1. בפניי תביעה לתשלום ארנונה, אגרות והיטלים שונים לעיריית קרית ביאליק, כאשר השאלה המרכזית העומדת להכרעתי היא מי מהנתבעים היה ה"מחזיק בנכס" כהגדרת מונח זה בפקודת העיריות [נוסח חדש], ומהן החובות המוטלות על העירייה כאשר היא יודעת באופן פוזיטיבי כי החזקה בנכס עברה לידי מחזיק חדש.

רקע עובדתי:

2. מלכתחילה היה קשה לברר את העובדות בתיק זה, ועל כן העובדות שיוצגו על ידי עתה הן העובדות כפי שהתבררו במהלך ההליך, ולא כפי שנטענו בכתבי הטענות של הצדדים.

3. התובענה שבפניי עוסקת בדירה ברח' ההגנה 20/11 בקרית ביאליק, שאין חולק כי הגב' שושנה וגנר ז"ל (להלן: "המנוחה") התגוררה בה עד ליום פטירתה ה-28.12.97, אך הדירה לא הייתה רשומה כדירה בבעלותה במרשם המקרקעין.

4. החוב הנתבע הוא בגין התקופה שמיום 1.1.95 ועד ליום 7.6.10, כלומר, חלקו בגין התקופה שגב' וגנר עוד הייתה בחיים וחלקו נוצר לאחר פטירתה. בחקירה הנגדית של ראש צוות ממחלקת הגבייה בעירייה התברר כי גם לפני שנת 1995 נצברו חובות על הנכס, וגם חובות אלו נתבעים בתובענה זו. תוך כדי ההליכים טענה העירייה כי בשל שינויי מחשוב אין לה גישה למסמכים שקדמו לשנת 1996, ועל כן אין בידה מסמכים בדבר החוב שנצבר עד לשנת 1996, אך העדה מטעם העירייה אישרה בחקירה החוזרת כי על פי רישומיה גב' וגנר מעולם לא שילמה דבר לעירייה בגין הדירה.

5. מלכתחילה תבעה עירית קריית ביאליק את אמה של המנוחה וזאת מכוח צו ירושה שניתן ב-3.11.99. הנתבעת 1 טענה בכתב ההגנה כי אין היא יודעת אם הדירה היתה בבעלות בתה במועד פטירתה, והיא עצמה מעולם לא ניסתה להעביר את הדירה לבעלותה, וזאת בשל נתק ארוך שנים בינה לבין בתה. הנתבעת 1 גם טענה שיתכן ורק בעלה המנוח של הבת היה הבעלים של הדירה, וזו עברה לאחר פטירתו לקרובי משפחתו.

6. בעקבות פנייה של ב"כ הנתבעת 1 לעיריית קרית ביאליק, שקלה העירייה את עמדתה, והגישה בקשה לתיקון כתב התביעה כך שגם יורשי הבעלים הרשום של הנכס יצחק שטיינפלד ז"ל (הנתבע 5) ייתבעו ואלו הם הנתבעים 2-4. כפי שהתברר במסגרת הליכים אלו, מר שטיינפלד ז"ל ורעייתו אכן היו הבעלים של הדירה, אך הם מכרו אותה כבר בשנת 1971 לטובה ומנדל לבנרויט ז"ל (במסגרת עיסקת חליפין). אף כי היה קושי רב לנתבעים 2-4 לאתר את המסמכים הרלבנטיים, הרי שבסופו של יום נמצא כי העסקה דווחה לרשויות המס, אף כי הדירה נותרה ברישומי הקרן הקיימת כרשומה על שם מר שטיינפלד. הדירה נרשמה על שמו בלשכת רישום המקרקעין בשנת 1977, כלומר 6 שנים לאחר שהעביר אותה למשפחת לבנרויט, והנתבעים 2-4 הודו כי אין להם זכויות בה. במאמר מוסגר אציין כי הדירה שבה התגוררו בני משפחת שטיינפלד, לאחר עסקת החליפין, נותרה עד היום רשומה על שם בני משפחת לבנרויט. כלומר הן משפחת לבנרויט והן משפחת שטיינפלד לא דאגו לשינוי הרישומים של הדירות בטאבו.

