מטעם התובעת: עו"ד איתן פלג

מטעם הנתבעת: עו"ד רוני אור

מטעם צד ג': עו"ד איתי דרין

תביעה נוספת בסדרת התביעות שעניינן נזקי גוף שנגרמו למוקרנים נגד מחלת הגזזת, עקב הפרת חובת הידוע המוטלת על המדינה באשר לסיכונים הכרוכים בטיפולי ההקרנות נגד הגזזת, שקיבלו המטופלים בשנות החמישים והשישים של המאה הקודמת.

רקע עובדתי

1. התובעת, ילידת 1952, עלתה לארץ ביחד עם הוריה ואחיה בשנת 1956, בהיותה בת כ- 4 שנים. על פי המתואר בתצהיר, לאחר עלייתה עברה טיפול נגד מחלת הגזזת, שכלל טיפול בקרינה מייננת.

2. לטענת התובעת, במשך שנים היא סבלה מכאבי ראש וסחרחורות, שיוחסו לאנמיה ממנה היא סבלה. לטענתה, הרופאים לא ידעו שקיבלה הקרנות והיא לא ייחסה חשיבות לכאב הראש והסחרחורות מאחר שלא ידעה שהיא בקבוצת סיכון. על פי הנטען בתצהיר, בשנת 1998 התחילה לחוש בהתקפים של מעין צביטה בצד ימין מעל המותן עם הקרנה לרגל. היא פנתה לרופא המשפחה מספר פעמים, והרופא ייחס את התלונות לתנאי עבודתה. משהמשיכו התלונות היא הופנתה לאורטופד ששלל בעיה אורטופדית ומשכך הופנתה לנירולוג, שקבע שהיא אינה סובלת מבעיה נוירולוגית כלשהי.

3. ביום 15.8.07 פנתה התובעת למיון בביה"ח לגליל המערבי בנהריה, בשל תלונות על רדימות ברגל ימין שמתפשטת ליד ימין והראש, מלווה בחולשה בגפיים ותנועות בלתי רצוניות. התקף דומה קיבלה התובעת אף במהלך שהותה במיון והוא נמשך כ- 15 דקות. הרופאה שטיפלה בה במיון המליצה לה להתאשפז, אך התובעת לא הייתה מעוניינת. ביום 19.8.07, נבדקה במרפאה נוירולוגית של ביה"ח לגליל המערבי, ובמסמך מאותו יום נרשם, כי שלושה ימים קודם היא נבדקה במיון "עקב אירוע של רדימות בפלג גוף ימין עם רעד ללא שליטה ברגל ימין. בעבר אירועים של כובד והתכווצות ברגל ימין בלבד".

4. ביום 3.9.07, התקבלה לאשפוז בביה"ח לגליל המערבי בנהריה, בגלל התקפים של התכווצות בפלג גופה הימני. היא אושפזה ועברה בדיקת C.T שהדגימה גידול בקוטר של 3 ס"מ באונה פרונטלית משמאל, עם בצקת סביב הגידול מתאים למנינגיומה.

5. ביום 20.9.07, נבדקה התובעת במרפאה נוירולוגית בהדסה, בגלל מנינגיומה מסוידת בחלקה, שיושבת על הרצועה המוטורית של קליפת המוח משמאל, בגודל של 29 מ"מX 31 מ"מ. ביום 6.10.07 התקבלה לניתוח בבית החולים הדסה אך הניתוח נדחה עקב דלקת ריאות ממנה היא סבלה. ביום 20.10.07 חזרה לבית חולים הדסה לאחר שהחלימה, שם היא נותחה בהרדמה כללית, ובוצעה כריתה של הגידול בקוטר של 4 ס"מ. לפי סיכום המחלה וגיליון הניתוח, נעשתה כריתה רדיקאלית אך נשארה שכבה קטנה של גידול על פני ובתוך הסינוס הסגיטאלי מעל האזור שבו היה הגידול.

טענות הצדדים

6. בכתב התביעה, בתצהיר העדות הראשית מטעמה ובסיכומיה טענה התובעת, כי המדינה הפרה את חובת היידוע המוטלת עליה באשר לסיכונים הכרוכים במתן טיפול בקרינה משלא ידעה אותה בסיכון המוגבר לחלות בסוגים שונים של סרטן באופן כללי ובמנינגיומה בפרט. בתצהירה טענה התובעת, כי מעולם שום גורם מטעם משרד הבריאות או מטעם המדינה לא יידע אותה במהות הטיפול שקיבלה בילדותה, ומעולם לא יידעו אותה שהיא נמצאת בקבוצת סיכון גבוה לתחלואה בגידולים כתוצאה מהטיפול שקיבלה בילדותה. התובעת הוסיפה וטענה, כי היא לא ידעה שקיים קשר בין קבלת הטיפול נגד גזזת בילדותה לבין גידולים במוח, וכי מעולם לא פנו אליה, בכתב או בעל פה, ולא הסבירו לה את הסיכונים הנובעים מהטיפול נגד הגזזת.

7. התובעת טענה, כי אילו המדינה הייתה מיידעת אותה בסיכון המוגבר לחלות במנינגיומה, היא הייתה "פונה לייעוץ מומחים בארץ ובעולם, מבצעת בדיקות תקופתיות, דואגת להיות במעקב רפואי ... מבצעת בדיקות הדמיה באופן קבוע ... ומגלה את הגידולים בשלב מוקדם, אשר היה מאפשר טיפול ללא ניתוח כלל (רדיוכירורגיה) או לכל היותר ניתוח פשוט בהרבה מהניתוח" אותו עברה באוקטובר 2007. לטענתה, בעקבות הניתוח שעברה בביה"ח הדסה והפרת חובת היידוע היא החלה לסבול מצליעה משמעותית, אי שליטה על כף הרגל, לא יכולה לעלות ולרדת במדרגות, פגיעה בגולגולת, צלקות ניתוחיות מכאיבות, חולשה של צד ימין, בעיות נפשיות, כאבי ראש וסחרחורות ועוד. תופעות אלה מהן היא סובלת היום נגרמו, על פי הנטען, עקב האיחור בגילוי המנינגיומה, איחור שמקורו בהפרת חובת היידוע המוטלת על הנתבעת.

8. המדינה כפרה בחובתה ליידע באופן יזום ופרטני את ציבור המטופלים בהקרנות בסיכון הכרוך בעצם מתן הטיפול ובעניין זה היא נשענת על שתי חוות דעת: האחת של פרופ' נעם זהר, מומחה לביואתיקה והשנייה של פרופ' סיגל סדצקי, מנהלת היחידה לאפידמיולוגיה של סרטן וקרינה, חוקרת אחראית לאומית לחקר הגזזת ומנהלת המכון לאופידמיולוגיה קלינית במרכז הרפואי שיבא בתל השומר. חוות דעת אלה הוגשו במספר תיקים שבהם התבררו תביעות של מוקרני הגזזת בגין נזקי הגוף שנגרמו להם, לטענתם, עקב הפרת חובת היידוע. בין היתר, חוות דעת אלה הוגשו בתביעות שהתנהלו בפני השופט ארנון דראל (מחוזי ירושלים) בת"א 8019/06, ת"א 8021/06 ות"א 3333/09 שבהם ניתנה החלטה אחת המשותפת לשלושתם בשאלות העקרוניות הנוגעות להפרת חובת היידוע. כמו כן, חוות דעת אלה הוגשו בת"א (מחוזי נצרת) 714/09 ציפורה איבי נ' מדינת ישראל (1.1.13) שנידון בפני השופט ארבל ובת"א (שלום נצרת) 22793-01-12 ברוריה פרץ נ' מדינת ישראל (24.10.13) שנידון לפניי.

9. בפסקי הדין הנ"ל פורטו באופן ממצה ומפורט למדי טענות הצדדים תוך התייחסות לחוות הדעת שהגישה המדינה, ואינני רואה צורך לחזור ולפרט באותו אופן את טענות המדינה, ואסתפק בתיאור תמצית הטענות שמאפשר עמידה ראויה והולמת על מהות הטענות והטעמים העומדים בבסיסן.

עיקר טענותיה של המדינה בנושא חובת היידוע מתמקד בכך שמספר ועדות שמונו לצורך בדיקת השלכות הטיפול בהקרנות על המטופלים הגיעו למסקנה, כי אין חשיבות רבה בגילוי מוקדם של המנינגיומה שכן המשך התקדמות המחלה והטיפול בה אינו משתנה בין אם המחלה התגלתה בשלב מתקדם ובין אם לאו. לטענתה, ועדות אלה קבעו, כי אין מקום להפנות מטופל לביצוע בדיקות הדמיה בטרם הופיעו תסמינים נוירולוגיים מסוימים, ולפיכך אין חשיבות רבה ביידוע ציבור המוקרנים בסיכון המוגבר שהם יחלו במנינגיומה.

