העובדה כי לא זימן לעדות את העובד שהרים עמו את המשא. יחד עם זאת, די בראיות שהובאו על מנת לקבוע כי התובע הרים את הנטל הראשוני כדי להוכיח את אחריות האופרה לקרות התאונה, וכי זו לא הביאה ראיות להפרכת ראיותיו. זאת ועוד, ראיות האופרה והצד השלישי השלימו מהראיות שהיה על התובע להוכיח;

סיכום

1. לאור כל האמור לעיל, שוכנעתי כי התובע הרים את נטל השכנוע המוטל עליו להוכחת תביעתו כי האופרה הפרה כלפיו את חובת הזהירות בעת שהעסיקה אותו בהרמת משא במשקל ובפרק זמן שאינו בהתאם לסטנדרט הזהירות שנקבע בפרשת מרקוביץ, וזאת בהתאמה לתקנות החדשות, דהיינו כי שני העובדים הרימו למעלה מ-20 ק"ג וכי עסקו בכך למעלה משעתיים באותו יום. האופרה לא הביאה ראיות להפרכת טענתו זו של התובע ועל כן היא חבה באחריות כלפיו לנזקיו.

חבותם של יועצי הבטיחות

1. באשר לחבותם של יועצי הבטיחות – מראיותיהם ומראיות האופרה ברי כי הכהן היה הרוח החיה בכל הנוגע להוראות הבטיחות וכי ליווה באופן צמוד, הן את תכנון הקמת התפאורה והן את אופן ביצוען. בסמוך לפני התאונה אף הורה לאופרה לוודא כי בוצעה לעובדים הדרכת בטיחות "בנושא הסיכונים בזמן הקמה/פרוק הופעה".

ברם, משהוכח כי הוראת הבטיחות שניתנו ע"י הכהן אינן מתיישבות עם הוראות התקנות החדשות, כמו גם התקנות הישנות, ולו רק באשר למשקל ופרק זמן ההרמה במהלך היום – המסקנה הינה כי יועצי הבטיחות הפרו את התחייבויותיהם כלפי האופרה.

1. הכהן הינו בעליה של טלנור בע"מ, אשר ספקה במועד התאונה את שירותיה לאופרה, והוא עשה זאת באופן אישי, ועל כן האחריות מוטלת עליו בתוקף תפקידו. מנגד, דין התביעה כנגד שחר טל בע"מ להידחות, שכן לא נסתר תצהירו של הכהן כי טלנור בע"מ ולא שחר טל בע"מ, היא שספקה שירותיה לאופרה עובר לתאונה. משאין חולק כי הראל חברה לביטוח בע"מ בטחה בין היתר, את אחריותו המקצועית של הכהן – עליה לשאת, ביחד ולחוד, עם הכהן בכל סכום בו חויב.
2. מצאתי כי נכון יהיה לחייב את הכהן לשפות את האופרה ב-60% מכל סכום שישולם על ידה לתובע, שכן בין אם פעלה בהתאם להנחיותיו ובין אם לאו, הוכח כי לא היה די בהן כדי למנוע את קרות התאונה.

תמצית טענות התובע בשאלת שיעור הנזק בגין התאונה הראשונה

תמצית טענות התובע

1. להלן אביא את תמצית טענות התובע בשאלת שיעור הנזק בגין התאונה הראשונה:

• לאחר התאונה נעדר התובע מעבודתו במשך כחודש ומחצה ולאחריה שב לתפקיד אחר, עבודה שאף היא כרוכה בהרמת משאות כבדים. עקב החמרת מצבו הרפואי נעדר בהמשך מעבודתו מיום 4.10.06 ועד ליום 30.3.07. משרופאה תעסוקתית קבעה ביום 5.11.06 כי אינו יכול להמשיך בעבודתו הכרוכה בהרמת משאות ועבודה פיזית – פוטר מהאופרה ביום 19.3.07, שכן זו לא יכלה למצוא לו עבודה המתאימה למגבלותיו;
• המומחה הרפואי מטעם ביהמ"ש הכיר בכל חופשות המחלה שניתנו לתובע בגין התאונה ומסתכמות ב-135 ימים;
• לאחר התאונה שונה תפקידו של התובע והוא החל לקבל תוספת לשכרו, אולם זו לא שולמה לו בכל תקופת היעדרותו. שכרו של התובע עובר לפיטוריו, לרבות תנאים סוציאליים הסתכם בסך של 12,000 ₪ ברוטו;
• נכותו של התובע הינה נכות תפקודית בשיעור של 25%;
• התובע פעל להקטנת נזקיו ולהסבת מקצועו, בתחילה כמתווך ומשלא צלח בעיסוק זה, החל בשנת 2008 בלימודים בקורס לצילום אותו סיים בשנת 2010. בתקופה זו עבד באופן חלקי בלבד והשתכר סך כולל של כ- 3,500 ₪ לחודש בלבד ועל כן הפסדו בתקופה זו הינו כ- 8,500 ₪ בחודש. סה"כ הפסדו עד לקרות התאונה השנייה הסתכם בסך של 312,000 ₪;
• עבודתו הנוכחית של התובע כצלם אירועים הינה עבודה פיזית הכרוכה בנשיאת מצלמות וידאו כבדות, עמידה ממושכת על הרגליים ועוד;
• יש לחשב את הפסד כושר ההשתכרות עד לגיל 70 בהיות התובע עצמאי;
• התובע זכאי לפיצוי בסך של 51,000 ₪ בגין הנזק הלא ממוני;
• התובע זכאי לפיצוי בסך כולל של 20,000 ₪ בגין הוצאות נסיעה, טיפולים רפואיים ועזרת צד שלישי לעבר;
• התובע זכאי לפיצוי בסך של 20,000 ₪ בגין עזרת צד שלישי לעתיד ו- 15,000 ₪ בגין הוצאות נסיעה והוצאות רפואיות לעתיד;
• התובע זכאי לפיצוי בסך 5,000 ₪ לשנה בגין חוסר יכולת לבצע תיקונים בביתו;
• מכל סכום יש לנכות את תשלומי המל"ל כפי שהתקבלו בפועל בלבד.

