ניתן ביום 12 ינואר 2017

השופטת יעל אנגלברג שהם

האם התיישנה תביעתן של המערערות - זו הסוגיה שלפנינו.

רקע עובדתי

1. המערערות הועסקו בשירותי בריאות כללית (להלן: "המשיבה" או "הכללית") ופרשו לפנסיה מוקדמת בשנים 1993-1997 על פי תוכנית פרישה מרצון. המערערות הגישו (יחד עם תובעות נוספות) תביעות שבהן טענו להפלייתן מחמת מינן על רקע קבלת תנאי פרישה מוקדמת עד גיל 60 בעוד שגברים קיבלו את תנאי הפרישה המוקדמת עד לגיל 65. תביעה אחת הוגשה בשנת 2005, אחת בשנת 2007, והיתר בשנים 2010, 2011.

2. תחילתן של התביעות בפרשת איתנה ניב. בשנת 1999 הוגשה תביעתן של איתנה ניב ואח' (עב 300164/99) בבית הדין האזורי בתל אביב. בית הדין האזורי ובית הדין הארצי (בדעת רוב ע"ע 238/99) דחו את תביעת התובעות שם בקובעם כי הגם שקיימת הפליה אסורה במסגרת תוכנית הפרישה, נרפא הדבר במסגרת הסכמי הפרישה האישיים של התובעות. ביום 9.10.02 קיבל בג"ץ את עתירת המבקשות והשיב את התיק לבית הדין האזורי לבחינת הפיצוי הראוי (בג"ץ 6845/00 איתנה ניב ואח' - שירותי בריאות כללית, ניתן ביום 9.10.02; להלן: בג"ץ ניב).

בין השנים 2001-2005 הוגשו תביעות נוספות באותו עניין אשר חלקן אוחדו וחלקן נדונו בנפרד וביום 1.12.10 ניתן פסק הדין בפרשת פס (ע"ע 535/08 שירותי בריאות כללית - פס). בין לבין, בשנת 2004, הוגשה בקשה לאישור תובענה ייצוגית באותו העניין אשר בסופו של יום נדחתה על ידי בית הדין הארצי ביום 9.1.07 (ע"ע 1537/04; להלן: פרשת חוה כץ). עתירה לבג"ץ בעניין חוה כץ נדחתה אף היא ביום 14.1.10 (בג"ץ 7887/07 כץ נ' בית הדין הארצי). בשנת 1996 הוגשה תובענה ייצוגית באותו ענין אשר הוכרה ביום 9.7.97 ונסתיימה ביום 21.7.98 בהסדר פשרה שהביא לפיצוי כספי וסילוק התובענה הייצוגית (תב"ע (ת"א) נו/9-1606 לידיה קולטון - קופת חולים כללית)

3. בתביעתן לפנינו נסמכו המערערות על פסיקת בית המשפט הגבוה לצדק בפרשת איתנה ניב. בעקבות בג"ץ ניב, ניתן פסק דין חלקי בתביעתן של התובעות שעתרו לבג"ץ, חלקן של התביעות התקבלו והועברו לחישובי אקטואר וחלקן נדחו מחמת התיישנות. על פסק הדין אשר דחה את התביעות מחמת התיישנות הוגש ערעור, ובחודש יוני 2011 ניתן פסק דין בפרשת עופרה אילן שם נקבע כי כל התביעות שאוחדו בתיק איתנה ניב, לא התיישנו (ע"ע 533/09 עופרה אילן - שירותי בריאות כללית; להלן פרשת "עופרה אילן").

4. בעקבות פסיקת בית הדין הארצי בפרשת עופרה אילן הגישה המשיבה בקשה לסילוק על הסף של 27 תביעות המערערות שלפנינו בטענה שבחלוף למעלה מ-7 שנים מהמועד שבו הגיעו התובעות לגיל 60, התיישנו תביעותיהן.

5. בית הדין האזורי (השופטת הדס יהלום ונציגי הציבור גב' יפה הרצברג ומר אורי מתתיהו; סע 886-08-10, ניתן ביום 29.4.12) בהתבסס בעיקר על קביעות בית דין זה בפרשת עופרה אילן, בחן את החלופות השונות וקיבל את בקשת הכללית, וקבע כי תביעות המערערות הוגשו בחלוף שבע שנים ממועד הגיען לגיל 60 – משהתביעות התיישנו, דחה אותן על הסף.

כנגד החלטה זו הוגש הערעור שלפנינו.

