התביעה שבפני היא תביעת שיבוב של המוסד לביטוח לאומי לפי ס' 328 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה-1995 בגין תאונה מיום 29.6.03 בה נפגע ח.א. (להלן: הנפגע).

התביעה התנהלה בפני כבוד השופטת פורר, אשר גם שמעה את העדים. לאחר שמיעת העדים, ניתנה החלטה לפיה קיימות נסיבות המונעות ישיבתה של כבוד השופטת פורר בדין לפי ס' 15(ב)(7) לכללי אתיקה לשופטים, התשס"ז – 2007, ולפיכך הועברה התביעה להכרעת מותב אשר לא היתה לו האפשרות להתרשם מהעדים באופן ישיר. על כן, לאחר שמיעת סיכום טענות הצדדים, פסק הדין מבוסס על התצהירים על נספחיהם, ופרוטוקול החקירה הנגדית.

נסיבות התאונה

1. ארבעה עדים העידו בפני כבוד השופטת פורר באשר לנסיבות התאונה. הנפגע, הנתבע 5, אחיו של הנפגע 5, וכן הנתבע 6. מהעדויות עולות העובדות הבאות, אשר כמעט ולא היו שנויות במחלוקת.
2. הנפגע עבד כנהג משאית. המשאית היתה בבעלות הנתבעת מס' 1 (להלן גם רועי תשתיות), ובוטחה בביטוח חובה אצל הנתבעות 3 ו- 4.
3. ביום 29.6.03 נסע הנפגע במשאית לאתר בניה בשכונת בית וגן, שם הועמסו על המשאית משטחי אבנים משתלבות. הנפגע הסיע את משטחי האבן לאתר בניה ברמת רחל, שם נפרקו המשטחים על מנת שייעשה באבנים שימוש במקום. לאחר נסיעה זו, חזר הנפגע לאתר הבניה בבית וגן, והחל להעמיס את המשאית בשנית. העמסה זו (כמו קודמתה) נעשתה באמצעות מחפרון שהיה בבעלות הנתבעת 1, נהוג על ידי הנתבע 5, ומבוטח לפי פקודת רכב מנועי על ידי הנתבעת 2 (להלן: המחפרון).
4. על פי תעודת עובד ציבור ממשרד התחבורה מיום 22.4.04:

"יעוד המחפרון הוא ביצוע עבודות תשתית. המחפרון רשאי להרים ולהעמיס משאות (אדמה, חול, זיפזיף וכדומה) כשהם מונחים בתוך הכף (על פי קיבולת הכף ושאינם גולשים או חורגים מחוץ לנפח הקעור של הכף). אין להרים לגובה משאות באמצעות כף המחפרון כשהם קשורים על ידי חבלים לשיני הכף היות ואין זה יעודו והדבר אף מנוגד להוראות הבטיחות."

1. למרות האמור, על מנת להעמיס את המשטחים על המשאית, נקשרו חגורות לשיני כף המחפרון, והמשטחים נקשרו באמצעות אותן חגורות אל הכף. הנפגע עמד על המשאית, וכיוון את נהג המחפרון להוריד את הכף, כאשר ידו הימנית אוחזת בכף המחפרון, והיד השניה בחגורות המחוברות למשטח. בשלב כלשהו, ככל הנראה בשל טעות של נהג המחפרון (הנתבע 5), נסגרה כף המחפרון על כף ידו הימנית של הנפגע. אירוע זה יכונה להלן "התאונה".
2. התאונה הינה תאונת עבודה, והנפגע קיבל ומקבל מהמוסד לביטוח לאומי דמי פגיעה וגמלת נכות. מעבר לכך, הגיש הנפגע תביעה נגד המעביד ונגד הנתבעת 2, כמבטחת המעביד וכמבטחת המחפרון בביטוח חובה. התביעה נגמרה בהסכם פשרה לפיו קיבל הנפגע פיצוי מהנתבעת 2, וזאת מבלי להודות בחבות ובקיומו של כיסוי ביטוחי.
3. על פי הפוליסה של המעביד, הנתבעת 2 מבטחת את המעביד וקבלני המשנה שלו. אולי משום כך לא התחדדה כל צרכה בתביעת הנפגע חלוקת האחריות בין המעביד לבין הנתבעת 1. ואולם, כיוון שלתובע שבפני אין עילת תביעה נגד המעביד, עיקר הדיון בפני נסוב סביב חלוקת אחריות זו.
4. המעביד והנתבעת 1 היו שתי חברות בבעלות מלאה של הנתבע 6 ובניהולו (סעיף 2 לתצהיר הנתבע 6, וכן עמ' לפרוטוקול 23 ש' 1 – 12). הנתבע 6 העיד שהנהלת החשבונות של כל חברה בוצעה בנפרד (עמ' 25 ש' 11). עוד על פי עדותו של הנתבע 6, כל מסמכי הנהלת החשבונות של שתי החברות, כמו גם מסמכים אחרים ובהם פוליסות הביטוח של שתיהן אינן ברשותו, שכן המסמכים נתפסו על ידי שלטונות המס, במסגרת חקירה שנוהלה נגדו, חקירה שהובילה להליכים פליליים, במסגרתם אף הורשע.
5. כל העדים העידו שהם עבדו אצל אחת משתי החברות או אצל שתיהן. כאמור, מתלושי השכר של הנפגע ומטופס התביעה למוסד לביטוח לאומי, עולה שהנפגע עבד אצל המעביד, אולם נהג במשאית של הנתבעת 1. כאשר נשאל הנפגע האם הנתבע 6 היה המנהל של הנתבעת 1, העיד כי למיטב ידיעתו, מדובר באותה חברה (עמ' 15 ש' 29).
6. הנתבע מס' 5 עבד אצל הנתבעת 1 (ס' 5 לתצהירו של הנתבע 6) או אצל המעביד, כפי שעולה מסעיפים 2 ו- 3 לתצהירו:

"אני הועסקתי אצל חברת רועי תשתיות ופיתוח בע"מ כמפעיל מחפרון... באותו יום עבדתי כאמור אצל החברה הנ"ל וכן עבור חברת י.ש.כ.חי תעשיות בע"מ. באותו יום התבקשנו על ידי החברות הנ"ל וכן המנהל ירון כהן להעביר משטחי אבנים משתלבות מאתר עבודה של החברה בבית וגן..."

וכן עמ' 10 ש' 16:

"ש. איפה עבדת בזמנו?

ת. עבדתי עם רועי תשתיות עם ירון כהן שהוא גם מנהל של י.ש.כ.חי.

ש. י.ש.כ.חי זו אותה חברה?

ת. כן."

1. בעמ' 12 ש' 17 העיד הנתבע 5 שהוא אינו זוכר בדיוק באיזו חברה מבין השתיים עבד, הוא רק ידע לומר שעבד אצל הנתבע 6 (ר' גם בעמ' 14 ש' 12).
2. על פי ס' 2 לתצהירו של נהג המחפרון השני, אחיו של הנתבע 5, הוא היה עובד הנתבעת 1 ש"ביצעה פרויקטים עם" המעביד. ואולם, בחקירתו הנגדית כאשר נשאל איפה עבד בזמן האירוע, הוא השיב שאצל הנתבע 6 (עמ' 8 ש' 21), ובהמשך הסביר שלדעתו המעביד והנתבעת 1 הן אותה חברה, אלא שהחליפו לה שם (עמ' 9 ש' 5).
3. על פי תצהיר הנפגע, מעבידתו היתה הקבלן הראשי בשני האתרים, הן זה שברמת רחל והן זה שבבית וגן (ס' 4 לתצהיר). הנתבע 6, שניהל הן את הנתבעת 1 והן את המעביד העיד שהוא אינו זוכר מי משתי החברות עבדה בפרויקט בבית וגן (עמ' 26 ש' 32 – עמ' 27 ש' 1). אולם לאחר מספר שאלות מדריכות של ב"כ התובע, השיב שהנתבעת 1 היתה קבלן משנה של המעביד:

"ש. אתה שולח לשטח... שניהם עובדים באותו מקום בבית וגן, האם רועי תשתיות היו קבלן משנה של שניכם?

