התובע באמצעות ב"כ עו"ד ש. כהן ו/או י. ריזל ואח'

הנתבע באמצעות ב"כ עו"ד א. ברק

1. הנתבע ערב לשטר חוב שנחתם ע"י גבאי שלמה ורבקה ביום 2.11.06 - בגין הלוואה שקיבלו מהתובע, למטרות פרטיות (להלן: "הלווים"). התובע הינו בנק מסחרי שהלווה ללווים סך של 50,000 ₪ באותו מועד. הלווים התחייבו להחזיר ההלוואה בצירוף הפרשי הצמדה, ריבית וריבית פיגורים מצטברת בשיעורים משתנים שנקבעים וייקבעו. הלווים לא פרעו את תשלומי ההלוואה והצטבר לחובתם סך של 37,700 ₪, נכון ליום 11.4.10. הלווים אף פתחו בהליכים להכרזתם כפושטי רגל ולבקשתם אכן ניתנו צווי כינוס ביום 8.8.08.

כאמור, הנתבע ערב לחובותיהם של הלווים. להבטחת פירעון ההלוואה חתם על שטר חוב במסגרת הלוואה מס' 8055080472 מיום 2.11.06. על בסיס חתימה זו, פתח התובע בהליכי הוצאה לפועל כנגד הנתבע (תיק הוצל"פ 03-19472-10-1).

1. הנתבע הגיש בקשה שהוכתרה במילים: "התנגדות לביצוע שטר ו/או טענת פרעתי ו/או בקשה להעברת התיק לאשדוד ולביטול עיכוב הליכים בתיק ולחלופין לעיכובם עד לבירור טענות המבקש/ הערב". לנוכח תניית שיפוט שבין הצדדים, העביר כב' הרשם קטוביץ שחר, בהחלטתו מיום 19.7.10, את הדיון בהתנגדות לבית משפט השלום בירושלים.
2. בגוף התנגדותו, העלה הערב טענות מין הגורן ומין היקב, באופן שהקשה להבין מהי טענתו בסופו של יום; בכלל זה טען גם להעדר סמכות מקומית, לליקויים בעת חתימתו על המסמכים (נטען כי הגיע לחתום על המסמכים בשעת בוקר מוקדמת, לאחר עבודה במשמרת לילה. נציגת הבנק אמרה לו שהוא מוגן מכל הכיוונים וחתימתו נדרשת ברמה הפורמאלית בלבד). עוד הפנה לכך שהוא ערב יחיד, כמשמעו בחוק הערבות, התשכ"ז-1967 (להלן: "החוק" או "חוק הערבות"), על כל המשמעות הכרוכה בכך. לטענתו הוא לא קיבל את מסמכי ההלוואה, חרף בקשותיו, הבנק מעולם לא פנה אליו במועד ולא התריע שהחייבים לא עומדים בהתחייבויותיהם וכי הבנק צפוי לבקש להיפרע ממנו. עוד טען כי על הבנק היה לפנות אליו - מיד עם אי העמידה הראשונה בתנאים וכי הפנייה המאוחרת גרמה לו לנזק. לדבריו, לא הוצגו לו גם צווי הכינוס שהוצאו לכאורה לחייבים העיקריים ובהתחשב באמור הוא הכחיש את היותם חדלי פירעון וכן את יתרת החוב. הנתבע הוסיף וטען כי הבנק הפר הוראות חוקיות בדבר מיצוי ההליכים מול החייבים המקוריים וכן חובות המוטלות עליו כלפיו כנתבע. בכלל האמור הפנה לסעיפים רבים בחוק הערבות, למעשה ללא שנילווה טיעון משמעותי, לחלק מההפניות (בכלל האמור הפנה לסעיפים 22, 6(א), 27-23, 32 - אשר ציטוטים נרחבים מהוראותיהם, אף הובאו בבקשתו).
3. הערב, הוא הנתבע בפניי, בחר להקדיש בנוסף, חלק ניכר מהגנתו, לטענות שעניינן במגעים שהתקיימו, בין הצדדים, במסגרת הליכי פשרה מחוץ לביהמ"ש. אף שלא כדבר שבשגרה, יפרשו בפני בית המשפט, מגעים לפשרה, הוא בחר לפרטם בהרחבה רבה. עלה מהטענות כי למעשה הייתה הסכמה לתשלום והתנהלו מגעים רק באשר לשיפורים, אלה ואחרים, ביחס לגובה התשלום ואופן התשלום. בסופו של יום, לא הושגה הפשרה, רק מחמת אי הסכמה לגבי שכ"ט עו"ד. ויוטעם כי לפי המפורט הייתה, במסגרת אותם מגעים, נכונות לתשלום סכום משמעותי, בגין ההלוואה לה ערב. למעשה, במסגרת אותה הסכמה, ויתר הנתבע על שלל הטענות, הלא ממוקדות שהועלו כאמור לאחר מכן, במסגרת בקשת הרשות להתגונן.
4. ביום 28.10.10 התקבלה ההתנגדות (החלטת כב' הרשם א. פוני) וזאת מחמת אי התייצבות ב"כ התובע, לדיון שנקבע לאותו מועד. נקבע בהחלטה מאותו היום, כי הדיון יתקיים במתכונת של סדר דין מהיר. בנסיבות המתוארות הועברה התובענה לכב' סגן הנשיאה, השופט א. רובין - אשר בהחלטתו מיום 18.9.11, העבירה למסלול רגיל, ואז הועברה התובענה מטיפולו לטיפולי.
5. מאחר והיה קושי ממשי להבין את טענות הנתבע, המחלוקת לא מוקדה בעת דיון בהתנגדותו (שכן לא הייתה התייצבות ולכן למעשה לא היה דיון מהותי) ובנוסף היה נראה כי למעשה קיימת הסכמה באשר למרבית הסכום - מצאתי לקיים דיון ביום 2.9.12, גם בנוכחות בעלי הדין עצמם. מטרת הדיון הייתה - לבחון אם ניתן להשלים הפשרה בה החלו הצדדים (ואשר כאמור הנתבע הוא שבחר לחשפם בהרחבה). ככל שלא תסתייע פשרה, נועד הדיון להבהיר את גדר המחלוקת (להבדיל מהפניה לכמעט כל טענה אפשרית וכן הפנייה לסעיפי חוק רבים, ללא השלמת הטיעון הנלווה לאותה הפנייה). ויוטעם, תיחום המחלוקת נועד – בין השאר, כדי שהתובע ידע ביחס לאיזה טענות עליו להביא ראיות וכדי לחסוך בהמשך בזבוז זמן, עת תורחב היריעה ייתר על המידה.
6. באותו מועד, בהמשך לדברים שהעלה ב"כ הנתבע, נרשמה החלטה לפיה - הדיון ייסוב רק סביב שאלת הגובה הנכון של סכום החוב וכן השאלה האם עמד התובע בהוראות החוק, באשר למיצוי הליכים כנגד החייב העיקרי קודם פניה לערב.

