בפני

כב' השופט יובל גזית

מבוא:

1. 1. לפניי תובענה לפיצוים עבור נזקי גוף אשר הוגשה בגין תאונות עבודה שאירעו לתובע, מר זינב אוסמה, לטענתו, ב-21.5.07 וב-30.1.09 עת עבד כשכיר אצל הנתבעת 1 , חברת זיקו דגים בע"מ.
2. 2. התובע יליד 30.10.1983 היה בן 24 שנים בעת התרחשות התאונה הראשונה, ובן 26 שנים בעת התרחשותה של התאונה השנייה.
3. 3. התביעה הוגשה כנגד חברת זיקו דגים בע"מ וכנגד מנהליה ו/או בעליה, מר יצחק בכור וגב' אורית בכור, כשלמעשה התובע טוען להרמת מסך ההתאגדות של החברה.
4. 4. הצדדים חלוקים הן בדבר עצם התרחשותן של התאונות, הן בשאלת האחריות והן בשאלת הנזק.

תמצית טענות הצדדים

טענות התובעים

1. 5. לטענת התובע, בזמנים הרלוונטים לתאונות עבד אצל הנתבעים כעובד כללי, כאשר במסגרת תפקידיו הוטל עליו, בין היתר, לפרוק עשרות ארגזים עמוסים בדגים ולהעבירם מהמשאית לחנות ולמקומות נוספים,כמו חדר המכירות הפומביות ואף בחדר המכירות עצמו, כאשר משקל כל ארגז עשוי היה להגיע לכעשרים קילוגרמים. לטענתו ב-21.5.07 במהלך נשיאת הארגזים נתקף בכאב עז בגבו והובהל לחדר מיון, שם אובחן כסובל מרגישות בעמ"ש מותני עם הגבלה בתנועה. התובע שב לעבודתו, וביום 30.1.09 חש בשנית כאבים עזים בגבו במהלך סחיבת ארגזים. יום למחרת פנה לביה"ח וולפסון, ולבסוף אובחן בגבו בקע דיסק, והוא נאלץ לעבור ניתוח לכריתת דיסק מותני, כאשר עד היום סובל מכאבים.
2. 6. לטענת התובע, על הנתבעים כמעבידים קמה חובת זהירות מושגית וקונקרטית למנוע סיכונים אשר עלולים לפגוע בעובדים. במקרה דנן, טוען התובע, הנתבעים עיוולו כלפיו בעוולות של הפרת חובה חקוקה ורשלנות לפי פקודת הנזיקין (נוסח חדש), ובין היתר לתובע לא סופקה סביבת עבודה הולמת, והנתבעים הפרו את הוראות פקודת הבטיחות בעבודה (נוסח חדש) התש"ל -1970 ואת תקנות ארגון הפיקוח על העבודה (מסירת מידע והדרכת עובדים), התשנ"ט – 1999, במיוחד לעניין חובת המעביד להעניק הדרכות לעובדיו וניהול פנקס הדרכה. לטענתו, רשלנות הנתבעים והפרות אלו הן אשר הביאו להתרחשות התאונות, ולפיכך עליהם לשאת באחריות לנזקים שנגרמו לו.
3. התובע הוסיף כי במקרה דנן, בהתאם להוראות ס' 41 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש), יש להחיל על התובענה את הכלל "הדבר מדבר בעדו", שכן לא היתה לו הידיעה או היכולת לדעת מה היו הנסיבות שגרמו לתאונה, וכי התאונה נגרמה ע"י נכס שלנתבעים היתה שליטה מלאה עליו. בנוסף מהווה הארגז הכבד, לטענתו, דבר מסוכן.

8. התובע אף טוען כי אין לייחס לו כל אשם תורם, באשר לפי ההלכה הפסוקה, מקום שהמדובר הוא בתאונת עבודה במסגרתה נפגע עובד, הנטייה היא להקל עם העובד תוך הקפדה עם המעביד.

טענות הנתבעים

1. בראש וראשונה טענו הנתבעים כי יש לדחות את התביעה כנגד נתבעים 2-3, אשר הינם מנהליה ו/או בעליה של החברה, לנוכח עיקרון האישיות המשפטית הנפרדת של החברה להבדיל מבעלי מניותיה. לטענתם, במקרה הנוכחי אין הצדקה להרמת מסך ההתאגדות תוך הטלת אחריות אישית על אורגני החברה, ולא מתקיימים תנאי הפסיקה הדרושים לצעד זה, וביניהם, התנערות קשה מאחריות כלפי העובדים, תוך העדפת אינטרס בעלי החברה על פני זה של העובדים או הברחת נכסים מצד בעלי החברה.
2. לגופו של עניין, הכחישו הנתבעים את עצם התרחשות התאונות הנטענות ע"י התובע. הנתבעים ציינו כי עדות התובע לעניין קרות התאונות הינה רצופת סתירות, ולא ניתן לתת בה אמון, ולמעשה הוא כלל לא הועסק בסחיבת ארגזים, אלא כמפלט דגים. לטענתם, סביר כי מקור נזקיו הנטענים הינו בפעילות ספורטיבית, שנוהג התובע לבצע או בתאונת דרכים שעבר בסמוך לתאונה השנייה, וכעת מבקש להיפרע מהם שלא כדין.

הנתבעים הוסיפו כי מדובר בעדות יחידה של בעל דין, באשר לטענת התובע לא היו עדים לאף אחת מן התאונות בזמן אמת ואי לכך צריכה להיבחן בזהירות.

1. זאת ועוד, גם בהינתן גרסת התובע הרי שלטענת הנתבעים הם לא התרשלו ולא הפרו חובה כלשהי כלפי התובע. לטענת הנתבעים, הם סיפקו לתובע סביבת עבודה הולמת והעניקו לעובדיהם הדרכות בטיחות. הם הוסיפו כי ידוע היה כי התובע סובל מבעיות בגבו ואי לכך נהגו בזהירות, והוא הועסק כמפלט דגים, כאמור, בלבד.
2. עוד מציינים הנתבעים כי אין עילה במקרה דנן להיפוך נטל הראיה, ואי לכך נטל השכנוע מוטל לפתחו של התובע, והוא לא עמד בנטל המוטל עליו.
3. לחילופין לעניין האחריות, טוענים הנתבעים לאשם תורם מכריע ו/או מלא של התובע. התובע, אשר היה מודע לעברו הרפואי, הכולל בעיות אורטופדיות בגבו, בחר להרים משאות כבדים, ומשכך, לטענתם, אין לו להלין אלא על עצמו.
4. לבסוף הכחישו הנתבעים אף את הקשר הסיבתי בין רוב נזקי התובע לתאונה, כמו גם תוכן חוות הדעת שצורפה על ידיו.

דידיון והכרעה

1. לצורך קביעתה של אחריותם של הנתבעים ונזקי התובעים יש לקבוע ראשית האם אכן נפגע התובע בתאונות עבודה כנטען על ידיו, ומכאן לגזור מסקנות בדבר קיומה של רשלנות מי מהמעורבים, הפרת חובה חקוקה וקיומו של אשם תורם.

סוגית הרמת המסך

1. עקרון הרמת המסך נועד למנוע מבעלי המניות או מהחברה עצמה את ניצול ההפרדה ביניהם למטרה לא כשרה הכרוכה בפגיעה בזולת. הוא נועד לעשיית צדק ושמירה על טובת הציבור. (ע"א 4606/90 איטה מוברמן נ. תל מר בע"מ, פ"ד מו(5) 353 1.10.92; רע"א 6039/04 פלזשטיין נ. עובדיה (פורסם בנבו, 25.9.05); רע"א 2262/13 זוז תשתיות ופיתוח בע"מ נ. פיתוח וגינון הצפון (2001) בע"מ (פורסם בנבו. 22.4.13);

17. סעיף 6 לחוק החברות תשנ"ט 1999, כנוסחו בעבר, איפשר לבית המשפט שיקול דעת רחב באשר למקרים בהם ניתן להורות על "הרמת מסך".

בשנת 2005 תוקן תיקון 3 לחוק החברות אשר צמצם את אפשרות הרמת המסך, כך שרק בהתקיים אחד התנאים המפורטים בסעיף 6(א)(1)(א) ו-(ב) (הונאת אדם; קיפוח נושה; באופן הפוגע בתכלית החברה ותוך סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה), תתאפשר "הרמת מסך", וגם זאת רק כאשר נכון, צודק ויעיל לעשות כן. עוד קבע התיקון כי "הרמת מסך" תחול רק על בעלי מניות.

18. מן החוק עולה איפוא, כי הרמת מסך תיעשה רק במקרים חריגים, בהם נעשה שימוש בחברה לצורכי תרמית, כמו למשל התקשרות החברה עם גורמים שלישיים ללא כוונה לקיים את תנאי ההתקשרות, קיפוח של נושי החברה, התנהלות באופן הפוגע בתכלית החברה, כמו למשל שימוש בחברה לצורך ביצוע פעולות משפטיות במקומו של בעל המניות בשל מניעותו החוקית לבצען, או מתוך סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה של החברה לפרוע את חובותיה – הכוונה למימון דק. גם קיומם של כל אחד מהתנאים שלעיל, עדיין מתיר את שיקול הדעת בידי בית המשפט שלא להרים את מסך ההתאגדות, אלא אם מצא בנסיבות העניין כי צודק ונכון לעשות כן.