ת. בהרבה מקרים כן, אני לא זוכר אם במקרה הספציפי הזה כן.

ש. רועי תשתיות מבוטחת על פי הפוליסה הזו בכל הארץ על פי תפיסתך, אבל הפוליסה הזו היא של י.ש.כ.חי, אתה מבין מה אני שואל?

ת. רועי היתה קבלן משנה של י.ש.כ.חי". (עמ' 27 ש' 2 – 7)

1. הנה כי כן, קשה לקבוע היום מסמרות לגבי החלוקה בין המעביד לבין הנתבעת 1, שכן ההפרדה ביניהן לא היתה ברורה לעדים עצמם. על אף שהנתבע 6 העיד שכל חברה נוהלה בנפרד, עם מערכת הנהלת חשבונות נפרדת, הנפגע הועסק על ידי חברה אחת (י.ש.כ.חי, המעביד) בנהיגה על משאית שהיתה בבעלות החברה האחרת (רועי תשתיות, הנתבעת 1). הנהגים האחרים נהגו אף הם בכלי עבודה שהיו בבעלות הנתבעת 1.
2. נוכח אי הבהירות העולה מהעדויות, ובהתחשב בחלוף הזמן ממועד התאונה (29.6.03) ועד שנשמעו העדויות (14.12.15), אשר כאמור לא נשמעו בפני, אני סבורה שיש להעדיף הסקת מסקנות מהמסמכים. לפיכך, אני קובעת כי י.ש.כחי, אשר הוציאה תלושי שכר לנפגע, ואף רכשה את פוליסת הביטוח לאתר, היא המעבידה של הנפגע והקבלן הראשי.
3. הצדדים נחלקו בשאלה מי היה מעסיקו של הנתבע 5, אשר נהג במחפרון בעת התאונה, האם המעבידה (כטענת הנתבעים) או הנתבעת 1, כטענת התובע. כל אחד מהצדדים סבור היה שהנטל להוכיח את טענתו מוטל על משנהו. על פניו, נראה לומר שהנתבעת 1, אשר בבעלותה המחפרונים, היא מעסיקת הנהג, הנתבע 5, ונושאת באחריות שילוחית למעשיו. הדבר עולה גם מדבריו של נתבע זה, אשר לכאורה אין לו אינטרס להעיד כך או כך. הוכחת נחרצת לזהות המעביד יכולה היתה להמצא בתלושי השכר של הנתבע 5 אצל הנתבעת 1 ו/או המעביד, או בהגשת דו"ח רציפות אצל המוסד לביטוח לאומי. כיוון שהנתבע 5 הוא בעל דין, וגם אחד העדים, ניתן היה לקבל על נקלה הסכמתו להגשת מסמכים אלו. הדבר לא נעשה, לא על ידי התובע ולא על ידי הנתבעות 1 ו- 2. בנסיבות אלה, אין לי אלא לקבוע על פי הגיון הדברים, שהחברה שהכלים היו בבעלותה היא החברה שהעסיקה את הנהגים של אותם כלים. אני ערה לכך שהדבר אינו נקי מספקות במקרה דנן, שכן הנפגע עצמו הועסק על ידי חברה אחת ונהג במשאית בבעלות החברה השניה, אולם בהתחשב גם בנוסח התצהיר ועדותו של הנתבע 5, כך אני קובעת.
4. הנתבע 6, על פי עדותו, היה עובד ומנהל של שתי החברות, ושתיהן נושאות באחריות שילוחית למעשיו.

טענות הצדדים

1. מלכתחילה התביעה הוגשה בטענה שהתאונה היא תאונת דרכים כהגדרתה בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה - 1975. יחד עם זאת, במהלך הסיכומים, חזר בו התובע מטענה זו, וביקש לצמצם תביעתו לתביעה בעילה לפי פקודת הנזיקין.
2. בסיכומיהם, אף אחד מהצדדים לא העלה טענה לפיה האירוע הוא תאונת דרכים תוך כדי שימוש במשאית, ולפיכך יש לראותם כמוותרים על טענה זו, ולא בכדי. לא יכול להיות ספק שמשטח המשאית לא היווה אלא זירה לתאונה, ולא נעשה בה כל שימוש, תחבורתי או אחר, בשעה שאירעה. בנסיבות אלה, דין התביעה נגד הנתבעים 3 ו- 4 להידחות.
3. ואולם, הנתבעים 1 ו- 6 עמדו על הטענה לפיה התאונה היא תאונת דרכים כהגדרתה בחוק, שכן התאונה אירעה עקב ניצול הכח המכני של המחפרון, ולפיכך, אין להטיל עליהם כל אחריות.
4. אשר על כן, הסוגיה הראשונה בה יש לדון היא שאלת סיווג האירוע. במידה וייקבע שהאירוע הוא תאונת דרכים, חלים על המקרה הוראות ההסכם בין התובע לבין הנתבעת 2 כמבטחת המחפרון, ויש להטיל עליה את מלוא האחריות לאירוע, ולחייבה בשיעור של 80% מסכום התביעה, על פי הוראות ההסכם בין התובע לבין הנתבעת 2.
5. במידה וייקבע שהאירוע אינו תאונת דרכים כהגדרתה בחוק, לטענת התובע, יש להטיל את מלוא האחריות, או לחלופין את רובה על הנתבעת 1, כמעבידתו של הנתבע 5, אשר ברשלנותו סגר את כף המחפרון על ידו של התובע, וכמי שמנהלי עבודה מטעמה נתנו למפעילי המחפרונים את ההנחיה כיצד לבצע את העמסת המשאית ופריקתה באמצעותם. לטענת התובע, על אף שהתאונה אירעה פיזית בבית וגן, התובע נשלח לשם להביא משטחי אבן כחלק מעבודתו בפרויקט ברמת רחל. לפיכך, לטענת התובע, פוליסת הביטוח של המעביד לפרויקט של רמת רחל מכסה את נסיבות המקרה. התובע מוסיף וטוען שהנתבעת 1 הועסקה בפרויקט ברמת רחל כקבלן משנה של המעביד, ולפיכך אף היא מכוסה בפוליסה זו. לחיזוק טענה זו טוען התובע שכל כלי הרכב היו בבעלות רועי תשתיות, ובכלל זה גם המחפרון שעבד ברמת רחל בפריקת המשטחים.
6. הנתבעת 2 הכחישה הכיסוי הביטוחי לאירוע הנטען. לטענתה, הפוליסה בה מבוטחת הנתבעת 1 היא פוליסה המכסה רק את פרויקט הבניה ברמת רחל, בעוד שהתאונה אירעה בפרויקט בבית גן, אשר אינו מכוסה בפוליסה. הנתבעת 2 הוסיפה וטענה כי אף אם התאונה מכוסה בפוליסה, את האחריות, רובה ככולה יש לייחס למעבידתו של הנפגע, בתור מי שהעסיקה את הנתבע 6 שהיה מנהל העבודה. הנתבעת 2 הוסיפה וטענה כי התובע לא עמד בנטל להוכיח שמפעיל המחפרון, הנתבע 5, היה עובד של הנתבעת 1.
7. הנתבע 6 הצטרף לטענות הנתבעת 1, והוסיף וטען כי אף אם יש מקום להטיל עליה חובה לפצות את התובע, אין מקום להטלת אחריות אישית עליו, בעיקר בשים לב לכך שהוא לא נכח במקום בשעת התאונה.
8. נוסף על כל הטענות האמורות, קיימת מחלוקת בין הצדדים על שיעור נזקי הנפגע, אשר אם הוא נמוך מסכום הגמלאות שמשולם על ידי התובע, יש לגזור ממנו את שיעור השיבוב.