טענות המערערות

6. לטענת המערערות, דחיית תביעתן סותמת את הגולל על פרשת אפליה חמורה שביצעה כללית כלפי נשים שפרשו בפרישה מוקדמת, כ-800 במספר, וזאת למעט נשים שתבעו בפועל בעבר (פחות מ-100 נשים). לדבריהן, לאחר שניהלה הליכים במשך קרוב ל-20 שנה והעלתה כל טענה אפשרית, מגיעה הכללית אל התוצאה המיוחלת מבחינתה, היינו, במקום לפצות על נזקי הפליה את כל קבוצת הנשים שניזוקה היא תידרש לפצות באופן חלקי ומאוחר רק חלק מזערי מהקבוצה המופלית כאשר כל האחרות תיוותרנה ללא סעד וללא תרופה. המערערות הוסיפו וטענו כי הכללית נהגה במדיניות של הסתרה ולא טרחה ליידע את הנשים על זכויותיהן.

עיקר טענתן של המערערות היא כי במקרה של אפליה אין לקבוע הוראות התיישנות. לחילופין טוענות המערערות, יש לקבוע כי מועדי תחילת מרוץ ההתיישנות הם מאוחרים למועד פרישתן לגמלאות ולהאריך את תקופת ההתיישנות בעילות שונות.

המערערות טוענות, כי תביעות שעניינן אפליה אין לדחותן על הסף מחמת התיישנות, כך ככלל ובפרט בנסיבות הספציפיות של תביעת המערערות; הטעמים שהביאו את בית הדין לקבוע כי הכללית מנועה מלהעלות טענת התיישנות בעניין עופרה אילן רלוונטיים גם כיום; בנסיבות הייחודיות של המקרה חלה הוראת סעיף 8 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 (להלן: חוק ההתיישנות); מדובר בתביעה מתחדשת של תשלומי הפנסיה המשולמים מידי חודש בחסר עקב אפליה; ההליכים הייצוגיים שהתקיימו בעניינן של המערערות מאריכים את תקופת ההתיישנות; לא מתקיימים האינטרסים החברתיים והציבוריים בעלי משקל לעמידה על טענת ההתיישנות.

המערערות טוענות, כי אין מחלוקת על כך שהכללית לא הסבירה להן שעומדת להן זכות לקבלת תנאי פרישה מוקדמת עד גיל 65, להיפך, היא דרשה מהן באופן קטגורי לצאת לפרישה מוקדמת בגיל 60.

המערערות טוענות כי כל עוד לא עמדה קביעת בג"ץ, עמדו בתוקפם פסקי הדין של בית הדין האזורי ובית הדין הארצי בפרשת איתנה ניב אשר קבעו קביעות עקרוניות הדוחות את עילת התביעה של הנשים ומשכך לא היה בידי המערערות "כוח תביעה ממשי" שאילו היו מגישות את תביעותיהן, יש יסוד סביר להניח כי הן היו נידחות. לטענתן, רק בחודש אוקטובר 2002 משקבע בג"ץ כי תוכנית הפרישה והסכמי הפרישה האישיים שנחתמו במסגרת אותה תוכנית עולים כדי אפליה פסולה וכי ההוראות המפלות בהסכמי הפרישה בטלות מעיקרן, רק אז היה בידיהן כוח תביעה.

אשר על כן, טוענות המערערות, כי יש לקחת בחשבון את כל התקופות שבהן נתקיימו הליכים קודמים בעניינן, שלא למנותן במרוץ תקופת ההתיישנות ולקבוע כי תביעותיהן לא התיישנו ודינן להתקבל מכוח הקביעות בבג"ץ ניב.

טענות המשיבה

7. המשיבה תומכת בפסק דינו של בית הדין האזורי וטוענת, כי בית הדין האזורי יישם בהחלטתו את פסק הדין בפרשת עופרה אילן אשר מהווה את ההלכה המחייבת בעניין תביעות המערערות וכן מהווה השתק פלוגתא לגבי המערערות.

המשיבה גורסת, כי על פי כל המבחנים הרלוונטיים, התיישנו תביעות המערערות במלואן וכי בערעורן זה מבקשות המערערות לבטל כליל את הסדרי ההתיישנות המחייבים. לטענת המשיבה, בפרשת עופרה אילן קבע בית דין זה כי רק במקרים חריגים יהא צד מנוע מהעלאת טענת התיישנות כנגד תובעות שהמתינו למיצוי ההליכים בבג"ץ ניב. יחד עם זאת, לטענת המשיבה, מצופה היה מתובעות פוטנציאליות להגיש את תביעותיהן בסמוך לאחר פרסומו של בג"ץ ניב ותובעות שהתמהמהו והשתהו בהגשת תביעותיהן, אינן יכולות ליהנות מהחריג שנקבע בעניין ההתיישנות והחלת המניעות .