1. גם בפסיקה נקבע כי "הרמת מסך" תעשה במקרים חריגים בלבד, כאשר בעלי המניות ניצלו את עיקרון ההפרדה להשגת מטרה בלתי כשרה הכרוכה בפגיעה בזולת (ראה למשל רע"א 6039/04 אורי פלזשטיין נ' דוד עובדיה [פורסם בנבו 29.5.05]).

20. ברי אם כן, כי במצב בו כל אשר מיוחס לבעלי החברה הינו רשלנות ואי סיפוק סביבת עבודה הולמת, אין להורות על "הרמת מסך", ומשכך נדחית התביעה בכל הנוגע לנתבעים 2-3.

21. התובע ישלם לכל אחד מנתבעים אלו הוצאות משפט בסך 6,500 ₪.

עצם התרחשות התאונות

22. העדות היחידה לגבי עצם התרחשות התאונות במהלך עבודתו של התובע בתאריכים הנטענים על ידיו הינה עדותו של התובע עצמו. אמנם הנתבעת הכחישה את האירועים וניסתה להטיל ספק באמינותו של הנפגע אך כשלעצמי מצאתי כי עדותו בענין זה סדורה ועולה בקנה אחד עם האמור בתצהירו.

23. התובע פירט בתצהירו את נסיבות עבודתו, כאשר, כאמור, תיאר את משקל הארגזים הרב שנדרש לשאת ואת הכאבים העזים בגבו, בהם נתקף במהלך סחיבת ארגזים כבדים בתאריכי התרחשות התאונות, כאשר בתאונה הראשונה נלקח, לדבריו, לביה"ח ע"י לקוח, ולאחר התאונה השנייה פנה, לדבריו, לבנו של מנהל החברה, מר יצחק בכור, הלין על כאביו וביקש לסור לביתו. עצם התרחשות התאונות הנ"ל במקום ובמועד הנטען על ידי התובע לא נסתרו כלל וכלל ע"י הנתבעים, כאשר התובע נחקר ארוכות על תצהירו בחקירה נגדית, אך עדותו לא הופרכה בשום דרך ע"י הנתבעים.

עוד אוסיף כי העובדה כי הנפגע היה מעורב בתאונת דרכים יומיים לפני התאונה איננה שוללת את מעורבותו גם בתאונה שהתרחשה במהלך עבודתו (עמ' 23 ש' 26-27) ובכל מקרה התובע הכחיש כי נפצע בתאונה זו וטענתו זו לא נסתרה.

24. לא התעלמתי מכך שעדות התובע הינה עדות יחידה של בעל דין ונבחנת בהתאם לסעיף 54 לפקודת הראיות. אך עם זאת לעדותו מצאתי תימוכין במסמכים אשר נרשמו סמוך למועד התאונות, ואשר צורפו במסגרת מוצגי התובע, מה שמעיד על תלונות אמיתיות ואותנטיות. כך הגרסה לעניין התאונה הראשונה מוצאת תימוכין בדו"ח חדר המיון, אליו פנה התובע בבוקר ה-21.5.07 מייד לאחר התאונה הראשונה, שם נכתב " בן 23 כאבים בגב תחתון לאחר מאמץ" (נספח ג' למוצגי התובע). גם התאונה השנייה מוצאת חיזוקין במסמכים שנרשמו בסמוך לתאונה, וכך בדו"ח חדר המיון אליו פנה התובע יום למחרת התאונה נרשם כי כאביו החלו לאחר שהרים ארגז כבד בעבודתו (ראה נספח ג' הנ"ל), כאשר דברים דומים תועדו גם בסיכום אשפוזו לאחר הניתוח שעבר. אזכורים דומים נוספים ניתן למצוא בטפסי הביטוח הלאומי בעניין תאונת העבודה השנייה שנערכו בעניינו של התובע (ראה נספח ה לראיות התובע).

25. עוד אציין כי עדותו של התובע התיישבה גם עם תנאי המקום ותנאי העבודה הנטענים על ידיו. התובע טען כי שיטת העבודה היתה כי העובדים פורקים ארגזים כבדים באמצעות ידיהם, ולא סופקו בדרך כלל עגלות להקלת הסחיבה או מלגזה, מה שמתיישב עם אפשרות חבלה בגב במהלך סחיבת ארגזים כבדים. תנאי העבודה ידונו בהרחבה בנושא האחריות, אך גרסתו של התובע לתנאי עבודתו אותה מצאתי אמינה, והגיון הדברים מלמד כי בהחלט העובד במקום ללא אמצעי עזר עלול לספוג חבלה בגבו.

26. אמנם הנפגע לא הביא לעדות את הלקוח אשר סייע לו להגיע לביה"ח לאחר התאונה הראשונה ואת בנו של מנהל החברה אשר, לטענתו, אליו פנה מלין על כאבים בזמן אמת מייד לאחר התאונה השנייה (עמ' 24 ש' 14-15, תצהיר התובע ס' 10), ואכן לעיתים הימנעות מהבאת עד רלוונטי פועלת להחלשת גרסתו של בעל הדין הנמנע, אך אין זה כלל מוחלט. במקרה דנן, אותם גורמים בלאו הכי לשיטת התובע לא היו עדים לתאונות עצמן, כאשר התובע טוען כי איש לא הבחין בהן (עמ' 22 ש' 6-7, עמ' 24 ש' 19-20). כך שהגם שעדות גורמים אלו יכולה הייתה לחזק עמדתו, כי טען בפניהם בזמן אמת כי נפגע, עדותם לגופה בשאלת הנסיבות ועצם ההתרחשות האירוע הייתה עדות שמיעה, והתובע הינו העד היחיד אשר בעצמו היה יכול להתייחס מכלי ראשון לנסיבות התאונה. כמו כן לא הומחש לי שהיו עדים זמינים נוספים, והתובע הסביר כי הגורמים אשר עבדו בסמיכות אליו היו עסוקים בהקלדה ובעיון בפתקים במהלך המכירה ולא שתו ליבם למעשיו. הסבריו אלו סבירים ומתקבלים על הדעת.

גם עד הנתבעת, מר יצחק בכור, אישר למעשה את נוהלי העבודה במקום עת שאר הנוכחים עסוקים בהקלדה ובמכירות (עמ' 36 ש' 13-16), ואף אישר כי בנו שימש כיד ימינו, כך שבהחלט סביר, חרף התמיהה, כי התובע לא פנה למנהל עצמו כי פנה אל בנו (עמ' 38 ש' 5).

27. משמעות חלק מן האמרות בפסיקה ביחס לסעיף 54 לפקודת הראיות (נוסח חדש) (ראה למשל דברי השופט הכהן בע"א 761/79 חנוך פינקל נ' "הדר" חברה לביטוח בע"מ, פ"ד לה (2), 48 17.9.80) אינה שעל בעל דין לשאת באמתחתו עד בכל אשר יפנה שמא יפול וייפגע, וכי אם אין עד ראייה נגזר גורל ההכרעה לשבט. המשמעות היא שעל ביהמ"ש לבחון בקפידה אמינות הגירסה משעה שאין לה תימוכין בעדות נוספת, אך אם לא נפלו בה פרכות לאחר בחינה פנימית וחיצונית של העדות היא נחזית מהימנה.

1. עוד אציין כי אף לו היה מדובר בענייננו בעדות יחידה ללא סיוע כלשהו, לפי הפסיקה, די כי בית המשפט ייתן אמון מלא באמיתותה של עדות יחידה אשר לא נמצא לה סיוע, על מנת שיהיה בכך משום חובת הנמקה מספקת לביסוס חיוב על עדות יחידה זו (ראה למשל ע"א 231/72 עזבון המנוח שמעון אלמליח נ'נ' ישראל זוטא כז (1) 681 27.3.73 וכן ת.א (י-ם) 1114/85 מזרחי מיכה נ' כלל חברה לביטוח בע"מ תש"מ (2) 221 6.8.86.

29. בהקשר זה דוקא היה מצופה כי הנתבעת תזמן לעדות את בנו של מנהל החברה על מנת לסתור טענת התובע, כי פנה אליו מייד לאחר התאונה, אך הנתבעת נמנעה מלזמן עד זה בנימוק התמוה מצד מנהלה, כי הבן נוהג לעשות מילואים ביחידה קרבית (עמ' 36 ש' 3-4). הנתבעת לא הוכיחה כי דווקא במועד הדיון נקרא הבן למילואים, והדעת נותנת כי מילואים נפרשים על פני תקופה קצרה במהלך השנה, כאשר בכל מקרה לא היתה מניעה לבקש דחיית הדיון. למעשה העד בכל מקרה אף לא הגיש תצהיר מטעמו, מה שמעיד שמלכתחילה בחר שלא לתת עדות מטעמו.

כבר נפסק כי מי שנמנע מלהביא עד חזקה שדברי העד לא יהיו לטובתו.

"אי הבאת עד רלוונטי מעוררת מדרך הטבע את החשד כי יש דברים בגו וכי בעל דין שנמנע מהבאתו חושש מעדותו ומחקירתו שכנגד.... ככלל אי העדת עד רלבנטי יוצרת הנחה לרעת הצד שאמור היה להזמינו..." ( ע"א קלוגר נ' החברה הישראלית לטרקטורים וציוד בע"מ פ"ד מד (1) 239 עמ' 245 8.1.90 וראה גם ת.א. (ראשון לציון) 4712/01 ב.ג. את א. לוינשטיין בע"מ נ' צ'רבוס ניהול סחר וייעוץ (פורסם בנבו) 30.5.02.