טענות אלו ידונו להלן בהרחבה, אחת לאחת.

התאונה אינה תאונת דרכים

1. בסעיף 1 לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה – 1975 (להלן: החוק) מצוייה הגדרת המונח "תאונת דרכים":

"תאונת דרכים" - מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה; יראו כתאונת דרכים גם ... מאורע שנגרם עקב ניצול הכוח המיכני של הרכב, ובלבד שבעת השימוש כאמור לא שינה הרכב את ייעודו המקורי;..."

1. לטענת הנתבעת 1, התאונה אירעה עקב ניצול הכח המכני של המחפרון לשם סגירת הכף, ולפיכך חלה החזקה המרבה, בעוד שלטענת הנתבעת 2, בעת השימוש במחפרון הוא שינה את ייעודו המקורי, ולפיכך חלה החזקה הממעיטה. את עיקר טענותיהן מבססת הנתבעת 2 על פסק הדין בע"א 7481/00‏ פטאפטה נ' אבו עבד, פ''ד נו(3) 707 (2002), אשר נסיבותיו, לטענתה, דומות עד מאד לנסיבות המקרה שבפנינו. גם בפסק הדין בעניין פטאפטה נידונה תאונה שאירעה תוך שימוש במחפרון לשם הרמת משא, כאשר המשא נקשר לשיני המחפרון באמצעות חגורות. גם במקרה שם, כף המחפרון נעה באמצעות הכח המכני של הרכב.

דיון והכרעה

1. אכן, רב הדמיון בין התאונה לבין נסיבות המקרה שנדון בעניין פטאפטה, אם כי ישנם הבדלים. במקרה שם, החגורה נקרעה, המטען נפל ממנה ופגע בנפגע. במקרה כאן, הרצועות נותרו שלמות, והנפגע נפגע מכף המחפרון בעצמה, ולא כתוצאה מהישמטות המטען ממנה.
2. על אף הבדל זה בין נסיבות התאונה, הכללים שנקבעו בפסה"ד בעניין פטאפטה נכונים גם בענייננו:

"החזקה הרואה במאורע שהתרחש עקב ניצול הכוח המכני של הרכב תאונת דרכים חלה רק מקום שבו לא שינה הרכב בעת השימוש "את ייעודו המקורי"...

במקרה נושא ערעור זה נוצל הכוח המכני של המחפרון לייעוד שמעולם לא היה ייעודו המקורי. למחפרון ייעודים אחדים. פעולת חפירה באמצעות כף החפירה המותקנת בו היא אחד מייעודיו. במהלך פעולת החפירה משמשת הכף גם לפינוי העפר ממקומו על^-מנת שיהיה ניתן להעמיק חפור. שינוע העפר הנחפר בכף נכלל אפוא בגדר ייעודיו של המחפרון. שיני הכף נועדו להינעץ בעפר; הן לא נועדו לשמש מתלה לרצועות מאולתרות שתשמשנה להנפת חפצים. כף המחפרון לא נועדה לשמש מנוף או מתלה – כך הוכח במשפט."

1. גם במקרה שבפני הוכח שקשירת רצועות לשיני המחפרון לצורך הנפת מטענים היא אלתור מסוכן, וכי לא לכך נועדו שיני המחפרון. על פי תעודת עובד הציבור ממשרד התחבורה, המחפרון רשאי להרים ולהעמיס משאות כשהם מונחים בתוך הכף, אולם קשירת חבלים לשיני הכף לשם הרמת המשאות חורגת מייעודו של המחפרון.
2. אמנם, בית המשפט בעניין פטאפטה קבע גם כי אין קשר סיבתי בין ניצול הכח המכני לבין נפילת המטען עקב קריעת הרצועה, בעוד שכאן אין ספק שקשר סיבתי כאמור מתקיים, שהרי לא ניתן לסגור את הכף אלא תוך ניצול הכח המכני של המחפרון. אלא שבית המשפט שם קבע מפורשות שקביעתו בסוגיית הקשר הסיבתי נאמרת למעלה מהצורך, שכן די בקביעה לפיה הרכב שינה מייעודו על מנת לדחות את הטענה לפיה התאונה היא תאונת דרכים:

"מששינה הרכב את ייעודו, שוב אין תחולה לחזקה מרבה זו. למעלה מן הדרוש ניתן לומר כי ספק רב גם אם נתקיים במקרה זה קשר סיבתי^-משפטי בין ניצול הכוח המכני של המחפרון לבין התוצאה." (ההדגשה אינה במקור – מ.צ'.)

1. לפיכך אני קובעת שהובלת מטענים באמצעות קשירתם לשיני כף המחפרון היא שינוי ייעודו, ולפיכך התאונה אינה תאונת דרכים.

האחריות לתאונה

1. אף אחד מהצדדים בפני לא הכחיש שהתאונה אירעה בשל אי הקפדה על הוראות הבטיחות, והפעלה של המחפרון בצורה רשלנית שגרמה לכך שכף המחפרון נסגרה על כף ידו של התובע, ולא בכדי. מתעודת עובד הציבור עולה ששימוש במחפרון לשם הרמת משאות על ידי קשירתם רצועות לשיני המחפרון מנוגדת לכללי הבטיחות, ולפיכך אין חולק שהפעלת המחפרון באופן זה היתה רשלנית. המחלוקת היא על מי מבין האנשים והחברות המעורבים יש להטיל את האחריות.
2. נראה כי (גם) במקרה זה, התאונה אירעה בשל התרשלותם של כל המעורבים.
3. בראש ובראשונה, תקנות הבטיחות בעבודה (עבודות בניה), תשמ"ח-1988 (להלן: תקנות הבניה) מחייבות מינוי מנהל עבודה, עליו מוטלת החובה לוודא שכל הגורמים באתר בניה פועלים על פי כללי הבטיחות, וזאת על מנת להגן על שלומם ובריאותם של העובדים באתר, ולמנוע פגיעה בתאונות כגון התאונה דנן.
4. הנפגע, הנתבע 5 ואחיו, נהג המחפרון השני, כולם העידו שקיבלו הוראות מהנתבע 6, מנהל שתי החברות המעורבות, וכן ממנהלי עבודה שהיו במקום ואשר את שמם לא זכרו. ואולם, לא די בכך שבשטח יסתובב "מנהל" כדי לצאת ידי חובת מינוי "מנהל עבודה" כמשמעו בתקנות. תקנה 3 לתקנות הבניה קובעת את כישוריו של מנהל העבודה והשכלתו, ותקנה 2 לתקנות מחייבת מתן הודעה למפקח העבודה האיזורי על מינוי מנהל עבודה. הלכה היא כי

"ללא הודעה כזאת, המינוי אינו קיים וכאילו לא היה. לא הודעת - כאילו לא מינית, גם אם בפועל היה מנהל עבודה." (ע"א 878/06 דב טרויהפט נ' דוד עטיה (4.1.09))

