הנתבעת - באמצעות ב"כ עו"ד מ. בז'רנו

צד ג' - באמצעות ב"כ עו"ד ש. מצא

1. צ'רלי בן שטרית, יליד 1977, נפטר בדצמבר 2003 לאחר שהתאבד בקפיצה מקומה גבוהה, בחדר ששכר, בבית מלון בצרפת (להלן - "המנוח"). בגין מותו הוגשה תביעה על ידי הוריו וזאת בין כיורשיו ובין כתלויים בו. המנוח התאבד, לאחר תקופה בה שימש כשליח בצרפת, מטעם הסוכנות היהודית לישראל (להלן: "הסוכנות"). בנסיבות אלה, הוגשה התביעה בתחילה, רק כנגד הסוכנות היהודית. בתביעה המקורית נטען כי לא היה מקום לשלוח את המנוח לאותה שליחות, בשים לב למצבו הנפשי. נטען - כי הסוכנות אחראית למותו, גם לנוכח התנהלותה, לאחר ניסיון אובדני קודם של המנוח. ביום 7.11.03, ניסה המנוח להתאבד באמצעות בליעת כדורים, אך הניסיון נכשל. המנוח אושפז בבית חולים, אך (כך נטען), הסוכנות מצידה מיהרה לשחררו מבית החולים, בניגוד להמלצת הרופאים. כמו כן היא הפסיקה את השליחות וזרקה אותו מדירתו, באופן שדחף אותו לניסיון ההתאבדות השני, אשר למרבה הצער הצליח.
2. עוד טרם הועברה התביעה לטיפולי, ביקשו התובעים לתקן אותה ולצרף כנתבעת נוספת את קופת חולים מכבי. בקשה זו אושרה בהחלטת כב' הרשם צוריאל לרנר, מיום 6.2.11. באותה בקשה נכתב כי רק לבקשת ב"כ התובעים, הוא קיבל את תיקו האישי של המנוח ושם נמצאה הצהרת כזב של רופא קופת החולים. באותה הצהרה אישר רופא קופת החולים - כי תשובות שנתן המנוח בעצמו לשאלון הסוכנות, היו תשובות נכונות. זאת, אף שהמנוח לא ציין, במקום הנדרש בשאלון, כי הוא סובל ממחלת נפש. אין מחלוקת שהמנוח לא גילה בשאלון - שהוא סובל ממחלת נפש, על אף שסבל ממחלה שכזו. חרף זאת, אישר כאמור רופא הקופה שכל התשובות הן נכונות, אמיתיות ומלאות.
3. קופת חולים מכבי, אשר באותה עת צורפה כאמור כנתבעת 2, שלחה מטעמה הודעת צד ג' - לד"ר לבנת ביטי. הנ"ל טיפלה במנוח באופן צמוד, לפני שיצא לאותה שליחות, מטעם הסוכנות בצרפת. במסגרת ההודעה צוין כי ביום 6.8.03, נבדק המנוח על ידי רופא משפחה מטעם הקופה (אותו רופא שחתם לבסוף על אישור כי תשובות המנוח לשאלון הן אמת). הרופא, אשר הכיר את העבר התרופתי של המנוח, סירב לחתום על השאלון, כפי שביקש המנוח. בתגובה לאותו סירוב, ביקש ממנו המנוח לשוחח טלפונית עם הצד השלישי, בהיותה הפסיכיאטרית המטפלת בו באופן צמוד ומכירה את מצבו. לטענת הרופא, באותה שיחה אמרה צד ג' כי המנוח אינו נמצא בשום סכנה, כי הוא כשיר לשליחות וזו אף תשפר את מצבו הנפשי. לדבריה, השתלבות תעסוקתית שכזו, מהווה חלק מטיפולו. לאחר אותה שיחה, השתכנע הרופא כי אכן נכון למצוא למנוח מקום עבודה שיסייע להחלמתו, בעוד סירוב לחתום על הטופס, יוביל להתדרדרות של אותו מצב. על סמך דברי המנוח ועל סמך דברי הצד השלישי - חתם רופא המשפחה על אישור לתשובות המנוח על טופס השאלון. המודיעה טענה כי הנזקים של התובע - נגרמו, בין השאר, מייעוץ רשלני של צד ג'.
4. יוער כי גם הסוכנות, שלחה הודעות לצד ג' וזאת הן לקופת חולים מכבי, והן לד"ר פיליפ טוביאנה, אשר הוא אותו רופא משפחה, שחתם על ההצהרה המאשרת התשובות.

ביום 6.3.13 - נמחקה התביעה, לאור מחדל של התובעים. בסמוך, הגישו התובעים בקשה לעיון חוזר במחיקה, כאשר במסגרתה ביקשו לחדש את התביעה, אך זאת רק כנגד הנתבעת 2, היא קופת חולים מכבי. ממילא, עת חודשה התביעה, ביום 28.4.13, היא חודשה רק כנגד אותה נתבעת.

בנסיבות אלה איני נדרשת לטענות שהועלו בהודעה לצד ג', ששלחה הסוכנות, אשר כבר אינה צד לתיק וכן לא - לטענות שהועלו בכתבי ההגנה הרלבנטיים.