30. זאת ועוד, באשר לטענתם החוזרת של הנתבעים כי תאונות כאלו אינן אפשריות, שכן התובע הועסק אך ורק כמפלט דגים, שאיננו נדרש להרמות משא פיזיות (ראה תצהיר בכור ס' 10ב וטענתם האחרונה בנושא סיכומי נתבעים ס' 4) הרי שטענתם זו נסתרה ע"י מנהל החברה, מר יצחק בכור, באופן המערער קשות את אמינות הנתבעת וטענותיה. העד טען מפורשות בעדותו בביהמ"ש ובניגוד לנאמר בתצהירו (ראה ס' 10 ב) כי התובע הועסק כמו כולם בעבודות, אשר כללו גם הרמת משאות (עמ' 36 ש' 23-30), כאשר העד אף הדגיש כי התובע אכן נהג להוריד ארגזים מן המסילה (עמ' 35 ש' 31). העובדה כי הנתבעת ניסתה להסתיר את מהות העבודה האמיתית של התובע, אשר כלל גם נשיאת משאות, אומר דרשני ומהווה חיזוק ניכר לגרסתו של התובע.

31. עוד אציין כי מחומר הראיות עולה כי לתובע שולמו כספים שונים מהחברה עקב התאונות (ראה נספח ב' למוצגי הנתבעים), מה שמצביע כי גם לשיטתה התרחשו. טענתו של מר בכור, מנהל החברה, כי הסכום שולם על מנת "להיפטר מן התובע" (עמ' 35 ש' 17-18) איננה מסברת את האוזן, שכן ההגיון אומר כי אין אדם משלם לעובדו כספים אשר לא מגיעים לו לשיטתו רק על מנת להיפטר ממנו. לא נשמעה הטענה כי התובע איים על העד.

32. לבסוף עוד אתייחס לטענת התובע כי בנו של יצחק בכור חתם על טופס 250 לביטוח הלאומי, אשר לשיטתו תומך בהתרחשות התאונה השנייה. אמנם בפועל חתימה כזו אינה מהווה הודאת בעל דין, שכן אין לחותם ידיעה אישית על נסיבות התאונה, באשר הוא ניזון מדברי העובד, אך העובדה כי עד הנתבעת, מר יצחק בכור, בחר לטעון טענה כה קשה, לפיה החתימה זויפה, מבלי שבחר להגיש מסמך זה תוך שמצרף חתימה אותנטית של בנו, אומר אף הוא דרשני, מצביע על ניסיון הרחקה עצמית ומלמד כי הנתבעת מנסה להיחלץ מן המיצר אליו נקלעה, גם במחיר של העלאת השערות קשות שאינן מבוססות כלל ועיקר.

1. לפיכך אני קובע כי, האירוע התרחש בנסיבות הנטענות על ידי התובע, ואף כי התגלו בעדותו אי אילו בקיעים, כמו העובדה שלא דווח על התאונה למנהל החברה בעצמו או סיפר אודותיה לחבריו בעבודה הרי שאין בהם לפגוע במשקל הכולל של עדותו.
   

סוגיית אחריות הנתבעת :

1. משקבעתי כי הוכחה התקיימות התאונות יש לבחון את מידת האחריות של הנתבעת.

לטענת התובע, כאמור, הנתבעת התרשלה ו/או הפרה חובות חקוקות עת לא סיפקה לו תנאי עבודה הולמים, ולא העבירה לו הדרכות בטיחות.

1. בראש ובראשונה המסגרת הנורמטיבית, לאורה תיבחן שאלת האחריות, הינה עוולת הרשלנות, שיסודותיה כהגדרתם מצויים בסעיפים 35,36 לפקודת הנזיקין.

רשלנות

35. עשה אדם מעשה שאדם סביר ונבון לא היה עושה באותן נסיבות, או לא עשה מעשה שאדם סביר ונבון היה עושה באותן נסיבות, או שבמשלח יד פלוני לא השתמש במיומנות, או לא נקט מידת זהירות, שאדם סביר ונבון וכשיר לפעול באותו משלח יד היה משתמש או נוקט באותן נסיבות - הרי זו התרשלות; ואם התרשל כאמור ביחס לאדם אחר, שלגביו יש לו באותן נסיבות חובה שלא לנהוג כפי שנהג, הרי זו רשלנות, והגורם ברשלנותו נזק לזולתו עושה עוולה.

חובה כלפי כל אדם

36. החובה האמורה בסעיף 35 מוטלת כלפי כל אדם וכלפי בעל כל נכס, כל אימת שאדם סביר צריך היה באותן נסיבות לראות מראש שהם עלולים במהלכם הרגיל של דברים להיפגע ממעשה או ממחדל המפורשים באותו סעיף.

1. על מנת לקבוע האם קיימת אחריות בעוולת הרשלנות על פי סעיפים אלו יש להשיב על שלוש שאלות. האחת, האם הנתבעת חבה חובת זהירות לתובע? תשובה לשאלה זו מצויה במבחן הצפיות. למבחן שני היבטים. ההיבט הראשון, הוא ההיבט העקרוני, ועניינו בקיומה או בהעדרה של "חובת זהירות מושגית". ההיבט השני הוא ההיבט הספציפי, ועניינו בקיומה או בהעדרה של "חובת הזהירות הקונקרטית". השאלה השנייה היא האם הנתבעת הפרה את חובת הזהירות המוטלת עליה, והשאלה השלישית היא האם הפרת החובה היא זו שגרמה לנזק.

חובת הזהירות המושגית:

"חובת הזהירות המושגית עוסקת בשאלה אם סוג המזיקים אליו משתייך המזיק הקונקרטי חב חובת זהירות—כלומר צריך לצפות את הנזק כלפי סוג הניזוקים אליו משתייך הניזוק הקונקרטי בגין סוג הנזק שהתרחש" ע"א 862/80 עיריית חדרה נ' זוהר ואח' פ"ד לז (3), 757 14.7.83.

דברים דומים נאמרו גם בע"א 243/83 עיריית ירושלים נ' גורדון פ"ד לט (1) 113 11.2.85, וע"א 145/80 שלמה ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש פ"ד לז (1)113 9.11.82 מפי כבוד השופט ברק:

" קיומה של חובת הזהירות המושגית נקבע על-פי מבחן הצפיות. המבחן הוא, אם אדם סביר "צריך היה" (ought) לצפות להתרחשות הנזק. לא כל נזק שניתן לצפותו צריך לצפותו (ראה: ע"א 333/56 [2], וכן at mckew[45] (1969) ., Ltd(scotland) cubbits& hannen& v. Holland 1623) הצפיות הנורמאטיבית - במקום שהצפיות הטכנית קיימת הלכה למעשה ­באה להגביל את היקף האחריות. אמת הדבר, נקודת המוצא העקרונית היא, כי מקום שניתן לצפות נזק, כעניין טכני, קיימת חובת זהירות מושגית,אלא אם כן קיימים שיקולים של מדיניות משפטית, השוללים את החובה ".

חובת זהירות קונקרטית:

"קיומה של חובת זהירות מושגית. הינה תנאי הכרחי, לקיומה של האחריות בעוולת הרשלנות. אך עדיין יש להשיב על שאלה הנוספת, אם בין המזיק הספציפי לבין הניזוק הספציפי, בנסיבותיו המיוחדות של המקרה, קיימת חובת זהירות קונקרטית בגין הנזק הספציפי שהתרחש. במסגרת חובת הזהירות המושגית השאלה הנשאלת היא אבסטראקטית. היא עוסקת בקטגוריות שלמות של מזיקים (יצרנים, מעבידים, נהגים, מורים) ושל ניזוקים (צרכנים, עובדים, הולכי רגל, תלמידים), של נזקים (פיסי, כספי) ושל פעולות (מעשה, מחדל). הבחינה מנותקת מעובדותיו הקונקרטיות של אירוע ספציפי.

במסגרת חובת הזהירות הקונקרטית מתחשב בית המשפט בעובדותיו המיוחדות של המקרה.

בית המשפט אינו שואל עצמו, אם בעלים או תופס במקרקעין חבים חובה כלפי מבקר. על כך ניתנה כבר תשובה חיובית. בית המשפט שואל עצמו, אם בעלים פלוני או תופס פלוני במקרקעין חבים חובה כלפי מבקר אלמוני."

ע"א 145/80 שלמה ועקנין נ' המועצה המקומית, בית שמש (1982) , לז (1) 113 פורסם בנבו 9.11.82.

1. חובת הזהירות המושגית והקונקרטית של מעביד לעובדיו ולתנאי עבודתו הינה מן המפורסמות, ואין צורך להרחיב בנדון. כל מעביד חב בעיקרון לנקוט בשיטת עבודה בטוחה וסבירה אשר תמנע כל סיכון לא סביר מעובדיו. מובן שאותה חובה חלה באופן קונקרטי וספציפי בכל מקום עבודה. (ראה עניין זה ע"א 663/88 שיריזיאן נ' לבידי אשקלון בע"מ פד"י מ"ז (3) 225 10.5.93, ע"א 284/64 בית חרושת אלביב ע"מ נ' אברהם גולדמן יט 371 18.3.65, ע"א 371/90 סובחי נגד רכבת ישראל פ"ד מז (3) 345, 349 10.6.93) .