1. בהעדר מנהל עבודה, "מבצע הבניה" כהגדרתו בתקנות, הוא הכתובת ממנו ייפרע הנפגע. לא הובאה בפני כל ראיה לכך שנמסרה הודעה על מינוי מנהל עבודה כדין, ולפיכך, אני קובעת שאת האחריות לשמירה על כללי הבטיחות יש להטיל על מבצע הבניה, דהיינו על הקבלן הראשי, המעביד.
2. מעבר להיותו "מבצע הבניה", המעביד חב בחובת זהירות מוגברת כלפי עובדו, הנפגע. גם מכוחן של חובות זהירות אלה, יש להטיל על המעביד אחריות לתאונה.
3. גם כאן, הטלת אחריות על המעביד אינה שוללת אחריות גם מהנתבעת 1 ומהגורמים האחרים המעורבים. הנתבעת 1 היא שהעסיקה את נהג המחפרון, אשר טעות שלו גרמה לסגירת הכף על ידו של הנפגע, והיא אחראית באחריות שילוחית למעשיו. במתן הוראות בטיחות נכונות למפעילי המחפרונים המועסקים על ידה, יכולה היתה הנתבעת 1 למנוע את התאונה. נתבעת זו היא האחראית הכמעט ישירה לנזק. יצויין כי הנתבעת 1 אפילו לא טענה שניתנו על ידה הוראות בטיחות, אשר עובדיה, מפעילי המחפרונים, סטו מהן. היפוכו של דבר. על פי עדות הנתבע 6, מנהל הנתבעת 1, הוא ראה פעמים רבות כיצד מפעילי מחפרונים מרימים משאות באמצעות חגורות שנקשרות לשיני כף המחפרון, וסבר שזוהי דרך המלך להפעלת המחפרונים (עמ' 22 ש' 17 – 24). הנתבע 6 העיד עוד כי מנהלי העבודה של הנתבעת 1 והמעביד "מן הסתם" הדריכו את העובדים באתר לעבוד כפי שעבדו (עמ' 26 ש' 22-23). בנסיבות אלה, יש להטיל גם על הנתבע 6 אחריות לתאונה. יצויין, כי גם המעביד אחראי באחריות שילוחית למעשי הנתבע 6, שכן הנתבע 6 היה גם עובדו של המעביד.
4. חלוקת האחריות בין הגורמים השונים היא מלאכה קשה:

"חלוקת האחריות בין מעוולים במשותף על פי מידת האשם הרובצת לפתחו של כל אחד מהם אינה פשוטה. מטבע הדברים, מדובר בהערכה של משקלם היחסי של התנהגויות ושל גורמים שונים ומגוונים, ואין הדברים ניתנים לקביעה מדויקת." (ע"א 878/06 לעיל)

1. בע"א 7130/01 סולל בונה בנין ותשתית בע"מ נ' יגאל תנעמי, נח(1) 1 (2003) הוטלה 90% מהאחריות על הקבלן הראשי, שלא היה מעבידו של הנפגע. אולם, בית המשפט שם הדגיש כי עובדיו של הקבלן הראשי הם שיצרו במו ידיהם את הסיכון שהתממש וגרם לתאונה. חלקו של המעביד, אשר לא היתה לו כמעט שליטה על האתר או על העובדים שגרמו לאירוע, הוערכה ב- 10%.
2. במקרה אחר נקבע שחלקו של הקבלן הראשי, שלו שליטה מוחלטת על המתרחש באתר הבניה, יעמוד על 80%, וחלקה של המעבידה שהיא חברת כח אדם, יעמוד על 20% (ר' ע"א (חי') 2898/04 אריה שרותי כוח אדם בע"מ נ' צמנטכל הנדסה ויזום הצפון בע"מ (29.11.05), אשר אושר בפסק דינו של בית המשפט העליון ברע"א 12/06 צמנטכל הנדסה וייזום צפון בע"מ נ' אריה שירותי כ"א בע"מ (19.9.07)).
3. לעומת זאת, כאשר הוטלה אחריות על קבלן ראשי רק בשל אי מינוי מפקח על העבודה, אבל האחריות על מהלך הדברים היתה מוטלת על קבלני משנה, אשר לא ברור היה מי מהם העסיק את הנפגע, חילק בית המשפט את האחריות כך שעל הקבלן הראשי הוטלה אחריות בשיעור 20%, ועל כל אחד משני קבלני המשנה הוטלה 40% מהאחריות (ע"א 1062/15 והבי והבי נ' חאלד כמאל נזאל (10.05.2016)). יצויין כי במקרה שם אף אחד מהנתבעים לא היה מעסיקו של הנפגע.
4. כאשר המעסיק הוא זה שבפועל גרם במו ידיו לתאונה, אשמתו הועמדה על 70%, ולקבלן הראשי יוחסה אחריות בשיעור 30%:

"מדובר במקרה קיצוני בחומרתו, כאשר המעסיק, במו ידיו ממש, גרם לכך שהנפגע ייפול מפיגום, כאשר אמצעי הזהירות שהתחייב לנקוט בהם היו פשוטים, ללא כל עלות, ולא נדרשת כל מיומנות מיוחדת כדי לנקוט בהם... יש לאמוד את חלקו היחסי באחריות של המעסיק אל מול אחריותה של נ.צ.ב, שהייתה אחראית לדאוג להימצאות מנהל עבודה שאופי אחריותו היא "פיקוחית", מבלי להפחית מחשיבותו של עניין זה. לקיומו של גורם אחד שתפקידו לדאוג לקיום הוראות הבטיחות, תוך יצירת תיאום בין הגורמים השונים העובדים באתר, יש חשיבות רבה ביותר ולהפרת חובה זו יש, ככלל, לייחס משקל ממשי בחלוקת האחריות. ואולם, בנסיבותיו המיוחדות של המקרה דנא, כשתרומת המעסיק לתאונה היא כה ישירה ו"בוטה", נראה שאשמו גדול יותר בשיעור ממשי מזה של בעלי המתחם. אציע, אפוא, לחבריי, להעלות את שיעור אחריותו של המעסיק ולהעמידו על 70 אחוזים. משמעות קביעה זו היא שחלקה של נ.צ.ב באחריות לנזקי הנפגע יעמוד על 30 אחוזים (כפי שגם נקבע בבית המשפט המחוזי)." (ע"א 1051/14 עדן טבע מרקט בע"מ נ' המוסד לביטוח לאומי (30.8.15))

1. על פי העדויות שנשמעו בפני, המעביד היה גם הקבלן הראשי בפרויקט הבניה של רמת רחל, אשר לצורך ביצועו נדרש הנפגע להביא את משטחי האבן באמצעות המשאית בה נהג, אולם לא ניתן לומר שהוא או עובדיו גרמו לתאונה במו ידיהם. לפיכך אני סבורה כי אחריותו כ"מבצע בניה", כמעביד, וכמי שנושא במחצית אחריותו השילוחית של הנתבע 6 היא בשיעור 50%, ואילו הנתבעת 1 אחראית ל- 50% מנזקי הנפגע. כיוון שהתובע אינו רשאי לתבוע בגין חלקו של המעביד, זכאי התובע למחצית הסכומים ששילם.

הכיסוי הביטוחי אצל הנתבעת 2

1. הנתבעת 2 הוציאה פוליסת עבודות קבלניות, בה שם המבוטח הוא י.ש.כ.חי תשתיות בע"מ ו/או קבלני משנה. על פי התוספת לפוליסה (ה"רשימה") שצורפה לפוליסה, מקום העבודה הוא "בכל רחבי הארץ". בעמ' 5 לרשימה מופיע התנאי הכללי הבא:

"על המבוטח להודיע לפני תחילת הפרויקט את הפרטים הבאים: תאור הפרויקט, שווי הפרויקט, אתר הפרויקט ותקופת ביצוע הפרויקט.

פרויקטים שלא ידווחו לפני תחילת ביצועם לא יהיו בכיסוי.

