רקע:

1. זוהי תביעה, נגד המדינה, לפיצוי התובע בסכום של 50,000 ₪, בגין נזק שנגרם לעדר הצאן שרעה התובע באזור רמת הגולן, כתוצאה מהתפוצצות מוקשים בשדה מוקשים.

2. נטען בתביעה, כי בתאריך 11/04/2009 רעה התובע את עדר הצאן שלו בסמוך למחנה פיק הנטוש, שברמת הגולן, או אז התפוצצו מוקשים שהיו טמונים באדמה (סעיף 6 לתביעה). כתוצאה מהפיצוץ שבעה כבשים נהרגו בו במקום, ועוד חמשה כבשים מתו מפצעיהם מאוחר יותר.

לטענת התובע, הפיצוץ אירע עקב כניסת הכבשים לשטח ממוקש שהיה פרוץ ובחלקו אף ללא שילוט אזהרה; יתרה מזו, אף שהוא נהג לרעות עדריו במקום באופן קבוע, ומזה שנים, מעולם לא התבקש, לא בכתב ולא בעל-פה, לעזוב את המקום, או להימנע מלרעות עדריו בשטח זה או אחר. משכך, גם לא ידע על קיומו של שדה המוקשים בקרבת מקום.

3. לטענתו, הנתבעת (להלן גם: "המדינה") התרשלה כלפיו בכך שלא גידרה את השטח הממוקש ולא הציבה במקום שלטי אזהרה, כאשר חובה עליה היה לעשות זאת.

4. הנזקים הנתבעים:

א. פיצוי בסך 21,600 ₪ עבור הכבשים שנהרגו (לפי 1,800 ₪ לכל כבש), נכון ליום האירוע, שהם 22,756 ₪, נכון ליום הגשת התביעה.

ב. הוצאות עבור תרופות שנרכשו לצורך הטיפול בכבשים שנפצעו, (ושמתו לאחר מכן), בסך של 3,402 ₪, נכון ליום 19/07/2009, שהם 3,781 ₪ נכון ליום הגשת התביעה.

ג. פיצוי בגין עוגמת נפש לתובע – 15,000 ₪.

____________________

סה"כ 41,537 ₪.

משום מה, תביעתו של התובע הועמדה על סך 50,000 ₪.

5. הנתבעת הכחישה בהגנתה כל שנטען בתביעה, לרבות הנזקים הנטענים ושיעורם. הנתבעת הוסיפה וטענה, כי התובע אכן רועה את צאנו באזור רמת הגולן, אלא שהוא עושה זאת ללא הסכמי רעייה, ובכל אופן לא הציג מסמכים המעידים על קיום הסכמי רעייה.

כך או אח אחרת, לטענת הנתבעת, גורם מוסמך התקשר לתובע והתריע בפניו, עובר לאירוע, לבל יכניס את עדריו לשטחי שדות מוקשים, והתובע הבטיח להימנע מכך. פניה זו באה, לטענת הנתבעת, בעקבות מידע שהגיע אליה ממפקח מנהל מקרקעי ישראל.

באותה שיחה, תירץ התובע, שהינו איש צבא קבע, כי הכבשים קלים מכדי להפעיל את מנגנון המוקש; עם זאת הובהר לו חד משמעית שעליו להימנע מהכנסת הכבשים לשדות המוקשים.

6. עוד טענה הנתבעת בהגנתה, כי שדה המוקשים אליו נכנסו הכבשים על-פי הנטען, היה מגודר ומשולט בשלטי אזהרה. בהקשר זה ציינה הנתבעת אירוע שהיה באותו שדה מוקשים בתאריך 01/03/2009, פחות מחודש וחצי לפני האירוע נשוא התביעה, עת חולצו שניים ממוצא תאילנדי שנכנסו לשדה המוקשים. באותה הזדמנות שבה הנתבעת ותיקנה את הגדרות והשילוט, לאחר שפרצה אותם לצורך פעולת החילוץ.