38. אותה חובת זהירות כוללת בחובה גם את הדאגה לשיטת עבודה בטוחה, מתן הדרכה נאותה לעובדים לגבי אופן ביצוע העבודה באופן בטוח מבלי שיגרם להם נזק ופיקוח על קיומה של שיטה כזו [ע"א 707/79 וינר את טיקו נ' אמסלם, פ"ד לה (2) 209 , 23.9.80,211]. על המעביד לקחת בחשבון כי עובד עלול להיות בלתי זהיר במהלך עבודתו, ועליו להזהירו מפני הסיכונים הרגילים והחריגים הנובעים מעבודתו, ובצד האזהרה צריך להתקיים פיקוח נאות, כדי לוודא כי העובד נוקט בכל כללי הזהירות הנדרשים בעבודה [ע"א 662/89 מדינת ישראל נ' קרבון, פ"ד מה(2) 593 21.3.91]. מעביד גם חייב לצפות כי תאונות עבודה יתרחשו עקב רשלנות, ואפילו רשלנות חמורה של העובד, ולנקוט באמצעים למניעתן [ע"א 211/63 יחזקאל נ' קלפר, פ"ד יח(1) 563, 585 30.4.64]. המעביד אף חייב באספקת כלי עבודה נאותים שימנעו סיכונים מיותרים.

1. השאלה הנשאלת היא האם הנתבעת הפרה אותן חובות זהירות המוטלות על שכמה, כאשר לטעמי התשובה לשאלה זו הינה בחיוב.

.40 התובע טען בתצהירו ובעדותו כי לא קיבל כל הדרכה נאותה או הדרכה כלשהי בנוגע לאופן הרמת המשאות הכבדים (עמ' 27 ש' 1-2 תצהירו ס' 19, 21 ), ונדרש להרים 500-700 ארגזים ביום, תוך שהוא מעביר אותם מהמשאית למסילה ועוד (ראה תצהיר ס' 7), כאשר משקל הארגזים נע בין קילוגרמים אחדים לשבעים קילוגרמים. העד אף ציין כי לא סופקו ברוב המכריע של המקרים לעובדים העוסקים בנשיאת הארגזים אמצעי סיוע להקלת הסחיבה, כמו עגלות ומלגזה, שהובאה לעיתים נדירות, כאשר עגלות במספר מצומצם נמצאו רק בפנים העסק, ולא שימשו את הסוחבים ארגזים בחוץ ובחדר המכירות הפומביות (ראה תצהיר ס' 5, עמ' 21 ש' 9-20 ).

1. עדותו נתמכה בעדותו של עובד נוסף, מר אנסטסיוס ארביד, אשר העיד כי שיטת העבודה היתה לפרוק את הארגזים מהמשאית בהרמתם עם הידיים, מאחר שלא היו אמצעים אחרים בנמצא, ובכלל זה מלגזה (עמ' 15 ש' 25-27, וכי גם באולם המכירה הפומבית לא היו עגלות, ואולם המכירות הוא מקום נפרד והעובדים נדרשו להרים הארגזים בידיהם (עמ' 16 ש' 2-3, ש' 6-7). העד אף אישר את טענת התובע כי לא הודרך ע"י גורם מוסמך מקצועי בנוגע לשיטות עבודה, ולמד את העבודה מעובדים אחרים במהלכה (עמ' 17 ש' 8-10, ראה גם תצהירו ס' 7). לא מצאתי לנכון לפקפק בדבריו של העד ולא מצאתי כי יש לו אינטרס אישי לסייע לתובע עד כדי הסתבכות בעדות שקר בבית המשפט.

עוד אציין כי ככל שניתן להבחין בשינויים אלו או אחרים בגרסת השניים, הרי שאלו הינם שינויים מינורים שאינם יורדים לשורשה של מחלוקת, ובהחלט ניתן להסבירם בחלוף הזמן ובמגבלות הזיכרון האנושי.

1. מר יצחק בכור מטעמה של הנתבעת טען אמנם כי במקום הונהגה שיטת עבודה בטוחה במסגרתה תודרכו העובדים כיצד להרים משאות (תצהירו ס' 17), אך עם זאת לא נקב בשם גורם מוסמך אשר אחראי היה להדרכות אלו ואישר כי הוא עצמו אינו בעל הכשרה בתחום (עמ' 37 ש' 10). כל שטען העד היה כי אנשי משרד העבודה נוהגים להגיע למקום וליתן לעובדים תדרוך. טענתו זו לא גובתה בכל בדל של ראייה, כגון תצהיר עובדי משרד העבודה או תיעוד של הדרכה כזו באופן הפועל כנגד הנתבעת ומכרסם בטענותיה. העד עצמו אישר כי אין בידיו אסמכתאות על הגעת גורם זה (עמ' 37 ש' 13-14) ואף בחר שלא לצרף את תיק העסק של החברה ממשרד העבודה על מנת לגבות טענותיו בנוגע להוראות בטיחות והדרכות כאלו (עמ' 37 ש' 19) בטענה כי המדובר הוא בדבר בסיסי ביותר. אף לא הוכח כי העובדים קיבלו הדרכות במהלך עבודתם בפועל תוך שמלמדים אותם כיצד לשאת משאות באופן בטיחותי.

43. יתרה מכך, העד אישר כי הנתבע כאמור עסק גם בסחיבה (עמ' 36 ש' 23-30) בניגוד לאמור בתצהירו, תוך שהוא מאשר כי העובדים נדרשו להרים בידיהם ארגזים מן המשאית על מנת להניחה בעגלה, שלשיטתו היתה בנמצא, ואף נדרשו לשאת ארגזים בחדר המכירה הפומבית (הדלאל או הדלל) מצד מסילה אחד לשני (עמ' 34 ש' 29-31, עמ' 35 ש' 1-3).

1. הנתבעת אף לא צירפה כל אסמכתאות באשר לטענותיה בנוגע להימצאות עגלות במפעל, מספרן ביחס למספר העובדים, האם הועמדו לרשות העובדים בכל אחד מחלקי העסק (ראה גם נ/1) ועוד, מכאן שלא עמדו אף נטל המשני של הבאת ראיות להוכיח כי נקטו בכל אמצעי הזהירות הדרושים שיש בהן כדי להסיר מעל הנתבעת את האחריות לתאונה.

בכל מקרה גם לו הייתי נכון לקבל כי הנתבעת סיפקה אמצעי עזר הרי מהמעסיק מצופה לפקח על עובדיו ולוודא כי ככל שנתן להם הנחיות, אלה מבוצעות. פיקוח כזה לא נעשה ולא הוברר האם טרח מי ממנהליו של התובע להורות לו שלא לבצע את העבודה באופן בו היא בוצעה על ידו, ולא הוכח שהונהגו שיטות שחייבו העובדים להשתמש באמצעים אלו. להפך מחומר הראיות עולה כי כי שיטת העבודה דוקא אילצה את העובדים כאמור להשתמש בידיהם לסחיבה.

1. אמנם העד חלק על משקל הארגזים שנשא התובע, באומרו כי המדובר הוא ב-17 קילוגרמים בלבד, אך עת עומת בחקירתו מול תמונות ארגזים במשקל הגבוה מממשקל זה אישר כי ארגזים אלו היו מצויים אף הם בעסק (עמ' 37 ש' 5ׂׂׂ).

46. לטעמי עם זאת אין בכל מקרה חשיבות לשאלה שעליה נשענה, בין היתר, הנתבעת בטענותיה, והיא מספר הארגזים ומשקלם של אותם ארגזים שהתובע נשא באותו בוקר.

שאלת האחריות אינה נצרכת להכרעה נקודתית לגבי העומס שהוטל על התובע בדיוק, שכן מתוך הראיות שהובאו, עולה כי דרך שגרה עסק התובע בהנעת מטענים שמשקלם משתנה, כאשר הרמת הארגזים במשקלים כאלו ונשיאתם נעשתה בחלק לא מבוטל של עבודתו ויצרה עומס בלתי סביר על גופו בכל עת שעסק בליקוט ידני של הסחורה מהמשאית ובחדר המכירות הפומביות.

47. לא היה אף בכוחו של עד הנתבעת, מר אבו אמג'ד, לסייע לנתבעת: ראשית העד החל לעבוד בחברה רק חודשים לאחר התאונה (עמ' 30 ש' 22-23) השנייה של התובע, כך שדבריו בנוגע לתנאי העבודה והדרכות באשר ניתנו אינם רלוונטיים למועדים המתוארים בכתב התביעה. עם זאת העד עצמו אישר כי למד את דרכי העבודה בעבודה עצמה, בין היתר מהתובע עצמו, קרי לא ניתנה הדרכה מקצועית (עמ' 32 ש' 10-11). ניכר אף כי חובת הנאמנות של העד נתונה לנתבעת, שכן העד ניסה בכל מחיר להרחיק עצמו וסרב להודות כי זומן ע"י הנתבעת למסור עדות תוך שטוען כי התנדב מרצונו (עמ' 30 ש' 4), אך עם זאת אישר כי מקום עבודתו, בהיותו מקור פרנסתו, הינו חשוב לו. מכאן בהחלט סביר כי במצב זה מתוך רצון לשמר את מקום פרנסת לא הקפיד על אמירת האמת.