7. לאחר בירור עובדתי זה, הציע בית המשפט לעיריית קרית ביאליק לבדוק היטב במסמכיה ולשקול אם היא עדיין עומדת על התביעה כנגד הנתבעים 2-5, שכן לכאורה הם אינם בעלי הדירה ואין הם מחזיקים בה בכל דרך אחרת. עיריית קרית ביאליק חזרה והודיעה כי אין בידה רישומים של המחזיקים בנכס או צריכת המים בו לפני שנת 1996, וביקשה כי יינתן צו לקרן הקיימת לצורך הבנה באשר למי החזיק בנכס בשעתו. הקרן הקיימת הודיעה כי המסמכים אינם ברשותה, והפנתה את עיריית קרית ביאליק למינהל מקרקעי ישראל במחוז חיפה. מינהל מקרקעי ישראל הודיע כי אכן הייתה עסקת חליפין בין משפחת שטיינפלד למשפחת לבנרויט, ולאחריה ביום 21.12.77 מכרו טובה ומנדל לבנרויט את הדירה לשושנה וראובן וגנר. עסקאות אלו נרשמו במינהל אך לא בטאבו. כפי שהתברר בהמשך הדברים, מר וגנר הלך לעולמו והגב' שושנה וגנר הייתה ככל הנראה יורשתו היחידה, ומכאן שהדירה עברה לכאורה לבעלותה, אך בעלות זו לא נרשמה מעולם בטאבו.

8. חרף הודעת המינהל, ובקשות חוזרות ונשנות של הנתבעים 2-5 המשיכה עיריית קריית ביאליק לעמוד על ניהול התובענה כנגדם.

9. הנתבעת 1 מצידה טענה כי לא היה לה קשר במשך שנים עם בתה ז"ל, ועל אף שניתן צו קיום ירושה, הרי שהצו לא ניתן לבקשתה, ובפועל אף לא מומש, והיא לא ידעה שהדירה אמורה להיות בבעלותה. הנתבעת 1 היא אישה מאוד מבוגרת, ועל כן בהסכמת הצדדים, ניהל בנה של הנתבעת 1, ואחיה של שושנה וגנר את ההליך למעשה. הבן העיד כי הוא ואימו, אכן לא היו בקשר רציף עם שושנה, ומדבריו עולה כי השבר ביחסים המשפחתיים היה מאוד עמוק, והנתק בינם לבין שושנה נמשך שנים ארוכות עוד לפני שנפטרה. לדבריו הוא ואמו שמעו משושנה כי רכשה דירה, אך היות ולא היו בקשר רציף עימה נודע להם באיחור כי היא נפטרה, והם לא ידעו אם הדירה היתה עדיין בבעלותה במועד פטירתה, ואם החלק של בעלה ז"ל עבר בירושה לקרוב משפחה אחר אם לאו. מהעדות עולה כי למעשה הנתבעת 1 לא התעניינה כלל אחר הנכסים של בתה המנוחה, וספק אם חשבה שהיא יורשת אותה.

מובן כי אם הנתבעת 1 היתה מבררת היא היתה מוצאת כי הדירה מעולם לא נרשמה בטאבו על שמה של שושנה, אך היא עצמה לא ביררה וסברה שיתכן וקרובי משפחה של בעלה של שושנה ז"ל הם שהשתלטו על הנכס. כפי שהתברר במהלך ההוכחות, אכן היה בסיס לסברה זו.

האם התובענה התיישנה בחלקה?