10. המדינה הוסיפה וטענה, כי הוועדות השונות שדנו בסוגיה שקלו את כל השיקולים הרלוונטיים, לרבות זכותו של המטופל לדעת מצד אחד ואל מול זכות זו, גם זכותו שלא לדעת. על פי טיעון זה, מכיוון שרק חלק קטן ביותר מציבור המוקרנים צפוי ללקות במנינגיומה ואילו החלק המכריע אינו צפוי לכך, אין מקום לקביעת חובת גילוי גורפת וכללית ולגרום לבהלה בקרב ציבור זה. בנוסף לבהלה שתיגרם טוענת המדינה, כי יידוע ציבור המוקרנים באופן אקטיבי עלול להביא לביצוע בדיקות יתר ולחשיפת ממצאים משניים, שיאלצו את המטופל לעבור טיפולים מיותרים, שאין בהם כל צורך. מדובר בסוגיה מורכבת שהשיקולים העומדים בבסיסה רבים ומגוונים. המדינה שקלה דרך הוועדות שמונו מטעמה את השיקולים הרלוונטיים, והגיעה למסקנה כי אין מקום ליידוע גורף של כלל ציבור המטופלים. בנסיבות אלה לא ניתן לקבוע, כי המדינה הפרה את חובת היידוע.

11. המדינה התייחסה לפסק הדין שניתן ברע"א 5500/09 מדינת ישראל נ' סימה ראובן (5.7.10) וטענה כי, אין הוא מהווה הלכה פסוקה מחייבת. בפסק דין זה דחה בית המשפט העליון בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים, שבו נקבע באופן חד משמעי כי מוטלת על המדינה חובה ליידע את מוקרני הגזזת בדבר היותם בקבוצת סיכון מוגבר לתחלואה בגידולים, וכי חובה זו הופרה. בהתאם לפסק דין זה, היה על המדינה להבטיח כי המידע באשר לסיכון מוגבר יגיע לציבור המוקרנים, בין על ידי פניה ישירה אליהם, בין בפרסום הודעה מתאימה בכלי התקשורת ובין בדרך של פנייה לרופאי המשפחה ויידועם באופן פרטני בנוגע לכל מטופל ומטופל שהוקרן. בעניין זה העלתה המדינה טענות רבות וכבדות משקל מדוע אין לראות בפסק הדין שניתן בעניינה של סימה ראובן תקדים מחייב. לטענתה, מדובר בפסק דין הדוחה בקשת רשות ערעור בגלגול שלישי, מבלי שנערך דיון ממצה בטענות הצדדים, ומבלי שנבחנו טענות המדינה לגופן. לשיטתה, אותן קביעות שמהן משתמע כי המדינה התרשלה כשלא יידעה את ציבור המוקרנים הן בגדר אמרות אגב, שאין בהן כדי ליצור תקדים מחייב.

12. המדינה טענה עוד, כי על אף שלא מוטלת עליה חובה ליידע באופן יזום את ציבור המוקרנים, חובה זו ככל שקיימת, לא הופרה, שכן במשך השנים מאז שנודע על הקשר בין קרינה מייננת לבין הופעת המנינגיומות, פורסמו ברחבי הארץ מאות כתבות בעיתונות הכתובה בנושא הגזזת והשלכות הטיפול בה, עשרות תכניות טלוויזיה ורדיו עסקו בנושא, וכן פורסמו אלפי כתבות, מאמרים ותגובות ברשת האינטרנט שעסקו בטיפול במחלת הגזזת והקשר בין טיפולים אלה לבין הופעת סוגים שונים של סרטון בקרב המטופלים.

בנוסף על האמור, כך נטען, בשנת 1994 פורסם החוק לפיצוי נפגעי גזזת שזכה לפרסום ותהודה רחבים מאוד בציבור. המדינה הוסיפה וטענה, כי בשנת 1989 מינה פורפ' משיח, מנכ"ל משרד הבריאות דאז, ועדה לבדיקת נושא הגזזת והשלכות הטיפול שקיבלו מוקרני הגזזת. ועדה זו מסרה את הדו"ח שלה בשנת 1990 ובעקבות כך פורסם באפריל 1992 חוזר מנכ"ל בו נאמר: "מנכ"ל משרד הבריאות בהנחיות לרופאי המשפחה: יש להקפיד על בדיקות תקופתיות לאנשים שקיבלו הקרנות נגד הגזזת".

13. גם בהקשר להפרת חובת היידוע, מבקשת המדינה לאבחן את פסק הדין שניתן בעניינה של סימה ראובן. לטענתה, בפסק דין זה יצאו בתי המשפט על שלוש ערכאותיהם מתוך הנחה עובדתית, כי פרט לחוזר מנכ"ל שפורסם בשנת 1992, לא פרסמה המדינה אזהרות כלשהן לציבור המוקרנים או לרופאים המטופלים. הנחה עובדתית זו עליה התבססו בתי המשפט בפרשת סימה ראובן היתה שגויה, שכן וכפי שהובא לעיל, במשך השנים פורסמו עשרות ואף מאות פרסומים שעסקו בהקרנות נגד הגזזת והסיכונים הכרוכים בהן. לטענת המדינה, נוכח מהות הסיכון שבו מצויים מטופלי הגזזת, הסיכוי הנמוך מאוד שהם יחלו במנינגיומה והחשיבות המועטה ביותר הטמונה בגילוי מוקדם של מנינגיומה, אין לדרוש מן המדינה לעשות מעבר למה שנעשה על ידה. נוכח המפורט לעיל, מבקשת המדינה לסטות מן הקביעה בפרשת סימה ראובן ולקבוע, כי היא לא הפרה את חובת היידוע המוטלת עליה כלפי מוקרני הגזזת, ככל שייקבע כי חובה זו אכן קיימת.

חובת היידוע

14. סוגיית חובת היידוע והיקף הגילוי בכל הקשור לסיכונים הנובעים ממתן הקרנות במחלת הגזזת נידונה במספר רב של פסקי דין שניתנו הן על ידי בתי משפט השלום, הן על ידי בתי המשפט המחוזיים ואף בבית המשפט העליון (פסק הדין בפרשת סימה ראובן אליו התייחסתי קודם). גם אני זכיתי לדון בסוגיה זו בפרשת ברוריה פרץ, שהובא לעיל, שם קבעתי כי מדובר "בסוגיה כללית ועקרונית הנוגעת לכלל ציבור המטופלים ולא לתובעים באופן ספציפי". מאחר שמדובר בסוגיות עקרוניות הנוגעות לכלל ציבור המוקרנים, ומאחר שכבר הבעתי את דעתי בסוגיה בפרשת ברוריה פרץ, אין בכוונתי לחזור על הדברים שכתבתי שם, ואתייחס לסוגיה בקיצור תוך עמידה על עיקר הדברים.

15. כל פסקי הדין שדנו בסוגיית חובת היידוע קבעו באופן עקבי וללא יוצא מן הכלל, כי מוטלת על המדינה חובה ליידע את ציבור המוקרנים בסיכונים הכרוכים בהקרנות שקיבלו בילדותם כחלק מהטיפול במחלת הגזזת ובעובדה שהם נמצאים בקבוצת סיכון מוגבר לחלות בסוגי סרטן שונים, לרבות במנינגיומה. גרעין ההנמקה שעמדה בבסיס הקביעות היה דומה בכל אחד מפסקי הדין שדנו בסוגיה. נקבע כי מספר האנשים המוקרנים החיים במדינה, בין כאלה שקיבלו טיפול בארץ ובין כאלה שקיבלו טיפול בחו"ל במסגרת הליכי העלייה שלהם או שלא במסגרת הליכי העלייה, נע בין 100,000 – 150,000. עוד נקבע כי, כבר בשנות ה-70 של המאה הקודמת הייתה המדינה ערה לבעייתיות הכרוכה בטיפול ההקרנות שניתן למטופלי הגזזת ולקשר בין טיפול זה לבין הופעת סוגים שונים של סרטן בחלוף מספר שנים ממתן הטיפול. מאחר שמדובר בתופעה רחבה ובמספר רב של מוקרנים, הוקמה בשנת 1989, ועדת לביא, ובשנת 1994, חוקק חוק הגזזת ובשנת 2005 הוקמה ועדת כהן.

16. בפסק הדין שניתן על ידי בפרשת ברוריה פרץ קבעתי, כי "מוטלת על המדינה, נוכח מהותה ואופיה ונוכח מספרם הרב של המטופלים, חובה ליידע את תושביה בסיכונים האורבים להם בין אם סיכונים אלה נובעים מפעולות ומעשים שהיא ביצעה ובין אם מגורמים אחרים שלמדינה לא הייתה שליטה עליהם". בהקשר זה הזכרתי את קביעתו של בית המשפט המחוזי בע"א (י-ם) 6347/05 ראובן סימה נ' מדינת ישראל – משרד הבריאות, שם נקבע כי – "הטלת חובה בענייננו מתבקשת מאופיה וממהותה של המשיבה כרשות ציבורית המופקדת בנאמנות על שלומם ובריאותם של אזרחיה. חובת היידוע שהוטלה על המדינה מבוססת לא רק על מהותה ואופיה של המדינה כמדינה, אלא גם על זכותו של הפרט לקבל מידע על מצבו הרפואי כביטוי לאוטונומיה ולחופש הבחירה שלו".