48. עוד אציין כי מתוך רצון להציג עצמה כמקפידה על כללי הזהירות טענה הנתבעת בתחשיב הנזק מטעמה, כי התובע לא יידע את מעבידיו על עברו הרפואי ועל כאבי הגב, ולו היה עושה כן היה המעביד אוסר עליו לעסוק בהרמות משאות (ס' ג). גם בסיכומיה טענה הנתבעת כי התובע בחר שלא לגלות לאיש את עברו הרפואי ומגבלותיו האורטופדיות (ס' 5). טענות אלו עומדות בסתירה לטענות העד בכור אשר טען בתצהירו כי ידע כפי שכולם ידעו בעסק כי התובע סובל מבעיות גב, ואי לכך תפקידיו הסתכמו בפילוט דגים (תצהיר ס' 10א).

1. נוכח מסקנתי לעניין ההתרשלות לא מצאתי להידרש לטענה החלופית של התובע כי התנהלות הנתבעת מהווה אף הפרת חובה חקוקה, אך דומה כי גם מנימוק זה היה מקום להטיל על הנתבעת אחריות, שכן לא קוימו ההוראות השונות של תקנות ארגון הפיקוח על העבודה (מסירת מידע והדרכת עובדים), התשנ"ט - 1999, הנזכרות בסיכומיו, וביניהן תקנה 6 , לפיה על המעביד לנהל פנקס הדרכה בו יירשם נושא ההדרכה וכן תקנה 7 הקובעת כי המעביד ימסור לעובד תמצית מידע בנוגע לסיכוני העבודה.

"סטנדרט ההתנהגות אשר נקבע על-ידי המחוקק בחיקוק עשוי לשמש אינדיקציה לרמת התנהגות הנדרשת על-ידי האדם הסביר" (ראה עניין ועקנין הנ"ל בעמ' 137; כב' הנשיא מ' שמגר בע"א 4114/90 בן שושן נ' ריכיה קואופרטיבית בע"מ פ"ד מח (1) 415, 429 30.11.93. ההוראות המובאות לעיל מהוות אינדיקציה ברורה לסטנדרט הזהירות שהיה מצופה מהנתבעת 1 במקרה זה אשר בחרה לסטות ממנו.

אשם תורם

50. בע"א 655/80 מפעלי קירור בצפון בע"מ נ' מרציאנו ואח', וערעור שכנגד, פ"ד לו(2) 592,
603-604 21.4.82 נקבע:

"מגמה שהשתרשה בהלכות שנקבעו בפסיקת בית המשפט הזה, היא, כי במקרה שמדובר בתאונת עבודה, אשר בה נפגע עובד, יש לדקדק דווקא עם המעביד בכל הנוגע להטלת האחריות לתאונה ולהקל במידה רבה עם העובד בייחוס רשלנותו שגרמה או שתרמה לתאונה. היסוד הרעיוני לקביעת הלכה זו הוא בכך, שהמעביד הינו זה המופקד על המפעל או על העבודה, שבמסגרתה מצבע העובד את המוטל עליו ומתפקידו לדאוג, שתנאי העבודה ושיטות העבודה יהיו בטוחים, והעובד יודרך כראוי כיצד לבצע את מלאכתו".

באשר לייחוס אשם תורם לעובד, נקבע כי:

"נטיית הפסיקה היא להקל עם עובד בייחוס רשלנות להתנהגותו. יסודה של נטיה זו היא בעובדה שעל המעביד, אשר לו השליטה באמצעי הייצור, לדאוג לקיומם של תנאי ושיטות עבודה נאותים תוך נקיטת אמצעי הדרכה ופיקוח שיהיה בהם, ככל האפשר, למנוע נזק מעובדיו, גם כשאלה עלולים במהלך העבודה לחטא ברשלנות" [ראה: ע"א 662/89 מדינת ישראל נ' קרבון, פ"ד מה(2) 593 21.3.91].

1. בענייננו, התובע נפגע במהלך הרמת ארגזים כבדי משקל. במקרה זה היה על המעביד כפי שנקבע לנקוט צעדים כדי להקטין את הסיכון לעובדים, אך הוא לא עשה כן. אמנם התובע יכול היה להניח, במיוחד לנוכח התאונה הראשונה, כי עבודה ללא אמצעי מיגון, כגון עגלות או מלגזה, מסכנת את בריאותו, אך המדובר היה במקום עבודתו, בו עבד כשכיר ונאלץ למלא הוראות.

52. הנתבעת, כאמור, אף נתפסה בסתירות לעניין טענותיה לאשם תורם, כאשר מחד גיסא טענה כי התובע אשם כי לא דיווח על עברו הרפואי או אז היו אוסרים עליו להרים משאות, אך מאידך גיסא טענה כי עברו היה ידוע לכל.

אי לכך בנסיבות העניין לאור האמור לעיל ולנוכח המגמה להקל עם העובד בייחוס רשלנות להתנהגותו הגעתי למסקנה כי אין לייחס לתובע אשם תורם כלשהו.

הנזק

53. ד"ר יעקב נרובאי מטעם התובע העריך את נכותו בשיעור 30% לפי סעיף 37 (7) ב לקובץ תקנות המל"ל כאשר 5% מיוחסים לתאונה הראשונה ו-15% לשנייה, ולאחר הפעלה של תקנה 15 בשיעור 30%. מומחה מטעם הנתבעת, ד"ר אוחנה קבע כי לתובע נותרו אך ורק 5% נכות לפי תקנה 37 (7) א'.

1. מטעם בית המשפט מונה מומחה רפואי בתחום האורטופדי, ד"ר אנקשטיין, אשר מצא בבדיקת התובע כי טווח תנועות עמוד השדרה מוגבל בדרגה קלה, כאשר הבדיקה הנוירולוגית המוטורית היתה תקינה. כן אבחן המומחה ירידה בתחושה וחסר בהחזר אכילס ברגל שמאל של התובע. המומחה קבע כי יש להכיר בקשר סיבתי בין התאונה הראשונה לבין תלונות התובע אודות כאבים בגבו התחתון, כאשר המדובר הוא בהחמרת מצב קודם לנוכח תיעוד קודם על כאבים משנת 2004. המומחה הוסיף כי אין לטעמו קשר סיבתי בין התאונה השנייה לבין פריצת הדיסק אשר אובחנה בשנת 2009, באשר התיעוד הרפואי הסמוך לתאונה השנייה מצביע כי התובע סבל אף במהלך החודשיים שקדמו לה מכאבי גב המקרינים לרגלו, ולכן אין לייחס סימפטומים אלו לפריצת דיסק בעטייה של התאונה השנייה, כאשר פריצת דיסק יכולה אף להיגרם ללא כל אירוע חבלתי.
2. סך הכל קבע המומחה כי לתובע נותרו 10% לפי סעיף 37 (7) א לתקנות המל"ל, כאשר מתוכם יש לייחס 2% בלבד לתאונה הראשונה, כאשר שאר הנכות, מקורה בתחלואה ניוונית בעמוד השדרה ללא קשר לתאונה.
3. התובע חלק על קביעתו של ד"ר אנקשטיין בכל הנוגע לשיעור הנכות שנקבעה על ידיו וטען כי לשיטתו מדובר על נכות רפואית הרבה יותר גבוהה. התובע ביקש לחקור את המומחה על חוות דעתו, כאשר הוצגו בפני המומחה בצורה מלאה כל הסתייגויות התובע, אך הוא עמד על נכונות קביעתו וחוות דעתו.
4. אפיק ראשון בו ניסה התובע לקעקע את מסקנתו של ד"ר אנקשטיין היתה הטענה כי המומחה נטל על עצמו את תפקיד השופט, תוך שהוא קובע קביעות עובדתיות בנוגע להתרחשותה של התאונה השנייה, וזאת בהסתמך על דו"ח חדר המיון, בו נאמר כי כאביו החלו כחודשיים עובר לתאונה.

אין בידי לקבל טענה זו. מחקירת המומחה עולה כי התבסס על התיעוד ועל זמן הופעת כאביו של התובע לצורך קביעת מסקנות רפואיות. המומחה הסביר כי לצורך גיבוש חוות דעתו הסתמך על כלל המסמכים העומדים לפניו (עמ' 7 ש' 19), ואין די באנמנזה שמוסר התובע, שכן לטענות החולה יש למצוא עיגון בתיעוד הרפואי (עמ' 11 ש' 1-3), כאשר במספר מקומות בתיעוד הרפואי נרשם כי תלונות התובע אודות כאבים בגב המקרינים לרגל החלו כחודשיים עובר לתאונה, ולא נמצא כל תיעוד המצביע כי הכאב החל ביום שקדם לרישום, היינו ביום התאונה. משום שסימפטום של פריצת דיסק הינו כאב המקרין לרגל הרי שברי היה כי פריצת הדיסק לא נבעה מן התאונה (עמ' 10 ש' 18-23 ש' 29 -32). מכאן כי כל ששלל המומחה היה התקיימותו ביום התאונה של אירוע, אשר גרם לטריגר שהביא לפריצת דיסק, ולא את עצם כאביו של התובע ביום התאונה.(עמ' 14 ש' 10-11).

גם לא הוכח כי הנאמר בדו"ח חדר המיון לפיו הכאבים נמשכו חודשיים עובר לתאונה נרשם כטענת התובע שלא כדבעי, ולמעשה נתון זה מופיע ברישומים רפואיים נוספים, כמו רישום קופ"ח במכתב השחרור ממוקד מכבי למחרת האירוע (ראה נספח ג' למוצגי התובע).