10. הנתבעים טוענים כי התביעה התיישנה בחלקה שכן היא הוגשה בשנת 2007 והיא כוללת חובות שנוצרו אף לפני שנת 1996, דהיינו למעלה מ-7 שנים לפני הגשת התביעה. הנתבעים אף מוסיפים וטוענים כי העירייה לא עשתה דבר כדי לגבות את החוב במשך שנים ארוכות, ומכאן שמירוץ התתישנות לא נעצר. (רע"א 187/05 נעמה נסייר נ' עיריית נצרת עילית, ניתן ביום 20.6.10).

11. מנהלת צוות הגבייה בעירייה, אישרה בחקירה הנגדית כי העירייה המשיכה לשלוח לגב' וגנר דרישות תשלום עד שנת 2007 ורק אז הפעילה לראשונה חוקר מטעמה, שיבדוק מי מחזיק בנכס. העירייה לא הציגה דואר רשום שנשלח לגב' וגנר לא לפני פטירתה ולא לאחריה, ומכאן שלא הוכח בפניי כי אכן נשלחו למנוחה דרישות לתשלום חוב במועד כלשהו. יתר על כן, ברור מעדות מנהלת צוות הגבייה כי כנגד הגב' וגנר אף לא ננקטו צעדי גבייה מנהליים ובשום שלב העיריה לא הטילה עיקול על נכסי המנוחה או העזבון.

12. לדברי נציגת העירייה בחקירה הנגדית בשנת 2007 מצד אחד היה להם מידע שהבית נטוש ומצד שני החוקר הפרטי הודיע כי מי שמתגוררת בדירה היא רבקה וגנר "ומהחייבת לא יצא כלום ורק יהיה בלגן עם המשטרה" (עמ' 6 לפרוטוקול). כלומר לכאורה בדירה התגוררה באותה תקופה, כפי שסברה הנתבעת 1, קרובת משפחה של מר וגנר ז"ל, ואכן העירייה בחרה שלא לנקוט בהליכי גבייה כנגד מי שהתגורר בדירה, אלא לברר מי ירש את הגב' וגנר, וכך גילתה כי ניתן צו ירושה בעניינה. יודגש כי בירורי העירייה נמשכו משנת 2007 ועד לשנת 2010, שאז הגישה את התביעה שבפניי, ובינתיים החוב בגין הדירה הלך ותפח.

13. במהלך הסיכומים כאשר בית המשפט דרש כי העירייה תבהיר מהו הסכום שנתבע על ידה בגין כל שנה ושנה, ערכה מנהלת צוות הגבייה בירורים נוספים. או אז התברר כי בשנת 2002 תבעה העירייה את הגב' וגנר, בגין חובה לעירייה משנת 2000, וקיבלה כנגדה פסק דין בהעדר הגנה. יוזכר כי הגב' וגנר הלכה לעולמה כבר בשנת 1997, ומכאן שברור כי לא הייתה יכולה להיות המצאה כדין של התביעה. אף העירייה עצמה אישרה כי במועד זה לא ידעה שעליה לתבוע את העזבון של המנוחה, והיא גילתה זאת רק בשנת 2007, ובכל זאת העירייה טענה בפני כי התובענה שהגישה בשנת 2002 עוצרת את מירוץ ההתיישנות.

14. טענת העירייה כי התביעה שהוגשה בשנת 2002 עוצרת את מירוץ ההתיישנות אין בה ממש (וראו גם עת"מ 17053-03-12 (חיפה) חוסיין עזאם נ' עיריית קרית אתא, תק-מח 2012(2) 1878). המנוחה בוודאי לא ידעה אודות התביעה, העירייה לא ידעה שהמחזיקה בדירה הלכה לעולמה כ-5 שנים קודם להגשת התביעה, ולא טרחה לברר זאת, והעירייה לא המציאה את התביעה לעזבונה של המחזיקה או לבעלים הרשום. מכאן שתביעה זו לא עצרה את מירוץ ההתיישנות, ונותר רק לתהות הכיצד קיבלה העירייה לידה פסק דין בהעדר הגנה. יוטעם כי העירייה לא עשתה דבר כדי לגבות את הכספים שנפסקו לטובתה במסגרת פסק הדין, וכפי שמשנות ה-70 לא ניסתה לגבות כספים מהמנוחה, כך גם לאחר שקיבלה כנגדה פסק דין לא ניסתה לגבות את הכסף בפועל.