תמצית טענות האופרה ויועצי הבטיחות בשאלת שיעור הנזק

1. אביא להלן את תמצית טענות האופרה והצד השלישי בשאלת שיעור הנזק:

• לא הוכח כי נגרם לתובע הפסד השתכרות לאחר התאונה וזאת משהתובע נמנע מלהגיש את תלושי שכרו בגין התקופה שקדמה לתאונה;
• התובע זכאי להפסד השתכרות מלא בגין תקופת ההיעדרות של כחודש ו-10 ימים בלבד שאושרה על ידי המומחה, וגם זאת בכפוף להוכחת הפסדי השכר בפועל;
• תלושי השכר שצירף התובע לתקופה שלאחר התאונה מלמדים כי לא פגעה בהתקדמותו ושכרו עלה באופן ניכר לאחריה;
• אין קשר בין הפסקת עבודתו של התובע באופרה לבין התאונה ומשהתובע לא זימן את הרופאה התעסוקתית לביהמ"ש – יש להתעלם מהמסמך;
• נכותו של התובע נקבעה בגין הגבלה קלה בלבד בתנועות ע"ש מותני. כפי שניתן ללמוד מצפייה בסרט החתונה של התובע – אין לתובע כל מגבלה תפקודית בגין תאונה זו. לחילופין, יש לפסוק סכום גלובלי שלא יעלה על 30,000 ₪ בגין הפסד כושר השתכרות לעתיד;
• התובע לא שכר עזרת צד שלישי בשכר, ונכותו אינה מזכה אותו בפיצוי בגין רכיב זה לעתיד. התובע לא צירף קבלות כלשהן בגין הוצאותיו, מה גם שהינו זכאי להחזר בגינן מהמל"ל;
• יש לנכות את תגמולי המל"ל וכן את דמי האבטלה שקבל התובע, אם ביהמ"ש יקבל את טענתו בדבר הקשר שבין פיטוריו לתאונה;
• יש לדחות את התביעה ולחייב את התובע בהוצאות ריאליות.

הכרעה בשאלת שיעור הנזק בתאונה הראשונה

מבוא

1. במועד התאונה הראשונה היה התובע כבן 29. התובע החל את עבודתו באופרה בשנת 1997 והתמיד בעבודתו זו עד לפיטוריו ביום 19.3.07. מתחילת עבודתו ועד קרות התאונה עבד התובע כטכנאי ב"צוגים", שהינה מערכת לתליית אלמנטים גדולים וכבדים של תפאורה ותאורה מעל הבמה. לצורך תפעולה נדרש התובע בין היתר, להרמת משא כבד.

הנכות הרפואית

1. ביום 2.11.04 לאחר שהתובע הרים ביחד עם אחר חלק של תפאורה, חש כאבים בגבו, הפסיק את עבודתו ומשלא חלה הטבה פנה לביתו. למחרת פנה לקופ"ח לקבלת טיפול רפואי ונעדר מעבודתו עד ליום 13.12.04.
2. התובע צירף לתביעתו חוו"ד רפואית של מומחה אורתופד שבדקו מטעמו והאופרה הגישה חוו"ד נגדית. נוכח הפער שבין המומחים מונה ד"ר יורם אנקשטיין כמומחה רפואי מטעם ביהמ"ש. ד"ר אנקשטיין קבע כי בגין התאונה נגרמה לתובע נכות בשיעור של ,10% לפי סעיף 37(7)(א) לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז – 1956 (להלן: "התקנות"), בשל הגבלה קלה בתנועות ע"ש מותני. המומחה הכיר בתקופת אי הכושר שנקבעה לתובע מיום 2.11.2004 ועד ליום 13.12.2004.
3. התובע התלונן בפני המומחה בין היתר, על כאב גב תחתון המחמיר בהתקפים; תחושת חולשה בירכיים, הפסיק עבודתו באופרה כתוצאה מהתאונה.