המשיבה טוענת, כי המערערות הגישו את תביעותיהן בחלוף פרקי זמן של 11 - 17 שנים ממועד פרישתן לפנסיה מוקדמת והרציונל העומד בבסיס עקרון ההתיישנות מתקיים לגביהן במלואו. המשיבה מוסיפה וטוענת כי מועד התגבשות העילה קם בעת חתימת המערערות על הסכמי הפרישה או בהגיע כל אחת מהמערערות לגיל 60; כי הטענה שמדובר בעילה מתמשכת ומתחדשת, נדחתה בפרשת עופרה אילן. יתר על כן, עילת התביעה של המערערות מתייחסת לעצם זכאותן לתשלום פנסיה מוקדמת ולא לשיעור הגמלה החודשית ומכאן שאין היא עילת תביעה מתחדשת; כי אין יסוד לטענה בדבר חלות סעיף 8 לחוק ההתיישנות על רקע העובדה כי ההבדל בין מסלולי הפרישה בין גברים ונשים היה גלוי וידוע למערערות עוד טרם פרישתן לפנסיה; כי אין בהוראות סעיף 26(ב) לחוק תובעות ייצוגיות כדי להכשיר תביעה שהתיישנה עוד טרם מועד הגשת הבקשה לאישור תובענה ייצוגית וכי ההסדר הקבוע בסעיף 26(ב) לחוק, אינו חל על תביעות שהוגשו בחלוף שנה ממועד פסק הדין החלוט בעניין כץ, היינו, לאחר חודש 1/08; כי תביעתן של המערערות לא הוגשה מכוח הוראות חוק שכר שווה אלא בטענה לאפליה הנוגדת את תקנת הציבור וזאת מכוח סעיף 30 לחוק החוזים, וכי המערערות עתרו להשוואת תנאי פרישתן מגיל 60-65, היינו, לקבלת הפרשי שכר בגין תקופה בת 5 שנים וכן לקבלת פיצויי בגין נזקים פנסיונים עתידיים שנגרמו להן נוכח הוצאתן המוקדמת לפנסיה, ותביעות אלה אינן עולות בקנה אחד עם המגבלה הקבועה בחוק שכר שווה בדבר תשלום מקסימלי של 24 חודשים שקדמו למועד הגשת התובענה; כי אין יסוד לטענה בדבר קיומה של הודאת בעל דין; כי המועד שבו יש לראות את פסק הדין כחלוט הוא מועד מתן פסק דינו של בית הדין הארצי בתובענה הייצוגית בעניין כץ ולא החלטת בג"ץ בעניין זה.

הכרעה

8. לאחר עיון בכלל החומר המצוי בתיק ובטענות הצדדים, נחה דעתנו כי בית הדין האזורי יישם נכונה את פסיקת בית הדין בפרשת עופרה אילן וכי פסק דינו של בית הדין האזורי ראוי להתאשר מטעמיו על פי תקנה 108(ב) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב-1991. על כך אנו מבקשים להדגיש את הדברים הבאים.

9. עיקר טענתן של המערערות הוא כי אין להחיל את עקרון ההתיישנות בתביעה שעילתה אפליה. המערערות טוענות, כי האינטרסים השונים אשר דיני התיישנות נועדו להביא לאיזון ביניהם (זכות הגישה לערכאות מחד גיסא ואינטרס הציבור והפרט לדיון בתביעות שבהווה ולשמירת ראיות מאידך גיסא) אינם מתקיימים במקרים של טענת אפליה.

שקלנו את טענות הצדדים ולא מצאנו לקבל את עמדת המערערות בעניין זה.

10. רבות נאמר על ההצדקה לקיומן של הוראות ההתיישנות. כבר בשנים הראשונות למדינה התווה בית המשפט העליון את הכללים וטעמם. יפים לעניינו דברי השופט זילברג אשר עד היום לא נס ליחם:

"מוסד ההתיישנות הוא מוסד משפטי עתיק יומין, אשר קנה לו שביתה בצורה זו או אחרת, בשיטות המשפט של כל העמים וכל התקופות. מקורה נעוץ, איפוא, בצורך אנושי-כללי, בדרישות יסוד הטבועות בחיי החברה בכל אתר ועידן. כמה פנים לה, לתורה אוניברסלית זו, וכמה טעמים... הקושי (לנתבע) לשמור זמן רב מידי על ראיות והוכחות [...] כל השהייה ארוכה מידי, בהגשת התביעה, יש בה ריח של מחילה וויתור [...] אחרון בסדר ולא במעלה, והוא טעם יותר מודרני, שמקורו נעוץ במהירות התנועה והחיים של התקופה החדשה [...] תפיסתו היא בעיקר כלפי תביעות הנובעות מתוך עסקי המסחר [...] מכל הטעמים הללו חבילה ופסיפס, עולה כי התיישנות כורח לה שתהא "ממיתה" או "משתקת" בשל יושנה גופא, את זכות התביעה" (ע"א 158/54 יצחק דה בוטון נ' בנק מזרחי בע"מ פ"ד י 696 (1965))