1. הצד השלישי, ד"ר ביטי - הכחישה בהגנתה את הטענה שאמרה מפורשות כי המנוח לא נמצא בשום סכנה. היא ציינה כי עובר ליציאתו לשליחות - היה המנוח במבוי סתום. הוא לא עבד והתגורר עם משפחתו, אשר לא היוותה קרקע פורייה לצמיחה והתפתחות. גם אמו ואחיותיו, סבלו מבעיות נפשיות. צד ג' טענה כי הנסיעה לשליחות, הייתה דבר חיובי עבור המנוח. היא הפנתה לכך שמדובר בנסיעה למדינה בה נולד, צרפתית היא שפת אמו, הוא שירת בצבא הצרפתי והכיר את העיר, אשר אליה יצא לשליחות. כמו כן, היו לו באותה עיר קרובי משפחה וחברים. עוד ציינה כי הפנתה את המנוח לד"ר קהן, המתגורר בצרפת, בעיר אליה נשלח המנוח - לצורך בהמשך מעקב וטיפול. צד ג' טענה כי עמדתה המקצועית - שהיציאה לשליחות תשפר את המצב הנפשי של המנוח, היא עמדה מקצועית סבירה. לדידה, בכל מקרה, אין קשר סיבתי בין אותה דעה, לבין המוות וכי היא לא התרשלה.
2. בכתב התביעה פורט בהרחבה העבר הנפשי של המנוח וקורות חייו - עד למוות המצער. בכלל האמור, צוין כי בשנת 1999 הוא אף הוכר על ידי המוסד לביטוח לאומי, כבעל נכות של 75% עקב מצבו הנפשי. במאי 2001 - הוא הופנה לאשפוז בכפר שאול, בעקבות אפיזודה אפקטיבית מעורבת, שאופיינה בירידה במשקל ובמצב הרוח. המנוח היה מוכר כחולה בי-פולארי, כאשר בעברו היו לפחות, שתי אפיזודות, מאניות. בכתב התביעה נאמר כי מספר שנים לפני קבלתו לכפר שאול, הוא גם ניסה להתאבד וביולי 2001, עקב מצב רוח ירוד ודחפים לפגוע בעצמו, הוא אושפז שוב. אין אני רואה להאריך בפירוט השתלשלות הטיפול, הרופאים המטפלים והאירועים בחיי המנוח, אשר יתכן שחלק מהם, תרמו למצבו הנפשי ואפנה בעניין זה, למפורט בהרחבה שם.
3. המנוח פנה לסוכנות כדי לשמש כשליח בחו"ל מטעמה והוא עבר את תהליכי המיון והסינון הרגילים. בסופו של יום, הוא נשלח אכן לשמש כשליח עלייה באנגיין, הסמוכה לפריז וזאת באוקטובר 2003. כחלק מאותם הליכי מיון, הוא התבקש למלא שאלון רפואי, בדבר מחלות מהן הוא סובל. כאמור לעיל, התובע הסתיר את עובדת המחלה הנפשית ואת כל עברו הרפואי, באותו תחום. על אותו טופס שמילא המנוח, אישר רופא קופת חולים מכבי - כי תוכנו אמת. אישור הרופא - הוא מיום 6.8.03. זמן קצר לאחר שהגיע המנוח לצרפת, הוא ניסה להתאבד, ביום 7.11.03, באמצעות בליעת כמאה כדורים. הוא אף הותיר מכתב התאבדות, בתיקייה שבמחשבו האישי. אותו ניסיון לא עלה והוא טופל בבית חולים. יממה לאחר האשפוז, הגיעו נציגי הסוכנות לבית החולים והמנוח שוחרר, לאחר תשלום עבור האשפוז. בתביעה נטען כי השחרור היה בניגוד להמלצה הרפואית ועמדת בית החולים הייתה שיש סיכון, באותו שחרור מוקדם. עוד נטען בתביעה כי סמוך לאחר מכן פיטרה הסוכנות את המנוח ואף ביקשה ממנו לפנות את הדירה, בה שהה. אם המנוח ביקרה אותו, לאחר השחרור מהאשפוז ולאחר מכן חזרה לארץ ושמרה אתו על קשר טלפוני. בדצמבר 2003, שכר המנוח חדר בבית מלון, בקרבת הדירה ממנה פונה וקפץ אל מותו, מחלון החדר, שהיה בקומה גבוהה. באשר לקופת חולים מכבי, טענו התובעים כי הם אחראיים למוות, לנוכח הטעיית הסוכנות, עת אושרו התשובות לשאלון.
4. קופת חולים מכבי טענה להתיישנות התביעה. בכלל הטענות שבהגנת הקופה היא טענה, בין השאר, גם שאין להטיל עליה אחריות שכן מדובר במעשים ומחדלים שנעשו על ידי המנוח עצמו. המצג הנוגע לשאלון - לא היווה גורם, או שיקול, בפעולה של המנוח עצמו, אלא רק בהחלטות של הסוכנות. המנוח מצדו בחר להסתכן מרצון, ביציאה לשליחות, על אף מודעותו למצבו הנפשי. הראייה לכך היא שהוא בחר להסתיר את אותו מצב, מהסוכנות. נטען כי לא מתקיים קשר סיבתי, שכן הדעת נותנת, שהמנוח היה מוצא בכל מקרה דרך להתאבד, גם לולא כל השתלשלות העניינים. זאת, בשים לב לרצונו בכך ולעובדה שהייתה לו נטייה אובדנית.
5. חוות הדעת שהוגשו לתיק;