7. מעבר לכל האמור, הוסיפה הנתבעת וטענה בהגנתה, כי בכל מקרה מטרת הגידור אינה מניעת כניסת בעלי חיים, או אפילו בני אדם, לשדה המוקשים, אלא סימון המקום ככזה שיש להימנע מלהיכנס אליו.

הראיות:

8. מטעם התובע העיד הוא בעצמו בלבד; ומטעם הנתבעת העיד מוטי שמואל – מי שמשמש בתפקיד ראש מדור תשתיות אצל הנתבעת, בעוצבת "געש", החל משנת 2000. יצוין, כי מוטי הוא אותו גורם, על-פי הנטען ע"י הנתבעת, יצר קשר עם התובע, והזהיר אותו מפני הכנסת עדריו לשדה המוקשים.

9. התובע הגיש שני תצהירי עדות ראשית מטעמו. בראשון (ת/1) שב וסקר השתלשלות האירועים, והעלה טענותיו, כפי שאלה עלו במסגרת כתב התביעה, פחות או יותר. לתצהירו צורפו תמונות של שדה המוקשים, וכן של הכבשים שנהרגו בהתפוצצות על-פי הנטען. כן מצורף לתצהירו אישור הנתבעת, חתום ע"י מוטי, מתאריך 30/04/2009, המאשר קבלת הודעת התובע על דבר האירוע.

בנוסף, מצורף לתצהיר התובע (ת/1) עותק ממכתב דרישה מתאריך 27/11/2009, המופנה אל מחלקת התביעות במשרד הבטחון; אלא שהנזקים הנתבעים כאן הועמדו על 19,000 ₪ (לא כולל הוצאות עבור תרופות, שכלל לא הייתה התייחסות לשיעורן).

10. בתצהירו השני (ת/2) התייחס התובע לנזקים הנטענים אשר אין בו אלא חזרה על הנטען בסעיף 30 לכתב תביעתו, וכפי שהדברים הובאו לעיל.

11. מוטי העיד בתצהירו (נ/6), כי מתוקף תפקידו אחראי הוא על הפיקוח על כלל השטחים הצבאיים ברמת הגולן, לרבות שטחי אש. מכוח תפקידו הוא גם אחראי בנושא תביעות אזרחים נגד משרד הבטחון, בגין נזקים שנגרמים כתוצאה מפעילות צבאית כלשהי, ובמסגרת אחריותו זו הוא גם נוהג להגיע בעצמו למקום אירוע הנזק הנטען, לבחון את הנסיבות ולהתרשם באופן בלתי אמצעי.

מוטי העיד בתצהירו, כי כשבועיים לפני האירוע נשוא התביעה, יצר קשר טלפוני עם התובע ויידע אותו בדבר פניית פקח מינהל מקרקעי ישראל, אשר התריע בפניו, כי התובע פולש עם עדרי כבשים לשטחי שדות מוקשים שליד מחנה פיק.

באותה שיחה שיזם מוטי עם התובע התריע באזניו על הסיכונים בהכניסו כבשיו לשדה מוקשים; התובע השיב, כי כבשים, בשל משקלם הקל יחסית, אינם גורמים להפעלת המוקשים. על-אף הסבריו אלה, הבהיר מוטי לתובע את האיסור המוחלט בהכנסת כבשיו לשדה המוקשים, והתובע הבטיח להימנע מעשות כן.

12. עפ"י עדותו בתצהירו, מוטי ביקר במקום האירוע ב-30/04/2009, יחד עם התובע שהתלווה אליו, ומצא, כי המקום היה מגודר, ועם שלטים המזהירים מפני מוקשים. עוד הבהיר מוטי בתצהירו, כי הגידור לא נועד למנוע כניסת בעלי חיים לשטח שדה המוקשים, אלא אך לתחום את השטח ולסמנו, כדי להזהיר מפני כניסה לתוכו.

דיון והכרעה:

13. לאחר שבחנתי את הראיות והעדויות שהובאו לפניי, הגעתי לכלל מסקנה, כי דין התביעה להידחות.