הנכות התפקודית

1. לאחר התאונה שב התובע לתפקידו הקודם כטכנאי במה - עבודה שהייתה כרוכה אף היא בין היתר, בהרמת משאות. עיון בתלושי שכרו של התובע לחודשים ינואר-יולי 2005 מעלה כי שכרו הבסיסי עמד על כ-6,000 ₪ לחודש, וכי עבד שעות נוספות מרובות מידי חודש וכן בשבתות, ועל כן שכרו עלה לכדי כ-11,500 ₪ ברוטו לחודש. לטענת התובע, בעקבות החמרה במצבו שארעה ביום 4.10.2006, לא יכול היה להמשיך בעבודתו, פנה לקבלת טיפול רפואי והוצא לחופשת מחלה של חצי שנה עד ליום 30.3.2007.
2. ביום 5.11.2006 נבדק התובע ע"י רופאה תעסוקתית אשר קבעה כי נוכח מצבו הרפואי אינו כשיר לעבודה הכרוכה בהרמת משאות כבדים, נשיאתם וכיפופים מרובים. הרופאה התעסוקתית מצאה כי עבודתו של התובע כטכנאי במה אינה מתאימה למצבו הרפואי. הצדדים חלוקים בשאלה האם ניתן להידרש לקביעה זו של הרופאה אשר זומנה לעדות, אך לא התייצבה. כן חלוקים בשאלה בדבר הקשר שבין פיטורי התובע בסמוך לאחר מכן לבין מגבלותיו הרפואיות.
3. לקראת סוף תקופת אי הכושר פוטר התובע מעבודתו בשל כך שלא נמצאה לו עבודה המתאימה למגבלותיו. במכתב הפיטורין מיום 19.3.07 נכתב כדלקמן: "בעקבות חוות דעת רופא תעסוקה, לא יכול מר קורן קריספיל להמשיך בעבודתו באופרה הישראלית מסיבות רפואיות, ולפיכך סוכם כי עבודתו תופסק החל מיום 19 מרס 2007, תוך קבלת הודעת הפסקת עבודה בהתאם" (נספח א' לתצהיר התובע).
4. כל התיעוד הרפואי לרבות המלצת הרופאה התעסוקתית, עמדו בפני ד"ר אנקשטיין בעת שנתן את חוות דעתו וכדבריו "...אני מכיר בתקופה אשר אושרה כחופשת מחלה, בסמוך לתאונה, כנכות זמנית בשיעור של 100%. תקופות נוספות אשר אושרו לאחר מכן בשנים 2006 ו-2007, מהוות ביטוי לנכות הצמיתה ואינן מוכרות על ידי כנכות זמנית נוספת" (עמ' 3-4 לחוות הדעת).
5. כאמור, הנתבעת התנגדה להגשת התעודה הערוכה ע"י הרופאה התעסוקתית. על כן, התובע זימנה לעדות לישיבת יום 13.4.14, אולם זו לא התייצבה לעדות, שכן יצאה לחופשת לידה. ב"כ הנתבעת התנגד להגשת התעודה, ובהחלטתי נקבע כי הוגש, "בשלב זה בכפוף לחוות דעתו של המומחה הרפואי וזאת משהבינותי כי המסמך עמד לפניו. ככל שיתבקש במהלך ישיבה זו לשוב ולהידרש במהלך ישיבה זו – תינתן החלטה בהתאם", (עמ' 8 לפרוטוקול).

משהצדדים לא שבו ונדרשו לתעודה במהלך שמיעת הראיות- החלטתי נותרה בעינה.

1. כזכור, המומחה היה מודע לפיטורי התובע מעבודתו, ולתקופת אי הכושר של כמחצית השנה במהלכה נתנה המלצת הרופאה. חרף זאת, לא הכיר בתקופה זו כנכות זמנית. בנוסף, המומחה לא קבע כי התובע פוטר בגין מגבלותיו כתוצאה מהתאונה.

משהמומחה לא זומן לחקירה ולא נשלחו לו שאלות הבהרה, יש לאמץ את קביעותיו, מה גם שהתעודה לא הוגשה.

1. לאחר שהתובע פוטר מעבודתו הוא החל לעבוד בתיווך, ובהמשך החל בלימודיו בקורס לצילום, שנמשכו כשנתיים עד לשנת 2010. בחודש יולי 2010 הקים התובע ביחד עם חברו ללימודים עסק לצילום אירועים.
2. בחקירתו הנגדית חיווה הרטמן את דעתו כי התובע היה חסר מוטיבציה גבוהה וכי העליה בשכרו לאחר התאונה נעשתה בשל שכרם הנמוך של עובדי הבמה, ורצונו של המנהל הטכני לתגמל את העובדים. יאמר כי בחקירתו הנגדית אישר התובע כי מאז ומתמיד שאף לעסוק בתחום הצילום.

תלושי שכרו של התובע עובר לתאונה לא הוצגו, אולם מטופס התביעה לדמי פגיעה ניתן ללמוד כי השתכר שכר היסוד בתוספת שכר נמוכה וסה"כ כ-6,500 ₪ ברוטו.