17. בפסק הדין שניתן על ידי השופט ארבל בת"א (נצ') 714/09 פלונית נ' מדינת ישראל, וכן בפסק הדין העקרוני שניתן על ידי השופט דראל בשלושת התיקים שהובאו לעיל, וכן בפסק הדין שניתן על ידי בפרשת ברוריה פרץ קיימת התייחסות נרחבת ומפורטת לחוות הדעת של פרופ' נעם זהר ופרופ' סדצקי. אינני רואה צורך לחזור על הדברים שוב, ואסתפק במה שקבעתי בפרשת ברוריה פרץ, כי "ההשוואה שעושה פרופ' זוהר, לאורך כל חוות הדעת, בין פגם גנטי המתגלה אצל בן משפחה מסוים והאם קיימת חובה במקרה זה ליידע בני משפחה אחרים, אינה רלוונטית לענייננו ואין להסיק ממנה דבר באשר לחובת היידוע המוטלת על המדינה. בדוגמאות שמביא פרופ' זהר לחיזוק דעתו, אין יחסי קרבה בין הרופא שטיפל בבן משפחה אחד לבין בני משפחה אחרים. יתרה מכך, באותן דוגמאות, ההנחה היא שאין דרך לרפא את הפגמים הגנטים המוזכרים בחוות הדעת ואין דרך למנוע התפרצותן, כך שלא קיימת כל תועלת בגילוי הפגם ליתר בני המשפחה, למעט זריעת בהלה בקרבם. לא כך הם פני הדברים בענייננו. גם המומחים מטעם הנתבעת סבורים כי קיימת חשיבות מסוימת, אם כי לטענתם אינה רבה, באבחון מוקדם של המחלות שמקורן בטיפול נגד הגזזת ולכן עדיף לגלותן כמה שיותר מוקדם". בהקשר זה מקובלת עלי דעתו של השופט ארבל, בסעיף 7 לפסק הדין בפרשת פלונית, שם נקבעו הדברים שלהלן:

"עמדתו של פרופ' זוהר משקפת את דעתו, ואינה עולה בקנה אחד עם הכללים שהותוו בפסיקה. פסיקתו של בית המשפט העליון נוגדת את הגישה הפטרנליסטית השוררת בעולם הרפואה ומעניקה זכות בכורה, כפי שנראה בהמשך, לאוטונומיה של היחיד. לטעמי, נוקט פרופ' זוהר עמדה ברורה המעדיפה את זכותו של המטופל לא לדעת, על פני חובת המטפל ליידעו. כפי שנראה, עמדה זו אינה העמדה המקובלת במשפט הישראלי; מכל מקום רואים אנו בסוף דבריו מעין גישת ביניים, המעבירה את נטל היידוע בשני שלבים ...".

18. גם פרופ' סדצקי הייתה בדעה, כי קיימת חשיבות רבה בגילוי המוקדם של מנינגיומה, ואישרה בחוות דעתה את הדברים שלהלן:

"מבלי לקיים דיון מפורט בהיבטים הקליניים של הטיפול במנינגיומה (שהוא במומחיות בתחום הנוירוכירורגיה), אציין שאומנם ככלל וביחס למרבית הגידולים, אכן רצוי לגלות את מי מהם שיתבררו כבעלי משמעות קלינית בשלבים המוקדמים, שכן טיפול מוקדם הינו בדרך כלל יעיל יותר ובעל תופעות לוואי מתונות יותר".

גם פרופ' רייכנטל, המומחה מטעם הנתבעת, הסכים הן במסגרת חקירתו הנגדית בתיק זה והן במסגרת חקירתו בתיקים האחרים שבהם מסר עדות, כי גילוי מוקדם של המנינגיומה רצוי שכן הוא מאפשר למטופל ולרופא המטפל לעקוב אחר התפתחותה ומאפשר ביצוע כריתה מיד לאחר שמתגלה כי היא גדלה ועלולה לגרום נזק לתאי המוח שמסביב.

19. קיימת, אם כן, חשיבות רפואית בגילוי המוקדם הן של מנינגיומה והן של סוגים אחרים של סרטן שמוקרני הגזזת עלולים ללקות בהם, שכן גילוי מוקדם הופך את הטיפול לעיל יותר ומפחית את תופעת הלוואי הכרוכות באותו טיפול. ואכן, בחקירתה הנגדית חזרה פרופ' סדצקי מהעמדה שהציגה בחוות הדעת באשר לחובת היידוע, וציינה:

"אני מאמינה גדולה בכל צורה שבה אני מנהלת את ההחלטות בבריאות הציבור שקשורות אלי, אני מאמינה גדולה לדבר בגובה העיניים ולהסביר לציבור בין אם אדם בודד או רחב, להסביר לו כל מה שצריך לדעת. מה הניסוח ומה רמת הפירוט של כל אדם מול הרופא שלו זה החלטה של הרופא מול האדם, הרופא מכיר אותו ויודע לאיזה עומק ודברים לרדת ולהגיע איתו בשיחתו".

הנה כי כן, גם המומחית מטעם המדינה סבורה שיש לשוחח עם המטופל "בגובה העיניים" כדבריה ולהסביר לו את כל מה שצריך לדעת על מצבו. בהקשר למטופלי הגזזת, מוטלת על המדינה חובה ליידע אותם כי הם נמצאים בסיכון מוגבר לחלות במחלות סרטן למיניהן, וכי מומלץ לשים לב לסימנים וסימפטומים שעלולים להיות קשורים לאחת המחלות הללו. יתרה מכך, לטעמי מוטלת על המדינה חובה ליידע את הרופאים המטפלים בקיומו של ציבור מטופלים שנחשף בעבר לקרינות במסגרת הטיפול במחלת הגזזת וכי מטופלים אלה נמצאים בקבוצת סיכון מוגבר לחלות באותן מחלות, להעביר להם רשימת המוקרנים, ולהנחות את הרופאים בקהילה לשים דגש על הסימנים והסימפטומים אצל מוקרני הגזזת שמגיעים לטיפול.

20. סיכומם של דברים, מוטלת על המדינה חובה ליידע את ציבור המוקרנים בסיכונים הכרוכים בהקרנות שקיבלו כחלק מהטיפול במחלת הגזזת והעובדה שהם נמצאים בסיכון מוגבר לחלות בסוגים שונים של סרטן, לרבות מנינגיומה.

הפרת חובת היידוע

21. קיומה של חובת יידוע אינה מטילה, כשלעצמה, אחריות על המדינה, אלא יש לדון ולהכריע בשאלה, האם הפרה המדינה את חובת היידוע המוטלת עליה, והאם יש בפרסומים אליהם היא הפנתה ושפורטו בחוות דעתה של פרופ' שוורץ כדי לקיים את חובת היידוע. גם שאלה זו נוגעת לכלל מוקרני הגזזת ולא לתובע הספציפי בכל תיק ותיק, ולפיכך הקביעות לענין הפרת חובת היידוע שנקבעו בפסקי הדין שדנו בתביעות השונות של מוקרני הגזזת כמפורט לעיל (השופט דראל, השופט ארבל, אנוכי ועוד) טובות גם לתביעה בתיק דנן. גם בסוגיה זו הייתה תמימות דעים שהמדינה לא קיימה את חובת היידוע המוטלת עליה, וכי היא הפרה את חובתה ליידע את מוקרני הגזזת בסכנות הנובעות מטיפולי ההקרנות ובעובדה שהם נמצאים בקבוצות סיכון מוגבר כמפורט.

22. גם בסוגיה זו אין בדעתי לחזור על דברים שכבר נאמרו ואביא את עיקר ההנמקה בתמציתיות. כפי שקבעתי בפרשת ברוריה פרץ "... במשך עשרות השנים מאז שהתגלה הקשר בין הקרינה המייננת אותה עברו מוקרני הגזזת ועד שנת 2005, אז מונתה ועדת כהן, לא נעשה על ידי המדינה כמעט דבר כדי להביא לידיעת ציבור המוקרנים והרופאים המטפלים בקהילה שהם (מוקרני הגזזת) נמצאים בסיכון מוגבר לחלות במחלוקת הקשות שפורטו לעיל ושעל המטופל והרופא לשים דגש על הסימנים והסימפטומים שעלולים להיות קשורים לאותן מחלות". בהמשך קבעתי את הדברים שלהלן:

"בחקירתה הנגדית בפני השופט ארבל אישרה פרופ' שוורץ כי הפרסום היחיד שנעשה ע"י המדינה בהקשר זה היה פרסום חוזר מנכ"ל של ד"ר משיח בשנת 1992. פרסום זה אין בו די כדי לקיים את חובת היידוע וכמה טעמים לדבר: ראשית, חוזר המנכ"ל הופץ בין הרופאים בשנת 1992 ולא נטען כי במשך השנים נעשה רענון בצורה כלשהי כדי להביא את חוזר המנכ"ל לידיעת הרופאים המטפים. שנית, כל אשר צויין בחוזר המנכ"ל היה "יש להקפיד על בדיקות תקופתיות לאנשים שקיבלו הקרנות נגד הגזזת". החוזר אינו מפרט מי הם מטופלי הגזזת, כיצד ניתן לזהות אותם וכיצד ניתן לעקוב אחר מטופל שקיבל הקרנות בילדותו. שלישית, וזה העיקר, חוזר המנכ"ל מופנה לרופא המטפל ולא לציבור המוקרנים. חובת היידוע אינה מופנית רק לרופא המטפל, אלא מופנית בראש ובראשונה למטופל עצמו כדי שהוא יבחר לעצמו את דרך ההתמודדות עם הסיכון המוגבר בו הוא נמצא".

