בפתח הכרעת הדין אני מודיעה, כמצוות סיפת סעיף 182 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] התשמ"ב-1982, על זיכוי הנאשם, מחמת הספק, מכל העבירות שיוחסו לו בכתב האישום.

להלן נימוקיי:

1. בתקופה הרלוונטית לכתב האישום, היו הנאשם והמתלוננת, מירב יעיש (להלן: "המתלוננת"), בני זוג נשואים זל"ז, אשר חיו יחדיו בביתם המשותף ברחוב קהילות יעקב 66 בבני ברק.

אין מחלוקת בין הצדדים, כי בתקופה שקדמה להגשת התלונה, עלו יחסי המתלוננת והנאשם על שרטון. בני הזוג פעלו להצלת חיי הנישואין שלהם ואף פנו ליועץ נישואין, אך לשווא, בני הזוג לא הצליחו לשקם את יחסיהם וכשנתיים לאחר הגשת התלונה, שנמסרה למשטרה סמוך לאחר עזיבת המתלוננת, עם ילדיהם המשותפים, את ביתם - התגרשו.

1. כתב האישום מייחס לנאשם מספר עבירות: תקיפת סתם - בן זוג, לפי סעיף 382(ב)(1) לחוק העונשין התשל"ז 1977 (להלן: "חוק העונשין"); ניסיון לתקיפת בן זוג, לפי סעיף 382(ב)(1) ביחד עם סעיף 25 לחוק העונשין; איומים, לפי סעיף 192 לחוק העונשין וכן עבירה של היזק לרכוש במזיד, לפי סעיף 452 לחוק העונשין.

על פי המתואר בעובדות כתב האישום, בתאריך 21.12.06 סמוך לשעה 14:30, על רקע כעסו של הנאשם על המתלוננת על אופן נעילת דלת הבית, תקף אותה הנאשם בביתם, בכך שמשך לאחור את הכיסא עליו ישבה וגרם לנפילתה. כתוצאה מהנפילה ספגה המתלוננת מכה בגב תחתון.

עוד נטען בכתב האישום, כי לאחר שהמתלוננת קמה וביקשה לשבת על הכסא בחזרה, ניסה הנאשם להפילה בשנית באותה דרך, אך המתלוננת הקדימה אותו ונעמדה.

בעקבות כך הרים הנאשם את הכסא ואיים להשליכו על המתלוננת, אם תרגיז אותו.

מיד לאחר אירוע זה זרק הנאשם לעבר המתלוננת ספל המיועד לנטילת ידיים, אשר חלף מעל ראשה, נפל בקרבתה ונשבר.

בהמשך לכך שב ואיים הנאשם על המתלוננת, בכך שאמר לה "תגידי תודה שזה לא נשבר עליך".

1. בתשובתו לכתב האישום, הכחיש הנאשם באופן גורף את כל המיוחס לו.
2. להוכחת הנטען בעובדות כתב האישום הובאו לעדות על ידי המאשימה, המתלוננת ואחותה, שרית בידני (להלן: "שרית"), לה סיפרה המתלוננת, את המתואר בעובדות כתב האישום, מספר שבועות לאחר האירוע.

מטעם ההגנה, להפרכת ההאשמות, העיד הנאשם בלבד.

1. 9במהלך שמיעת הראיות נחשף בית המשפט, ולו במקצת, למערכת היחסים הזוגית, שקדמה להגשת התלונה והתבררו הנסיבות שעמדו ברקע החלטת המתלוננת להגיש את התלונה נגד הנאשם.

אין מחלוקת בין הצדדים כי הזוגיות ביניהם התאפיינה בחוסר התאמה, כשביום האירוע התפתח ביניהם אירוע סוער מילולי וקולני, שהיה המשך של התדרדרות מתמדת ביחסיהם, שאף הוביל בסופו של דבר לגירושיהם.

אין גם מחלוקת כי האירוע התפתח סביב אופן נעילת דלת הבית על ידי המתלוננת. מוסכם כי הנאשם לא היה שבע רצון מכך שהמתלוננת שלא נעלה את הדלת בדרך בה ביקש, הדבר עורר את כעסו והוא הגיב בהרמת קול ובצעקות על המתלוננת.

עוד אין חולק כי שבועיים - שלושה לאחר האירוע עזבה המתלוננת את הבית עם הילדים, ללא הודעה מוקדמת וכי מאז לא שבו בני הזוג להתגורר יחד עד לגירושיהם, כשנתיים מאוחר יותר.

גדרי המחלוקת מצטמצמים לאשר אירע במהלך האירוע, שהתרחש במועד הנטען בכתב האישום, האם האירוע נשא אופי של אלימות מילולית ופיזית, כטענת המתלוננת וכפי שבא לידי ביטוי בעובדות כתב האישום, או התמצה בויכוח מילולי סוער וקולני, ללא כל גילויי אלימות פיזית מצידו של הנאשם או איומים כלפי המתלוננת, כטענת הנאשם.