1. מתלושי שכרו של התובע לאחר התאונה אנו למדים כי לאחריה עבד בהיקף של כמשרה וחצי לערך, שעה שמצופה היה כי נוכח נכותו יפחית את היקף עבודתו, ובוודאי שלא להגביל את היקפה בכמחצית. יש לזכור כי עסקינן בעבודה פיזית הכרוכה בעבודת סבלות ועל כן המסקנה המתבקשת הינה כי הנכות התפקודית בשיעור הנמוך מהנכות הרפואית.
2. לאור כל האמור לעיל, ספק אם התובע היה מתמיד בעבודתו באופרה, ועל כן איני סבור כי שכרו עובר לפיטוריו מהווה את פוטנציאל שכרו לעתיד אלמלא התאונה.
   
3. לאור כל האמור לעיל, מצאתי לקבוע כי הנכות התפקודית בגין התאונה הראשונה הינה בשיעור של 5%.

הפסד השתכרות מלא לעבר

1. שכרו הממוצע של התובע עובר לתאונה, אשר היווה בסיס לקביעת תשלום דמי הפגיעה והקצבאות על ידי המל"ל היה כ- 6,600 ₪ נומינלי ברוטו. לסכום זה יש להוסיף הפרשות בשיעור של כ-20% לקרן פנסיה ולקרן השתלמות. סה"כ שכרו של התובע הינו 7,920 ₪.

לסכום זה יש להוסיף הפרשי הצמדה ממועד התאונה ועד למועד פסק הדין בסך של 1,838 ₪. שכרו של התובע לפי ערכו נכון למועד פסק הדין הינו 9,758 ₪.

1. לאחר התאונה, התובע נעדר מעבודתו למשך כחודש ו-10 ימים. בגין תקופה זו הינו זכאי לפיצוי בסך של 10,533 ₪ לפי ערכו נכון למועד התאונה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית וסה"כ 16,548 ₪.
2. באשר לתקופת ההיעדרות של כ-6 חודשים עד לפיטוריו – התובע לא טען בתצהיר עדותו הראשית להפסד שכר בתקופה זו. טענתו בסיכומיו כי לא קיבל את תוספות השכר בתקופה זו לא נתמכה בתלושי שכר שלא הוגשו.

הפסד השתכרות חלקי לעבר

1. לאחר שובו לעבודה עבר התובע לתפקיד אחר. שכרו הממוצע בחודשים ינואר-יולי 2005 הסתכם בסך של 11,522 ₪ נומינלי. לסכום זה יש להוסיף הטבות בגין קרן השתלמות וקרן פנסיה שהופרשו בגין שכר היסוד בלבד בסכום של 1,200 ₪ וסה"כ 12,722 ₪ נומינלי. איני סבור כי סכום זה מהווה את פוטנציאל השתכרותו של התובע לאחר התאונה, שכן ספק אם יכול היה להתמיד לאורך זמן בעבודה פיסית הכרוכה בסבלות ובהיקף משרה כה גדול. כן יש להביא בחשבון כי בחקירתו הנגדית העיד התובע כי מאז ומתמיד שאף לעסוק בצילום ועל כן יכול ובסופו של יום היה ממילא עוסק בעיסוק זה. סבורני כי נכון יהיה לקבוע כי פוטנציאל שכרו של התובע לפי ערכו נכון למועד פסה"ד הינו 12,000 ₪.
2. לאור כל האמור לעיל, מצאתי לפסוק לתובע על דרך של אומדנה פיצוי בגין הפסד שכר חלקי לעבר בסך של 50,000 ₪ לפי ערכו נכון למועד פסה"ד, בגין התקופה שמיום 4/10/06 ועד ליום 31.5.14.

הפסד כושר השתכרות לעתיד

1. התובע הינו כיום כבן 40 ועד לגיל 67 נותרו לו 27 שנות עבודה. על בסיס נכות תפקודית של 5% ושכר של 12,000 , מצאתי לפסוק לתובע על דרך של אומדנה פיצוי בסך 133,000 ₪ בגין אובדן כושר השתכרות לעתיד.

הפסד תנאים סוציאליים

1. בגין הפסד הפרשות לפנסיה ולקרן השתלמות לעבר ולעתיד הנני פוסק לתובע פיצוי בסך של 35,000 ₪.

נזק לא ממוני

1. כאמור, נכותו הרפואית של התובע בגין התאונה הראשונה הינה בשיעור של 10%. מצאתי לפסוק לתובע בפריט זה פיצוי בסך של 30,000 ₪ לפי ערכו נכון למועד התאונה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק בסך של 17,000 עד למועד פסק הדין, וסה"כ 47,000 ₪ (במעוגל).

עזרת צד שלישי לעבר ולעתיד

1. סביר להניח כי התובע אכן נדרש לעזרת קרובים מוגברת בתקופות העדרותו מעבודתו. מצאתי לפסוק לתובע בפריט זה על דרך של אומדנה פיצוי בסך של 4,000 ₪ בגין כך. לא מצאתי לפסוק לתובע פיצוי בגין עזרת צד שלישי לעתיד.