15. על כן אני קובעת כי העירייה לא עשתה פעולות בעלות משמעות לשם גביית החוב, וזאת עד להגשת התביעה שבפניי. היות והתביעה הוגשה באמצע שנת 2010 הרי שכל חוב שנוצר לפני 1.1.2004 התיישן.

מי הוא המחזיק בנכס מיום 1.1.2003?

16. סעיפים 325-326 לפקודת העיריות [נוסח חדש] מסדירים את העברת החזקה בנכס, לצורכי תשלום הארנונה, וחיוב מחזיק בתשלומיה מכוח מתן הודעה על העברת החזקה בנכס:

"325. חדל אדם ביום מן הימים להיות בעלם או מחזיקם של קרקע או של בנין שהוא חב עליהם בארנונה לפי הוראות הפקודה, ימסור הוא או נציגו הודעה על כך בכתב לעיריה ולאחר מכן לא יהיה חייב בשיעורי ארנונה נוספים; אין האמור גורע מחבותו בשיעורי הארנונה המגיעים מלפני מסירת ההודעה.

326. נעשה אדם בעלו או מחזיקו של נכס שמשתלמת עליו ארנונה, יהא חייב בכל שיעורי הארנונה המגיעים ממנו לאחר שנעשה בעל או מחזיק של הנכס, אלא שאם היתה כאן מכירה או העברה חייבים המוכר או המעביר או נציגיהם – ואם היתה כאן השכרה לתקופה של שנה או יותר חייבים המשכיר או נציגו – למסור לעיריה הודעה על העסקה כאמור, ובה יפרשו שמו של הקונה, הנעבר או השוכר; כל עוד לא ניתנה הודעה כאמור, יהיו המוכר, המעביר או המשכיר חייבים בארנונה שהקונה, הנעבר או השוכר היו חייבים לשלם ולא שילמו; בהשכרה לתקופה הקצרה משנה אחת, יהיה המשכיר חייב בארנונה".

"מחזיק" מוגדר בפקודת העיריות – "אדם המחזיק למעשה בנכס כבעל או כשוכר או בכל אופן אחר, למעט אדם הגר בבית מלון או בפנסיון."

17. על תכליתו של ההסדר הקבוע בסעיף 325 ו-326 עמד בית המשפט העליון כאשר ציין כי ניכר שמגמת הפקודה היא להקל את הנטל המוטל על העירייה לגבות את המס, ולא להכביד על העירייה יתר על המידה באיתור הגורם המהווה "מחזיק". וזאת מתוך הנחה שנישום שחדל להחזיק בנכס ימהר לדווח על שינוי במחזיקים כדי להשתחרר מחבותו בארנונה, ואילו הטלת הנטל על העירייה לבדוק מיהו המחזיק בכל נכס ונכס היא גזירה שהרשויות המקומיות והעיריות לא תוכלנה לעמוד בה ( ע"א 739/89 אהרון י' מיכקשוילי נ' עיריית תל אביב יפו פ"ד מה(3) 769, בר"ם 1962/06 שלמה כהן נ' מנהלת הארנונה בעיריית חיפה, ניתן ביום 20/03/06).

האם הנתבעים 2 עד 5 הם מחזיקים בנכס?

18. העירייה שינתה במועד לא ידוע, לפני שנת 1996, את שם המחזיקים בדירה, ורשמה את הגב' וגנר ז"ל כמחזיקה. כאשר העירייה שינתה את הרישום לגב' וגנר, יש להניח כי עשתה זאת על בסיס החוזים שהוצגו בפניה או הודעות, ואם לא שמרה את אלו, הדבר נזקף לחובתה. במסגרת הליכים אלו אף התברר כי הנתבע 5 הפסיק להחזיק בנכס כבר בשנת 1971, וכי לא הייתה לו או ליורשיו כל זיקה אחרת לדירה. מכאן שלא הייתה כל הצדקה להמשיך בניהול התביעה כנגד הנתבעים 2-5 כפי שעשתה העירייה, והתביעה כנגדם נדחית.