התובעים תמכו את התביעה בחוות דעת של הפסיכיאטרית ד"ר אורית שטיין רייזנר. מומחית זו סברה שהריחוק מהמשפחה וממסגרת תומכת, הגבירו את המצוקה והביאו לניסיון האובדני הראשון. השחרור המוקדם מבית החולים, חזרה למגורים לבד ומכתב הפיטורים מהסוכנות - הוסיפו שמן "למדורת האובדנות שלו" והיה ניתן לצפות, שבמקרה שכזה, יינתן לו ליווי מתאים, עד לקבלת טיפול במסגרת אחרת, כמו בארץ. יש לציין כי נראה שבכך הופנתה האצבע המאשימה לסוכנות, אשר לא המשיכה לטפל במנוח, לאחר הניסיון האובדני הראשון, אלא בחרה לפטר אותו, עוד בהיותו בצרפת.

הסוכנות מצדה, עת הייתה עדיין צד בתיק, הגישה את חוות דעתו של ד"ר חיים כהן. ראוי להעיר כי מאחר והתביעה נמחקה כנגד הסוכנות, הרי שמבחינה פורמאלית, חוות דעת זו אינה מצויה בתיק. מכל מקום, אותו מומחה סבר שאין פגם בעצם ההמלצה שהמנוח יצא לשליחות. זאת, זולת ההצהרה המסתירה את המחלה הנפשית. אין גם פסול בנוהל שבו נקטה הסוכנות, המסתמך על שאלון ואישור רופא. מיון מועמדים, המבוסס על אמון ברופאים - הוא מקובל.

קופת חולים מכבי, הגישה מטעמה את חוות דעתו של ד"ר שמואל קרון. אותו מומחה טען שאין קשר סיבתי בין החתימה על המסמך, אשר אפשר בסופו של יום, את היציאה לשליחות - לבין ההתאבדות. לטעמו, הסיכון להתאבדות הוא שווה, בין אם המנוח נסע לשליחות ובין אם לא היה נוסע אליה. לטעמו, היציאה לשליחות, לא הגבירה את הסיכון להחמרת המחלה ולהתפתחות המצב האובדני. בכל מקרה, ככל שהיה מקום להעריך, האם קיים סיכון ביציאה לשליחות, הרי שהיה זה מתפקידה של צד ג', ד"ר ביטי, לעשות את אותה הערכה. כאשר זו קבעה את דעתה בנושא, סביר שרופא המשפחה, יסתמך על המלצותיה. רופא קופ"ח, אף ידע שהמנוח מופנה לטיפול מתאים בצרפת ובנסיבות אלה - אין קשר בין פעולותיו, לבין התוצאה הטראגית.

צד ג', ד"ר ביטי, הגישה חוות דעת מטעמה. היא הסכימה עם ד"ר קרון כי אחריות להתאבדות המכוונת והרצונית של המנוח, חלה רק עליו, שכן הוא חפץ במוות ולא היה ניתן למנוע זאת ממנו.