יודגש כי אף שמעיון בפרוטוקול, עשוי לעלות רושם כאילו בית המשפט בעצמו גדר הטענות - כאמור בהחלטה, הרי שאותה החלטה שיקפה למעשה הסכמה של הצדדים, לנוכח דברים שעלו אז (אעיר כי כטבעם של דיונים, בהם נעשה ניסיון למצות פשרה, לא כל אמירה ואמירה מתועדת בפרוטוקול).

עוד יצויין כי אף אם אניח לטובת ב"כ הנתבע (ואיני אומרת שיש מקום להנחה זאת) - שלא הבין משמעות ההחלטה, או כאילו זו לא הייתה על דעתו, חרף ההסכמה שהתקבלה (הכול כפי שנטען על ידו לראשונה במועד חקירת המצהירים) - הוא בחר למלא פיו מים; כך עת טען התובע שאין לחייב אותו להשלים תשובות לשאלון החורג מהגדר המחלוקת, בחר ב"כ הנתבע שלא לממש את זכות התשובה ולא טען אחרת (ר' החלטה מיום 3.12.12) וכך גם לא הייתה תגובה, עת שבית המשפט הבהיר כי יש להגיש את התצהירים: "בסוגיות אשר הוחלט כי עליהן ייסוב הבירור המשפטי" (ר' החלטה מיום 1.1.13).

1. חרף האמור, שב הנתבע, בסופו של יום, בתצהירים מטעמו על שלל טענות שונות, לרבות כאלה החורגות מגדר המחלוקת כפי שנתחמה, באופן ברור ומחייב - בנוכחותו ובנוכחות בא כוחו. מאחר והתובע הגיש ראיותיו, עובר לראיות הנתבע והתמקד אכן רק בסוגיות שבמחלוקת, ממילא אין מקום להידרש לכל אותן טענות, החורגות מהמוסכם. פניה לאותן טענות, לאחר שהוגשו ראיות התביעה, יש בה לגרום לפגיעה בזכויות התובע. הדברים אף הובהרו בהחלטות מפורשות לעת שמיעת הראיות. משהוסכם להעמיד כאמור את גדר המחלוקת על שתי שאלות, כאמור לעיל, ממילא אין עוד צורך להידרש, לחלק ניכר מהטענות המקוריות לרבות טענות הנוגעות למגעי הפשרה שהתקיימות בין הצדדים (כאמור תוך הסכמה בסיסית לתשלום).

ראיות הצדדים:

1. מטעם התובע, הבנק, הוגש תצהירו של רפי מאיר, מנהל מחלקת גבייה וניכויים באגף לבנקאות קמעונאית אצל התובע. התצהיר התייחס אכן לשתי הנקודות במחלוקת, כפי שהוגדרו.

העד הציג העובדות הנוגעות להלוואה ולאי-פירעונה. התייחס לסכום החוב נכון ליום 1.4.10 ולהיות הלווים בהליכי פש"ר, כפי שפורט לעיל. התצהיר נתמך במסמכי ההלוואה (א'-ב'), הודעה על מתן צווי כינוס במסגרת תיקי הפש"ר של הלווים (ג') ותדפיס ההלוואה ללווים המפרט את גובה החוב נכון ליום 1.4.10 (ד').

הוצהר כי אין מחלוקת שהנתבע ערב לחובותיהם של הלווים ולהבטחת פירעון הלוואות שניתנו להם, שכן חתם על שטר חוב מיום 2.11.06. על בסיס ייעוץ משפטי הצהיר העד, כי הנתבע הינו ערב מוגן, אך מרגע שניתן צו במסגרת הליכי פש"ר נגד החייבים, רשאי התובע להגיש את התביעה נגד הערב בגין ערבותו, ללא קבלת אישור רשם ההוצל"פ על מיצוי ההליכים. הכל בהתאם לסעיף 27(ב)(1) לחוק הערבות. עוד הצהיר כי מאחר והלווים הגישו בקשה לפשיטת רגל, מהווה הבקשה אירוע המזכה את התובע לפנות אל הערב לשם גביית ההלוואה, בהתאם לסעיף 13.3 להסכם ההלוואה. מבדיקה שערך העד, עובר להגשת התצהיר, עלה כי יתרת חובם העדכנית של הלווים לתובע - מסתכמת בסך של 52,226 ₪, נכון ליום 11.12.12. תדפיס הלוואה עדכני צורף וסומן ה'. שיעור ריבית הפיגורים על פי הסכם ההלוואה הינו 9.8%+ P לשנה. הפניה לשיעור הריבית מצויה בסעיף 6 להסכם ההלוואה. צורף אישור הבנק על שיעור הריבית, סומן ו'. על בסיס הייעוץ המשפטי שקיבל טען העד כי הנתבע חייב לתובע את מלוא סכום החוב, בגין ערבותו דלעיל ואין לו כל הגנה כנגד השטר והבקשה לביצוע.