כל פרויקט אשר תיאורו יחרוג מתיאור הפרויקטים המבוטחים כמתואר לעיל, וכן כל פרויקט ששוויו מעל 1,000,000 ₪ לא יהיו בכיסוי לפי תנאי הפוליסה ההצהרתית, ולגביהן ייקבעו תנאים בנפרד."

בהמשך קיימת רשימה של הפרויקטים המדווחים, והפרויקט ברמת רחל בכלל זה. אולם הפרויקט בבית וגן לא דווח.

התובע, הנתבעת 1 והנתבע 6 סבורים שהנתבעת 2 מכסה את התאונה נשוא התביעה, ואילו הנתבעת 2 חולקת על כך.

1. לטענת הנתבעת 1, כיוון שהפוליסה חלה בכל רחבי הארץ, אין להחריג ממנה את הפרויקט בבית וגן. הנתבע 6 העיד כי הוא משוכנע שגם פרויקט זה דווח לנתבעת 2, כשם שכל יתר הפרויקטים דווחו, ושעל הנתבעת 2 הנטל להראות שלא קיימת אצלה פוליסה גם לפרויקט זה, נטל אותו היא לא הרימה, כשנמנעה מלהעיד מאן דהוא ממחלקת החיתום אצלה, ולהעמידו לחקירה הנגדית. הנתבע 6 מוסיף וטוען כי אלמלא רשויות המס היו מחרימות ממנו את כל מסמכי הנהלת החשבונות, היו בידיו מסמכים המוכיחים שהודיע לנתבעת 2 גם על הפרויקט בבית וגן. לפיכך, לשיטת הנתבעים 1 ו- 6 יש לחייב את הנתבעת 2 לשאת בנזקי התאונה.
2. לטענת התובע, התאונה אירעה אמנם בבית וגן, אולם היא אירעה כחלק מביצוע העבודות עבור רמת רחל, ולפיכך היא מכוסה בפוליסה. התובע הוסיף וציין כי העבודות עבור פרויקט רמת רחל יכולות להיות מבוצעות בכל רחבי הארץ, כפי שצוין בפוליסה במפורש. כל הובלה של חומרי בניה, ציוד או אנשים לאתר הבניה נועדה לקדם את מטרותיו כלולה בפרויקט המבוטח, ולפיכך מקימה לנתבעת 2 חבות. אמנם, ייתכן שלנתבעת 1 ישנו רווח משני כתוצאה מפינוי משטחי האבן משטח הפרויקט בבית וגן, שאף הוא פרויקט שבוצע על ידה, אולם עבודות אלו בוצעו בראש ובראשונה על מנת לקדם את הבניה ברמת רחל.
3. הנתבעת 2 טוענת כי התאונה, שאירעה באתר הפרויקט בבית וגן, אירעה תוך כדי ביצועו של אותו פרויקט, אשר נוכח העובדה שהוא לא דווח, אינו מכוסה בפוליסה. הנתבעת 2 הכחישה קיומה של פוליסה נוספת, במסגרתה מבוטח הפרויקט בבית וגן. לטענת הנתבעת, הנטל להוכיח קיומה של פוליסה כאמור מוטל על הנתבעת 1, והיא לא עמדה בו. הנתבעת 2 מצביעה על כך שהנתבעת 1 יכולה היתה להעיד את סוכן הביטוח, ומשנמנעה מלעשות כן, יש להניח שעדותו היתה פועלת לרעתה.

דיון והכרעה

1. הנטל להוכיח קיומה של פוליסה מוטל על הטוען לקיומה. גם אם אקבל טענות הנתבעים 1 ו- 6 לפיהן רשויות המס נטלו את כל מסמכיהם במסגרת חקירה, הנתבעים אינם חסרי אונים, והמשפט מעמיד בפניהם די כלים להוכיח טענתם. בעקבות חקירת רשויות המס הוגשו כתבי אישום כנגד הנתבעים 1 ו- 6. כנאשמים, יש להניח שהנתבעים צילמו את חומר הראיות, ולפיכך יש להניח שהוא ברשותם. גם אם לא צילמו את חומר הראיות, הם היו רשאים לעשות כן, בין תוך כדי ניהול התיק הפלילי , ובין לאחר מכן. יתר על כן, תקנות סדר הדין האזרחי ודיני הראיות מקנים לנתבעים כלים להוכחת עובדות, גם בהתעלם מהתיק הפלילי. כך למשל רשאים היו לדרוש עיון ספציפי במסמך, או להזמין את נציגת מחלקת החיתום של הנתבעת 2 כעדה מטעמם, כאשר נוכחו לדעת שהנתבעת 2 מוותרת על עדותה. הנתבעים 1 ו- 6 לא עשו כל אלה, ולא הגישו ראיה לקיומה של פוליסה לפרויקט בבית וגן.
2. בנסיבות אלה, אני קובעת לנתבעת 1 היתה רק פוליסה אחת אצל הנתבעת 2, היא הפוליסה שתוארה לעיל. יצויין כי הדבר עולה בקנה אחד גם עם הגיון הדברים, שכן פרמיות הביטוח לנתבעת 2 שולמו במסגרת פוליסת עבודות קבלניות שהוגשה, ולפיכך יש להניח שלו רצתה הנתבעת 1 לרכוש ביטוח לאתר נוסף, היתה עושה זו על דרך של הכללתו בפוליסה הקיימת, כפי שעשתה לכל האתרים המופיעים ברשימה, ולא על דרך של רכישת פוליסה אחרת.
3. לא הוכחה גם הטענה לפיה, הנתבעת 1 ביקשה לכלול את הפרויקט בבית וגן במסגרת הפרויקטים שבוטחו בפוליסה, ולמרות בקשתה הפרויקט לא נכלל ברשימה. טענה זו נטענת כנגד מסמך בכתב, מבלי להביא לה ראיה כלשהי. אין די בעדות הנתבע 6 לפיה

"כמי שמכיר היטב את דרך התנהלותה של חברת י.ש.כ.חי, היא ביטחה את עצמה בפוליסת חבות מעבידים גם בכל הנוגע לאתר העבודה בבית וגן, וזאת באמצעות כלל חברה לביטוח בע"מ..." (ס' 11 לתצהירו).

1. הנתבע העיד על דרך התנהלות המעביד ככלל, מבלי להעיד על התנהלותה במקרה הספציפי. גם בחקירתו הנגדית נמנע הנתבע 6 מלהעיד מפורשות שהמעביד רכש ביטוח עבור הפרויקט הזה, והסתפק בלהעיד שהוא מאמין שכך נעשה. כך כאשר נשאל האם דיווח על הפרויקט ענה:

"אני מאמין שעשינו... לא אני אלא המשרד שלי מבצע ואני מאמין שהמשרד ביצע... אני מאמין שכן... אני מאמין במאה אחוז שדיווחו לסוכן הביטוח. לא יכול להיות שקרתה תאונה בסדר גודל כזה ולא דיווחו. אין לי את המסמך."

אמונה היא דבר חשוב, אבל לא די באמונה שדברים נעשו כדי לסתור מסמך המעיד על כך שהם לא נעשו. יתר על כן, מהסיפא של הדברים משתמע שהדיווח לסוכן הוא דיווח על התאונה, לא על קיומו הפרויקט לצורך תחולת הפוליסה.