1. בשלב הגשת הראיות, הוגשו מטעם התביעה תצהירים של שני ההורים. איני רואה צורך לחזור על האמור שם, אך אציין כי עלה מתצהיר האם - שלאחר שהמנוח עבר בהצלחה את תהליכי המיון בסוכנות, הוא פחד מהקושי שבפניו. בנסיבות אלה, פנו התובעים, עם בנם, להתייעצות עם ד"ר ביטי. לדברי האם, ד"ר ביטי, שכנעה את המנוח לנסוע. האם לא חלקה על כך שהיא הגיעה לפריז, לאחר ניסיון ההתאבדות הראשון ומתצהירה אף עלה שהסוכנות מימנה לה ולשני בניה, שהייה של שבועיים במלון. מתצהירה עלה עוד - כי היא התנגדה לכך שהסוכנות תפטר את המנוח וביקשה שיאפשרו לו תקופת החלמה. ניסיונה לא הועיל והמנוח פוטר. הקהילה בה עבד, הסכימה לאפשר לו להמשיך להתגורר בדירה, למשך חודש נוסף. בהתאם לדבריה - היא נפגשה בצרפת עם הרופא שטיפל בו והוא הסביר שלא היה מדובר בניסיון אמיתי להתאבד, אלא בזעקה, לתשומת לב. לדבריה, הפיטורין הלחיצו את המנוח והוא לא הצליח למצוא עבודה חלופית. היא מצדה חזרה לארץ לאחר כשבועיים. הוגש גם תצהיר של אח המנוח, אשר אף הוא, הגיע לבית החולים לאחר ניסיון ההתאבדות הראשון.
2. מטעם קופ"ח מכבי הוגש תצהיר של ד"ר פיליפ טוביאנה, אשר לא חלק על כך שהיה מודע לבעיות הנפשיות של המנוח. עם זאת, הוא ציין כי הוא מעולם לא נתן למנוח מרשם לתרופות פסיכיאטריות ביוזמתו, אלא אם ניתנה המלצה, של הפסיכיאטר המטפל. בהקשר זה, הוא פירט בתצהיר את הרופאים שטיפלו במנוח במהלך השנים ובהם גם ד"ר לבנת ביטי. העד התייחס עוד לאירוע ביום 6.8.03. באותו מועד, הציג בפניו המנוח את הטופס השאלון הרפואי של הסוכנות וביקש ממנו לחתום על האישור לתשובות. הוא ציין כי בהיותו מודע לעבר הנפשי, הוא סירב לחתום. בהמשך להפצרות המנוח, הוא התקשר לד"ר ביטי והיא מצדה אמרה כי המנוח לא מצוי בכל סכנה והוא כשיר לבצע את השליחות. הדבר אף ישפר את מצבו. העד הסביר כי ראה לנגד עיניו, רק את טובת המנוח. הוא השתכנע שאכן הדבר יועיל לו, בעוד סירוב לחתום על הטופס, יוביל להתדרדרות במצבו. הוא הדגיש כי אינו פסיכיאטר ואין הוא יכול לדעת מה יהיו ההשלכות של נסיעה כזו, על מצב המנוח. מטעם זה אכן התייעץ עם ד"ר ביטי. זו מצידה, לא הפנתה לכל סיכון שעשוי להיות כרוך בנסיעה. לדבריו, בצרפת שינו למנוח את המינון הרפואי וזה הדבר שגרם להתדרדרות.
3. מטעם צד ג' הוגש תצהיר של ד"ר ביטי - בו התייחסה, אף היא, לשיחה הטלפונית מיום 6.8.03. הובהר שהיה מדובר בשיחה קצרה, אשר התבצעה כאשר ד"ר ביטי הייתה באמצע טיפול באחר. היא לא חלקה על כך שאמרה כי לדעתה כדאי שהמנוח ייסע, אך גם הדגישה, שעליו להיות בהשגחה ובמעקב רפואי בצרפת. אכן היא מצדה הפנתה את המנוח לפסיכיאטר בצרפת, שהיה בקשר עם המנוח, עת שזה, שהה שם. היא לא חלקה על כך שד"ר טוביאנה אמר שהמנוח ביקש למלא לו טופס עבור הסוכנות, אך הדגישה כי לא ראתה את הטופס ואין כל הצדקה - חוקית או מוסרית, לכך שד"ר טוביאנה, חתם על הצהרה כוזבת. היה עליו לציין שהמנוח נמצא ברמיסיה ושעליו להיות במעקב פסיכיאטרי בצרפת. היא הדגישה כי אין לה קשר לאותו שקר. היא לא הייתה צריכה לצפות שעל בסיס המלצתה, יחתום ד"ר טוביאנה ביודעין, על הצהרה שקרית. היא גם לא הייתה צריכה לצפות את האופן בו בחרה הסוכנות לנהוג, כאשר שחררה את המנוח מבית החולים, עוד בטרם אפשר זאת מצבו הנפשי. עוד הפנתה לכך שגם המנוח בעצמו, הצהיר הצהרת שקר. מכל מקום, היא הבהירה כי אין קשר סיבתי בין אותה הצהרה שקרית, של רופא הקופה, לבין ההתאבדות. רק המנוח יודע מדוע התאבד באותו היום ואין מקום להטיל אחריות בגין כך - לא על קופת חולים ולא על הסוכנות. הודגש עוד כי היה על אם המנוח לחזור אתו לישראל, לאחר ניסיון ההתאבדות הראשון. ד"ר ביטי הדגישה כי יש לזכור שאפילו אם האם הייתה חוזרת עם בנה לארץ, לפני ההתאבדות, עדיין לא ניתן לומר בוודאות שהוא לא היה מתאבד, גם בישראל. הגורם להתאבדות הוא מחלתו ולא מי מהצדדים. לטענתה, מעשה ההתאבדות של המנוח, מהווה גורם זר מתערב, המנתק כל קשר סיבתי. היא הפנתה לכך שדעתם של בכירי הפסיכיאטרים הינה - שמי שרוצה ומחליט להתאבד, עקב סבל ממחלה, לא יהא ניתן למנוע זאת ממנו. עוד פרטה בהרחבה - מה היו השיקולים, לאורם סברה שהשליחות תועיל למנוח.
4. התובעים והנתבעת (קופ"ח מכבי), פנו להליך של גישור, בפני כב' השופטת בדימוס ד"ר בלהה כהנא. במסגרת הגישור התקבלה בניהם הסכמה כי ישולם לתובעים פיצוי בסך 85,000 ₪. להסכמה זו ניתן תוקף של פסק דין, ביום 10.6.14. ד"ר ביטי, צד ג', סירבה לקחת חלק באותה הסכמה.