האם הנתבעת 1 היא המחזיקה בנכס?

19. בית המשפט העליון קבע כי המחזיק בנכס לצורך חיובו בארנונה הוא אותו אחד שבנסיבות העניין הוא "בעל הזיקה הקרובה ביותר אל הנכס" :

"המחוקק ביקש להדגיש כי בנקטו את הביטוי "מחזיק" אין הוא מתכוון דווקא למי שמוקנות לו הזכויות המשפטיות המקיפות ביותר לגבי הנכס, אלא למי שהוא – יחסית כמובן – בעל הזיקה הקרובה ביותר אל הנכס. זיקתו של בעל לנכס, יכולה לצורך עניין זה, להידחק למקום שני, אם יש שוכר או בר רשות או מחזיק באופן אחר, אולם היא שרירה וקיימת וראשונית כאשר אין גורם חוצץ, כאמור, והבעל נשאר בגפו מול הרשות" (ר"ע 422/85 חברת בתי גן להשכרה בע"מ נ' עיריית תל אביב יפו, פ"ד לט(3) 341).

20. הנתבעת 1 טוענת כי לא ידעה על קיומו של צו הירושה, לא ידעה מי היורשים של בתה, ואף לא ידעה שהדירה הייתה ונותרה בבעלותה של המנוחה, עד להגשת תובענה זו. טענות אלו של הנתבעת 1 לא נסתרו, ואף העירייה אישרה כי הנתבעת 1 לא ניסתה לתפוס חזקה בדירה עד להגשת תובענה זו, ולא ניסתה לקבל אישור מהעירייה לצורך העברת הנכס על שמה, קודם להגשת התביעה. נוכח התרשמותי מעדותו של בנה של הנתבעת 1 בעניין זה, ומהנתק שהיה בין המנוחה לבני משפחתה, וכאן לא המקום לפרט את נסיבותיו ולפגוע בזכרון המנוחה, הרי שאני מקבלת את גירסת הנתבעת 1 במלואה. על כן אני קובעת כי הנתבעת 1 לא ידעה שהיא הפכה לבעלים של הדירה, עד לשנת 2010.

21. הנתבעת 1 טוענת שאין לראות בה "מחזיקה" בדירה גם בשל חוסר ידיעתה על זכויותיה בנכס, וגם כי למעשה החזיק בה אדם אחר, שכנגדו העירייה חששה לנקוט בהליכים. כלומר הנתבעת 1 טוענת כי העירייה התעלמה מבעל הזיקה הקרובה ביותר אל הנכס, בשל קשיי גבייה מאותו פולש או פולשת, ופעלה בחוסר סבירות וחוסר הגינות מינהלית.

22. כפי שעולה מרישומי צריכת המים בדירה, ומעדותה של מנהלת צוות הגבייה, הדירה לא עמדה ריקה במהלך כל השנים שבין פטירת בעלת הדירה ועד להגשת התביעה. ואף כי צריכת המים לעיתים הייתה נמוכה מאוד, ברור כי מאן דהוא עשה בה שימוש. ואכן כפי שציינתי לעיל כאשר העירייה שלחה לראשונה חוקר מטעמה, בשנת 2007, הוא הודיע כי מתגוררת בדירה מישהי שאי אפשר יהיה לדעתו לגבות ממנה את הארנונה, מבלי להיזקק למשטרה. כלומר בשנת 2007 העירייה ידעה באופן פוזיטיבי וברור כי יש מחזיקה אחרת לדירה. על אף מידע זה העירייה ישבה ולא עשתה דבר עד לשנת 2010 שאז איתרה את צו הירושה ותבעה את הנתבעת 1.