דברים אלה יפים גם במקרה דנן.

23. כאמור, המדינה טענה, כי במשך השנים פורסמו בעיתונות הכתובה עשרות כתבות הדנות בטיפולים שניתנו לחולי הגזזת, ולקשר בין השימוש בקרינה לבין הופעת סוגים שונים של מחלות, לרבות מנינגיומה וסוגים שונים של סרטן. כמו כן, כך נטען, פורסמו מספר תכניות בטלוויזיה וברדיו שעסקו בנושא. זאת בנוסף לאלפי מאמרים ופרסומים ברשת האינטרנט שעסקו במוקרני הגזזת ובקשר בין ההקרנות למחלת הסרטן. לטענת המדינה, משמידע זה היה בהישג יד ובידיעת הציבור וזכה לפרסום נרחב בכלי התקשורת, אין לקבוע כי חובת היידוע הופרה.

24. אינני מקבל טיעון זה וכמה טעמים לדבר: ראשית, כפי שהובא לעיל, המדינה לא נקטה בשום פעולה יזומה ושיטתית כדי ליידע את מוקרני הגזזת בסיכון המוגבר בו הם נמצאים ולא פרסמה הנחיות או המלצות ספציפיות, בין אם הדבר מופנה לרופאים המטפלים בקהילה (למעט החוזר משנת 1992), ובין אם לציבור המוקרנים. לא נעשה פרסום שיטתי בטלוויזיה, ברדיו או בעיתונות הכתובה, ובעצם אפשרות זו של יידוע ציבור המוקרנים עלתה רק בוועדת כהן. שנית, מדובר במאמרים וכתבות המתפרשים לאורך עשרות שנים, חלקם פורסם בעיתונות מקומית, חלקם פורסם בעיתון מסוים ספציפי, כגון הארץ, מעריב, דבר וידיעות אחרונות, מבלי שמישהו טרח לבדוק מה הייתה מידת התפוצה של אותם עיתונים במועד ביצוע אותם פרסומים, האם הפרסומים היו אפקטיביים ועד כמה אותם כתבות ומאמרים חלחלו בציבור.

25. בפסק הדין שניתן בפרשת ברוריה פרץ, התייחסתי לטענת המדינה, כי אין להטיל עליה חובה לבדוק עד כמה חלחלו הפרסומים בקרב הציבור, וכי הטלת חובה כאמור חורגת באופן בלתי סביר מחובת היידוע, ומציבה בפניה רף שלא תוכל לעמוד בו. בהתאם לטיעון זה, הטלת חובה משנית לבדוק את מידת החלחול של הפרסומים בקרב הציבור אינה סבירה. בקשר לטיעון זה קבעתי בפסק הדין שניתן בפרשת ברוריה פרץ, את הדברים שלהלן:

"טיעון זה על אף היותו שובה את העין במבט ראשון אינו נכון וכמה טעמים לדבר: ראשית, המדינה היא זו שמבקשת להסתמך על אותם פרסומים וכתבות כדי לשכנע כי חובת הידוע לא הופרה, ולכן אך טבעי הוא שהמדינה תוכיח כי פרסומים אלה אכן חלחלו בקרב הציבור. חובה זו קיימת בעיקר נוכח העובדה שהמדינה עצמה כלל לא נקטה בשום אמצעי ידוע ומבקשת להסתמך על הפרסומים בעיתונות. שנית, הטיעון שהסיכון הוא נמוך ואין ערך רב בגילוי המוקדם הינו טיעון שגוי כפי שהובא לעיל. הוא יכול להיות נכון בחלקו בקשר למנינגיומה, אך וודאי שהוא אינו נכון בקשר לסיכון לחלות במחלות אחרות קשות עוד יותר. שלישית, על אף הפרסומים בעיתונות, בטלוויזיה וברדיו, הרי הוכח כי פרסומים אלה לא היו יעילים. כפי שפורט בהרחבה בחוות הדעת, על אף שהיו קריאות למטופלי הגזזת להגיע לבי"ח תל השומר להיבדק ועל אף שמוקרני הגזזת מונים עשרות אלפים, ההיענות הייתה חלקית ורק 440 אנשים פנו לבדיקות. אומנם הדבר היה בשנת 1976, אך לא הובאו נתונים שהיו פניות נוספות בשנים שלאחר מכן".

קביעות אלה יפות גם לענייננו.

26. סיכומם של דברים, המדינה הפרה את חובת היידוע המוטלת עליה כלפי מוקרני הגזזת משלא נקטה בשום אמצעי במשך עשרות שנים לקיים את חובתה זו, ולהביא לידיעת ציבור המוקרנים את הסיכון שבו הם נמצאים. המדינה אף התרשלה משלא הפיצה בין הרופאים המטפלים בקהילה, עד שנת 2009, הוראות והנחיות מספקות כדי לאתר את מטופלי הגזזת ולהתייחס לתלונותיהם ולסימפטומים מהם סבלו.

הקשר הסיבתי – נזק ראייתי

27. התובעת טענה כי הפרת חובת היידוע על ידי המדינה גרמה לה נזק ראייתי המתבטא בכך שנמנעה ממנה האפשרות להיות במעקב רפואי ולוודא כי המנינגיומה שממדיה גדלו באופן ניכר תטופל מיד באופן שהיה מונע את הנזק. בהתאם לטענה זו, מאחר שלא ניתן לדעת היום, בהעדר מעקב רפואי והדמיתי אחר המנינגיומה, מתי הייתה מתגלה, באיזה גודל וכיצד ובאילו דרכים ניתן היה לטפל בה, יש לצאת מההנחה העובדתית, כי לולא הפרת חובת היידוע, המנינגיומה הייתה מתגלה בשלב מוקדם ביותר, באופן המאפשר ביצוע רדיוכירורגיה, ללא צורך בפתיחת הגולגולת, ומבלי שייגרמו לתובעת מוגבלויות כלשהן. על כן, ביקשה התובעת לקבוע, כי מלוא הנכות ממנה היא סובלת היום קשורה להפרת חובת היידוע.

בעניין הנזק הראייתי והעברת נטל ההוכחה, מתבססת התובעת, בין היתר, על פסקי הדין שניתנו על ידי בית המשפט המחוזי בפרשת סימה ראובן וחנה פז, וכן על פסק הדין שניתן בע"א 9328/02 מאיר נ' ד"ר לאור פ"ד נח(5) 54, שם נקבע כי אם כשל הרופא או המוסד המטפל באי ביצוע בדיקות רפואיות שצריך היה לבצע ושיכולות להצביע על הגורם לנזק, נטל ההוכחה עובר לשכמו של הרופא או המוסד המטפל להוכיח שלא ניתן, גם אילו היו מבוצעות אותן בדיקות, לגלות את הגורם לנזק.

28. המדינה טענה מנגד, כי נזק ראייתי הנגרם באי מסירת מידע שמנעה את האפשרות להוכיח מה היה קורה אילו היה המידע ניתן בזמן הוא "נזק ראייתי מובנה" וכי על דוקטרינה זו שעניינה נזק ראייתי מובנה נמתחה ביקורת בספרות המשפטית ובפסיקה. בעניין זה הפנתה המדינה לפסק הדין שניתן בע"א 1693/09 עזבון המנוחה פלונית ואח' נ' בית החולים אסף הרופא ואח'. כמו כן הפנתה המדינה לפסק דינו של שופט עמית בע"א 1303/09 מרגלית קדוש נ' בית החולים ביקור חולים (5.3.12), שבו נקבע כי יש לנקוט בזהירות ביישום דוקטרינת הנזק הראייתי כאשר מדובר בנזק ראייתי מובנה, שכן יש בכך כדי לרוקן את דרישת הקשר הסיבתי ולהביא, כמעט באופן אוטומטי, לקבלת התביעה.

29. דוקטרינת הנזק הראייתי חלה מקום שקיימת עמימות ראייתית או תיקו ראייתי, באופן שלא מתאפשר לבית המשפט לקבוע ממצא פוזיטיב לטובת בעל דין זה או אחר על סמך חומר הראיות שהובא לפניו בהתאם למידת ההוכחה הדרושה במשפט אזרחי, קרי, מאזן ההסתברויות. ברם, מקום שבפני בית המשפט די ראיות כדי לקבוע ממצא עובדתי, או כדי לקבוע מה היה קורה אילו, אין מקום לדוקטרינת הנזק הראייתי. יתרה מכך, מקום שהקשר הסיבתי מורכב ממספר חוליות והעמימות העובדתית נוגעת לחוליה אחת, דוקטרינת הנזק הראייתי תיושם אך ורק בנוגע לאותה חוליה שלגביה קיימת עמימות ראייתית (ראו בעניין זה ע"א 8151/96 שטרנברג נ' ד"ר צ'ציק פ"ד נו (1) 539, וע"א 8279/02 גולן נ' עיזבון המנוח ד"ר אלברט (14.12.06).