58. עוד ניסה התובע לטעון כי התאונה הראשונה היא שהיוותה את הטריגר לפריצת הדיסק שהתרחשה אחרי התאונה השנייה ולכן יש לייחס לה את כל נזקיו ונכותו. המומחה שלל קביעה זו תוך שמייחס לתאונה זו אך ורק 2% בלבד מכלל הנכות של התובע שנובעת ברובה המכריע לדבריו מפריצת הדיסק אשר מקורה הינו בתחלואה הניוונית ממנה סבל התובע (עמ' 14 ש' 1-2, עמ' 11 ש' 19-20). המומחה אף הדגיש כי התאונה הראשונה יתכן ועוררה סימפטומים, אך לא גרמה לתחלואה הניוונית עצמה (עמ' 13 ש' 7-9). אין גם מחלוקת כי כמעט באופן מיידי לאחר התאונה הראשונה התובע שב לעבודתו ללא שהביע כל תלונה באשר ליכולותיו לבצע עבודתו, אשר כללה הרמות משא, נתון שמתיישב אף הוא עם קביעת המומחה. המומחה אף הסביר מפורשות, כאמור, כי אירוע פריצת דיסק בהרבה מקרים אינו נובע מהליך חבלתי (עמ' 11 ש' 17-22).

59. נתיב אחר באמצעותו ניסה התובע לקעקע את קביעת המומחה בדבר שיעור הנכות נעוץ בטענה כי שגה המומחה בקביעת אחוזי נכות כללים כה נמוכים, וזאת בהשוואה לקביעות המוסד לביטוח לאומי. לזאת אציין כי על מנת להוכיח עניינים שברפואה נדרשת חוות רפואית מטעם מומחה בתחום הרלוונטי, כאשר קביעות המוסד לביטוח לאומי אינן יכולות להוות חוות דעת כזו. בכל מקרה לא הוכח כי המומחה שגה בבדיקתו או כי לא העמיק בה, כאשר לנכות שנקבעה במל"ל במילא אין כל רלוונטיות.

1. לאור האמור לעיל הרי שהתובע לא הניח ביסוס כלשהו להתערבות ביהמ"ש בקביעותיו של המומחה, אשר נראות בעיניי סבירות והגיוניות. מסקנתי מתשובותיו בחקירה הנגדית הינה כי לא נמצא רבב בתשתית העובדתית עליה הסתמך המומחה, וכי חוות הדעת, הינה מבוססת כנדרש. לאור הסבריו המפורטים של המומחה בעדותו לא מצאתי כל פגם בשיקול דעתו, ולא שוכנעתי כי יש סיבה לסטות מחוות דעתו.
2. זאת ועוד, המומחה הרפואי אשר בדק את התובע, מונה ע"י בית המשפט, ולפיכך אין לו כל עניין לרצות את אחד הצדדים, וכל חוות דעת של מומחה נטולת פניות ואובייקטיבית, ולמעט מקרים חריגים, בית המשפט נוטה לאמצה.

בית המשפט עמד על מעמדו של המומחה בבר"ע (מחוזי חי') 776/06 רז נ' פרוינד (פורסם בנבו), 20.11.06) : "למומחה מטעם בית המשפט מעמד מיוחד, והוא חב נאמנות והגינות מוגברות כלפי בית המשפט, עליו להיות נטרלי ולפעול ללא משוא פנים או ניגוד עניינים, כמי שמסייע לבית המשפט להגיע לחקר האמת, וככזה הוא משמש כזרועו הארוכה של בית המשפט".

וכן ברע"א 1858/08 הדר חב' לביטוח בע"מ נ' גלית אמויאל (פורסם בנבו 9.7.08): "מעמדו של המומחה מטעם בית המשפט הוסדר בתקנות פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (מומחים), תשמ"ז-1986 (להלן: תקנות המומחים), שהותקנו בעקבות תיקון 5 לחוק הפיצויים. מגמת המחוקק ומחוקק המשנה הייתה לאפשר לצדדים ולבית המשפט להסתמך על חוות דעת של גורם עצמאי ואובייקטיבי, במקום גורם, שיש חשש להיותו מוטה (ראו: א' ריבלין, תאונות הדרכים סדרי הדין וחישוב הפיצויים 561 (תשנ"ט) (להלן: ריבלין). כחלק מכך, נקבעו בתקנות הפיצויים הוראות הנועדות להבטיח את קיומו של שיקול דעת עצמאי ואובייקטיבי של המומחה מטעם בית המשפט".

1. לאור האמור לעיל אני מאמץ את חוות דעתו של המומחה.

יוצא אפוא כי נגרמה לתובע נכות בשיעור 2% בתחום האורתופדיה כתוצאה מן התאונה.

דיון:

63. הנכות שנקבעה לתובע אינה בהכרח בעלת השפעה מלאה על תפקודו וכושר השתכרותו. אמנם הכלל הוא כי שיעור הנכות הרפואית הוא יסוד חשוב בהערכת הנכות התפקודית (ראו ע"א 4302/08 שלמייב נ' בדארנה (פורסם בנבו) 25/07/10. פסקה 8, אולם אין הוא מהווה את הפקטור היחידי. יש לבחון את נסיבותיו הפרטניות של כל נפגע, השכלתו, כישוריו, טיב הנכות והיכולת של נכות מעין זו להשפיע על אפיק זה או אחר של השתכרות.

64. מחד גיסא התובע נעדר השכלה פורמלית ועבד זמן ממושך בתחום הדגים, כאשר תפקידיו כללו הרמת משאות כבדים, העולים על המלצת המומחה הרפואי לאחר התאונות כאשר ברי כי בעבודות כאלו למגבלותיו בעטייה של התאונה משמעות תפקודית.

אך מאידך גיסא לא הוכח בפני כי למגבלותיו בשל התאונות (ובאופן ספציפי התאונה הראשונה, היחידה שקשורה סיבתית לנכותו) נודעה השפעה כלשהי על תפקודו בפועל.

65. כך, התרשמותי היא שמסלול חייו של התובע לא נפגע. התובע המשיך לעבוד אצל הנתבעת באותו היקף משרה לאחר התאונה ועזב רק חודשים לאחר התאונה השנייה, בנוגע אליה נקבע כי אין קשר סיבתי בינה למצבו הרפואי. בכל מקרה לא ברור כי התובע עזב עקב מגבלות כלשהם, וטענת עד הנתבעת כי הלך לעבוד אצל מתחרים במפתיע ובפתאומיות לא נסתרה (עמ' 37 ש' 25-26).

66. התובע אף לא הוכיח כי פוטר מעבודתו בחברת מאריס, בה עבד בשנתיים לאחר עזיבת הנתבעת, בשל מגבלותיו ולא טרח לציין שמות של מעסיקים אשר יעידו כי בשל מגבלותיו האורטופדיות התקשה בעבודה. הוא לא נתן שום הסבר לתמיהה מדוע לא טרח להזמינם כעדי תביעה מטעמו. הימנעות זו פועלת אף היא לחובתו. גם טענותיו כי לא צלח בעבודותיו בחשמל ואינסטלציה עקב העובדה כי איש אינו מעוניין להעסיקו עקב מגבלותיו לא גובתה בראיות כלשהן.

67. יתרה מכך, עיון בתלושי השכר שצירף התובע עצמו לאחר התאונה מראים כי חרף טענותיו שכרו לא נפגע כלל, אלא להפך, אצל הנתבעת עבד באותה רמת שכר כ-5000,לחודש, ואחרי כן מאז שעזב מקום זה השביח התובע שכרו. במעדני ים סיפוד בתחילת 2011 הרוויח כ-15,000 ₪. בכל דג כמפלט בתחילת 2012 הרוויח 9529 (ממוצע 3 חודשים).לא צורפו תלושי שכר עבור יתר התקופות ומכאן ההנחה כי שכרו של התובע הושבח אף במהלכן.

בהחלט סביר כי עובד בתחום הדגים הינו הכיוון המקצועי בו ימשיך לעסוק. במצב זה לנוכח התנהלותו עד כמה למגבלותיו הקלות נודעת השפעה על תפקודו, באשר עבודה זו, גם לשיטתו, אינה כוללת הרמת משאות.

לעניין זה התובע, כאמור, טען בסיכומיו כי אלמלא התאונה היה יכול להתקדם בעבודתו במהירות גבוהה, לצבור ותק במקום מסויים ולהשביח שכרו אף יותר. לא עלה בידי לקבל טענתו זו של התובע אשר לא גובתה בכל תשתית עובדתית, כך שטענתו נותרה בגדר הנחה בלבד. כך, כאמור, התובע לא טרח להביא לעדות מי ממעבידיו או מנהליו אשר יגבו טענתו כי עבודתו נפגעה בשל התאונה, כי אלמלא התאונה צפוי היה להתקדם בקצב מהיר יותר ולהשביח שכרו אף יותר, ולא נשאר במקום אחד מסויים עקב מגבלותיו. היה אף מצופה כי עובדים בתפקידים דומים יובאו לעדות, וייחקרו בדבר קצב הקידום ועליית השכר בתחום זה.

68. זאת ועוד ניכר כי התובע ניסה להפריז בחומרת מצבו וטען בתצהירו (ס' 23) כי מתקשה בעבודתו בביצוע פעולות שגרתיות סובל מכאבים, צולע אינו מרים ארגזים כבדים כפי שנהג אצל הנתבעת ואינו מסוגל כלל להתכופף. עם זאת בחקירתו הנגדית הודה כי גם כיום, עת מרים ארגזים, הוא מתכופף אם כי לא לגמרי (עמ' 27 ש' 26-27). כשעומת עם שוני זה בין דבריו אלו לתצהירו טען לפתע כי רק בימים מסויימים אינו מסוגל להתכופף ושכח לציין זאת. התנהלות זו של התובע וניסיון להסתרת מצבו מכרסמת במהימנותו ומצביעה כי לא רצה להציג את מצבו התפקודי לאשורו על מנת שתיקבע לו נכות תפקודית גבוהה יותר.