עוד עובר לאישור ההסכמה, בפסק דין חלקי - הובהר (ר' החלטה מיום 9.6.14), כי בנסיבות אלה, מטבע הדברים יוכל צד ג' לטעון שלא היה מקום לתשלום הסכום ו/או להעלות טענות באשר לגובה הסכום, אך הנתבעת מצדה, תוכל להראות אחרת, במסגרת ראיותיה. על אף ניסיון בית המשפט לגרום לכך שהצדדים יגיעו להסכמה שתייתר צורך בשמיעת ראיות, ביחס לחזית שנותרה, לא הסתייע הדבר.

1. ביום 31.3.15 נשמעו ראיות הצדדים שנותרו (קופ"ח כנתבעת וד"ר ביטי כצד ג') והצדדים אף סיכמו את טענותיהם. כפי שיובהר להלן בקצרה - אני סבורה שבנסיבות שנוצרו וגם בשים לב לראיות שהובאו, לא ניתן לקבל את ההודעה ולהשית על צד ג' את סכום הפיצוי ששולם לתובעים, או חלקו.

מקום בו בוחרת נתבעת להגיע לפשרה עם תובע ולהמשיך בהליכים כנגד צד ג', בעוד צד ג' טוען שלא היה מקום לתשלום אותו סכום, אזי על הנתבעת למעשה לנהל את התביעה המקורית ולשכנע את בית המשפט, כי יש מקום לקבל את זו. ממילא היה על הנתבעת, להביא במקרה דנן, כעדים מטעמה, את עדי התביעה ולסכם למעשה הטענות, כאילו היא מייצגת את התובעים. היה עליה לשכנע מדוע יש לקבל את תביעתם. ההליך לא התנהל באופן זה; הנתבעת זימנה רק את עדיה (ד"ר קרון וד"ר טוביאנה - אשר בסופו של יום, אף לא נחקרו, מאחר וב"כ צד ג' וויתר על כך) ולא הביאה כעדים מטעמה, את עדי התביעה המקוריים. גם בסיכומים הועלו טענות, על בסיס הנחה שדי בהסכם הפשרה, כדי לקבוע את עצם החובה לשלם לתובעים. הסיכומים נערכו על בסיס הנחה שיש צורך להידרש רק לשאלת האשם והחלק היחסי של צד ג', בסכום הפיצוי. לא ניתן ללכת בדרך זו, כאשר צד ג' מעלה טענה שלא היה מקום לכל פשרה, שכן לטענתו, היה זה מין הדין לדחות את התביעה המקורית במלואה.

1. מסכימה אני עם צד ג' כי דין התביעה המקורית היה להידחות וזאת מטעמים שונים. לצורך הכרעה זו אסתפק בטעמים הבאים:
2. כל אשם שהיה לרופא קופת החולים ו/או לצד ג', ד"ר ביטי, אשר על חוות דעתה הוא הסתמך - אינו הגורם, בסופו של יום, לתוצאה המצערת. נראה כי נותק הקשר הסיבתי בין הנ"ל ובין המוות - ולו לנוכח התנהלות המנוח ובני המשפחה, לאחר ניסיון ההתאבדות הראשון. אפילו תאמר שהיה מקום להטיל חבות על מי מהצדדים בתיק (מאחר ועקב מעשה כלשהו מצדם, התאפשרה היציאה לשליחות ובהנחה, שלא הוכחה, כי השליחות גרמה להחמרה שהולידה את ההתאבדות) - מכל מקום, כבר בעת בליעת הכדורים, ביום 7.11.03, היה ידוע המצב הנפשי (ככל שנגרם מהשליחות). בהתנהלות שונה, החל מאותו מועד, יתכן והייתה נמנעת ההתאבדות. לא ניתן מענה בהליך שלפניי לשאלה - מדוע באותו מועד בחרה האם (שהיא התובעת), לשוב לארץ ולהותיר את בנה, באותו מצב נפשי, בחו"ל לבדו. זאת, אף כאשר היא יודעת שאין לו עבודה שם וגם לא מקום להתגורר בו. נראה כי התנהלות זו של האם - מנתקת כל קשר סיבתי בין התוצאה המצערת וכל אירוע שהיה עוד עובר ליציאה לשליחות.
3. אף בהתעלם מכך, מכל מקום גם - לא הוצגה בפניי חוות דעת רפואית, המשכנעת כי המוות לא היה מתרחש, לולא יצא התובע לשליחות. מחוות הדעת והתצהיר של ד"ר ביטי - ניתן ללמוד כי גם במהלך השנים, בהן שהה המנוח בארץ, היו תקופות בהן מצבו הנפשי היה בכי רע והוא לא הצליח למצוא מקום עבודה קבוע ו/או שלווה נפשית. לא שוכנעתי, מעבר למאזן הנדרש בתביעה אזרחית, כי ההתאבדות לא הייתה מתרחשת, גם לו נשאר בארץ (ולא היה יוצא לשליחות). במיוחד לא שוכנעתי שהמצב הנפשי לא היה מתדרדר, באותה מידה, אם הייתה נכזבת תקוותו להתקבל לעבודה בסוכנות.
4. במקרה דנן, עולה מתצהירי ההורים כי הם ידעו שבנם יוצא לשליחות. למעשה נראה כי הם אף תמכו בכך. קשה להניח שההורים סברו שהסוכנות ידעה על המחלה הנפשית של בנם וחרף אותה ידיעה - הסכימה ליציאתו מהארץ, כשליח. לא ניתן לקבל תביעה מטעם ההורים, אשר בזמן אמת, לא פעלו לעצור את היציאה לשליחות, ככל שסברו שזו נושאת סכנה לבנם. במיוחד לא ניתן לקבל זאת, כאשר ניתן ללמוד, בין השורות, שהם היו שותפים בפועל ולו באופן פסיבי, לכך שהמידע המלא, לא נפרש בפני המעסיקה.
5. יש לזכור כי התביעה במקורה (לרבות חוות הדעת שתמכה בה), התייחסה לרשלנות כביכול של הסוכנות - כאשר אפשרה את יציאת המנוח מבית החולים, לאחר ניסיון ההתאבדות הראשון, פיטרה אותו ואף הפסיקה לממן את הדירה ששכר. נטען כי דברים אלה, הם שגרמו בסופו של יום, להתאבדות. בכך העידו התובעים בעצמם, על כך שקיים אירוע, המנתק את הקשר הסיבתי, בין כל האירועים שקדמו ליציאה לשליחות, לבין המוות שנגרם בסופו של יום, רק לאחר שניסיון התאבדות ראשון כשל.
6. ניתן להסתפק בטעמים דלעיל, באשר להנמקה מדוע דין התביעה המקורית היה להידחות. מקום בו עמדת בית המשפט, היא בסופו של יום, כי הנתבעת לא הצליחה לשכנע שהיה מקום לקבל את התביעה המקורית, אשר הופנתה כנגדה - ממילא אין צורך להידרש כלל להודעה ששלחה לצד ג'.