1. המתלוננת, בעדותה, חזרה על תיאור ההתרחשות, כפי שהוא מתואר בעובדות כתב האישום והוסיפה את תחושת הפחד שליוותה אותה, אשר, לטענתה, מנעה הגשת תלונה מיידית וגרמה לכבישת עדותה, במשך כשבועיים שלושה, עד שלדבריה עזרה עוז ועזבה, בסיוע בני משפחתה, את מעון המגורים המשותף.

לטענתה, הזרז לנטישת הבית ומה שהאיץ והחיש את החלטתה לעזוב היה אירוע נוסף, שבמהלכו איים עליה הנאשם כשאמר "לא אכפת לי להיות בכלא ואת תהיי בשקית שחורה".

לדבריה, איום זה המחיש לה שמדובר "בשקט שלפני הסערה" והוביל אותה להבנה שהנאשם לא ישתנה, לכן ברחה מהבית.

על פניו מדובר באיום חריף, חמור ומשמעותי, שיש בו משום הטלת אימה ממשית.

מאחר, שלטענת המתלוננת, בעקבות איום זה והפחד שעורר בה גמלה בליבה ההחלטה לעזוב את הנאשם ומאחר שכבר ביום נטישתה את הבית, קרי: לאחר שהאיום הושמע, ניגשה למשטרה להגשת התלונה, הדעת נותנת כי הייתה מספרת על המניע לעזיבה, על האיום האחרון שגרם לבריחתה מהבית, ובעקבות כך איום זה היה מקבל ביטוי בעובדות כתב האישום.

מאחר שהודעת המתלוננת לא הוגשה כראייה לתיק בית המשפט, לא ניתן לדעת מה נאמר בה, אך אפשר להניח שלו הייתה המתלוננת מספרת בתלונתה על דבר האיום, שלטענתה גרם לעזיבתה ולהגשת התלונה, נגד הנאשם, הייתה המאשימה מייחסת לנאשם, בכתב האישום, עבירת איומים נוספת, בגין אמירה זו.

אני מתקשה, אפוא, לקבל את הסברה של המתלוננת, לכבישת תלונתה, לפיו אף שפחדה לשהות במחיצתו של הנאשם, לאחר האירוע הנטען בעובדות כתב האישום, לא מיהרה לעזוב את הבית ולהתלונן משום, שלדבריה, הייתה "כל כך חסרת אונים וחסרת ביטחון" ולא הייתה לה "האישיות" שלה ולא כוחות להתמודד עם הנאשם.

מאותן סיבות אני מתקשה גם לקבל את טענתה כי הגשת התלונה באה לאחר שהנאשם הגדיש את הסאה בדברי האיום האחרונים שהובילו לעזיבתה אותו.

תוצאת לוואי לכבישת התלונה, היא העדר כל ראייה חיצוניות לחיזוק עדותה של המתלוננת. לא הוצגו תעודות רפואיות, שיכולות לאושש את טענתה כי נפגעה בגבה, וגם מקומו של הספל השבור - נשוא עבירת ההיזק לרכוש במזיד – נפקד מתיק המוצגים, שכן, לטענת המתלוננת, הוא נזרק לפח האשפה לאחר האירוע ולא נשמר.

המתלוננת נחקרה ארוכות גם על כך ששעה קלה לאחר שמסרה את תלונתה הראשונה, שבה לתחנת המשטרה וגוללה בפני החוקר/ת מסכת של אירועי אלימות נוספים, בהן גם תקיפות מיניות, עליהן הוחלט על ידי הפרקליטות שלא להגיש כתב אישום נגד הנאשם.

המתלוננת הסבירה כי לחקירה הראשונה הגיעה מלווה באמה שאף ישבה עמה בחדר החקירות וכי על מנת שלא לצערה לא פרשה בפני החוקר את מלוא האירועים ולא הרחיבה בתיאור מעשי האלימות של הנאשם כלפיה.

גרסתה נתמכת במזכר שערכה החוקרת, ריטה מור, אליה פנתה המתלוננת, לאחר שחזרה לתחנת המשטרה, כשעה לאחר מסירת תלונתה הראשונה, בבקשה למסור הודעה נוספת ובה לפרט על אירועים נוספים וחמורים יותר. על פי האמור במזכר כבר בשלב זה העלתה המתלוננת את הטענה שנמנעה מלחשוף עובדות ופרטים נוספים, בהודעה המוקדמת, בגלל תגובתה הקשה של אמה, שבכתה לשמע הדברים שנאמרו על ידה, במהלך מסירת התלונה.

אינני יכולה לשלול את נכונות הסברה של המתלוננת לכך שלא חשפה, לטענתה, בהודעה הראשונה, את כל הקורות אותה עם המתלונן.

עם זאת, אין בהסברה כדי לאמת או לשלול את סיפורה, כפי שנמסר על ידה בהודעה הנוספת, והוא אינו עומד כלל לדיון לפניי.

1. כאמור, המאשימה ביקשה לראות בעדות אחותה של המתלוננת, שרית, על האירוע, כפי שסופר לה על ידי המתלוננת, חיזוק לגרסתה של האחרונה.