הוצאות רפואיות והוצאות נסיעה לטיפול רפואי

1. התאונה הינה תאונת עבודה ולכאורה זכאי התובע להחזר מלוא הוצאותיו מהמל"ל. אולם בתוך עמי הנני יושב, וידוע כי לא כל ההוצאות מוחזרות ועל כן מצאתי לפסוק לתובע על דרך של אומדנה פיצוי בסך של 4,000 ₪ נכון למועד פסק הדין.

סיכום

1. להלן פרטי נזקי התובע:

הפסד השתכרות מלא לעבר - 16,548 ₪

הפסד השתכרות חלקי לעבר - 50,000 ₪

הפסד השתכרות לעתיד - 133,000 ₪

הפסד תנאים סוציאליים - 35,000 ₪

נזק לא ממוני - 47,000 ₪

עזרת צד שלישי לעבר - 4,000 ₪

הוצאות רפואיות והוצאות נסיעה 4,000 ₪

סה"כ 289,548 ₪

תשלומי המל"ל

1. מהסך 289,548 ₪ הנ"ל יש לנכות את תשלומי המל"ל ששולמו לתובע בגין התאונה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד כל תשלום.

סוף דבר

1. לאור כל האמור לעיל, דין הנני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע את הסך של 289,548 ₪ בניכוי תשלומי המל"ל. ליתרה יש להוסיף שכ"ט עו"ד בשיעור של 23.6%, כשסכום זה נושא הפרשי הצמדה ממועד פסה"ד ועד לתשלום המלא בפועל. כן תישא הנתבעת בהוצאות המשפט של התובע, לרבות אגרת בימ"ש ושכ"ט המומחים, כשכל הוצאה נושאת הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד כל תשלום ותשלום.

הנני מחייב את הצדדים השלישיים 2-3 (הכהן והראל חברה לביטוח בע"מ) להשיב לאופרה 60% מכל סכום בו חויבה, בצרוף שכ"ט עו"ד והוצאות בגין ההודעה לצד שלישי בסך של 10,000 ₪, ובצרוף אגרת ביהמ"ש בגין ההודעה.

ההודעה כנגד הצד השלישי 1 – שחר טל בע"מ נדחית ללא צו להוצאות.

שאלת שיעור הנזק בתביעה בגין התאונה השניה

מבוא

1. במועד התאונה השנייה היה התובע כבן 35. אותה עת למד בקורס צילום ועבד כשליח במסעדה וכעובד כללי בעסק של קרובי משפחתו. ביום 1.1.10 נפגע התובע עת נהג בקטנוע במהלך עבודתו כשליח. התובע פנה למוקד חרום בקופ"ח שם נבדק וצולם ואובחן שבר בפטישון. התובע שוחרר לביתו עם הוראות למנוחה. למחרת היום גברו כאביו, ועל כן פנה בשנית למוקד קופ"ח, משם הופנה לחדר מיון בביה"ח איכילוב. התובע נבדק בחדר המיון ואושפז לטיפול בנפיחות ברגלו שבגינה לא ניתן היה לגבסה. למחרת פחתה הנפיחות, רגלו גובסה והתובע שוחרר עם הוראות למנוחה והליכה ללא דריכה במשך כחודשיים. בהמשך הוחלף הגבס לגבס מסוג CAST AIR. התובע החל בדריכה על רגלו כ- 3 חודשים לאחר התאונה וכ-5 חודשים לאחריה עבר לדריכה מלאה. בהמשך עבר התובע טיפולי פיזיותרפיה.
2. בתקופת ההחלמה החל התובע לסבול מקשיי שינה, מסיוטים, מחרדות, ממצב רוח ירוד ועוד, טופל ע"י פסיכולוג ופסיכיאטר בקופ"ח ונזקק לטיפול תרופתי אותו הוא ממשיך ליטול.
3. בתום תקופת ההחלמה המשיך התובע בלימודיו בקורס הצילום ושב לעבודתו בעסק המשפחתי. בחודש יולי 2010, לאחר סיום לימודיו, הקים עם שותף עסק לצילום אירועים. התובע אחראי על הצד הטכני ושותפו על הצד הניהולי והשיווקי של העסק.

הנכות הרפואית בתחום האורתופדי

1. ביום 16.1.11 נבדק התובע על ידי פרופ' דודקביץ אורתופד. בפני המומחה התלונן התובע בין היתר, על כאבים ברגל ימין המוחמרים בצעדים הראשונים בבוקר ובסוף יום העבודה, בעת ביצוע מאמץ, עליית וירידת מדרגות ופעילות ספורטיבית. כן התלונן כי הכאב מגביל אותו בכריעה, בעלייה וירידה במדרגות, בעבודות בית ועוד.
2. המומחה מצא כי התובע מתהלך ללא צליעה ועובר ללא קושי ממצב של עמידה לישיבה ושכיבה. כן נמצאה הגבלת תנועה מינימלית המלווה בנפיחות וברגישות בצד הלטרלי של קרסול ימין. המומחה קבע כי נגרמה לתובע נכות לצמיתות בשיעור של 5% בהתאמה לסעיף 48(3)(א) בגין מצב לאחר שבר בקרסול, המתבטא בכאבים ומלווה בהגבלת תנועה מינימלית, נפיחות ורגישות. המומחה אישר את תקופת אי הכושר המלאה של 3 חודשים שנקבעה לתובע ע"י רופאיו וקבע נכות זמנית בשיעור של 20% ל-3 חודשים נוספים.