גם צפייה בסרטון שצולם המתעד את עבודת התובע לאחר התאונות מעיד כי לכאורה איננו מוגבל וסוחב משאות ללא קושי וללא צליעה.

1. בנוסף, פגיעה תפקודית בשיעור גבוה הנטען על ידי התובע, הייתה באה לידי ביטוי עד היום בין היתר בטיפולים רפואיים ופיזיוטרפיים מוגברים, ובשימוש משמעותי ורב בתרופות. מה שלא הוכח כי מתקיים במקרה דכאן.

70. יתר על כן, הפסיקה והספרות קבעו לא אחת כי:

"נכויות בשיעור נמוך,של 5% או אפילו עד 10% מטבען שאינן עלולות להשפיע על כושר התפקוד בנוגע להשתכרות, אצל אדם מן היישוב. במקרים כאלה הנטייה היא שלא לפסוק את הפיצוי לפי אחוזי נכות, אלא מקום שבית המשפט משתכנע שאפשר שהנכות תהיה בעלת משמעות תפקודית הוא עשוי לפסוק סכום גלובלי בפריט נזק זה" (קציר בספרו "פיצויים בשל נזק גוף" בעמוד 191|).

ראה גם ע"א 586/84 מקלף נ' זילברברג פ"ד מג(1) 137, 157 פורסם בנבו 16.3.89 שם כתב השופט מ' בייסקי אודות המערערת לה בעו 5% בגין חבלה צווארית: נכות נכות הגבוהה פי שניים וחצי מנכות בהתובע

"אך העיקר הוא כי נכות בשיעור 5% מהסוג שנקבע אצלה אין לה כל השפעה או השלכה על תפקוד בעבודה, ואף רופא לא קבע אחרת..."

71. לבסוף אציין כי בכל מקרה אציין כי גם אם התובע מוגבל משהיה הרי שמירב מגבלותיו נובעות, כקביעת מומחה בימה"ש, מפריצת הדיסק שמקורה בשינויים ניוונים שאינם באחריות הנתבעת.

1. לאור האמור לעיל אני מוצא לנכון להעמיד את שיעור נכותו התפקודית בשיעור נכותו הרפואית 2%.

הפסד השתכרות לעבר:

73. טוענת ב"כ התובע כי יש לחשב את הפסדי השתכרותו של התובע לעבר על בסיס שישים ימי העדרות לאחר התאונה השנייה, ומשכורתו לפני התאונה בסך 7,800 ₪ לחודש, כאשר לאחר מכן יש לחשב הפסדיו עד היום על בסיס חישוב אקטוארי של השכר הממוצע במשק ואחוזי נכות בשיעור 15% לשיטתו.

74. מדובר בראש נזק מיוחד, אותו על התובע להוכיח, והוא לא עמד בנטל. לא מצאתי ירידה ברמת ההשתכרות של התובע לאחר התאונה הראשונה, ולמעשה גם לאחר השנייה, ולא מצאתי קשר בין נכותו התפקודית לבין רמות השכר אותן השיג. להיפך, אין חולק על כך שהתובע שב לעבודה מלאה באותו היקף משרה, והוא עובד ומשביח שכרו ללא כל מגבלה, כאשר התובע, כאמור, לא הוכיח כי יכול היה להשביח שכרו אף יותר, אך כי אפשרות זו נמנעה ממנו בשל התאונה.

75. זאת ועוד, אמנם התובע נותח בשל פריצת דיסק ונעדר מעבודתו שישים יום, אך כמפורט לעיל לא נקבע קשר בין התאונה השנייה לפריצת הדיסק בעטייה נעדר שישים יום, פריצה אשר נגרמה, לטענת המומחה, משינויים ניווניים, ואף לא נגרמה בשל התאונה הראשונה.

76. אף על פי כן לנוכח העובדה כי בגיליון חדר המיון לאחר התאונה הראשונה ניתנו לתובע שלושה ימי מחלה (ראה מוצג ג' למוצגיו-מצורף לתצהירו) והגם שלא ברור אם ממשם אני פוסק לתובע סכום גלובאלי בגין הפסד השתכרות לעבר בסך של 1,000 ₪.

הפסד השתכרות לעתיד:

77. "אכן בחישוב פיצויים בגין הפסד כושר השתכרות לימים יבואו, נדמה אנו בעיננו כמו היינו מהלכים בארץ הפלאות של עליסה, ארץ בה ניחושים והשערות הן עובדות, ותקוות ומשאלות לב הן מציאות. הנטל עלינו לגלות את צפונות העתיד- עתיד שיהייה ועתיד שלא יהייה – ואנו לא נביאים אנו ולא בני נביאים" בע"א 2061/90 מרצלו נ' מ"י (פ"ד מז(ח) 802, 822 01/03/93).

78. קיימת אי קוהרנטיות בטענות שני הצדדים בנוגע לאופן שכל צד מבקש לקבוע לצורך חישוב הפסד ההשתכרות לעתיד.

79. התובע מציע לחשב את אופן ההשתכרות לעתיד על בסיס נכות בשיעור 15% והשכר הממוצע במשק. התובע אף מפנה לפסיקה, לאורה יש לפסוק פיצוי בגין הפסד השתכרות בעתיד גם לאדם ששב לעבודתו בלא הפסד השתכרות.

80. הנתבעת מנגד טוענת כי התמונה אותה מבקש התובע לצייר לגבי יכולותיה ותפקודיה מגמתית ומוקצנת, ולא ייגרם לתובע כל הפסד השתכרות לעתיד.

1. בהמשך לקביעותיי בנוגע לנכות התפקודית הרי נכותו הרפואית של התובע היא נכות נמוכה מאוד. לטענותיו בדבר פגיעה כה קשה אין, כאמור, כל תימוכין רפואיים, ואין הן תואמות את המציאות העובדתית, קרי תפקודו של התובע במקומות עבודתו, ושכרו עולה כיום על השכר שהשתכר עובר לתאונה. אף המומחה הרפואי קבע כי יכול לחזור לעבודתו.
2. יחד עם זאת אין ספק כי לתובע נגרמה, לפחות תיאורטית, מגבלה בהרמת משאות אשר התאונה הראשונה אחראית לה, גם אם במידה לא גבוהה, בהרמת משאות, ואין לדעת האם בעתיד יזדקק להשתלב בחזרה בעבודה פיזית מאומצת הכוללת נשיאת משאות. המשמעות היא שקיימת פגיעה מסויימת בכושר השתכרותו, במיוחד לנוכח גילו הצעיר שלפניו עוד שנות עבודה לא מעטות. פגיעה זו תבוא לידי ביטוי כשיתור אחר עבודה, אם וכאשר יפוטר מעבודתו או שיעזוב אותה מכל סיבה שהיא. יש לזכור כי עפ"י הפסיקה יש לפסוק פיצוי בעתיד גם לאדם שחזר לעבודתו בלא הפסד השתכרות בשל החשש שמומו עלול להפריע לקידומו ולמציאת עבודה ברמת השתכרות דומה לכשיפלט מאותו מקום עבודה. (ע"א 4837/92 אליהו חברה לביטוח נ' ג'ורג' בורבה פד"י מט (2) 257 23.11.94) .

עוד ראוי לציין כי הפגיעה בפוטנציאל ההשתכרות היא בבחינת נזק בר פיצוי, ובלבד שקיים סיכוי שאינו אפסי, כי פוטנציאל זה היה מתממש (ע"א 237/80 ברששת נ' האשאש פ"ד לו(1) 281 31.12.81).

1. לפיכך, שקלול הנתונים הנ"ל מוביל למסקנה שיש לחשב את הפיצוי בנסיבות העניין על בסיס מחצית חישוב אקטוארי לפי משכורתו של התובע היום: 26,566₪ .

(נכות תפקודית של 2% x10,000 ₪ x מקדם היוון 265.661 = 53,133 ₪.)

הוצאות רפואיות לעבר ולעתיד והוצאות נסיעה:

84. לעניין העבר עסקינן בנזק מיוחד שיש להוכיחו. וראה ע"א 525/74 אבסטוס וכימיקלים חברה בע"מ נ' פז גז חברה לשיווק בע"מ פד"י ל (3) 281 10/06/76 שם נקבע:

"נזק מיוחד חייב להיטען במפורש ובמפורט. הוא טעון הוכחה מדויקת ואסור לו לשופט להעריכו לפי אומדנו. תובע הטוען כי נגרם לו נזק מיוחד חייב להוכיח לא רק שאכן נגרם לו נזק אלא גם את היקפו או שיעורו."

85. התובע טוען כי נגרמו וייגרמו לו הוצאות בגין טיפולים רפואיים, נסיעות, טיפולים פיזיוטרפיים. לטענתו בעתיד מצבו עלול להחמיר עם הגיל, ויזדקק להוצאות מוגברות. אי לכך הוא עותר לפצותו בגין כלל הוצאות אלו בסך של 20,000 ₪.

86. לעומת זאת טוענת הנתבעת כי אין מקום לפצות את התובע כלל בגין ראש נזק זה נוכח נכותו המזערית, ובכל מקרה נבלעות הוצאות אלו מעורכות על ידיהן בלא יותר מ-5000 ₪ בסכומים שקיבל ממנה.