30. כאשר מדובר בנזק ראייתי מובנה, יישם הדוקטרינה על המקרה הספציפי והעברת נטל השכנוע לשכמו של הנתבע אינו פשוט, שכן יש בכך כדי לרוקן מתוכן את דרישת הקשר הסיבתי. לעניין זה התייחס השופט עמית בפסק הדין בע"א 4584/10 מדינת ישראל נ' רגב טובר (4.12.12), שם הוא קבע:

"החלת הדוקטרינה במצבים של "נזק ראייתי מובנה" אינה פשוטה העמימות הכרוכה בסיטואציה מעין זו נובעת מחוסר וודאות לגבי תרחישים היפותטיים הבאים למלא "ריק עובדתי", להבדיל מהנזק הראייתי "במובן הצר" ... החלת הדוקטרינה בנסיבות כגון דא מחייבת איפוא זהירות וריסון הן נוכח היחלשות הטעמים העומדים בבסיסה (כגון צמצם יתרון המידע של הנתבע והרתעה מפני הסיכונים הכרוכים בהתרשלות ראייתית), הן מפני החשש מפני ריקון דרישת הקשר הסיבתי העובדתי מתוכן".

הקשר הסיבתי בענייננו

31. על רקע דברים אלה יש לבחון את המקרה שלפנינו. השאלות המתעוררות במקרה דנן בעניין הקשר הסיבתי הן: האם לולא הפרת חובת היידוע, התובעת הייתה מבצעת בדיקות הדמיה במועד מוקדם למועד שבו הן בוצעו למעשה, האם ביצוע בדיקות הדמיה במועד מוקדם יותר היה מביא לגילוי המנינגיומה כשממדיה קטנים יותר, האם גילוי המנינגיומה כשהיא קטנה יותר היה מביא לבחירת טכניקת טיפול שונה, והאם בחירת טכניקת טיפול שונה, או אפילו בחירת אותו ניתוח במועד מוקדם יותר הייתה משנה את מצבה של התובעת, במובן זה שהמגבלויות מהן סובלת היום לא היו נגרמות באופן מלא או חלקי. ברור שאם אחת החוליות הללו נקטעת, לא יוכר קיומו של קשר סיבתי עובדתי בין ההתרשלות באי היידוע לבין הנזק שנגרם.

32. השאלה הראשונה שיש לדון בה היא, אם כן, האם עקב הפרת חובת היידוע היה איחור בגילוי המנינגיומה. במסגרת שאלה זו מתעוררות שתי שאלות עיקריות: הראשונה, האם מבחינה רפואית בהנחה שרופא המשפחה היה מודע לעובדה שהתובעת קיבלה טיפול בהקרנות נגד הגזזת, היה מפנה אותה לבדיקות הדמיה במועד מוקדם יותר, וזאת לנוכח תלונותיה במשך השנים, כפי שיתואר להלן. אם התשובה לשאלה זו שלילית, עדיין מתעוררת השאלה השנייה והיא, האם התובעת מיוזמתה הייתה בוחרת לעבור בדיקות הדמיה יזומות, אילו הייתה מודעת להשתייכותה לקבוצת סיכון, גם אם הרופא המטפל כלל לא היה ממליץ על כך.

33. התובעת טוענת, כי בתיקה הרפואי קיימים רישומים על כאבי ראש, סחרחורות, חולשה כללית, כאבים ונימול ברגליים, השתתקות פלג גוף ימין במשך שנים רבות לפני גילוי המנינגיומה, ובעצם תלונות אלה החלו בשנת 1988 ונמשכו עד 2007, אז בוצעו בדיקות הדמיה שגילו את הנזק. לטענתה, אילו רופא המשפחה היה מודע לעובדת השתייכותה לקבוצת סיכון, הוא היה מתייחס אחרת לתלונותיה והיה מפנה אותה לבדיקות הדמיה. כדי לשכנע את בית המשפט בצדקת טיעון זה, ערך ב"כ התובעת רשימה מרשימה המסכמת, לשיטתו, את תלונות התובעת על כאבי ראש, סחרחורות, חולשה כללית ועוד (מוצג ת/2). לטענתו, ריבוי התלונות כפי שעולה מהרשימה היה מדליק נורה אדומה אצל הרופא המטפל אילו היה מודע לעובדה שהיא עברה טיפול בהקרנות נגד הגזזת.

34. אין בידי לקבל את טענות התובעת בעניין זה. כל המומחים, לרבות המומחה מטעם התובעת – ד"ר היילברון, היו בדעה כי אין להפנות מטופל גזזת שעבר הקרנות בילדותו לצילומי הדמיה יזומים, מבלי שהתגלו אצלו סימנים וסימפטומים מחשידים, כגון כאבי ראש מתמשכים, סחרחורות לעיתים תכופות, פרכוסים וכו'. מעיון בתיקיה הרפואיים של התובעת עולה, כי תלונותיה על כאבי ראש וסחרחורות בשנות ה- 80 היו על רקע מחלת אנמיה ממנה היא סבלה עקב דימומים קשים בזמן המחזור. בעקבות תלונות אלה עברה התובעת בשנת 1998 ניתוח לכריתת הרחם, שבעקבותיו לא סבלה יותר מאנמיה, וכאבי הראש והסחרחורות כמעט ונעלמו. על כן, אין שום קשר בין כאבי הראש מהן סבלה התובעת בשנים הללו לבין המנינגיומה שהתגלתה בשנת 2007, ואין מקום לטענה כי אילו הרופא המטפל היה מודע שהיא עברה טיפולי הקרנה נגד גזזת היה מפנה אותה לצילומי הדמיה. יתרה מכך, לא ניתן לקבל את הטיעון, שהועלה בשלב מסוים גם על ידי המדינה, כי למרות שרופא המשפחה אבחן נכונה את הגורם לתלונות על כאבי ראש וסחרחורת וטיפל ופתר את הבעיה הרפואית, היה צריך להמשיך ולערוך בירור הדמיתי רק מאחר שהתובעת עברה טיפול בהקרנות נגד הגזזת, אילו עובדה זו הייתה ידועה לו.

35. גם התלונות שלאחר מכן לא הצדיקו מבחינה רפואית הפניית התובעת לצילומי הדמיה. קיבוץ התלונות בדף אחד עלול להטעות, שכן הדבר עלול לשתול תחושה מוטעית שכביכול מדובר בכמות תלונות חריגה שאיננה אופיינית לאדם מן הישוב ושיש בה להצביע על קיומה של בעיה נוירולוגית. ברם, בחינת התלונות וההקשר שבו הן הועלו מלמדת, כי אין המצב כפי שזה מוצג.

בביקור מיום 3.5.04 נרשם כי התובעת סובלת מכאבים ברגל ימין עם הרגשת נימול ברגל. הבדיקה הגופנית הייתה תקינה. פרופ' רכס הסביר בעדותו לפניי וגם בחוות דעתו, כי תחושת נימול הבאה יחד עם כאב ברגל מעלה חשד לקיומו של דיסק מותני ואין לכך שום קשר למנינגיומה בראש. גם פרופ' טבנקין אישרה בעדותה, כי תלונות על נימול המלוות בכאב הן תלונות שמקורן בלחץ על העצב. ד"ר היילברון מטעם התובעת לא התייחס לכך בחוות דעתו או בחקירתו הנגדית ועדותם של פרופ' רכס ושל פרופ' טבנקין בעניין זה לא נסתרה.

התלונות מתאריכים 4.11.04 ו- 24.2.05, שאף הן מופיעות ברשימת התלונות שקיבץ ב"כ התובעת, אינן רלוונטיות כלל, ואין בהן כדי לעורר חשד כלשהו או להדליק נורה אדומה אצל הרופא המטפל, גם אם היה מודע לעובדה שהתובעת עברה הקרנות נגד הגזזת. התלונה מיום 4.11.04 לוותה בכאב בחזה ועל רקע בעיה לבבית, ואילו התלונה מיום 24.2.05 לוותה בשיעול עם ליחה וכאבים בשרירים. אין ולא כלום בין תלונה זו לבין המנינגיומה.

36. התלונה המשמעותית הראשונה שיכולה הייתה להדליק נורה אדומה היא מיום 21.6.05, שעל פיה התלוננה התובעת שחצי גוף ימני משתתק, עם כאבים ברגל שמאל. על אף שהבדיקה הנוירולוגית והאורתופדית שבוצעה הייתה תקינה, למעט תלונה על כאבים בתנועות סיבוביות במפרק ירך ימני, הופנתה התובעת להתייעצות אצל נירולוג, אך היא בחרה שלא לפנות לייעוץ נוירולוגי. ביום 28.6.05 חזרה התובעת לרופא המטפל עם צילום רנטגן שהדגים שינוים ניווניים. הבדיקה הייתה תקינה, הליכה תקינה ותנועות תקינות. עולה, אם כן, כי גם אם הרופא המטפל היה מודע לעובדת הימצאות התובעת בקבוצת סיכון, הדבר לא היה מעלה או מוריד משלא שעתה התובעת להמלצותיו ולא פנתה לייעוץ נירולוגי.