הנכות הרפואית בתחום הנפשי

1. ביום 22.11.11 נבדק התובע ע"י ד"ר גיא אור, פסיכיאטר. המומחה סקר בחוות דעתו את קורותיו של התובע במהלך חייו ומצא כי לאחר התאונה החל לסבול מהפרעת הסתגלות עם תסמינים דכאוניים, חרדתיים והתנהגותיים, על רקע מיחושים והמגבלה הגופנית – הפרעה שפחתה בעוצמתה. כן מצא כי התובע לא סובל מהפרעת דחק בתר חבלתית ולא מדיכאון מז'ורי. המומחה התרשם מקשיים אישיותיים מסוימים, בעוצמה לא גדולה, וכן סבר כי התובע מגמתי במידה מסוימת בדיווחיו והתנהגותו.
2. המומחה מצא קשר של גרימה בין התאונה לבין הפרעת ההסתגלות. לעומת זאת מצא כי הקשיים האישיותיים אינם קשורים לתאונה.

לאור האמור לעיל ובהתחשב בין היתר, בכך שהתובע ממשיך ליטול טיפול פסיכיאטרי תרופתי, קבע לתובע נכות נפשית בשיעור של 7.5% בהתאמה לסעיפים 34(א) – (ב) לתקנות. המומחה מצא כי הנכות בגין התאונה הינה בשיעור של 5% ובגין מצב קודם הינה בשיעור של 2.5%.

כן קבע המומחה כי לתובע נכות נפשית זמנית בשיעור של 15% בחצי שנה הראשונה שלאחר התאונה ונכות נפשית זמנית בשיעור של 10% במחצית השניה שלאחריה.

הנכות הרפואית

1. הנכות הרפואית המשוכללת בגין התאונה השנייה הינה בשיעור של 10% במעוגל.

תמצית טענות הצדדים בשאלת שיעור הנזק בגין התאונה השנייה

תמצית טענות התובע

1. אביא להלן את תמצית טענות התובע בשאלת שיעור הנזק בגין התאונה השנייה:

• עובר לתאונה השנייה, היה התובע בעיצומו של שינוי כיוון מקצועי והתמסר ללימודי הצילום. כתוצאה מהפגיעה התקשה להשלים עם גורלו, החל לסבול מתסמינים נפשיים, נזקק לטיפול פסיכולוגי, פסיכיאטרי ותרופתי, אותו הוא נוטל בקביעות עד היום;
• פרופ' דודקביץ קבע כי נכותו הצמיתה של התובע הינה בשיעור של 5% וכי נגרמה לו נכות זמנית בשיעור של 100% ל-3 חודשים ו-20% ל-3 חודשים נוספים. ד"ר אור קבע את נכותו הצמיתה של התובע בגין התאונה השנייה ב- 5% ואת נכויותיו הזמניות ב- 15% ל-6 חודשים וב-10% ל-6 חודשים נוספים;
• בעקבות התאונה השנייה סובל התובע מנכות בקרסול, הבאה לידי ביטוי בחוסר יציבות וקושי בכריעה, ומנכות פסיכיאטרית המקשה על קומוניקציה עם לקוחות. משכך, שותפו הוא שאחראי על קשרי לקוחות. שילובן של הנכויות ומהות עיסוקו של התובע גרמו לכך שנכותו התפקודית הינה בשיעור של 15%;
• עובר לתאונה, במקביל ללימודיו, עבד התובע בשני מקומות עבודה ובחודש יולי 2010 הקים ביחד עם שותף סטודיו לצילום. העסק מצוי במגמת גדילה מתמדת. הכנסתו הנוכחית של התובע מסתכמת בסך של 6,000 ₪ ברוטו בחודש בממוצע, כאשר יש להביא בחשבון את הוצאות העסק בגין שיווק ופרסום, הנדרשות בעיקר בתחילת הדרך, ועל כן יש להעמיד את בסיס השכר לעתיד על סך של 9,500 ₪ נטו;
• יש לפצות את התובע בסך של 320,000 ₪ בגין אובדן כושר השתכרות לעתיד;
• לאחר התאונה גובסה רגלו של התובע והוא נדרש לעזרת אשתו וכן יידרש לעזרה בעתיד. יש לפצותו בסך של 20,000 ₪;
• בגין הוצאות רפואיות לעבר ולעתיד יש לפצות את התובע בסך של 25,000 ₪;
• עקב הצורך בשימוש במוניות והקושי הנפשי של התובע לשוב ולרכב על קטנוע, זכאי התובע לפיצוי בסך של 25,000 ₪ לעבר ולעתיד;
• התובע זכאי לפיצוי בסך של 17,371 ₪ בגין הנזק הלא ממוני;
• יש לנכות את דמי הפגיעה בלבד ששולמו לתובע ולפסוק לתובע הוצאות ושכ"ט עו"ד.