23. נחזור ונסכם שוב את העובדות: בשנת 1996 עוברת העירייה שינוי מחשובי, וכל המסמכים נעלמים, אך כל החוב הקודם של גב' שושנה וגנר מועבר למערכת המחשב החדשה, ומסתבר שמשנות השבעים ועד לפטירתה בחודש דצמבר 1997 הגב' וגנר לא שילמה ארנונה או מסים נוספים והעירייה לא עשתה דבר כדי לגבות אותם. גם לאחר המעבר למערכת מחשוב חדשה העירייה לא עשתה דבר כדי לגבות את החוב. בשנת 2002 העירייה הגישה לטענתה תביעה, אך התביעה כללה את החוב רק משנת 2000, ולא ברור מדוע העירייה התעלמה מחובות עבר. על אף שהעירייה קיבלה פסק דין בהעדר הגנה, הרי שהיא לא נקטה בצעדים כדי לגבות את הסכום שנפסק לטובתה ולמעשה עד שנת 2007 היא לא עושה דבר בעניין הארנונה והחיובים האחרים שנצברו לחובתה בגין הדירה. כאשר העירייה שולחת חוקר לדירה היא מגלה שגב' וגנר הלכה לעולמה וגם מגלה שיש מחזיקה אחרת בדירה, ועדיין היא לא עושה דבר כדי לגבות את החוב. העירייה לא עושה דבר כדי לגבות את החוב מאותו פולשת, ואף לא עושה דבר כדי לאתר את יורשי בעלת הדירה, וזאת עד להגשת תביעה זו.

24. במהלך הדיונים שבפניי העירייה לא הציגה כל הסבר מדוע התרשלה כל כך הרבה זמן בגביית הארנונה בכלל, ובפרט מדוע לא עשתה דבר בנוגע לתשלומי הארנונה משנת 2007. חמור מכך, העירייה לא הסבירה מדוע לא נקטה בצעדים כנגד מי שידעה שמחזיק בדירה בפועל, וההסבר כי מדובר במקרה בו נדרשת מעורבת משטרה, לאו הסבר הוא.

יפים ונכונים למקרה זה דברי כב' השופטת ארבל בעניין ברם 867/06 מנהלת הארנונה בעיריית חיפה נ' דור אנרגיה (1988) בע"מ פורסם ביום 17/04/08:

"בנסיבות בהן ישנה ידיעה בפועל של הרשות בדבר שינוי המחזיק בנכס בפועל, החלטת העיריה להמשיך ולחייב את המחזיק היוצא הינה לא רק בלתי סבירה לטעמי, אלא אף אינה עולה בקנה אחד עם חובתה לנהוג בהגינות. ... במקרים בהם קיימת ידיעה בפועל מצד העיריה אודות שינוי זהות המחזיק בנכס בפועל, ישיבתה בחיבוק ידיים, תוך שהיא נתלית בדרישת הכתב ... וכל זאת כאשר חובו של המחזיק היוצא הולך ותופח, אינה מתיישבת על פניו, עם חובת ההגינות המוטלת עליה".

25. הדברים חמורים שבעתיים במקרה זה, שכן העירייה נתנה לחוב לתפוח משנת 2007 ביודעה שהדיירת הקודמת לא יכלה להודיע בכתב על עזיבה שכן היא נפטרה, ואף על פי כן העירייה לא ניסתה לגבות את החוב או לשנות את רישום המחזיקים עד לשנת 2010. היות והעירייה התעכבה והשתהתה משנת 2007 ועד 2010 בהגשת התביעה, הרי שלא ניתן לברר במועד זה מתי פינו הפולשים את הדירה, אם בכלל. עיכוב זה נזקף לחובתה של העירייה שכן אילו הייתה פונה לפולשים או לנתבעת 1 כבר בשנת 2007 הייתה הנתבעת 1 יכולה לכלכל את צעדיה באותו מועד, ולעצור את גדילת החוב לעירייה.