התלונה מיום 26.4.06, שגם היא מופיעה ברשימה שערך ב"כ התובעת עניינה: "כאבים בחזה עם קוצר נשימה אחרי מאמץ, סחרחורות עם בחילות ללא הקאות". כפי שניתן להיווכח מן התלונה, מדובר בבעיה לבבית המלווה בקוצר נשימה אחרי מאמץ. אין לכך שום קשר למנינגיומה ואין בתלונה זו כדי להדליק נורה אדומה בין אם הרופא המטפל מודע לעובדה שהתובעת הוקרנה בילדותה נגד הגזזת ובין אם לאו. התלונה מיום 3.7.06 על סחרחורות, אף היא לוותה בהקאות. לתלונה זו לא היתה המשכיות והיא כשלעצמה אינה מצביעה על בעיה מוחית כלשהי.

37. השלב הבא בתלונות החל בחודש 5/07, אז החלה התובעת להתלונן על רדימות ברגל, השתתקות של חלק מהגוף חולשה ותנועות בלתי רצוניות. בעקבות תלונות אלה עברה התובעת בירור הדמיתי ביום 3.9.07 שבעקבותיו גולה הגידול. הפער בין הופעת התלונה בחודש מאי 2007 ועד גילוי הגידול הוא פער שאינו משמעותי לדעת כל הרופאים. כך שגם אם הגידול היה מתגלה מיד לאחר התלונה בחודש 5/07, לא היה בכך כדי לשנות דבר מדרכי הטיפול והנזק שנותר אצל התובעת.

38. סיכומם של דברים עד כה, אין מקום לקביעה כי אילו התובעת או הרופא המטפל היו מודעים לסיכון שבו נמצאת התובעת, קיימת הצדקה רפואית להפנותה לביצוע בדיקות הדמיה במועד מוקדם יותר מהמועד שבו בוצעה הבדיקה. משכך, אין גם מקום לקביעה, כי לולא הפרת חובת היידוע, המנינגיומה הייתה מאובחנת בשלב מוקדם והטיפול היה שונה.

39. טענה נוספת שהעלתה התובעת קובע, כי אילו הייתה מודעת לסיכון שבו היא נמצאת, היא הייתה מבצעת צילומי הדמיה מיוזמתה, ואפשרות זו נשללה ממנה. משכך, ומכוח דוקטרינת הנזק הראייתי, יש לקבוע כי לולא הפרת חובת היידוע, המנינגיומה הייתה מאובחנת בשלב שבו ניתן לטפל בה בדרכים אחרות מלבד הניתוח לכריתה ולחילופין, הניתוח אותו הייתה עוברת היה פשוט יותר ותוצאותיו היו קלות וחמורות פחות.

40. גם טענה זו אינני מקבל נוכח נסיבות המקרה הספציפי והתנהלותה של התובעת לאורך השנים. כפי שעולה מהמסמכים שהוגשו על ידי הצדדים, כבר בחודש 12/01, כשש שנים לפני גילוי המנינגיומה, הגישה התובעת תביעה לפי החוק לפיצוי נפגעי הגזזת, שבה היא טענה כי עברה טיפולים בהקרנות נגד הגזזת, וכי כתוצאה מכך היא סובלת ממחלות שונות, כאבי ראש, ליקוי שמיעה, עצבנות יתר, גירודים בעור הקרקפת ועוד. התובעת אף הייתה מיוצגת בתביעה זו על ידי עו"ד פלג, שמייצג אותה גם בתביעה כאן, שללא ספק בעל מומחיות בתיקי גזזת ומודע היטב לסיכונים הנובעים מטיפולי ההקרנה בגזזת.

עולה, אם כן, כי התובעת הייתה מודעת לסיכונים הכרוכים בטיפולי ההקרנות נגד הגזזת שניתנו לה, לכל המאוחר בשנת 2001, עת הגישה את תביעתה לפי החוק לפיצוי נפגעי הגזזת. עדותה של התובעת בהקשר זה שכביכול היא לא הייתה מודעת לסיכונים אלה, אינה מקובלת עלי ואני דוחה אותה מכל וכל. יתרה מכך, על אף שהתובעת הייתה מודעת לסיכונים הכרוכים בטיפולי ההקרנה נגד מחלת הגזזת כבר משנת 2001, ועל אף שבשנת 2005 הופנתה לייעוץ נוירולוגי היא בחרה שלא לעשות כן. עובדה זו אף היא שוללת את טענת התובעת, כי לולא הפרת חובת היידוע היא היתה פונה באופן יזום לביצוע בדיקות הדמיה.

41. מעבר לנדרש אוסיף, כי גם אילו הייתי קובע כי היה איחור בגילוי המנינגיומה, וכי לולא הפרת חובת היידוע, הרופא המטפל היה מפנה אותה לביצוע צילומי הדמיה בשנת 2005, אז היא סבלה לראשונה משיתוק חלקי או אפילו בשלב מוקדם יותר, הייתי מגיע למסקנה כי, לא נגרם לתובעת נזק כלשהו עקב איחור זה, וכי התובעת הייתה עוברת את אותו ניתוח שעברה בשנת 2007. עצם גילוי מנינגיומה במוח אינו מצדיק ביצוע ניתוח להסרתו, וזאת בהתאם לחוות דעת כל המומחים, לרבות ד"ר היילברון מטעם התובעת. הצורך בניתוח נוצר רק כאשר מתלווים לעובדת קיומה של המנינגיומה סימנים נוירולוגיים בולטים, כגון פרכוסים ועוד. הסיבה לכך, כפי שהעידו המומחים, היא שניתוח להסרת מנינגיומה הוא ניתוח מסובך אשר מחייב הסרת עצם מהראש, ועלול לגרום לדימום ולפגיעות נירולוגיות קשות, כגון פרכוסים, סחרחורות, כאבי ראש, שיתוק חלקי או מלא ועוד. על כן, רק במקרים שבהם המנינגיומה מתחילה לגרום להופעת סימפטומים וסימנים בולטים, ימליץ הנוירולוג המטפל על ביצוע הניתוח. להלן קטע מעדותו של ד"ר היילברון בעניינה של ברוריה פרץ, שם הוא הסביר:

"גידול יכול היה להמשיך ולהתפתח ועם מעקב הדמיתי כל חצי שנה או שנה, יכול להיות שכעבור 3-4 שנות מעקב הוא היה מגיע ל- 4 סנטימטר קוטר מרבי ובפעם – פעמיים הבאות כל חצי שנה – שנה היה נשאר באותו שלב, היה ניתן להרחיב את המעקב וכל עוד לא קיבל החולה התקף אפילפטי אפשר להמשיך במעקב. אם קרוב משפחה שלי היה מגיע אלי (עם) מנינגיומה בגודל כזה, בלי התקף אפילפטי, לא בטוח שלא הייתי ממליץ לו לעבור ניתוח לכריתת המנינגיומה מבלי להשאיר תופעות לוואי אבל אני לא ערב לדבר כזה".

בהמשך ולשאלה אם הוא היה ממליץ לאדם שיש לו מנינגיומה וסובל מכאבי ראש פעם בחודש – חודשיים, לעבור ניתוח, השיב ד"ר הילבון: "אמליץ לו על מעקב תדיר". ובתשובה לשאלה באיזה נקודה בתוך המעקב היה ממליץ על ניתוח השיב ד"ר היילברון:

"אם הוא יעבור התקף אפילפטי אחד, שניים או שלושה, למרות תרופות אנטי פירכוסיות או סימפטום נלווה אחר, כמו חולשה קלה, הפרעה בתחושה באזור מסוים שניתן לשייך אותו לאזור הגידול, שינויי התנהגות שגם המשפחה והקרובים מרגישים בהם, זו קומבינציה של תסמינים שיש לשקול".

כפי שהובא לעיל, כאבי הראש מהם סבלה התובעת בשנות ה- 80 וה- 90, כלל אינם קשורים למנינגיומה אלא לאנמיה ממנה היא סבלה. יתרה מכך, עד חודש 5/07 התובעת לא סבלה מסימנים נוירולוגיים בולטים, כגון פרכוסים או התקפים אפילפטיים שמצדיקים ביצוע ניתוח. גם התלונה הבודדת ביום 21.6.05 על חצי גוף ימין משתתק, שלא היה לה המשכיות, אינה מצדיקה ביצוע ניתוח לכריתת המנינגיומה לפי שיטתו של ד"ר היילברון מטעם התובעת. בנסיבות אלה, יש מקום להניח ברמה גבוה של הסתברות, כי גם אילו המנינגיומה הייתה מאובחנת בשלב מוקדם, ההמלצה הייתה שהתובעת תהייה במעקב מידי מספר חודשים כדי לבדוק אם המנינגיומה גדלה בקצב שמצדיק ניתוח, או אם היא מתחילה לגרום לנזק נירולוגי.