מכל מקום אעיר, כי אפילו אם יונח שד"ר ביטי נתנה חוות דעת רשלנית ואפילו אם יונח שלולא השליחות, לא הייתה נגרמת התוצאה המצערת - יש לזכור כי לאחר שהנ"ל נתנה את חוות דעתה, לד"ר טוביאנה, האחרון הוא זה שמילא את הטופס, אשר בו הצהרה כוזבת. רק אותו טופס, הוא שאפשר את היציאה לשליחות. בנסיבות אלה, החתימה על הטופס השקרי (אשר לא מיוחסת על ידי מי מהצדדים לד"ר ביטי( - מנתקת אף היא, קשר סיבתי בין כל רשלנות, או מחדל, אפשרי של ד"ר ביטי, לבין המשך האירועים.

1. אני מוצאת להידרש עוד בקצרה לדברים שעלו במסגרת הראיות התחומות שנשמעו בפניי ואשר במסגרתן, לאור הסכמות שונות של הצדדים, נחקרה, בסופו של יום, רק ד"ר ביטי;
2. ד"ר ביטי לא שמרה, בהתאם לחובתה, את התיעוד הרפואי הנוגע לטיפול במנוח. לאחר שזה נפטר, היא קרעה את החומר הרפואי, המתעד את הטיפולים שניתנו לו. אין בידיי כלים להכריע - האם אכן דובר בטעות בתום לב, או שמאחורי המעשה, עומדים שיקולים אחרים. מכל מקום, לנוכח העובדה שאותו תיעוד אינו קיים, נותרה בסופו של יום, אי בהירות באשר למועדים בהם טופל המנוח על ידה, בסמוך ליציאה לשליחות. לא ידוע כמה טיפולים כאלו היו, לפני שנתנה את המלצתה לד"ר טוביאנה, אם בכלל. ד"ר ביטי אף לא יכלה להגיד בוודאות שנפגשה עם המנוח, בסמוך לפני שנתנה את ההמלצה, הנוגעת ליציאתו לשליחות (ר' עמ' 16 ש' 7-5). כך גם לא ניתן לדעת מה בדקה, אם בכלל, לפני שגיבשה את עמדתה הנחרצת, לפיה השליחות לא תרע את מצבו, אלא להיפך. בנסיבות אלה, לו הייתה עומדת על הפרק - רק השאלה האם לא הייתה התרשלות במעשיה, לא ניתן לשלול אפשרות שלנוכח נזק ראייתי, היה לד"ר ביטי קושי לשכנע שלא התרשלה בדבר. היה ברור בעת חקירת ד"ר ביטי - שהיא האמינה בלב שלם, כי היציאה לשליחות תועיל למנוח. או במילותיה, היא סברה למעשה שמדובר עבורו ב - "הזדמנות פז" (ר' בשולי עמ' 18). עם זאת, מקום בו אין תיעוד לפגישות שנערכו עם המנוח, עובר להמלצה לד"ר טוביאנה, לא ידוע כמה פגישות התקיימו, מה היה תוכנן וכיו"ב, הרי שלא ניתן לדעת - האם העמדה הרפואית, גובשה בדרך ראויה, אם לאו.
3. בהעדר תיעוד של הבדיקות - יש ממש גם בשאלות שהופנו לד"ר ביטי, באשר לרשלנות אפשרית ביחס לדרך בה הכינה את המנוח להתמודדות הצפויה לו בשליחות. בעניין זה אפנה כדוגמא לכך שבחקירתה הסכימה שהיא לא דיברה מספיק, עם המנוח, על הבנת המשמעות הפרקטית, היום יומית, של השהות בשליחות לבדו. דהיינו שיהא עליו לדאוג לכל ענייניו הבסיסיים (אוכל, כביסה וכיוצ"ב - ר' בפרו' עמ' 20 ש' 26-23).
4. אין אני מקבלת את דברי ד"ר ביטי כי האחריות, בסופו של יום, מוטלת רק על ד"ר טוביאנה אשר עליו החובה לקבל את ההחלטה, האם יש מקום לצאת לשליחות, אם לאו. עמדה כאילו היא משמשת רק כמעין יועצת, אך לא מקבלת ההחלטה - אינה מדויקת (בעניין זה, ר' דבריה במיוחד בעמ' 21 ש' 26-23 :"כל אחד מהרופאים פועל לפי מצפון שלו... זה לא שאני הפרופסור והוא התלמיד שלי..."). מסכימה אני עם ב"כ הנתבעת כי כאשר רופא משפחה, מתקשר לרופא מקצועי, לקבל את חוות דעתו, אזי על אותו רופא, לתת חוות דעת מבוססת, מלאה וראויה. צריך להיות ברור לרופא בעל המומחיות הספציפית, כי בסבירות רבה, יסתמכו על דבריו - בהיותו איש המקצוע, בתחום הרלוונטי, עליו