1. מטעם הנתבע הוגשו תצהיריהם של הנתבע ושל עו"ד עודד כהן; חרף הגדרת המחלוקת, כללו כאמור תצהירי הנתבע התייחסות נרחבת, גם לנושאים החורגים מכך. בכלל זה - גם טענות באשר לעצם החבות ואופן החתימה על מסמכי הערבות וכן חזרה נרחבת באשר למגעי הפשרה שהיו בין הצדדים. איני מוצאת להתייחס לסוגיות אלה, אשר כמובהר לעיל, הידרשות להן, יש בה לגרום לפגיעה בזכויות התובע.
2. הנתבע חזר על מלוא הטענות שבבקשה לרשות להתגונן. כך לדוגמא חרף צמצום המחלוקת חזר והצהיר כי זכור לו שחתם על המסמכים בסניף בנק יהב באשקלון באופן חפוז, לא קיבל העתק ההלוואה, נאמר לו שאין לו מה לדאוג מהחתימה, לא קיבל דיווח עת שהחייבים החלו שלא לעמוד בהסכם ההלוואה (כאשר לטענתו היו אז יחסיו עם החייב טובים והוא היה יכול לגרום לו לשלם) ועוד טענות כיוצ"ב. עוד הגדיל לעשות - עת טען כעת כי לאחר שצילם את ההסכם ההלוואה בתיק ההוצל"פ, נדהם לגלות חתימות הנחזות כחתימותיו, אף שאינן שלו (טענה לה לא היה זכר גם עת הוגשה התנגדותו המקורית). באשר למיצוי הליכים כנגד החייב העיקרי - טען הנתבע כי לתובע אצה הדרך לפתוח בהליכים משפטיים, בטרם המציא לידיו תשובות ומסמכים, בדבר אותו מיצוי הליכים. בהקשר זה הפנה לתכתובת שבין הצדדים (ר' נספחים א'- ג'). אני מוצאת להעיר כי עיון בתכתובת מלמד שבהמשך לפניה של עו"ד עודד כהן מיום 13.12.09 - "להודיע לי על מיצוי הליכים כנגד החייבים, על מנת שנוכל להגיע להסדר לשביעות רצונם של הצדדים, זאת לפני שאתה נוקט בכל הליך כנגד מרשי", נשלחה תשובה כבר למחרת. בתשובה נאמר ברורות כי החייב העיקרי נכנס להליכי פש"ר ולפיכך ניתן לתבוע הערב, ללא צורך באישור נוסף על מיצוי הליכים. מאותה תשובה עולה גם כי בין הצדדים היו מגעים, מהם התרשם ב"כ התובע כי בכוונת הנתבע להביא לפירעון החוב בהקדם ולפיכך ניתנה המלצה לבנק להמתין שבועיים נוספים, טרם נקיטת הליכים כנגד הנתבע (ר' נספחים ב' וג'). הנתבע טען כי גם אם ניתן צו כינוס, לא מולאה החובה למיצוי הליכים - מאחר וגם רעיית החייב העיקרי הייתה חייבת עיקרית וגם אם היא בפשיטת רגל, או הוצא צו כינוס נכסים גם כנגדה - "הרי שלא נבדקה יכולתה כיום ועובר לפתיחת התיק לשלם את החוב.." ולא הוצג כל מסמך בעניינה לערב.
3. כאמור תצהיר הנתבע התייחס עוד למגעי הפשרה - אשר אמורים להיות חסויים ואף חורגים מגדר המחלוקת (ר' החל מסעיף 24 לתצהירו). הנתבע הצהיר כי כיום כבר ברור לו שהתובע לא פעל בהתאם לחובתו למימוש זכויותיו מהחייבים העיקריים ומשום מה נהג בנתבע כ"כיס עמוק" להשגת כספים. להמחשת טענתו, הוסיף כי במהלך כל השנים היה מגיע החייב העיקרי לעבודתו ברכב פאר והתובע לא עשה דבר על מנת להיפרע מרכב זה. כדי לתמוך בטענתו כי לא נעשה כל הדרוש לגביית החוב מהחייב העיקרי, הפנה הנתבע לשאלות עליהן לא ניתן לו מענה במסגרת השאלון. בעניין זה ר' המפורט בהרחבה בסעיף 55 לתצהירו. אני מוצאת להעיר כי הנתבע התעלם מכך שלחלק מהשאלות לא ניתן מענה, מאחר והן חרגו מהגדר המחלוקת עליה הוסכם, עובר למשלוח אותו שאלון. באשר לחלק אחר של התשובות, אף שנטען שאלה מתחמקות, עיון בתשובות לגופן מלמד אחרת. כך לדוגמא לא ברי מה הפסול לו טוען הנתבע עת שאל מתי קיבלו הלווים את ההלוואה והופנה לתאריך בו חתמו על קבלתה. או לדוגמא באשר לשאלה מתי נודע לתובע על צו הכינוס - נאמר כי הדבר היה במהלך חודש ינואר 2009 לערך. עוד איני רואה התחמקות בתשובה כי לא בוצעו חקירות באשר לנכסים של החייב, מאחר שלפני הכינוס נפרעה ההלוואה כסדרה ולאחר הכינוס, מוטל תפקיד זה, על בעל התפקיד המתאים, בהליך פשיטת הרגל. לשאלון ולתשובות, ר' מסמכים שסומנו י"ג. הנתבע טען כי התחמקות התובע מלהשיב לשאלות - מדברת בעד עצמה, אך אעיר כי לטעמי, אין בכך ממש.
4. הנתבע הצהיר עוד, על סמך שיחות שניהל עם מכרים של החייבים העיקריים, כי אלו רימו את הכנ"ר והסתירו ממנו נכסים, הכול על מנת למחוק חובותיהם במסגרת הליך פשיטת רגל בו פתחו. בכך הונו החייבים העיקריים את נושיהם ופעלו בחוסר תום לב, במרמה, בהטעיה, בתחבולה, בנוכלות ובכוונת מרמה, תוך ניצול לרעה של הליכי הכינוס (כך לפי האמור בתצהיר). נטען, ללא כל תמיכה ממשית, כי החייבים העיקריים יצרו במרמה חובות כספיים והסתירו מהכנ"ר ומביהמ"ש שדן בתיק הכינוס שלהם, שהם ממשיכים ליהנות מהכנסה הגבוהה מזו עליה הצהירו. כמו כן - הסתירו נכסים ורכוש, שאם היו נמכרים, היה בהם לכסות את חובותיהם, כולל ההלוואה הנדונה. הנתבע אף הביע בתצהירו עמדתו לגבי משרד הכנ"ר באומרו כי: "מזה כמה שנים ידוע ברבים כי הכנ"ר... לא תמיד יודע את העובדות לגבי חייבים וכך היה במיוחד במקרה של הלווים. זאת היות ומוסד הכנ"ר לוקה בחוסר משאבים, בכוח אדם ובתקציב" (ר' סעיף 60 לתצהיר). בהמשך הוסיף כי הכנ"ר נפל בפח שטמנו לו החייבים העיקריים.
5. הנתבע הצהיר עוד כי החייב העיקרי הינו ממולח וערמומי שהפיל אנשים רבים בפח, וביניהם הנתבע. כך למשל הציג את ההלוואה כנועדת לצורך שיפוץ הבית ולא היא. הנתבע אף כינה את הלווים העיקריים - "עברייני חובות", שהפכו את "הליכי הפש"ר ל"חגיגה לאומית" להשגת "צו הפטר" "תוך ניצול משאביו המוגבלים של הכנ"ר אשר אינו עומד בשטף הבקשות לפשיטת רגל". עוד ציין שמחדלי הכנ"ר נובעים מחוסר במשאבים ומכך שהפך להיות: "החצר האחורית של הוצל"פ" (ר' הציטוטים דלעיל, בסעיפים 64-63 לתצהיר).