1. בנסיבות אלה, לא הוכח שהנתבעת 1 או המעביד דיווחו על תחילת פרויקט בבית וגן, דיווח המהווה תנאי מקדים לתחולת הפוליסה.
2. יחד עם זאת, אין מחלוקת שהמעביד וקבלני המשנה שלו היו מבוטחים בביטוח מעבידים וביטוח צד ג' בגין עבודתם בפרויקט ברמת רחל, וכי "מקום העבודה הוא בכל רחבי הארץ". לטענת התובע והנתבעת 1, כל תאונה שמתרחשת לצורך קידום פרויקט זה בכל רחבי הארץ מכוסה בפוליסה, בעוד שלטענת הנתבעת 2 כל הפרויקטים בכל רחבי הארץ מבוטחים במקום ביצוע הפרויקט בלבד (ובלבד שהפרויקטים דווחו לה מראש ונכללו ברשימה).
3. המחלוקת בין הצדדים נעוצה במחלוקת בדבר פרשנות הפוליסה, או ליתר דיוק בדבר פרשנות הרשימה שצורפה לה, שכן הפוליסה כלל לא הוגשה כראיה, ולא ניתן לדעת מה כוללים תנאיה. בעניין זה נפסק כי

"עסקינן בפוליסת ביטוח. חוזה ביטוח, ככל חוזה אחר, יש לפרש באמצעות הכללים הרגילים החלים בפרשנות חוזים – קרי, התחקות אחר אומד דעתם של הצדדים כפי שהוא משתמע מלשון החוזה ומן הנסיבות החיצוניות (סעיף 25(א) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973; וראו ע"א 779/89 שלו נ' סלע חברה לביטוח, פ"ד מח(1), 221 (להלן פרשת שלו); ע"א 453/11 מ.ש מוצרי אלומוניום בע"מ נ' "אריה" חברה לביטוח בע"מ (2013) (להלן פרשת אריה)). אם לא ניתן לפרש את תכליתו הסובייקטיבית של החוזה, יש לקבוע את מטרתו העסקית על פי תכליתו האובייקטיבית. בפרשת שלו נפסק כי התכלית האובייקטיבית של חוזה הביטוח היא "התכלית הטיפוסית המתחשבת באינטרסים המקובלים על צדדים הוגנים ליחס החוזי. היא נלמדת מסוג ההסכם ומהטיפוס שאליו הוא שייך. היא נגזרת מהגיונו. היא מוסקת מלשונו". בבואנו לפרש את פוליסת הביטוח עלינו גם לזכור, כי ככלל יש לפרש על פי פרשנות מילולית רגילה, פשוטה והגיונית העולה מלשונה. כפי שכתב השופט דנציגר בפרשת אריה, "פירוש זה צריך להיות מתקבל על הלב ועל הדעת, שווה לכל נפש ומתיישב עם צרכי חיי היום-יום, והכול מתוך הנחה שהצדדים להתקשרות ביקשו ליתן ביטוי לכוונותיהם האמיתיות במילים שבחרו בתהליך הניסוח" (שם, פסקה 27). (רע"א 8502/15 א.א. קאר סנטר מוטורס בע"מ נ' הכשרה חברה לביטוח בע"מ (20.3.16))

1. בבואי לפרש את הפוליסה על פי הפרשנות המילולית הרגילה, נראה כי בפוליסה ישנה אבחנה בין הפרויקטים המבוטחים לבין המיקום הגיאוגרפי של ביצועם. כך, למשל, בעמ' 5 לתוספת לפוליסה נכתב כי "על המבוטח להודיע לפני תחילת הפרויקט את הפרטים הבאים: תאור הפרויקט, שווי הפרויקט, אתר הפרויקט ותקופת ביצוע הפרויקט". במילים אחרות, האתר אינו הפרויקט, והפרויקט לא בהכרח מתבצע באתר אחד.
2. בפועל, בכל רשימת הפרויקטים, והפרויקט דנן בכלל זה, מופיע תיאור הפרויקט, שוויו ותקופת הביצוע, אבל אין אזכור לאתר הפרויקט. בהעדר תיאור של אתר הפרויקט, אין מנוס מלחזור לראשיתה של הרשימה, בה מתואר מקום ביצוע העבודות כ"כל רחבי הארץ".
3. יצויין כי פרשנות זו עולה לכל הפחות עם אומד דעת המבוטח, שכן המבוטח העסיק את הנפגע כנהג משאית, אשר במסגרת תפקידו נדרש, מטבע הדברים, לעבוד בהובלות שונות, דהיינו גם מחוץ למקום ביצוע הפרויקט. מהעסקת עובדים שעיקר עבודתם נעשה מחוץ לאתרי הפרויקטים יש להניח שאומד דעתו של המבוטח היה שהעבודות הקבלניות מתבצעות גם מחוץ לאתרים אלו.
4. אף אם אניח שאומד דעתה של המבטחת היה שונה (ואין לי סיבה להניח כך), כללי הפרשנות לפוליסות ביטוח מחייבים העדפת אומד דעתו של המבוטח.

"היקף חבותה של המבטחת לנזקים שנגרמו למערערים נגזר בראש ובראשונה מחוזה הביטוח – הפוליסה (רע"א 3577/93 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' מוריאנו [1]). פרשנותה של פוליסת הביטוח נעשית, כעיקרון, על^-פי הכללים הרגילים החלים ביחס לפרשנות חוזים, קרי באמצעות עמידה על אומד^-דעתם של הצדדים (ראו: סעיף 25(א) לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 וכן ע"א 172/98 סלע חברה לביטוח בע"מ נ' סולל בונה בע"מ (להלן – פרשת סלע), בעמ' 326). עם זאת חוזה הביטוח כולל מאפיינים ייחודיים, המבדילים אותו מחוזים אחרים. מבין המאפיינים הללו ניתן להזכיר, בלי למצות, את היותו של מושא הביטוח – "הממכר הביטוחי" – מוצר שאינו מוחשי, את פערי הכוחות המקצועיים והכלכליים בין המבטח למבוטח, את היכולת המוגבלת של המבוטח לעמוד על מכלול הוראותיו ומשמעויותיו של חוזה הביטוח ולהשפיע על עיצובו של חוזה זה – שהוא על^-פי^-רוב חוזה אחיד – ואת האינטרס הציבורי בעידוד רכישת ביטוחים (ראו ד' שוורץ, ר' שלינגר "פרשנות חוזה הביטוח: פרשנות נגד המנסח ומבחן הציפיות הסבירות של המבוטח"). בשל המאפיינים האלה הותוו בפסיקה בארץ ובשיטות משפט אחרות כללים מסוימים לפרשנות פוליסת ביטוח, ובהם הכלל שלפיו מקום שבו נוסח הפוליסה אינו בהיר וברור די צורכו, יש לפרשה כנגד מנסחה (בדרך^-כלל המבטח), או הכלל שלפיו בפירוש הפוליסה יש לשאוף לכיבוד ציפיותיו הסבירות של המבוטח. כלל אחר המושמע לעתים ביחס לפרשנות פוליסת ביטוח, הוא כי "במקרה של ספק יש להעדיף את הפירוש התומך בזכאותו של המבוטח" (על כללי פרשנות אלה ואחרים ראו למשל: רע"א 3128/94 אגודה שיתופית בית הכנסת רמת^-חן נ' סהר חברה לביטוח בע"מ, בעמ' 299; Lavarack v. Woods of Colchester Ltd. (1967); R.E. Keeton “Insurance Law Rights at Variance with Policy Provisions”, at p. 967; United Nat. Ins. Co. v. Waterfront Realty Corp. (1991), at p. 257). כללים אלה נועדו, בעיקר, "...לקרב את הממכר הביטוחי המופשט למוצר מוחשי עד כמה שניתן, וכן לגשר על הפערים המובנים שבין המבטח למבוטח הצרכני, אם לא מראש, בשעת כריתת החוזה, הרי לפחות בדיעבד, לעת ההכרעה בסכסוך" (שוורץ ושלינגר, במאמרם הנ"ל, בעמ' 350)." (ע"א 5775/02‏ נווה גן (א.כ.) בניה פיתוח והשקעות בע"מ נ' הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ, פ''ד נח(2) 307 (2004))

1. וכן

"נפסק לא אחת, כי עקרון הפרשנות התכליתית מורה כי יש לפרש הגבלות על כיסוי ביטוחי בפוליסת ביטוח באורח מצמצם. בגדר כך, בעבר נקבעה חובת המבטח להגדיר בפוליסה במפורש את החריגים לכיסוי הביטוחי כדי שיוסק דבר העדרו של כיסוי ביטוח בצורה המדויקת ביותר (ראו: ע"א 11081/02 דולב חברה לביטוח בע"מ נ' קדוש, פ"ד סב(2) 573 (2007) בפסקה 62). ככלל, יש להעדיף פרשנות שתקיים את הכיסוי הביטוחי על פני זו השוללת אותו. המבטח צריך להראות, שהתקיימות החריג לכיסוי הביטוחי, לו הוא טוען, היא הפירוש הסביר היחיד של סעיף הפטור (שם, שם). (ע"א 1051/14 הנ"ל, ההדגשה אינה במקור – מ.צ'.)