26. למעלה מן הצורך אשוב ואציין כי אמינה עליי גרסת הנתבעת 1 כי לא ידעה שהדירה עברה לבעלותה, ולכן לא התעניינה בשאלה מי מתגורר בה. מכאן שאין העירייה יכולה לטעון כי היה על הנתבעת 1 לנקוט בצעדים לפינוי הפולשים לדירה, ותפיסת החזקה בה בפועל (ברמ 8462/11 מנהל הארנונה בעיריית הרצליה נ' מירב פלקון, ניתן ביום 12.8.14). אף כי פסק הדין ניתן בהנחה שהנתבעת 1 היא הבעלים של הדירה, הרי שיש לזכור כי עד היום הנתבעת 1 לא הצליחה לרשום את הדירה על שמה בין היתר מהטעם שהעירייה סירבה לתת לה אישור למרשם המקרקעין בשל החוב שמוטל על הנכס (וראו גם ת"ק 596/03 אבני נ' עירית קרית ביאליק, דינים שלום, כרך כה, 261). ייתכן כי כאשר הנתבעת 1 תידרש לכל שינויי הרישום הנדרשים בגין דירה זו, וידוע הרי כעת שהדירה כבר עברה שתי ידיים מבלי שהבעלים החדשים נרשמו, יצוץ לו גורם אחר שיטען לבעלות בדירה. מכאן שפסק דין זה ניתן בהנחה המחמירה שאכן הנתבעת 1 תוכר ותירשם בסופו של דבר כבעלת הדירה, וגם בנסיבות אלו הרי שאני סבורה שאין לראות בה כמחזיקה בדירה, ודין התובענה כנגדה להידחות.

27. על כן אני קובעת כי הנתבעת 1 לא הייתה המחזיקה בדירה במועדים הרלבנטיים לתביעה, במובן זה שהיא לא הייתה בעלת הזיקה הקרובה ביותר לנכס.

28. כאמור עיריית קריית ביאליק לא תבעה רק ארנונה אלא תבעה גם אגרת אשפה בהתאם לחוק העזר לקריית ביאליק (מניעת מפגעים ושמירת הסדר והניקיון), התשמ"ט -1989; אגרת קבורה על פי חוק עזר עירוני לקריית ביאליק (שרותי קבורה נוספים), התשנ"ב -1992; אגרת שמירה על פי חוק עזר לקרית ביאליק (הסדרת השמירה) התש"ע -2010; אגרת ביוב על פי חוק עזר לקרית ביאליק (אגרת ביוב) התשל"ה-1975. גם בכל החיקוקים הללו התנאי הראשון להטלתם הוא אחזקה בנכס ובחיקוקים אלו בדומה לפקודת העיריות החזקה צריכה להיות בפועל. כך למשל בחוק העזר למניעת מפגעים מוגדר "מחזיק" -"אדם המחזיק למעשה בנכס או בחלק ממנו כבעל או כשוכר או בכל אופן אחר" ובחוק עזר לאגרת הביוב "מחזיק" הוא "מחזיק בפועל". מכאן שמאותם טעמים שדחיתי את התביעה לארנונה יש לדחות את יתר דרישות העירייה.

29. בנסיבות העניין, ובשים לב להתנהלותה של עיריית קרית ביאליק אשר ישבה בחיבוק ידיים במשך שנים, ועל אף הקשיים המשפטיים הרבים, ועל אף שהיא איבדה את עיקר המסמכים בתיק, התעקשה להמשיך ולנהל אותו כנגד כל הנתבעים, הרי שאני מורה כי העירייה תשלם לנתבעת 1 הוצאות בסך 2,500 ₪ ושכר טרחת עורך דין בסך 13,000 ₪ כולל מע"מ ולנתבעים 2-4 כל אחד הוצאות בסך 1,500 ₪ ושכר טרחת עורך דינם יחדיו בסך 13,000 ₪ כולל מע"מ.

ניתן היום, ב' חשוון תשע"ה, 26 אוקטובר 2014, בהעדר הצדדים.