על בסיס ייעוץ משפטי שקיבל הצהיר כי הלווים הפרו את סעיפים 63ב, 69ב, 70 ו-71 לפקודת פשיטת הרגל, הקובעים כי צו הפטר לא יינתן לחייב שנהג בחוסר תום לב במטרה לנצל לרעה את הליכי הפש"ר. יוער כי חרף טענות כלליות אלה - לא הוצגו ראיות של ממש לתמוך בהן.

בשולי תצהירו חזר הנתבע על טענתו כלפי התובע שלא פעל כנושה סביר ובמיוחד לא כבנק סביר שצריך לדאוג להשיג את החוב מהלווים. נטען כי ברי שהתובע פעל במחדל, ברשלנות ובאדישות כלפי הלווים והתנהלותם ואין לו להלין אלא על עצמו. נטען כי על התובע למחוק תביעה זו ולהגיש תביעה לביטול ההפטר, לאור האמור בתצהירו, כאשר הוא מצדו יעיד לטובת התובע וימסור כל מידע שיגיע אליו. הנתבע ביקש בשולי תצהירו, לזמן את הלווים לחקירה, שכן לאור סכסוך עימם הם לא יתנו תצהיר עבורו. חרף האמור לא הוגשה מטעמו בקשה לזימון עדים נוספים, לאחר שנקבע המועד לשמיעת הראיות ולסיכום הטענות. רק לאחר שהסתיימה חקירת העדים ולאחר הפסקה להיערך לסיכומים, ביקש ב"כ הנתבע, בשפה רפה כי הלווים יזומנו לעדות. לא נעתרתי לבקשה ולו מחמת המועד המאוחר בו הוגשה (ככל הנראה בהעדר מחלוקת על כי הבקשה הוגשה באיחור, אף לא התבקש לתעד דבר הבקשה לפרוטוקול).

1. מטעם הנתבע הוגש בתחילה גם תצהיר של עו"ד עודד כהן. גם בתצהיר זה הייתה התייחסות נרחבת למו"מ שהיה בין הצדדים, עובר לפתיחת תיק ההוצאה לפועל. בסופו של יום, אין צורך להידרש לתצהיר זה, שכן עו"ד כהן לא התייצב להיחקר על תצהירו, מחמת שהותו בקהילה טיפולית לגמילה מסמים ואלכוהול. באשר להוצאת תצהיר זה - ר' המסמך שסומן א' וכן החלטה בעמ' 33 לפרוטוקול.