42. ב"כ התובעת טען, כי לאחר שהתגלתה המנינגיומה בראשה של התובעת בחודש 3/07 ולאחר שעברה ניתוח לכריתתה, התגלתה במוחה מנינגיומה נוספת שטופלה ברדיוכירורגיה, מבלי שהניתוח הרדיוכירורגי הותיר אצלה מגבלה. לטענתו, עקב האיחור בגילוי המנינגיומה הראשונה, לא ניתן היה לבצע רדיוכירורגיה כפי שנעשה בנוגע למנינגיומה השנייה, ולפיכך יש להכיר בקשר הסיבתי בין הנזק לבין הפרת חובת היידוע.

43. טיעון זה לא ניתן לקבל וכמה טעמים לדבר: ראשית, כבר נקבע כי לא היה איחור בגילוי המנינגיומה, מאחר שהפרת חובת היידוע לא גרמה לעיכוב בביצוע צילומי הדמיה, וזאת נוכח העובדה שהתובעת לא סבלה עד 5/07 מסימנים ותסמינים המצדיקים הפנייתה לצילומי הדמיה. שנית, בהתאם לחוות דעתם של פרו'פ רייכנטל ושל פרופ' רכס, דרך הטיפול המועדפת לטיפול במנינגיומה היא כריתה ניתוחית ולא רדיוכירורגית. על כן, אין מקום לסברה כי אילו המנינגיומה הייתה מתגלה מוקדם יותר, היא הייתה מטופלת ברדיוכירורגיה. שלישית, ההחלטה אם לנקוט בשיטת טיפול כזו או אחרת (רדיוכירורגית או כריתה ניתוחית), תלויה במיקום המנינגיומה ובמאפייניה. על פי עדות פרופ' רייכנטל, כאשר מדובר במנינגיומה אגרסיבית שהתפתחה סביבה בצקת, דוגמת המנינגיומה הראשונה שעומדת בבסיס התביעה כאן, הדרך הנכונה והמומלצת היא לבצע כריתה ניתוחית של המנינגיומה. הוא הסביר עוד, כי המנינגיומה הראשונה שאובחנה אצל התובעת הייתה בגודל שמאפשר ביצוע רדיוכירורגיה אך אופציה זו נשללה בשל מאפייניה, שהייתה אגרסיבית עם בצקת. לעומת זאת, המנינגיומה השניה שהתגלתה בשלב מאוחר יותר הייתה שונה במאפייניה וללא בצקת, והתיישבה במיקום שלא מאפשר ניתוח כריתה רגיל. על כן לא ניתן להסיק דבר מן העובדה שהמנינגיומה השנייה טופלה ברדיוכירורגיה. משום מה, ד"ר היילברון לא התיייחס בחוות דעתו לנושאים אלה ובעצם בחוות דעתו הוא לא טען, כי עדיף היה לבצע רדיוכירורגיה במקרה הספציפי, וכי האפשרות לבצע רדיוכירורגיה הוחמצה עקב האיחור בגילוי. קביעותיו של ד"ר היילברון בנושא זה נאמרו באופן כללי וללא התייחסות קונקרטית וממצה למצבה של התובעת כאן. עולה, אם כן, כי עדותו של פרופ' רייכנטל בעניין זה כלל לא נסתרה.

44. סיכומם של דברים, התובעת לא עמדה בנטל להוכיח, כי התרשלות המדינה והפרת חובת היידוע גרמו לאיחור בגילוי המנינגיומה ולנזק הנטען. מהעדויות והראיות שהובאו על ידי הצדדים, לרבות מחוות דעתו של ד"ר היילברון, עולה כי לא נגרם לתובעת נזק כלשהוא עקב הפרת חובת הגילוי, ולפיכך דין התביעה להידחות, ככל שהיא נוגעת לנזק הפיזי שטוענת לו התובעת.

הפגיעה באוטונומיה

45. התובעת טוענת, כי הפרת חובת היידוע גרמה לפגיעה באוטונומיה שלה, מאחר שנשללה ממנה האפשרות להחליט בעצמה אם לבצע בדיקות הדמיה יזומות. היא מוסיפה וטוענת, כי אילו הנתבעת היתה מיידעת אותה בסיכון המוגבר שבו היא נמצאת, ייתכן שהיתה יוזמת צילומי הדמיה, והמנינגיומה היתה מתגלה בשלב שבו ניתן לבצע רדיוכירורגיה. בשל התרשלות המדינה כאמור, לא רק נשללה ממנה האפשרות להחליט אם לבצע בדיקות הדמיה, אלא גם אם לעבור רדיוכירורגיה במקום הניתוח שבוצע בפועל.

46. כבר בפסק הדין בפרשת ברוריה פרץ סברתי, כי הפרת חובת היידוע בהקשר של מוקרני הגזזת אינה מצדיקה פסיקת פיצוי בגין פגיעה באוטונומיה. באותו פסק דין קבעתי, כי "ניתן לפצות על הפגיעה באוטונומיה מקום שמדובר במערכת יחסים של מטפל מטופל או מקום שהפגיעה באוטונומיה התבטאה בפלישה פיזית לגופו של המטופל, כגון מתן תרופה מסוימת לחולה (גם אם היא אינה מזיקה), או ביצוע ניתוח (שלא גרם נזק) מבלי לקבל הסכמת המטופל. ברם, מקום שמדובר על הפרת חובת היידוע המוטלת על המדינה בהיותה מדינה, אין לקבל את הטענה שיש לפסוק פיצוי בגין הפגיעה באוטונומיה". ערעור שהוגש לבית המשפט המחוזי התקבל בכל הקשור לפגיעה באוטונומיה, ובית המשפט המחוזי (כב' השופט ארבל בהסכמת השופטים יצחק כהן וזיאד הווארי) קבע, כי הפרת חובת היידוע הביאה לפגיעה ישירה באוטונומיה של התובעת ולפיכך היא זכאית לפיצוי בגין פגיעה זו.

47. נוכח פסק דינו של בית המשפט המחוזי שמהווה הלכה מנחה, שבתי ובחנתי את הסוגיה מחדש, תוך מתן משקל מיוחד לעמדת בית המשפט המחוזי. ברם, גם לאחר בחינת הסוגיה מחדש אינני סבור, כי הפרת חובת היידוע בהקשר של מוקרני הגזזת מצדיקה פסיקת פיצוי בגין פגיעה באוטונומיה. בהקשר זה אבקש לציין, כי בצד פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת, ניתנו פסקי דין על ידי בתי משפט מחוזיים אחרים שקבעו, כי אין במקרים אלה מקום להכיר בפגיעה באוטונומיה המזכה בפיצוי. כך למשל נקבע בת"א (י-ם) 3333/09 אסתר מורלי נ' מדינת ישראל – משרד הבריאות, (כב' השופט דראל). משניתנו על ידי בתי המשפט המחוזיים פסקי דין סותרים בסוגיה זו, לא מוטלת על בית משפט השלום חובה ללכת בהתאם לאחת ההלכות ומותר לו להישאר בדעתו. יחד עם זאת, מאחר שההנמקה שעמדה בבסיס קביעתי בפרשת ברוריה פרץ בסוגיית הפגיעה באוטונומיה הייתה קצרה ונוכח העובדה שהערעור לבית המשפט המחוזי התקבל, אנמק את דעתי בצורה מפורטת יותר.

48. הפגיעה באוטונומיה הוכרה, לראשונה כראש נזק בר פיצוי, בפסק הדין שניתן בע"א 2781/93 מיאסה עלי דעקה נ' בית חולים כרמל חיפה, פ"ד נג(4) 516, שם נידון מקרה בו התובעת נכנסה לבית חולים כרמל לצורך ניתוח ברגל אך היא נותחה בכתף ללא הסכמתה. על אף שבית המשפט העליון קבע, כי התובעת הייתה מסכימה לניתוח בכתף אילו הרופאים היו שואלים אותה, היא זכאית לפיצוי בגין הפגיעה באוטונומיה. בהקשר זה קבע השופט אור:

"לזכותו של אדם לכבוד ולאוטונומיה, יש חשיבות רבה בסיטואציה של טיפול רפואי. אכן, הטיפול הרפואי מצוי בגרעין הקשה של זכותו של כל אדם לשלוט בחייו, עשויה להיות לו השפעה ישירה ולא פעם בלתי הפיכה, הן על אורך חייו והן על איכות חייו. בהתאם לכך, נגזרה מזכותו של אדם לאוטונומיה זכותו לקבל מידע על טיפול רפואי שאותו קיבל בבית החולים ...

....

זכות זו לאוטונומיה היא גם הבסיס העיקרי של תורת ההסכמה מדעת, שלפיה בכפוף לחריגים מסוימים אשר אינם רלוונטיים לכאן – אין לבצע פרוצדורה רפואית בגופו של אדם אם לא ניתנה לכך הסכמתו המודעת".