1. מיותר לציין שהפרשנות המוצעת על ידי הנתבעת 1 אינה הפרשנות היחידה לפוליסה. למעשה, היא אפילו אינה הפרשנות המסתברת יותר. לפיכך, אני סבורה שהדין עם התובע והנתבעת 1, והפוליסה מכסה עבודות שבוצעו בכל מקום בארץ, ובלבד שהן קשורות באחד הפרויקטים הנזכרים ברשימה.
2. כפי שצויין לעיל, על פי העדויות שנשמעו, הנפגע נסע לבית וגן על מנת להוביל משם משטחי אבנים משתלבות לשם ריצוף ברמת רחל. בביצוע עבודה זו, פעל הנפגע לקידום הפרויקט המבוטח, גם אם עבודתו הועילה לקידום הפרויקט בבית וגן, במובן זה שמסירת האתר למזמין שם חייבה ניקויו מעודפי חומרי הגלם, ופינוי המשטחים. אין נפקא מינא לעניין זה אם משטחי האבן הובלו מפרויקט אחר של המבוטח, ממחסן מרכזי שלו, מעסקו של ספק או מחצרי יצרנית האבנים המשתלבות. בכל מקרה, נדרש הקבלן המבצע להביא אבנים המשתלבות לצורך ביצוע הפרויקט, והובלתם לאתר היא חלק מהעבודה בו. לפיכך, אני סבורה שהתאונה אירעה כחלק מהעבודות על פרויקט שבוטח אצל הנתבעת 2, היא מכוסה בפוליסה שרכשה המעבידה, ובה מבוטחת גם הנתבעת 1 כקבלן משנה.

שיעור הנזק

1. כאמור, בתאונה נסגרה כף המחפרון על כף ידו הימנית של הנפגע. בגין כך, נגרמו שברים ופריקות בבסיסי מסרקים 2, 3 ו- 4 וכן שבר במסרק 1 עם תזוזה מינימאלית. הנפגע הגיש חוות דעת של ד"ר עאוני לתמיכה בתביעתו נגד הנתבעות 1 ו- 2, אשר על פיה ישנו עיוות מבנה וצורה של כף היד, מלווה בהגבלת תנועה של שורש כף היד והאגודל, וכן חוסר יישור של האצבע השלישית, עם הפרעה בתחושה, חולשה ודלדול שרירים. ד"ר עאוני תיאר בחוות דעתו צלקות מסועפות בכף היד. על כל אלה קבע ד"ר עאוני 30% נכות צמיתה.
2. מטעם הנתבעים הוגשה חוות דעתו של ד"ר בלאט, אשר בעיקרה מסכימה עם תיאור פגיעתו של הנפגע, כאשר בפרק "תולדות המקרה" מתואר שאובחנה חבלת מעיכה בכף היד הימנית, פצע גדול 15 X 1 ס"מ במרווח שבין אצבעות 1 ו- 2, ופצעי שפשוף בחלק הגבי של כף היד. בצילומים הודגמו שברים ופריקות כפי שתוארו על יד ד"ר עוואני. ד"ר בלאט תיאר את הצלקות שנותרו בידו של הנפגע באופן דומה לתיאור שנמסר על ידי ד"ר עוואני. על פי בדיקתו של ד"ר בלאט, תנועת האגודל אינה שלמה, וקיימת חולשה מסוימת בכיפוף האגודל, עם הגבלה ביישור אצבע מס' 3, שינוי צורה קל בכף היד, תחושת כאב במאמץ וחולשה קלה. בסיכום, העריך ד"ר בלאט את נכותו של הנפגע ב- 15% נכות.
3. וועדה רפואית של התובע קבעה כי נכותו של הנפגע היא 20%, וכי יש להפעיל תקנה 15 במלואה.
4. הצדדים וויתרו על חקירת המומחים, מבלי להסכים על שיעור הנכות של הנפגע. נראה כי כמעט אין מחלוקת בין המומחים על מצבו הרפואי של הנפגע, והמחלוקת נסובה סביב התרגום של מצב זה לאחוזי נכות. לכאורה, מבלי ששמעתי את המומחים, ומבלי שהיתה לי האפשרות להתרשם מהנפגע באופן בלתי אמצעי, מתבקש היה לקבוע שהנכות הרפואית היא כממוצע הנכויות שנקבעו על ידי המומחים, דהיינו 22.5% נכות. אלא שמקום בו התובע הוא המוסד לביטוח לאומי, אשר וועדה רפואית שלו קבעה שהנכות הרפואית עומדת על 20%, הערכת נזקי הנפגע תעשה על בסיס נכות זו.
5. במועד התאונה (29.6.03), היה הנפגע (יליד 4.5.83) כבן 20.
6. סכום הגמלאות ששילם וישלם התובע לנפגע עומד על 985,759 ₪, נכון למועד שמיעת הסיכומים. אין מחלוקת כי במידה וסכום זה עולה על נזקי הנפגע, יש לחייב את הנתבעת לשלם רק עד נזקי הנפגע. לפיכך, להלן ייעשה חישוב של נזקי הנפגע.