הכרעה:

1. ביום 31.3.14 נחקרו שני העדים על תצהירים. לחקירת עד התביעה - ר' עמ' 28-11 לפרוטוקול ולחקירת הנתבע - ר' עמ' 32-29. ראוי להעיר כי חרף ההחלטה הגודרת את המחלוקת, הועלו שוב ושוב אותן סוגיות אחרות, להן לא נותר מקום להידרש. הדבר גזל זמן רב שכן ב"כ התובע נאלץ להעלות התנגדויות רלוונטיות ואף בית המשפט, מטעמו, נאלץ להתריע, באשר לכיוון חקירה לא מתאים. עוד טרם אדרש לסוגיות שבמחלוקת, אעיר כי אין ממש בטענות שהעלה ב"כ הנתבע לראשונה במועד האמור, באשר להגבלת טענותיו. טענה כאילו גדר המחלוקת לא היה מוסכם ו/או כאילו היה מנוע מלהגיש בר"ע על כך ועוד שלל טענות שהועלו במהלך הדיון. כפי שציינתי לעיל, לא רק שההחלטה ניתנה בתום דיון ממושך, בנוכחות הנתבע ובא כוחו ועל בסיס דברים שעלו באותו דיון, אלא גם לאחר במספר הזדמנויות רלוונטיות - לא הועלתה ולו הסתייגות כלשהי, ביחס להחלטה שניתנה בתום קדם המשפט, עוד בספטמבר 2012.
2. ומכאן ניתן לפנות לשאלות שבמחלוקת ואפתח בשאלה בדבר מיצוי הליכים כנגד הלווים;

צודק ב"כ התובע בטענתו כי בנסיבות המקרה דנן, אין מקום לקבל את הטענה כי התובע לא עמד בחובתו למצות הליכים כנגד הלווים, החייבים העיקריים.

סעיף 27 לחוק הערבות קובע כדלקמן:

(א) לא תוגש תובענה נגד ערב מוגן אלא לאחר שנתקיימו שניים אלה:

(1) ניתן פסק דין נגד החייב;

(2) יושב ראש ההוצאה לפועל אישר שעל מנת להיפרע מהחייב, ננקטו כל הליכי ההוצאה לפועל, לרבות הליכים למימוש משכנתה על דירת מגורים או למימוש משכון על זכויותיו בדירת מגורים והכל כשהם סבירים בנסיבות הענין.

(ב) על אף הוראות סעיף קטן (א), ניתן להגיש תובענה נגד ערב מוגן למילוי ערבותו אם התקיים אחד משני הסייגים הבאים:

(1) החייב נפטר, הוכרז פסול דין, ניתן נגדו צו כינוס נכסים או יצא מן הארץ לצמיתות; היה החיוב מובטח במשכנתה או במשכון, לא יחול סייג זה אלא אם כן קבע בית המשפט או ראש ההוצאה לפועל, לפי הענין, שנעשו מאמצים סבירים לאיתור החייב או למימוש המשכנתה או המשכון;

(2) היה החייב תאגיד - ניתן נגדו צו כינוס נכסים או צו פירוק.

(ג) הוגשה תובענה נגד חייב, ימסור הנושה הודעה לכל ערב מוגן, והוא יהיה רשאי להצטרף להליך.

(ד) לענין סעיף זה, "הגשת תובענה" - לרבות דרישה לתשלום החוב, כולו או מקצתו, קיזוז, או מימוש כל סעד שיש לנושה כלפי הערב המוגן.

1. מהאמור בתצהיר עד התביעה, בתוספת הדברים שאמר במהלך עדותו - עולה כי כנגד הלווים ניתנו צווי כינוס עוד בחודש אוגוסט 2008. הבנק עמד על דבר הצווים, רק בסוף שנת 2008 או בסמוך (ר' עמ' 20 ו- 21 לפרוטוקול), עת עמד במקביל על דבר העדר תשלומי החייבים על חשבון החוב. אומנם עת מדובר בערב מוגן, יש למצות תחילה את ההליכים כנגד החייב וניתן לפנות לערב, רק לאחר שניתן אישור ראש ההוצאה לפועל כי האמור אכן הושלם (ר' סעיף א' לעיל), אך שונים פני הדברים, עת ניתן צו כינוס כנגד החייב. במקרה האחרון, בהתאם להוראת סעיף (ב)(1) דלעיל, אין כבר צורך במיצוי הליכים כנגד החייב, כנדרש בסעיף א'. ממילא - משנודע לתובע בסמיכות - הן על כך שהחייבים אינם עומדים בפירעון חובם והן על כך שניתן כנגדם צו כינוס, היה התובע רשאי לפנות לערב ומלכתחילה לא הייתה עליו חובה למצות תחילה הליכים כנגד הערב (כדרישת סעיף א').
2. מעבר לדרוש אוסיף, כי אפילו היה מקום לסבור אחרת, חרף ההוראה הברורה של החוק, לטעמי נכשל הנתבע בהוכחת טענתו שהיה ניתן לגבות כספים נוספים מהחייבים. הוא הדין באשר לטענותיו בדבר ליקויים אלה ואחרים בדרך פועלו של הכנ"ר; הנתבע העלה טענות סתמיות, בדבר יכולת הפירעון של החייבים, אך אלה לא הוכחו. לא ניתן לטעון טענות סתמיות בתצהיר בדבר יכולת פירעון כביכול, ללא שמוצגת ולו ראשית ראיה, מעבר לכך. בוודאי שאין מקום לטענות שהועלו רק בסיכומים, אף מבלי שהועלו טרם לכן בתצהיר (ר' לדוגמא טענה בסיכומי ב"כ הנתבע כאילו החייב מרוויח כ- 25,000 ₪ בנמל אשדוד. טענה שהועלתה לראשונה בסיכומים בשולי עמ' 38, ללא שהוצגה כל תשתית ראייתית התומכת בכך). אם טוען הנתבע כי בנקל היה ניתן לגבות כספים מהחייבים, יתכבד ויוכיח ולו לכאורה טענה זו (הוכחה, להבדיל מאמירה סתמית בתצהיר). יוער כי אין חולק שהנתבע יודע עוד מסוף שנת 2009 על כישלון גביית החוב מהנ"ל וחרף פרק זמן ממושך זה, לא נקט בכל הליך כנגד החייבים העיקריים. מיותר לציין כי לו היה סבור שניתן בקלות להוכיח שמצבם הכלכלי אינו עולה בקנה אחד עם צו הכינוס שניתן להם, היה פועל בעניין זה. אזכיר בהקשר זה גם כי חרף בקשתו, בשולי התצהיר, לזמן את הנ"ל לעדות, הוא לא הגיש לבסוף בקשה לזמנם. ויוער כי אין בהערותי האחרונות, למעט מהעובדה שכלל לא קמה בנסיבות העניין חובה על התובע לפעול למיצוי הליכים כנגד החייבים.
3. ומכאן אעבור לשאלת הגובה הנכון של סכום החוב;