תמצית טענות הפול בשאלת שיעור הנזק

1. אביא להלן את תמצית טענות הפול בשאלת שיעור הנזק:

• התובע פעל בחוסר תום לב, בפצלו את תביעותיו, וגם עתה הוא ממשיך בכך בעת שהינו טוען את אותן טענות ומייחס את מגבלותיו כל פעם לתאונה אחרת;
• התובע נמנע מהבאת עדים לתמיכה בטענותיו, לרבות שותפו לעסק ואשתו על מנת שיתמכו בטענותיו;
• לא ניתן לעשות הפרדה בין שתי התביעות בכל הנוגע לטענות התובע. משלטענתו, בגין התאונה הראשונה פחת פוטנציאל השתכרותו ב- 25% - המסקנה הינה כי פוטנציאל השתכרותו עובר לתאונה השנייה עמד על כ- 7,000 ₪ לחודש לכל היותר, וזהו הבסיס שצריך לשמש לצורך בחינת נזקיו של התובע;
• התובע הסתיר את עברו הנפשי שקדם לתאונה הראשונה, שעה ששוחרר מצה"ל בשל בעיות נפשיות;
• נכויותיו של התובע הינן מינימליות ואינן בעלות משמעות תפקודית, כפי שעולה גם מהתיעוד בדבר הכנסותיו;
• התובע לא הוכיח כל הפסד שכר הנובע מהתאונה, ולא הציג כל ראיה שהפסיד עבודה כלשהי כצלם. נכותו כאמור אינה תפקודית. מוצע לפסוק לתובע בפריט זה סכום גלובלי של 10,000 ₪;
• יש לדחות את תביעת התובע בדבר עזרת צד שלישי לעבר ולעתיד;
• התובע זכאי להחזר הוצאות רפואיות מהמל"ל, וטענותיו בדבר הוצאות נסיעה במוניות התגלו כלא אמינות;
• מכל סכום שיפסק לתובע יש לנכות את דמי הפגיעה שקבל מהמל"ל.

הכרעה

הנכות התפקודית

1. נכויותיו של התובע בגין התאונה השנייה מתווספות לנכותו האורתופדית בגין התאונה הראשונה. שילובה של הנכות הפסיכיאטרית ביחד עם הנכות האורתופדית גורם להשלכות תפקודיות על עבודתו של התובע.
2. כאמור, בעת התאונה למד התובע בקורס לצילום, ובקיץ 2010 הקים ביחד עם חברו ללימודים סטודיו לצילום אירועים. לדברי התובע, בשל קשיי תקשורת אמון התובע על הצד הטכני בעוד ששותפו עוסק בעיקר בכל הנושא של שיווק וקשר עם הלקוחות. שילוב זה כך נראה, מתנהל לשביעות רצון שני הצדדים. אין לשלול את האפשרות כי מסיבה כזו או אחרת, בין אם בשל פירוק השותפות ובין אם בשל אילוצים כאלה ואחרים, יאלץ התובע בעתיד לעסוק גם בצד השיווקי, או אף בעיסוק אחר.

בידיעתו השיפוטית של ביהמ"ש כי אירועי שמחות נמשכים מספר שעות, וכי הצלמים המנציחים את אותם אירועים נדרשים לשאת על כתפיהם מצלמות כבדות, ולבצע את עבודתם בעמידה ובתנוחות שונות, לרבות כריעה.

1. לאור האמור לעיל מצאתי לקבוע כי נכותו התפקודית של התובע הינה בשיעור של 5%, כמחצית משיעור הנכות הרפואית.

הפסדי שכר לעבר

מבוא

1. עובר לתאונה ובמקביל ללימודיו עבד התובע כשליח וכעובד כללי בחברת "צפרה". בשתי העבודות גם יחד השתכר בממוצע כ-3,300 ₪, וסבירה טענתו כי קבל בנוסף תשרים במסגרת עבודתו כשליח. מצאתי לקבוע כי שכרו של התובע עובר לתאונה הסתכם בסך כולל של 3,700 ₪ נומינלי.
2. התובע לא שב לעבודתו כשליח. בחודש מרץ 2010 שב לעבודה חלקית בצפרה, עבודה שבוצעה מביתו באמצעות האינטרנט.
3. בחודש יולי 2010 הקים התובע את העסק לצילום ביחד עם חברו. בשנת 2010 הסתכמו הכנסותיו ברוטו של התובע בכ- 10,000 ₪ בלבד ובממוצע כ-1,600 ₪ לחודש. בשנת 2011 הסתכמו הכנסותיו ברוטו של התובע בממוצע בסך של כ-5,833 ₪ לחודש. בשנת 2013 הכנסתו של התובע הסתכמה בממוצע בכ- 6,000 ₪ ברוטו לחודש. (לא הוצגו ראיות בדבר הכנסות העסק בשנת 2012).