אולם, עדותה של שרית, ככל שהיא מתייחס לעצם קיומו של האירוע ומהותו הינה בבחינת עדות מפי השמועה וכפי שיובהר להלן אינה נופלת בגדרי החריגים לעדות מפי השמועה וככזו לא תרמה מאום לחיזוק גרסתה של המתלוננת.

כל עדותה נסבה סביב הדברים שסופרו לה, על ידי המתלוננת, תחילה בשיחת הטלפון, שקיימה עמה כשבועיים-שלושה לאחר האירוע, ומאוחר יותר בפגישה פנים מול פנים עמה. ודוק: עדותה של שרית כשרה רק לעצם העובדה שהמתלוננת סיפרה לה את טענותיה, אך מאחר שלא הייתה עדה לאירוע עצמו ונוכח חלוף הזמן בין התרחשותו לחשיפתה לפרטיו מפי המתלוננת, אין עדותה יכולה לשמש כראייה לאמיתות תוכנם של הדברים, אף לא כחריג מחריגי ה- res gestae (רס גסטה), כשלא מתקיימת דרישת הספונטניות וסמיכות הזמנים, כתגובה מיידית לאירוע.

משכך, עומדות לפניי למעשה שתי גרסאות סותרות, לגבי מהות האירוע שהתרחש ביום הנטען, זו של המתלוננת מזה וזו של הנאשם מזה, וההכרעה תיפול על פי מידת האמון שארכוש למי מהגרסאות, תוך שימת לב לכך שראיות התביעה נשענות על עדותה היחידה של המתלוננת.

1. הנאשם, לאורך כל הדרך, החל מחקירתו במשטרה וכלה בעדותו בבית המשפט, הכחיש את טענות המתלוננת, הכחיש כל גילויי אלימות מצידו כלפי המתלוננת והגדיר את מהותו של האירוע, ביום הנטען, כוויכוח קולני וצעקני ביניהם.

הנאשם לא הרחיק עצמו מהטענה שהתפרץ בצעקות על המתלוננת, מאחר שלא נענתה לדרישתו לנעול את הדלת, בדרך ובאופן שדרש, אך הכחיש, כאמור לעיל, שתקף את המתלוננת, משך את כסאה, איים או השליך עליה ספל.

גרסתו זו לא נסתרה במהלך חקירתו והוא עמד איתן על גרסתו לכל אורכה.

אמנם, מעדותו במשטרה ובבית המשפט עולה מבין השורות התחושה, כי מדובר אכן בבעל שתלטן, הנוטה להתרגז בקלות ולא ניתן לברוח מהרושם שהותירה עדותו ולפיו המתלוננת לא רוותה נחת מחיי הנישואין עמו. הדבר נלמד בין היתר, ממשפטים כגון: "שבוע וחצי לא היה ציוץ מצדה" וכן "ענתה לי תשובה שלא מצאה חן בעיניי". ברם, גם משפטים אלו – המלמדים על אופיו של הנאשם והתנהלותו כבעל – אין בהם כדי לקבוע מסמרות לגבי התנהגותו באירוע נשוא כתב האישום, ואין בהם, כשלעצמם, כדי ללמד על תקיפה פיזית של המתלוננת בידי הנאשם – בוודאי שלא מעבר לספק הסביר, הנדרש להכרעה במשפט הפלילי.

1. נוכח אי הבהירות שעלתה מעדותה של המתלוננת, כפי שצוין לעיל, ובהיותה עדות יחידה, מצאתי שלא יהיה זה בטוח לבסס קביעות חד משמעיות על סמך עדותה ולהשתית על יסודה הרשעה.

המסקנה היא אפוא כי המאשימה לא עמדה בנטל להוכיח את אשמתו של הנאשם מעבר לכל ספק סביר ואני מזכה אותו מחמת הספק, כאמור בפתח הכרעת הדין.

1. לא אוכל לסיים את הכרעת הדין מבלי להבהיר כי זו ניתנה תוך התעלמות כמעט מוחלט מסיכומי ההגנה וכי מסקנותיי נקבעו לא מתוך קבלת האמור בהם, אלא חרף דחייתם.

לא ניתן ואין זה ראוי להגיש בקשה לצרף חומר ראיות נוסף לתיק, לאחר סיום שמיעת הראיות, לא להמתין לקבלת החלטת בית המשפט בבקשה ולקבל כמובן מאליו שבית המשפט ייעתר לה.

בסיכומיהם היפנו באי כוח הנאשם לחומר ראיות, שבקשתם לצרפו נדחתה, והגדילו לעשות כשהרבו לצטט מתוך הודעות המתלוננת, שנמסרו במהלך החקירה המשטרתית, מבלי שאלו הוגשו, כדין, כראייה בתיק, או התבקשה הגשתן.

החירות שנטלו באי כוח הנאשם לעשות שימוש בחומר ראיות, שאינו מהווה חלק מתיק בית המשפט, הינו נוהג נפסד שמקומו לא יכירנו בשיטת המשפט שלנו.

ניתנה היום, כ"א חשון תשע"ג , 06 נובמבר 2012, במעמד הצדדים