באשר לסכום ההלוואה המקורי (50,000 ₪), ותנאי ההלוואה, צורפו המסמכים הנדרשים והוצגו כנספחים א' וב' לתצהיר עד התביעה. בסעיף 17 לכתב ההתחייבות וערבות להחזרת הלוואה, נאמר כדלקמן: "הלווה והערבים מאשרים כי ספרי הבנק וחשבונותיו נאמנים עליהם, יחשבו כנכונים וישמשו ראיה לכאורה נגדם לכל פרטיהם ובין השאר בכל הנוגע לחישוב מרכיבי ההלוואה, לפרטי השטרות, הערבויות והבטוחות האחרות וכל עניין אחר הקשור לכתב התחייבות וערבות זה". בשים לב להסכמה זו, הוצגו אכן "ספרי הבנק" וזאת עת הוצג כנספח ד' לתצהיר התביעה, תדפיס הלוואה ללווים, המפרט את גובה החוב נכון ליום 1.4.10 (המועד והסכום הרלוונטי לו, הם אלה שעל בסיסם הוגשה הבקשה לביצוע שטר בהוצל"פ כנגד הנתבע הוא הערב – ר' נספחי ההתנגדות) וכנספח ה' תדפיס המלמד על מצב החוב ביום 11.12.12 (באותו מועד עלה כבר החוב מסך של כ- 37,000 ₪ במועד הראשון, לסך של מעל ל- 52,000 ₪ במועד האחרון). כנספח ו' הוצג עוד - אישור הבנק באשר לשיעור הריבית השנתי הנומינלי המרבי הנהוג בבנק .

1. עד הבנק הוסיף והבהיר בעת עדותו כי תדפיסי הבנק הנ"ל מונפקים על בסיס האמור במחשבי הבנק. כן התייחס בעדותו לסוגיית הריבית (ר' עמ' 12 ש' 30-29). עת נשאל שאלות כלליות באשר לדרך הבקרה על מחשב הבנק, לא הותרה השאלה (ר' ההחלטה בעמ' 12).

מסכימה אני עם ב"כ הבנק - שעת נקבע, בהסכמה בין הצדדים (ר' לעיל הציטוט מסעיף 17) כי מסמכי הבנק נאמנים על הצדדים, אך חרף זאת מבקשים לתקוף התוצאה העולה מהם, אזי על מעלה הטענה להראות ולו לכאורה כי לא ניתן לסמוך על הסכום, לו טוען הבנק, על בסיס ספריו. לא הובאה ולו ראשית ראיה - ממין זה. יש ממש בטענה שהנתבע היה יכול להגיש חוות דעת המבהירה כיצד נערך החישוב על בסיס המוסכם בהלוואה, הסכומים ששולמו וחלוף הזמן ואם זו הייתה מראה תוצאה שונה, היה אכן גם על הבנק להתכבד ולהביא ראיות, מעבר לאמור לעיל. משלא הובאה ראיה ממין זה, או ראיה דומה אחרת, די במה שהובא מטעם הבנק כדי לעמוד בחובתו בסוגיה זו.

1. באשר לטענה כאילו נותרה איזו אי בהירות ביחס להחזר הוצאות ו/או שכר טרחת עורך דין, אין גם בטענה זו ממש; מעדות התביעה עלה באופן ברור כי ההליכים בלשכת ההוצאה לפועל כנגד הנתבע החלו ביחס לסכום החוב נטו, ביום 1.4.10. ממילא, ככל שהיו שם הוצאות, או שיש מקום שם לשכ"ט עו"ד - אלה נפסקו או יפסקו שם וייגבו בהתאמה. לא היה מצופה כי העד, בהליך דנן, אשר אינו מטפל באותם הליכי גבייה - ידע לפרט ולציין הוצאות ושכ"ט בהליכי ההוצל"פ. די בכך שעלה לאחר עדותו כי התיק נפתח ביחס לסכום הנכון. אין מקום לניסיון להציג כאילו היה ליקוי כלשהו, בסכום החוב - עת נפתח תיק ההוצל"פ, על בסיס אי ידיעת העד פרטים נלווים אלה (שאינם נוגעים לחוב לגופו). כך גם לא ברור מה הטענה שמעלה הנתבע ביחס לעדות עד התביעה - כי בגין הליכים, ממין זה שבפניי, נוהג הבנק לשלם לבא כוחו שכ"ט על בסיס 15% עד 17% מהסכום הרלוונטי (בעניינים אלה ר' החקירה בעמ' 15-14 ובעמ' 26-25 ובאשר לסכום החוב נטו, בעת נקיטת הליכי הוצל"פ, ר' עמ' 25 ש' 29). שכה"ט בהליך דנן ייפסק להלן ואין לו נפקות באשר לגובה החוב עצמו, שהובהר, הוסבר והוכח לטעמי באופן מספק.
2. הבנק עמד אפוא בחובתו באשר להוכחת סכום החוב, ולא הובאה ולו ראשית ראיה, אשר חייבה הבאת ראיות נוספות מטעמו. אין ממש בטענה כאילו הבנק לא הביא עדים רלוונטיים מתבקשים (כמו איש מחשוב מטעם הבנק, המעורה בבקרות על אותו מחשוב) וזאת מקום בו הנתבע לא הביא ראיות ראשוניות המעלות צורך בהבאת אותה עדות או המעלות פקפוק כלשהו באשר לאפשרות להסתמך על מחשוב הבנק. על הנתבע הנטל הראשוני להוכיח, ולו חשד מינימאלי ביחס לסכום הנטען ו/או ביחס לאפשרות לסמוך על ספרי הבנק (בכלל ובשים לב להסכמות הצדדים באשר למעמדם המחייב, בפרט) . ורק אז עולה צורך (אולי) להביא עדים נוספים.
3. לטעמי ניתן להסתפק באמור לעיל. עם זאת, אני מוצאת להוסיף עוד מספר הערות בשולי הדברים (גם אם לא התייחסות לכל טענה וטענה נוספת שהועלתה, תוך חריגה כאמור מגדר המחלוקת):