מהנתונים שלעיל ניתן ללמוד שחל גידול משמעותי בהכנסות העסק בשנת 2011 ביחס למחצית השנייה של שנת 2010 בה נפתח העסק, אולם בשנת 2013 לא חל גידול בהכנסות.

1. כאמור, לבקשת הנתבעות, שתי התביעות אוחדו. עובר לתאונה השנייה היה התובע במהלך הסבת מקצוע לצלם. סבורני כי נכון יהיה לקבוע כי בסיס שכרו של התובע כצלם הינו 7,000 ₪ נטו, לפי ערכו נכון למועד פסה"ד וזאת בהנחה כי העסק יתפתח והכנסותיו תגדלנה.

הפסד השתכרות מלא וחלקי לעבר

1. בתקופת לימודיו עובר לתאונה השתכר התובע כ-3,700 ₪ נומינלי לחודש. התובע לא עבד 3 חודשים, לאחריהם שב לעבודה חלקית בצפרה. אלמלא התאונה היה צפוי לשוב לעבודותיו אלו, עד להקמת העסק במחצית השנייה של שנת 2010.

בגין שלושת חודשי ההיעדרות מצאתי לפסוק לתובע פיצוי בסך של 11,000 ₪. לסכום זה יש להוסיף הפרשי הצמדה וריבית ממחצית התקופה ועד למועד פסה"ד בסך של 1,670 ₪ וסה"כ 12,670 ₪ לפי ערכו נכון למועד פסה"ד.

1. בגין התקופה שמיום 1.4.10 ועד ליום 30.6.10 הנני פוסק לתובע פיצוי בסך של 5,700 ₪ בגין הפסד השכר כשליח. לסכום זה יש להוסיף הפרשי הצמדה וריבית וסה"כ 6,565 ₪ לפי ערכו נכון למועד פסה"ד.

סה"כ הפסד השכר לעבר שנגרם לתובע – 19,235 ₪.

1. לא שוכנעתי כי נגרם לתובע בגין התאונה הפסד הכנסה מיום 1.7.10 ועד למועד פסה"ד.

הפסד כושר השתכרות לעתיד

1. התובע הינו כיום כבן 39 ועד לגיל 70 נותרו לו כ-30 שנות עבודה. לאור האמור לעיל, מצאתי לפסוק לתובע פיצוי בסך של 80,000 ₪ בגין הפסד כושר השתכרות לעתיד.

עזרת צד שלישי לעבר ולעתיד

100. בתקופה בה רגלו של התובע היתה מגובסת, סביר כי נדרש לעזרה מוגברת של בני

משפחתו. על כן, מצאתי לפסוק לתובע בפריט זה על דרך של אומדנה פיצוי בסך של

5,000 ₪.

לא מצאתי מקום לפסוק לתובע פיצוי בגין עזרת הזולת לעתיד.

הוצאות רפואיות והוצאות נסיעה לטיפול רפואי

101. התאונה הוכרה ע"י המל"ל כתאונת עבודה והמל"ל אמור לשאת בכל הוצאות

התובע. לאחר התאונה נדרש התובע להוצאות שונות לרבות בגין מגף הליכה. על

התובע למצות את ההליכים במל"ל לקבלת החזר בגין הוצאה זו אם וככל שלא

הוחזרה לו. באשר להוצאותיו הנוספות בגין טיפולים פסיכולוגיים וטיפול תרופתי,

מצאתי לפסוק לתובע על דרך של אומדנה פיצוי בסך של 10,000 ₪ בגין הוצאות

רפואיות לעבר ולעתיד והוצאות נסיעה לטיפול רפואי שאינן מכוסות ע"י המל"ל.

נזק לא ממוני

102. בגין נכות משוכללת בשיעור של כ- 10% בצירוף 2 ימי אשפוז בניכוי גיל, הנני פוסק

לתובע פיצוי בסך של 17,371 ₪ לפי ערכו למועד פסק הדין.

סיכום

103. להלן פירוט נזקי התובע:

הפסד השתכרות מלא וחלקי לעבר - 19,235 ₪

הפסד השתכרות לעתיד - 80,000 ₪

הפסד השתכרות לעתיד - 80,000 ₪

עזרת צד שלישי - 5,000 ₪

הוצאות רפואיות ונסיעה - 10,000 ₪

נזק לא ממוני - 17,371 ₪

סה"כ 150,841 ₪

תשלומי המל"ל

104. מהפיצוי שנפסק לתובע יש לנכות את תשלומי המל"ל בגין דמי הפגיעה, בצרוף

הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד כל תשלום ותשלום ועד למועד פסק הדין.

סוף דבר

105. אשר על כן, הנני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע את הסך של 150,841 ₪ בניכוי

תשלומי המל"ל. ליתרה יש להוסיף שכ"ט עו"ד בשיעור של 15.34% שכ"ט העדים

ואגרת ביהמ"ש.

ניתן היום, י"ח אייר תשע"ד, 18 מאי 2014, בהעדר הצדדים.