דומה כי אין חולק שמספר כבשים של התובע אכן מתו כתוצאה מהתפוצצות מוקשים בתוך שדה המוקשים.

אין חולק, כי הנתבעת חבה חובת זהירות מושגית כלפי התובע, מכוח היותה מחזיקת המקרקעין/שדה המוקשים; אך לא די בכך.

נסיבות המקרה מלמדות, כי אין המדינה חבה חובת זהירות קונקרטית לאירוע נשוא התביעה, כפי שיוטעם בהמשך.

14. הוכח בפניי, כי שדה המוקשים היה מגודר ומסומן בשלטי אזהרה, ודי בכך. אין חובה לגדר שדות מוקשים באופן הרמטי, באופן שימנע כניסת בעלי חיים. דרישה זו מציבה בפני הנתבעת אתגר מכביד למדיי. שיקולי מדיניות עומדים מנגד.

יתרה מזאת, מוטי העיד, והדברים נראים לי הגיוניים, כי גידור שדות המוקשים מבוצע באופן שאינו מונע ניידות בעלי חיים באזור, אף אל תוך שדות המוקשים והחוצה מהם, וזאת במטרה לשמור על החי במקום.

כך הסביר את התכלית מאי-גידור הרמטי:

"ת: ... ההיגיון שכן לאפשר לבעלי חיים לעבור. אם אנחנו ברמת הגולן נגדר אפילו בגדר רשת את כל שדות המוקשים אנו חוסמים מעבר מים ומעבר מחיה לבעלי חיים. בעלי חיים קטנים יכולים לעבור בלי להיפגע. זה חלק, אני מאמין שמישהו פעם חשב על זה ויודע זאת משמורות הטבע. עשו זאת בחשיבה".

(עמ' 17, ש' 6 עד 9).

15. ועוד, למדנו, כי התובע הינו איש צבא קבע, החי באזור, ומכיר אותו היכרות טובה, מזה כ-12 שנים; הוא אף מתגורר, כפי שהעיד, מרחק כ-800 מר' ממחנה פיק, שבתחומו נמצא שדה המוקשים.

סביר להניח, כי מלבד הגידור והשילוט, שנועדו להזהיר כל עובר אורח מפני שדה המוקשים, לתובע הייתה היכרות טובה בשטח וידיעה ממשית לגבי שדה המוקשים, והסכנות "הטמונות" בו, תרתי משמע. מפיו גם שמענו, כי ידוע לו המקרה של התאילנדים, שאגב נכנסו לאותו שדה מוקשים, עת אירעה התפוצצות מוקשים (ר' עדותו בעמ' 8, ש' 19, ובעמ' 11, ש' 21-19).

ניתן, אם-כן, לראות בהתנהגותו משום הסתכנות מרצון ברמה הפוטרת את מחזיק המקרקעין (המדינה) מכל אחריות. בהקשר זה אציין, כי התובע זנח, בסיכומיו, את הטענה, שהעלה בתביעתו, בדבר היפר חובה חקוקה ע"י הנתבעת.

אוסיף, כי אין אני נותן אמון בעדות התובע לפיה הכחיש כי מוטי הזהיר אותו בשיחה טלפונית, שקדמה לאירוע, לבל יכניס את כבשיו לשדה המוקשים. בעניין זה אציין גם, כי מוטי לא נחקר בחקירה נגדית אודות גרסתו כי התקשר לתובע והזהיר אותו לבל יכניס עדריו לשדה המוקשים.

16. לכל אלה אוסיף, כי התובע לא הציג הסכמי רעיה, מהם ניתן ללמוד כי הותר לו לרעות את צאנו באותו אזור.

17. התובע העיד, כי עת עבר עם כבשיו בקרבת מקום, רצו הכבשים לכיוון שדה המוקשים, ונכנסו לתוכו מעבר לפתח שהיה פרוץ בגדר (עמ' 9); התובע הכחיש, כי רעה במקום. גם בעניין זה אינני מאמין לתובע. גרסה זו לא עלתה בתצהירו, או בתביעתו. בתצהירו העיד, כי עת שרעה את עדר הצאן שלו בסמוך למחנה פיק הנטוש, התפוצצו מוקשים.