על בסיס האמור קבע בית המשפט העליון, כי הפגיעה באוטונומיה מהווה כשלעצמה נזק המצדיק פסיקת פיצוי. בהקשר זה קבע השופט אור בפרשת דעקה את הדברים שלהלן:

"אני סבור, על רקע זה, כי יש לראות גם בפגיעה בכבודו של אדם ובזכותו לאוטונומיה, הטבועה בביצוע פרוצדורה רפואית בגופו שלא בהסכמתו המודעת, משום נזק בר-פיצוי בדיני הנזיקין. הפגיעה, שלא כדין, ברגשותיו של אדם כתוצאה מאי-כיבוד זכותו היסודית לעצב את חייו כרצונו, מהווה פגיעה ברווחתו של אותו אדם, והיא נכנסת לגדר הגדרת "נזק האמורה".

באשר למידת הקרבה הדרושה בין המזיק לניזוק המצדיקה פסיקת פיצוי במקרה של פגיעה באוטונומיה, קבע השופט אור:

"החולה אשר בגופו שלו בוצעה הפרוצדורה הרפואית, נמצא במעגל הסיכון הראשוני להיפגע, אם עובר לטיפול לא יימסר לו כל המידע הרלוונטי. ההכרה בזכותו לפיצוי לא תיצור מעגלי חבות רחבים ובלתי ניתנים לצפייה מראש. התוצאה היא כי דרישת הקרבה מתקיימת, שכן "... על פי כל שיקול של מדיניות משפטית קיימת החובה (הנורמטיבית) לצפות מראש נזק לא רכושי גרידא למי שנופל במעגל הסיכון הראשוני, כלומר זה שכלפיו כוונה הפעולה המזיקה".

בהמשך נקבע:

"הפיצוי בגין הנזק הכרוך בפגיעה בזכות לאוטונומיה הוא פיצוי אינדיווידואלי ... על כן, באותם מקרים שבהם עולה מן הראיות כי חרף אי מילוי של החובה החוקית לקבל את הסכמתו המודעת של חולה מסויים לטיפול רפואי, לא נפגעה זכותו לאוטונומיה, למשל, בשל העדפותיו הסובייקטיביות של החולה – יוכל בית המשפט להגיע למסקנה כי אין מקום להעניק לו פיצוי בגין פגיעה בזכות האמורה".

49. דוקטרינת הפגיעה באוטונומיה הוכרה גם במקרה של הוספת סיליקון לחלב ללא ידיעת הצרכנים (ע"א 1338/97 תנובה מרכז שיתופי לשיווק תוצרת חקלאית בישראל בע"מ נ' עיזבון המנוח תופיק ראבי ז"ל פ"ד נד(4) 673, ועו"אד 10085/08 תנובה מרכז שיתופי נ' עיזבון המנוח תופיק ראבי (4.12.11). בפרשת תנובה קבעה השופט חיות, כי הפיצוי בגין הפגיעה באוטונומיה יוענק רק לקבוצת הצרכנים אשר חוו תחושות שליליות, כגון רגשות של כעס, תסכול ועלבון, אך מקום שהצרכן לא חווה תחושות כאלה, אין מקום לפיצוי בגין פגיעה באוטונומיה. הפגיעה באוטונומיה כראש נזק המזכה בפיצוי הוכרה גם במקרה שבו ניתן ליולדת טיפול בפיטוצין לזירוז הלידה, מבלי שהוסברו לה ההשלכות והסיכונים הנובעים מקבלת התרופה (ע"א 8126/07 עזבון המנוחה ברורה צבי נ' בית החולים ביקור חולים (3.1.10). צעד נוסף בכיוון הרחבת הזכות לאוטונומיה נעשה בע"א 4576/08 ליה עטרה בן צבי נ' פרופ' יהודה היס (7.7.11), שם הוכרה הפגיעה בכבודו של המת כזכות המזכה בפיצוי בגין הפגיעה באוטונומיה של בני משפחת המת.

50. סוגיית היקף החובה המוטלת על רופא מטפל להסביר למטופל על הסיכומים הכרוכים בטיפול המוצע לו ומתי יש פגיעה בזכות לאוטונומיה המזכה בפיצוי גם בהעדר רשלנות רפואית, שבה ועלתה בע"א 1303/09 מרגלית קדוש נ' בית החולים ביקור חולים (5.3.12). בהקשר לתיחום הפגיעה בזכות לאוטונומיה קבע השופט עמית, כי "הפיצוי בגין פגיעה באוטונומיה אינו ניתן בגין הפגיעה בזכות כשלעצמה, אלא בגין הנזק שנגרם עקב הפגיעה בזכותו". לכן בעניין תנובה ניתן הפיצוי רק לחברי הקבוצה שסבלו מנזק לא ממוני בדמות רגשות שליליים שחוו עקב הפגיעה באוטונומיה. בהמשך קבע השופט עמית, כי "מאחר שהעילה של פגיעה באוטונומיה היא חריגה כשלעצמה, אני סבור כי על דרך הכלל ומשיקולים של מדיניות שיפוטית יש לצמצם את תחולת הפיצוי בגינה, הן בגובה הפיצוי והן בהיקף המקרים שנכנסים לגדרן".

51. לעומת חוות דעתו של השופט עמית, סבר השופט ריבלין כי, יש לפסוק פיצוי בגין הפגיעה בזכות לאוטונומיה גם מקום שלא נגרם לתובע נזק כלשהוא עקב פגיעה זו, שכן עצם הפגיעה בזכות לאוטונומיה מהווה כשלעצמה נזק בר-פיצוי. יחד עם זאת, גם השופט ריבלין סבור, כי יש לפסוק פיצוי בגין הפגיעה באוטונומיה כאשר הפרת חובת הגילוי או היידוע נוגעת לגרעין הקשה של האוטונומיה, כאשר ישנה פגיעה באוטונומיה של הגוף, או במקרים "שבהם נפגעת האוטונומיה של הניזוק בהיבטים מרכזיים אחרים של חייו, כתוצאה משלילת חופש הבחירה שלו ומהפרת חובת הגילוי כלפיו" (סעיף 33 לפסק הדין). בהמשך קבע השופט ריבלין כדלקמן:

"רק פגיעה בליבה של זכות הבחירה 'בגרעין הקשה' של זכות האדם המקדשת את האוטונומיה (כאמור בהלכת ברוריה צבי) ובעניין מהותי תזכה את הנפגע בפיצוי משמעותי".

52. אם נסכם את ההלכה הפסוקה בעניין תיחום הפגיעה באוטונומיה ניתן לומר, כי קיימות שתי אסכולות בבית המשפט העליון: מצד אחד ישנה גישה הקובעת, כי רק אם הפגיעה באוטונומיה גרמה נזק, כגון כעס, תסכול, חוסר נוחות בשל עצם הפגיעה באוטונומיה יהיה הניזוק זכאי לפיצוי. מצד שני, ישנה גישה הקובעת, כי עצם הפגיעה בזכות לאוטונומיה מהווה, כשלעצמה, נזק בר פיצוי. בהתאם לגישה זו, פגיעה בזכות לאוטונומיה המזכה בפיצוי חייבת להיות פגיעה בליבה של הזכות לאוטונומיה, בגרעין הקשה של הזכות לאוטונומיה.

53. לטעמי, בין אם נלך לפי גישתו של השופט עמית והגישה שהובאה בפרשת תנובה, ובין אם נלך לפי גישתו של השופט ריבלין בפרשת קדוש, אין מקום לפסיקת פיצוי בגין ראש הנזק שעניינו פגיעה באוטונומיה במקרה שלנו. במקרה דנן מדובר על הפרת חובת יידוע כללית הנוגעת לכלל ציבור המוקרנים ובפעולות שהיה על המדינה לבצע מכוח היותה מדינה, וזאת במנותק מטיפול ספציפי שלגביו נדרש הניזוק לקבל החלטה אם לבצעו או לבצע בדיקות כאלה ואחרות לקראתו. במקרים אלה אין המדובר בפגיעה בליבת הזכות לאוטונומיה או בגרעין הקשה של הזכות לאוטונומיה. יתרה מכך, לתובעת לא נגרם שום נזק עקב הפרת חובת היידוע, והיא כלל לא חשה פגיעה באוטונומיה. היא לא חוותה כעס או תסכול על עצם הפרת חובת היידוע ולא נגרם לה שום נזק עקב עצם ההפרה והפגיעה בזכותה לקבל מידע. עולה, אם כן, כי בהתאם לשתי האסכולות שהובאו לעיל, אין במקרה דנן מקום לפסיקת פיצוי בגין הפגיעה באוטונומיה.

סוף דבר

54. משלא הוכיחה התובעת, כי נגרם לה נזק גוף עקב הפרת חובת היידוע ואף הוכח שנזק כאמור לא נגרם, ומשאין מקום לפסיקת פיצוי בגין הפגיעה באוטונומיה, דין התביעה להידחות.

56. אשר על כן, הנני מורה על דחיית התביעה בתיק זה. פועל יוצא מן האמור הוא שדין ההודעה לצד שלישי שהגישה המדינה נגד שירותי בריאות כללית, להידחות.

58. בנסיבות העניין, אינני עושה צו להוצאות בתביעה העיקרית ובהודעה לצד שלישי.

ניתן היום, ט"ז ניסן תשע"ה, 05 אפריל 2015, בהעדר הצדדים.