87. ההוצאות לעבר הינן בבחינת נזק מיוחד, ומשכך אין די בטענת התובע בהקשר זה, אלא יש לעגנה בראיות ובמסמכים, ומשלא צירף ראיות ו/או מסמכים להוכחת הפיצוי המגיע לו אין מקום לפצותו בסכום הנטען בסיכומיו.

88. במקרה דנן טען התובע כי לא שמר את הקבלות בגין הטיפולים הרפואיים, ואין לו אלא להלין אלא על עצמו. לפחות אין לכך הסבר במהלך השנים מאז הוא מיוצג ע"י באי כוחו, שמן הסתם העמידוהו על החשיבות שבשמירת האסמכתאות.

89. בנוסף, בהתאם לחוק בריאות ממלכתי התשנ"ד 1994 (להלן חוק הבריאות) קיימת זכות לכל תושבי המדינה לשירותי בריאות כמשמעותם בסעיף 3 לחוק האמור. שירותי הבריאות ניתנים ע"פ סל הבריאות בתחומים המוגדרים בסעיף 6 לחוק.

התובע נזקק לבדיקות ומעקבים וטיפולים רפואיים הניתנים לו באמצעות קופת החולים בה הוא חבר. אף אם נזקק לתרופות הכלולות בסל הבריאות, הרי שמיום 01/01/10 מכוחו של חוק ההתייעלות הכלכלית, תיקוני חקיקה ליישום התוכנית הכלכלית לשנים 2009- 2010 התשנ"ט 2009, לא נגבית השתתפות עצמית בעבורן, וניתן פטור אף מהוצאות הנסיעות לטיפולים רפואיים גם אם התאונה התרחשה עובר לתיקון. התובע לא הוכיח כי הטיפולים והתרופות להם נזקק או יזדקק בעתיד אינם נכללים בסל שירותי הבריאות.

על כן אין מקום לפצותו מכוח הוראת הפסיקה כי:

"אם יכול התובע לקבל טיפול רפואי ללא תמורה עליו לקבלו ולא לגולל על המזיק הוצאות שאינן נחוצות" (ע"א 2596/92 הסנה חברה לביטוח בע"מ נ' אבינועם כהן ואח' פורסם בנבו 05/02/95).

וכן בע"א 5557/95 סהר נ' אלחדד פ"ד נא (2) 724 30/04/97 נקבע כי:

"אין לפצות תובע אשר הוא זכאי כחבר קופת חולים לקבלם חינם במסגרת סל הבריאות לפי חוק ביטוח בריאות ממלכתי התשנ"ד 1994)".

90. יחד עם זאת עדיין שוכנעתי כי לאור הפגיעה בתאונה הראשונה ומהות הטיפולים להם נזקק התובע סביר כי התובע נשא בדמי השתתפות לטיפולים רפואיים מסוימים, וכי נזקק להוצאות נסיעה מסוימות לטיפולים אלו. מצאתי כי יהיה זה נכון לפסוק לתובע בפריט זה על דרך של אומדנה פיצוי בסך 2,000₪.

91. באשר לתקופת העתיד, סבורני כי כל הטיפולים הרופאים והתרופות שיצרוך התובע בגין התאונה מכוסים, כאמור, ע"י קופות החולים אליו הוא שייך מכוח התיקון לחוק ההסדרים 2009- 2010, כך גם הנסיעות לטיפולים, והתובע לא יידרש להשתתפות עצמית בעלות הטיפולים והתרופות. בכל מקרה גם מומחה ביהמ"ש ציין בחוות דעתו כי איננו צופה החמרה במצבו זה בשל התאונה.

עם זאת ורק מהספק שמא בכל זאת אולי יהיו לתובע הוצאות הקשורות בתאונה שאינן מכוסות במסגרת החקיקה הסוציאלית, מוכן אני לפסוק לתובע פיצוי גלובאלי כלשהו לעתיד בסך 1,500₪.

עזרת צד ג' בעבר ולעתיד

92. התובע טען בתצהירו כי לאחר הניתוח שעבר בעטייה של פריצת הדיסק משפחתו סעדה אותו זמן ממושך, וגם כיום נזקק לעזרה בפעולות שקודם לכן היה מבצע ללא כל קושי בתצהירו (ראה ס'12).

"הפיצויים בשל עזרה לא יפסקו בכל מקרה של הגבלה בתפקודו הגופני של נתבע, והדבר יהיה תלוי בראיות שיובאו בפני בית המשפט, "העזרה תלויה ביכולתו התפקודית של הנפגע, והדבר ייקבע בכל מקרה לגופו" (קציר, פיצויים בשל נזקי גוף" עמ' 792, ראה גם ע"א 619/86 בן חמו נ''אטדג'י תק-עליון, 90(3), 551, 553 (29.10.90).

93. במקרה דנן, כאמור, המומחה לא הכיר בקשר בין התאונה השנייה לפריצת הדיסק שנבעה משינויים ניווניים, ואי לכך הניתוח שעבר התובע והעזרה שנזקק בעטיו ובעטייה של פריצת הדיסק אינם במסגרת אחריות הנתבעת. כאשר עקב התאונה הראשונה, בעטייה הוכרה הנכות המזערית של התובע, מדובר בנכות תפקודית שאינה גבוהה, והתובע שב לעבודתו לאחר שניתנו לו אך ורק 3 ימי חופש.

94. עם זאת אין ספק כי בתקופה הסמוכה לאחר התאונה זה נזקק התובע לסיוע מוגבר מסויים כלשהו לנוכח כאביו לאור טיב הפגיעה. עזרה כזו היא עזרה מוכרת ע"י הדין בתור ברת פיצוי, אפילו לא הוציא בגינן הניזוק הוצאות, ואפילו הקרוב המסייע לו לא נפגע בהכנסתו שלו כתוצאה מהושטת הסיוע. (ר' קציר בספרו בעמ' 820, ע"א 5774/95 שכטר נ' כץ (פורסם בנבו 19.11.97), הנזכר שם בעמ' 829.

ההלכה היא כי המזיק אינו זכאי ליהנות מן העובדה שנפגע נעזר בבני משפחתו העושים מלאכתם ללא שכר (ע"א 1164/02 קרנית נ' בן חיון (פורסם בנבו) 4.8.05 , ע"א 8380/03 קרנית נ' עבדאלולי (פורסם בנבו 8.12.05)

95. לאור העובדה כי התובע שב מיידית לעבודתו אני מוצא לנכון לפסוק פיצוי לעבר בגין ראש נזק זה בסכום גלובאלי של 2000₪ בלבד.

1. באשר לעתיד בהתחשב בכך שהתובע שב לעבודתו ומשביח שכרו ללא מגבלה ולנוכח נכותו המזערית איני מוצא מקום לפסוק לתובע פיצוי כלשהו.

כאב וסבל

97. בעניניינו מדובר בתובע יליד 1983 אשר נפגע בתאונה שהסבה לו נכות מזערית. בהתחשב בסבל ובטיפולים שעבר ובהתחשב בגילו הצעיר אני פוסק סך של 6,000 ₪.

ניכויים:

98. אין מחלוקת כי מכל סכום שייפסק ע"י בית המשפט יש לנכות את התשלומים שקבל התובע מהמל"ל. עם זאת, במצב בו לא הוכר ע"י מומחה ביהמ"ש הקשר סיבתי בין התאונה השנייה בגינה פוצה במל"ל כתאונת עבודה לבין פריצת הדיסק ונזקיו, ומשלא הוענק לתובע בבית משפט זה פיצוי בגין תאונה זו הרי שאין לנכות את תשלומי המל"ל מסכום הפיצוי לו יהא זכאי התובע.

99. הנתבעים טוענים כי התאונה הראשונה בעטייה נקבעה נכות התובע בתיק זה הינה תאונת עבודה, והיה על התובע למצות זכויותיו במל"ל, ואי לכך, יש לבצע לשיטתם ניכוי רעיוני ולנכות מסך הפיצוי שייפסק את התגמולים שהיה זכאי להם התובע לו פנה כנדרש למל"ל.

כתב הסילוק

100. התובע חתם על קבלת הסך של 9,000 ₪ בגין הפרש כספי מהסכום שקיבל מן המוסד לביטוח לאומי עקב תאונת עבודה (נספח ב למוצגי הנתבעת).

המכתב אינו מהווה כתב סילוק או ויתור על תביעה עתידית .

אין בכך כדי לאיין את זכויותיו. עם זאת יש להפחית הסכום שקיבל מן הפיצוי הנפרד.

סוף דבר

101. אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע את הסך של 29,000 ש"ח (38,006 פחות 9,000 ₪).

102. הנתבעת תישא בתשלום האגרה ושכר טרחת עורך דין בשיעור של 6,844 ₪.

103. התשלום ישולם תוך 30 ימים מיום שב"כ הנתבעת יקבל את פסק הדין, שאם לא כן ישא הפרשי ריבית והצמדה כדין מהמועד שנועד לתשלום ועד לתשלום המלא בפועל.

ניתן להגיש ערעור בזכות בתוך 45 ימים מיום קבלת פסק הדין.

המזכירות תשלח את פסק הדין לב"כ הצדדים.

תובעים

נגד

נתבעים

1.זיקו דגם בע"מ

2.יצחק בכור

3.אורית בכור

פסק דין