הנה אם כן, גרסתו, כי רק עבר במקום, ואז הכבשים רצו לשדה המוקשים ונכנסו מבעד לפרצה בגדר, עומדת בסתירה לגרסתו שבתצהירו.

18. אמת היא, שאף לפי גרסת התובע שעלתה בחקירתו הנגדית, גם אם תתקבל טענתו, כי לא רעה במקום, וכי הכבשים רצו לעבר שדה המוקשים, נראה כי התובע פעל ברשלנות רבתי עת הוביל את עדרו בקרבת מקום המוכר לו כשדה מוקשים, אלא שהוא איבד שליטה על הצאן שברח לכיוון שדה המוקשים. גם בכך אין להטיל אחריות על המדינה.

כך עלו הדברים בחקירתו הנגדית:

"ש: ראית שהשטח מגודר ומשולט, גם אם לטענתך זה לא הצליח למנוע מעבר הכבשים, למה לא התרחקת?

ת: מי אמר לך שלא התרחקתי ? אני ניסיתי להתרחק, הכבשים רצו לשם וזהו זה. אין לי בזה מה כבשה חושבת".

(עמ' 10, ש' 5 עד 8; ההדגשה שלי – ס"י).

ועוד:

"ת: קודם כל השטח היה בחלקו משולט, זה שעברתי ליד והכבשים רצו לי לשם לא הייתה לי שליטה באותו רגע על זה, הגדר פרוצה, היו מספר מקרים שילדים באותו מקום ותאילנדים איבדו רגליים...".

(עמ' 11, ש' 21-19; ההדגשה שלי – ס"י).

מעדותו, כי הוא ניסה להתרחק מהמקום, לומדים אנו גם על מודעותו לקיום שדה המוקשים, עובדה שהתובע ניסה להסתיר, אחרת מדוע שירצה להתרחק מהמקום?!

19. קיומם של גדר ושילוט במקום הוכחו מתמונות שצולמו ע"י התובע דווקא, מספר ימים לטענתו לאחר האירוע, ואלה הוגשו וסומנו נ/1 עד נ/5. בתמונות אלו ניתן לראות גידור ושילוט ברורים וראויים.

20. מוטי אף העיד בחקירתו הנגדית על קיומו של נוהל נוקשה המחייב תיקון הגדר והצבת שילוט האזהרה מחדש, לאחר אירוע כלשהו בשדה המוקשים. בהקשר זה הוא מציין את אותו אירוע שהיה בשדה המוקשים כחודש וחצי לפני האירוע נשוא התביעה, עת נלכדו שני תאילנדים בתוך שטח שדה המוקשים, ואחד מהם נפגע בגופו כתוצאה מהתפוצצות מוקש. מוטי מציין, כי לצורך החילוץ נפרצו כ-30 מר' בגדר, אלא שעל-פי הנוהל, וכפי שהיה, אף אחד מצוות החילוץ לא עוזב את המקום, עד שצוות שדה המוקשים מסיים גידור השדה מחדש. בביקורו במקום, לאחר האירוע נשוא התביעה, אכן נוכח לדעת שהגדר שלמה והשילוט מוצב במקום.

21. לאור המקובץ לעיל, ומאחר והתובע לא הוכיח, כי הנזקים שנגרמו לו הן תוצאה של רשלונות הנתבעת, אם במעשיה או במחדליה כלפיו, הרי שדין התביעה לדחייה.

התובע יישא בהוצאות הנתבעת בסך 5,000 ₪, וזאת תוך 30 ימים מיום המצאת פסק-הדין.

המזכירות תמציא פסק-הדין לצדדים.

ניתן היום, ג' כסלו תשע"ד, 06 נובמבר 2013, בהעדר הצדדים.