נשאל. גם אם ד"ר טוביאנה הכיר היטב את המצב הנפשי של המנוח, מכוח הטיפול השוטף, הרי בסופו של יום, אין מחלוקת, שאין לו הכשרה מקצועית בתחום הנפשי. ממילא, כאשר פנה לקבל המלצה, מפסיכיאטרית המטפלת במנוח, צריך היה להיות ברור לד"ר ביטי, שלחוות דעתה, יש משקל רב. למעשה, מבחינה מקצועית, היא מכריעה את הכף - ביחס לשאלה האם קיימת סכנה ביציאה לשליחות, אם לאו. אכן ד"ר ביטי לא הייתה צריכה לשער שתינתן הצהרה שקרית על יסוד השיחה, אך היא כן הייתה צריכה לדעת, שיש חשיבות רבה לכל חוות דעת שתיתן.
5. אין מקום גם לטענות שהועלו באשר לאופן בו פנה ד"ר טוביאנה לד"ר ביטי, טלפונית. נראה כי היה על ד"ר ביטי לציין שהיא נמצאת באמצע טיפול בפציינט אחר ואינה יכולה להשיב, בחטף ו/או טלפונית, על שאלה משמעותית, כזו שהופנתה אליה. כאשר לא נהגה כך, אין מקום להפנות את האצבע המאשימה רק לד"ר טוביאנה, תוך טענה שהוא התרשל, באופן בו פנה לקבל את חוות דעת.
6. עלה מהחקירה כי למעשה ד"ר ביטי לא ידעה מה בדיוק המידע שיש בידי ד"ר טוביאנה, באשר למצב הנפשי של המנוח, עת פנה אליה. בנסיבות אלה, נראה כי היה מקום להיזהר ממתן חוות הדעת, לפני בירור מקדים. בירור בו ייבדק - מה ידוע לפונה אליה ועד כמה יש צורך לפרט את הדברים ולהציג תמונה מלאה, לנוכח אותו מידע (מלא או חסר).
7. התרשמותי הכוללת מהעדות של ד"ר ביטי הייתה כי היא האמינה בכל לבה שהשליחות אכן תועיל ולא תפגע במנוח וכל כוונתה הייתה לטוב. אני סבורה שד"ר ביטי לא העלתה בדעתה, בעת שנתנה את המלצתה, אפשרות שהיציאה לשליחות, תביא לתוצאה המצערת, של מות המנוח. בעת העדות היה ניכר כי האירוע הותיר צלקת בלבה. מיותר לציין כי אף אם יסבור מאן דהוא שהמלצתה הייתה שגויה, לעולם יש לבחון האם מדובר בטעות או ברשלנות. כאמור, בנסיבות המקרה, קיים קושי לבחון שאלה זו, שכן לא נותר תיעוד בכתב לטיפולים שניתנו ולדברים שנרשמו בהם. היה ניכר עם זאת כי ד"ר ביטי זוכרת היטב את המנוח ואת מצבו בחודשים הסמוכים ליציאה לשליחות. היא האמינה בכל לבה שהמלצתה נכונה, תועיל למנוח ואף שהתקבלה באחריות ובדרך מקובלת וסבירה.
8. ד"ר ביטי הדגישה כי היא לא ראתה את הטופס עליו חתם ד"ר טביאנה, היא לא המליצה לשקר, מעולם לא הייתה ממליצה לעשות כן ואין להטיל עליה, אחריות בגין החלטה עצמאית, של ד"ר טוביאנה, לנהוג כן. עם זאת, היא אמרה גם את הדברים הבאים: "אילו היה בא אצלי עם הטופס הזה, יכול להיות שאני לא הייתי משקרת, מקסימום הייתי כותבת בצורה ספרותית כזו שיש לו מצבים של חרדה, יש לו שינויים במצב הרוח והערכה עצמית אבל בחור אינטליגנט..." (ר' בראש עמ' 21). היה ניכר מדבריה כי לו דובר באמירה, אשר מהווה באופן ברור שקר (כפי שנהג ד"ר טוביאנה עת אישר שכל דברי המנוח הם אמת, אף שלא זה היה המצב), היא אכן לא הייתה משתפת פעולה. ברם, לו היה ניתן למלא שאלון של הסוכנות, באופן שאינו מהווה שקר, אך בו זמנית, מאפשר בסופו של יום, את היציאה לשליחות, היא הייתה עושה כמיטב יכולתה, לסייע למנוח וכותבת את התשובה באותה - "צורה ספרותית" שהייתה מאפשרת זאת.
9. הערותיי האחרונות, הן באגב בלבד ולשם שלמות התמונה. כמובהר לעיל, בסופו של יום, אני סבורה שדין התביעה המקורית להידחות וממילא אין לקבל גם הודעת צד ג' שנשלחה במסגרתה.