הפסדי שכר

1. התאונה אירעה בחודש הראשון בו עבד הנפגע אצל המעביד, ושכרו ברוטו על פי תלוש השכר שצירף, עמד על 5,224 ₪ לחודש. במאמר מוסגר יצויין כי על פי תלושי השכר שצירף הנפגע לתצהירו מיום 23.1.10, שכרו של הנפגע כנגר במקום העבודה הקודם היה גבוה יותר. הנפגע הצהיר כי נעדר מכל עבודה במשך 18 חודשים. במהלך חודש 02/05 החל התובע לעבוד בשכר של 3,500 ₪, למשך 11 חודשים. לאחר מכן עבד הנפגע כנהג מונית בשכר של כ- 2,700 ₪ לחודש, עד 06/07, ומחודש 09/07 ועד 1/08 עבד בשכר של כ- 4,400 ₪ לחודש. על פי תצהיר משלים של הנפגע משנת 2015, החל מחודש 09/14 הוא עובד כנהג משאית עצמאי, ומשתכר כ- 10,000 ₪ לחודש.
2. על פי קביעת המוסד לביטוח לאומי, התובע היה באי כושר מלא משך חודשיים. נכותו הזמנית נקבעה על ידי הועדה הרפואית של המל"ל כ- 50% למשך 5 חודשים, ו- 30% למשך 11 חודשים. ביום 1.1.05 נקבעה נכותו הצמיתה של הנפגע.
3. בהתחשב באופי הנכות, ובעובדה שהנפגע ככל הנראה פוטר מעבודתו, ועל פי עדותו לא עבד כלל, אני סבורה שבגין 7 החודשים הראשונים בהם נכותו היתה 50% ומעלה, נכון לפסוק הפסד שכר מלא, המחושב על בסיס שכרו אצל המעביד. לפיכך ההפסד בתקופה זו עומד על 36,568 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מאמצע התקופה.
4. לאחר תקופת אי הכושר הזמנית, מיום 1.2.04 ועד חודש ספטמבר 2014, ניכרת ירידה משמעותית בשכרו של הנפגע, לעומת שכרו ערב התאונה. לעניין זה יצויין, כי בהתחשב בגילו הצעיר במועד התאונה, ובשכרו לפניה, יש להניח ששכרו היה עולה באופן משמעותי במהלך 10 השנים שחלפו. בגין תקופה זו אני סבורה שיש לקבוע את הפגיעה בשכרו של הנפגע כ- 30% משכרו המשוער אלמלא התאונה. נוכח שכרו של הנפגע במקום עבודה הקודם, הכנסותיו לאחר מכן, מקצועו כנגר, גילו במועד התאונה, ופרק הזמן הארוך שחלף מאז, אני מעריכה את שכרו בתקופה זו אלמלא התאונה ב- 7,500 ₪ לחודש בממוצע, נכון להיום. הפיצוי בגין תקופה זו אם כן יעמוד על 30% * 7,500 ₪ לחודש * 127 ח' = 285,750 ₪, בתוספת ריבית מאמצע התקופה.
5. ממועד זה ואילך, אני סבורה שנכון להעריך את הפגיעה בשכר על פי הנכות הרפואית, אשר בהתחשב באופיה וגובהה, אני סבורה שהיא משקפת גם את הנכות התפקודית. לפיכך בגין התקופה מיום 1.9.14 ועד מועד מתן פסק הדין, הפסדי השכר לעבר הם 20% * 10,000 ₪ * 29 ח' = 58,000 ₪, בתוספת ריבית מאמצע התקופה.
6. באשר להפסדי שכר לעתיד, על פי הנכות התפקודית, ובשים לב לגילו של הנפגע, והיותו עצמאי (מקדם ההיוון עד גיל 70 253.3984), שיעור הנזק הוא 20% * 10,000 ₪ * 253.3984 = 506,797 ₪.
7. על הסכומים הנ"ל אין מקום להוסיף פיצוי בגין אבדן זכויות פנסיוניות. בתקופות בהן עבד הנפגע כשכיר, לא היתה חובה להפריש הפרשות לפנסיה, ומתלושי השכר שהוגשו עולה שאכן מעבידיו השונים לא הפרישו עבורו תשלומים לחסכון פנסיוני. משנת 4014 ואילך עובד הנפגע כעצמאי, והפסדיו חושבו על בסיס זה, כולל מועד הפרישה, בגיל 70. כעצמאי, ממילא אין מקום לפסוק פיצוי בגין הפסד זכויות פנסיוניות.

עזרה והוצאות רפואיות

1. מתצהיר התובע הוכח שהוא נזקק לעזרת קרובי משפחתו בתקופה הסמוכה לתאונה, וכי הוא "מוגבל בעבודת משק הבית לדוגמא הרמת משאות כבדים, הזזת דברים כבדים, סחיבת סל קניות כבד ביד ימין." אין ראיה לפיה התובע נזקק לעזרה בשכר.
2. כמו כן לא הובאה ראיה להוצאות רפואיות בעבר, או לכך שהנפגע עלול להיזקק להוצאות רפואיות כלשהן לעתיד.
3. בשים לב לכך, ולאופיה של הנכות וגובהה, אני סבורה שיש להעריך את נזקי הנפגע בראשי נזק אלו בסכום גלובאלי של 20,000 ₪.

נזק לא ממוני

1. לא התרשמתי באופן בלתי אמצעי מהנפגע, אולם לצורך הערכת נזקו הלא ממוני, אין לי אלא לצטט מס' 49 לתצהירו:

"הנני להצהיר כי נגרם לי כאב וסבל רב עקב התאונה והנזקים שנגרמו לי ממנה. אני הייתי בטיפול רפואי ממושך, קיבלתי טיפולי פיזיוטרפיה לתקופה של כ- 8 חודשים כשלוש פעמים בשבוע. נזקקתי לשני ניתוחים, עברתי מסכת רבה של טיפולים. מעבר לפגיעה הגופנית התפקודית הניכרת שנגרמה לי עקב התאונה, נוצרו בכף ידי פגיעות צורניות קשות, עיוות של כף היד, צלקות רבות וכו'. אני עדיין רווק היום, המראה של כף ידי הרתיע רבות מפני שידוכין לצורך נישואין והדבר גורם לי עוגמת נפש רבה."

1. בהתחשב בכל האמור לעיל, ובשיעור הנכות הצמיתה, אני קובעת שהנזק הלא ממוני הוא 80,000 ₪ בתוספת ריבית מאמצע התקופה.

אשם תורם

1. התובע היה בחור צעיר בעת התאונה, עובד חדש במקום העבודה, שעבד כנהג משאית, במקום בו הרמת משאות באמצעות קשירתם לשיני כף המחפרון נראתה מובנת מאליה. אין לצפות מעובד כזה למחות, או לקבוע נהלי עבודה אחרים, או לפעול באופן אחר. בנסיבות אלה, אין להטיל עליו אשם תורם.

לסיכום

1. התאונה שעמדה במוקד הדיון אינה תאונת דרכים. התאונה אירעה בשל רשלנות הנתבע 5 שנהג במחפרון, הנתבע 6 שניהל את העבודה בפרויקט כמנהלה של הנתבעת 1 והמעבידה, הנתבעת 1 שהעסיקה את הנתבעים 5 ו- 6, ומעבידתו של הנפגע, שהיתה הקבלן הראשי והממונה על הבטיחות בפרויקט. בחלוקת האחריות בין אלה, על המעבידה שהיא גם הקבלן הראשי יש להטיל 50% מהאחריות, ועל הנתבעת 1 50% מהאחריות, כמעסיקת הנתבעים 5 ו- 6 יחד עם יתר עובדיה שהיו במקום ועבדו בשיטת העבודה הרשלנית שבגינה אירעה התאונה.
2. הנתבעת 2, אשר ביטחה את הנתבעת 1, חבה בשיפוי התובע בגין 50% מהסכום ששילם וישלם. הנתבעים 1 ו- 6 הגישו הודעה לצד שלישי כנגד הנתבעת 2. נוכח העובדה שהתאונה אירעה כחלק מהעבודה בפרויקט ברמת רחל, אשר לו יש כיסוי ביטוחי בפוליסה, אני מקבלת את ההודעה במלואה. יחד עם זאת, על פי הפוליסה, חייבת המבוטחת בדמי ההשתתפות העצמית.
3. כיוון שתשלומי המוסד לביטוח לאומי נמוכים מנזקי הנפגע, חבים הנתבעים 1, 2, 5 ו- 6 לתובע מחצית מהסכום ששילם לנפגע, דהיינו 492,879 ₪. הנתבעת 2 אשר ביטחה את הפרויקט תשא בסכום הנ"ל במלואו, והנתבעת 1 תשפה אותה כגובה ההשתתפות העצמית.
4. הנתבעת 2 תשלם לתובע שכ"ט עו"ד והוצאות משפט בסך 50,000 ₪.
5. כאמור לעיל, התביעה כנגד הנתבעות 3 ו- 4 נדחית. התובע ישלם לנתבעות אלה שכ"ט עו"ד בשיעור 10,000 ₪ וכן הוצאות משפט.
6. נוכח התוצאה אליה הגעתי, אין צו להוצאות הנתבעים האחרים.

ניתן היום, כ"ה טבת תשע"ז, 23 ינואר 2017, בהעדר הצדדים.