א. אף שאין לכך רלוונטיות ברורה לשתי השאלות שבמחלוקת, אציין כי נותרה אי בהירות מסוימת באשר לשאלה מהו המועד בו הפסיקו הלווים להחזיר את ההלוואה. כך בהמשך לשאלון, בתשובה לשאלה בעניין זה (ר' תשובה 13) - נאמר כי החייבים הפסיקו להחזיר ההלוואה במועד מתן צו הכינוס (כלומר באוגוסט 2008). מנגד בעדותו אמר נציג הבנק כי הדבר היה בדצמבר 2008 "כמדומני" (ר' עמ' 20 ש' 28). קשה להניח כי החייבים המשיכו להחזיר ההלוואה לאחר מועד צו הכינוס ולפיכך נראה כי התשובה בשאלון היא המדויקת. מכל מקום, ברי כי לבנק נודע על צו הכינוס, לאחר שזה כבר ניתן וממילא כאמור לעיל די בכך, כדי לפטור את הבנק מחובת מיצוי הליכים כנגד החייבים. ככל שהנתבע סבור באמת שהחייבים המשיכו בתשלומים גם לאחר צו הכינוס וכי דבר זה יש בו לאפשר ביטול הצו, לא ברי מדוע לא פנה לגורם הרלוונטי בכנ"ר?!

ב. לטענת הנתבע הפניה הראשונה אליו הייתה רק בדצמבר 2009. כלומר רק כשנה לאחר שהיה ידוע כי לא יהא ניתן לגבות החוב מהחייבים העיקריים. עד התביעה לא יכול היה להשיב האם הייתה פעילות כלשהי לגביית החוב במהלך אותה שנה ומה היא הייתה. הוא אמר כי בסניף הרלוונטי באשקלון הייתה: "פונקציה שטיפלה בזה" (ר' עמ' 22 ש' 20). לא נעתרתי לבקשת הנתבע, שהועלתה רק לאחר שב"כ התובע הצהיר כבר "אלה עדיי" - לזמן את אותה "פונקציה" (ר' החלטה בעמ' 29). מעבר לאמור בהחלטה שניתנה במהלך הדיון, אציין כי אף שייתכן והיה ניתן לעלות טענות בהקשר זה (ר' גם סעיף 26 לחוק הערבות שהיה עשוי להיות רלוונטי, לו הוכח נזק מסוים עקב הודעה מאוחרת), הרי שברי כי סוגיה זו חרגה מהמחלוקת, כפי שתוחמה בקדם המשפט. משום שזו לא נבעה מהמחלוקת שנידונה, לא הביא התובע מלכתחילה, כל עד באשר לעשייה באותה שנה ו/או ככל שהיה אכן עולה כי לא נעשתה כל פניה אל הערב - לא הובא לעדות עד אשר היה יכול להתייחס לכך ולהבהיר מה עומד ביסוד הדבר וכיצד יש בכך להשפיע על גובה החוב הנוכחי.

ג. אין ממש גם בטענה כאילו לא ניתן לסמוך על מחשוב הבנק, מאחר ולפי הנטען יש לחייבים כתובת נוספת, מעבר לזו שנרשמה בספרי הבנק. כאשר נשאל עד התביעה מה כתובת החייבים, הוא השיב רח' העצמאות 47/11. אין כל משמעות לעובדה שעלה כי בצו הכינוס נרשמה כתובת אחרת ("צייזניק 7 אשדוד"). די לכך בהסבר העד כי :"מבחינתנו כשהוא לקח את ההלוואה הכתובת ברח' העצמאות זו הכתובת שמסר" (ר' עמ' 21 ש' 25). הבנק לא נדרש בנסיבות העניין, למעקב אחר החייב. כך גם אם החייב היה בדירה שכורה אחת ועבר לאחרת, או כל הסבר אחר, אין בעובדה זו כדי ללמד על תקלה כלשהי במחשבי הבנק ו/או על כך שלא ניתן לסמוך על אלה. טענת ב"כ הנתבע בסיכומיו כי: "אם אנחנו מגלים שהרישומים של הבנק לא מדויקים (והכוונה לעניין הכתובת - תוספת שלי ע.ז.) אני סבור שגם במקומות אחרים זה יכול לקרות להם" (ר' הטענה בעמ' 39 ש' 12-11), מוטב היה שלא תטען, מאשר תטען. יש בטענה זו להקרין, על סוג הטענות שהועלו ואשר היוו מעין "מסע דיג".