עוד ציינתי כי בכל מקרה מילוי הטופס השקרי, מנתק אף הוא קשר סיבתי, בין כל אשם/מחדל/רשלנות - של ד"ר ביטי ובין עצם היציאה לשליחות (שכן לולא מולא אותו טופס - לא היה המנוח יוצא לשליחות). בנסיבות אלה, אין אני רואה צורך להוסיף ולהתייחס לטענות רבות ונוספות שהעלו הצדדים בסיכומיהם.

אוסיף רק ואציין כי על אף שצד ג' טענה שדין התביעה היה להידחות, לא רק מחמת ניתוק קשר סיבתי, אלא גם מחמת התיישנות, לא ברור כי טענה זו אכן הייתה מתקבלת. אמנם מאז המוות, בדצמבר 2003, ועד למשלוח ההודעה לצד ג', ביום 5.9.11, חלפו מעל לשבע שנים, אך יש לזכור כי שולחת ההודעה, למדה על טענותיה כלפי צד ג', רק לאחר שהתגלה השאלון עליו חתם ד"ר טוביאנה. שאלון - אשר בהמשך לטענות הנוגעות אליו, נלמד, דבר אותה שיחה, שהתקיימה בין ד"ר טוביאנה לבין ד"ר ביטי, ביום 6.8.03. לא ניתן לשלול אפשרות, כי בנסיבות אלה, הייתה עשויה להתקבל טענה בדבר גילוי מאוחר של עובדות, הנדרשות להגשת התביעה. כאמור אני פטורה מלדון בכך, בנסיבות שנוצרו.

כך גם, אין צורך לדון בטענה נוספת שהעלתה צד ג' ולפיה לא היה מקום להטיל חבות, בתביעה המקורית, על קופ"ח מכבי, שכן לא מדובר ברשלנות של עובד שלה, אלא במעשה מכוון של הנ"ל, אשר בגינו יש להטיל אחריות רק עליו וכך גם טענות נוספות (כמו המחלוקת, אם הנ"ל, היה כלל עובד של קופת החולים, בעת החתימה על האישור).

סיכומם של דברים -

1. מקום בו איני מקבלת את התביעה המקורית ולו מחמת ניתוק קשר סיבתי, בין כל רשלנות שנטענה, לבין התוצאה המצערת, ממילא אין מקום לקבל גם הודעה שנשלחה במסגרתה, לצד ג'. מסקנה זו עומדת בעינה - גם במקרה, בו בחרה הנתבעת, להגיע להסכמה עם התובעים ובמסגרת זו, שילמה להם פיצוי (גם אם פיצוי נמוך, בו שיקללה את הסיכוי הקטן שהתביעה תתקבל).

הערתי עוד כי גם אם היה מקום לקבל את התביעה המקורית כנגד קופת חולים מכבי, הרי שהחתימה השקרית, המודעת, על הטופס - על ידי ד"ר טביאנה, מנתקת אף היא, קשר סיבתי בין מעשיי צד ג' והתוצאה המצערת.

לולא נחתם הטופס השקרי, לא היה המנוח יוצא לשליחות וזאת בין אם המלצת ד"ר ביטי הייתה כזו, או אחרת.

אשר על כן - דין ההודעה לצד ג' להידחות.

בשים לב להערות שהערתי לעיל (במיוחד באשר לקשיים הנובעים מקריעת התיק הרפואי של המנוח אצל ד"ר ביטי, אי בהירות שנותרה, באשר לאופן בו גיבשה את עמדתה, אי בהירות באשר לאופן בו סייעה למנוח להיערך ליציאה לשליחות ולנוכח אפשרות - שאף היא הייתה מנסה לסייע בהטעיית הסוכנות, גם אם לא בצורה ישירה, אלא בניסוח הדברים, "בצורה ספרותית") - אזי, על אף שיש מקום לפסוק הוצאות לצד שזכה בדין - אני סבורה שיש מקום לפסוק ההוצאות, על הצד הנמוך.

בנסיבות אלה, תשלם הנתבעת לצד ג' - בגין שכ"ט בא כוחה, סך של 5,000 ₪, בתוך 30 יום מהיום.

פסק הדין יומצא לצדדים.

ניתן היום, י"ב ניסן תשע"ה, 01 אפריל 2015, בהעדר הצדדים.