ד. סיכומי הנתבע (כמו גם חלק מהשאלות שהועלו בחקירה עובר לכך), כללו מידע אשר לא הוכח ואשר די בכך כדי להתעלם ממנו (כך לדוגמא הטענה כאילו החייב היה מנהל של הנתבע, או כאילו החייב עובד בנמל אשדוד והוא ידוע בהיותו בעל קשרים, או כאילו הנ"ל מרוויח 25,000 ₪ לחודש ועוד טענות כיד הדמיון הטובה).

ה. הנתבע אומנם טען בחקירתו כי לא נשלחו לו מסמכים כלשהם מטעם הבנק, ברם - לא הובהר כיצד עניין זה קשור למחלוקות עליהם הוסכם. הבנק מצדו בשים לב לגדר המחלוקת, לא הביא ראיות מטעמו בסוגיה זו.

ו. גם בסיכומיו לא חדל ב"כ הנתבע מלהפנות למו"מ שהתנהל בין הצדדים לצורכי פשרה, עובר להליכים בלשכת ההוצאה לפועל. אין לי אלא להסכים עם ב"כ התובע כי מו"מ ממין זה, דינו להישאר חסוי מפני בית המשפט, אלא אם קיימת הסכמה לחשוף אותו. איני מוצאת להתייחס לטענות שהועלו, בהקשר זה, באשר לעבירה אתית שדינה להתברר במקום אחר. מכל מקום, אפילו אם הייתה במסגרת אותו מו"מ ,מחלוקת באשר לגובה שכ"ט עו"ד שייגבה, איני סבורה שיש מקום לטענה כי דבר זה מביא את המקרה לגדר סעיף 6 לחוק הערבות ("גרם הנושה לאי מילוי החיוב הנערב מופטר הערב"). ר' הטענה בעמ' 37 החל מש' 15.

ז. עד התביעה אומנם אמר שקיים נוהל ברור באשר לדרך גביית חובות מחייבים, אך אין מקום לתמיהה מדוע זה לא הוצג. עלה כי במקרה דנן נודע כאמור לבנק על צוי הכינוס במקביל להפסקת התשלומים על ידי החייבים. ממילא אותו נוהל לא רלוונטי למקרה דנן.

כדי להסיר ספק אבהיר כי אין בהתייחסותי לנקודות דלעיל לשנות מחריגת הדברים מגדר המחלוקת באופן שלכאורה מדובר, בהתייחסות מעבר לנדרש.

1. בשולי הדברים אעיר כי הן בקדם המשפט והן במועד החקירות והסיכומים - נעשו אין ספור ניסיונות, בין הצדדים, להגיע להסכמה בדרך של פשרה. למטרה זו אף, ניתנו מספר הפסקות (באופן שדיון שהיה אמור להיות קצר, נמשך על-פני יום דיונים מלא). אף שלא נכחתי בחלק מהמגעים, הייתה התרשמותי כי התובע היה מוכן להתגמש וללכת כלפי הנתבע, בשים לב לכך שאין הוא החייב אלא ערב בלבד. לצערי, נכונות זו לא סייעה, בין מחמת עמדת הנתבע עצמו ובין מחמת עמדת בא כוחו (אשר התייחס אליו "כ -"שה תמים", אשר יש להגן ולשמור עליו, כך לדבריו. עמדה לאורה לא התאפשר מו"מ ישיר בין הצדדים, ללא מעורבות של עורכי הדין. מו"מ אשר ייתכן והיה מביא ההתדיינות לידי גמר, בתוצאה שונה מזו שבפסק הדין). משלא הסתייעה אותה פשרה ומאחר ונדחות הטענות בשני הראשיים הרלוונטיים להכרעה - הרי שיש לאפשר לתובע להמשיך בהליכי ההוצל"פ אשר נעצרו עת הוגשה ההתנגדות.
2. אני מסכימה עם ב"כ התובע כי בסופו של יום נלקח תיק פשוט וברור ועקב טענות מרובות וחלקן מיותרות (ר' לדוגמא בגוף ההתנגדות - ציטוט ו/או הפנייה לכמעט כל הוראות חוק הערבות) - נגרם בזבוז זמן שיפוטי, ללא הצדקה ממשית. בנסיבות העניין, אף שמדובר בערב, גם אם אין מקום לפסיקת הוצאות או שכ"ט עו"ד לדוגמא (כפי שהתבקש), הרי שלכל הפחות יש מקום לפסוק בנ"ל סכום המשקף העלות הממשית.
3. בהמשך לכל האמור נדחית אפוא התנגדות הנתבע.

התובע רשאי להמשיך בהליכי ההוצל"פ בהם החל. הליכים אלה עמדו במועד פתיחתם על סך של 37,700 ₪ ועת הנתבע הסכים בעדותו כי לא שילם דבר על חשבון החוב, יש להוסיף לאותו סכום את הריבית כמצוין בבקשה לביצוע שטר החוב. מטבע הדברים יתווספו שם גם הוצאות ושכ"ט הנוגעים לאותו הליך ואשר אינם מעניין תיק זה.

באשר להליכים שהתנהלו בבית המשפט, ישלם עוד הנתבע בגין שכ"ט ב"כ התובע, סך מעוגל וכולל של 10,500 ₪ (האמור נקבע בשים לב לכך שגובה החוב עומד כיום על כ- 60,000 ₪ וכן בשים לב להליכים שהתקיימו, בין בפניי ובין לפני שהועבר התיק לטיפולי).

פסק הדין יומצא לצדדים.

ניתן היום, י' ניסן תשע"ד, 10 אפריל 2014, בהעדר הצדדים.