המדיניות הנוהגת היום היא מתן עדיפות לצמצום טענת ההתיישנות (אך לא לרוקנה מתוכן) על מנת לצמצם את הפגיעה בזכות הגישה לערכאות וזאת כאשר קיימת הצדקה לכך (ע"ע 300431/97 פרופ' רות וינברגר - גלעד גימלאות לעובדים דתיים בע"מ פד"ע לח (2002)). הצדקה שכזו לא תוכר מקום שבו קיימת פגיעה באינטרס הנתבע או פגיעה באינטרס הציבורי ((ע"א 1254/99 המאירי נ' הכשרת הישוב - חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נד (2) 353 (2002)

11. קבלת עמדת המערערות שלפיה בכל מקרה של טענת אפליה, אין להחיל את הוראות ההתיישנות, תערער את יציבות המסגרת המשפטית ואת הוודאות המשפטית. חוק ההתיישנות והוראות התיישנות השזורות בחוקים שונים מכילים באופן מובנה את האיזון הנדרש בין זכויות הצדדים. קביעה קטגורית שלפיה אין להחיל את כללי ההתיישנות כל אימת שמדובר בטענות שעניינן אפליה, מערערת את היסוד לשיטה המשפטית, יוצרת אי בהירות ועשויה להביא לאנדרלמוסיה. אכן, מקובל עלינו כי ככל שיש להקל במתן זכות הגישה לערכאות יש לפרש בצמצום את כללי ההתיישנות, אך כל זאת במסגרת מתחם כללי ההתיישנות ולא מחוצה להם. ויפים בעניין זה דברי בית המשפט העליון בפרשת דניאל שחר, בו נקבע:

"..שכן, משעה שנקבעה התיישנות שומה עליו על בית-משפט להחילה כלשונה וכרוחה על עניינים הבאים לפניו. אכן, האינטרסים אשר יצרו את ההתיישנות כוחם עמהם לפירושו של החוק, אך לאחר עירובם של האינטרסים אלה-באלה, ולאחר הקריסטליזציה שעשה המחוקק על דרך יציקתם של אותם אינטרסים בהוראות-חוק חרותות, שוב אין זה בכוחו של בית-משפט לבטל הוראות מפורשות שבחוק או לפרשן בדרך השקולה לביטולן.

אכן, אותם שלושה אינטרסים שדיברנו בהם - אינטרסים המושכים, שלא כמקובל, לאותו כיוון עצמו - יוצרים ומצדיקים הם את דוקטרינת ההתיישנות מעיקרה, ויציקתם אל קדרה אחת במינון יחסי מתאים וראוי מביאה ללידתן של הוראות-חוק חרותות שעניינן התיישנות וספיחיה. מאותה שעה ואילך הופכת ההתיישנות ה'פורמאלית' להיותה חלק בלתי נפרד מכל תביעה לקיום זכות כל שהיא, וכלשון סעיף 2 לחוק ההתיישנות: 'תביעה לקיום זכות כל שהיא נתונה להתיישנות...'. ההתיישנות נדמית היא לגֶן החבוי בצופן הגנטי של כל זכות וזכות, אלא שבנבדל מגֶנים אחרים בצופן הגנטי של הזכות, גֶן ההתיישנות גֶן רדום הוא. רק בנסיבות מסוימות - לאחר עבור תקופה מסוימת מעת היוולד הזכות - ניעור אותו גן מתרדמתו, ומאותה עת משתלט הוא על הזכות ובכוחו לחסום את דרכו של בעל הזכות לבית-המשפט".

עמדתנו היא כי קביעות בית הדין בפרשת עופרה אילן עומדות איתן גם בענייננו ולא מצאנו מקום לסטות מהן. יישום העקרונות כפי שנקבעו באותה פרשה מביא לתוצאה שלא התקיימו בנסיבות הענין כאן נסיבות חריגות המבססות טענת מניעות מהעלאת טענת ההתיישנות.

12. בפרשת עופרה אילן קיבל בית הדין את טענת התובעות שם, קבע כי התקיימו נסיבות חריגות המצדיקות קבלת עמדת המערערות וחזר על קביעת בית הדין בפרשת פס שלפיה לא ראוי להעלות את טענת ההתיישנות. בית הדין חזר והדגיש את האינטרס שלא לעודד תביעות לא בשלות ולהגדיל את העומס על בתי המשפט ואולם סייג את קביעתו וציין במפורש כי: "אין בפסיקתנו כדי לקבוע מסמרות לגבי תביעות נוספות של פורשות במסגרת תוכנית הפרישה ככל שיש כאלה, אשר לא הוגשו זמן סביר ותכוף לאחר פסיקת בג"ץ בעניין ניב" (הדגשה שלי - י.א.ש).

בפרשת עופרה אילן דן בית הדין בהרחבה בשאלות העולות בהליך זה. אמנם תוצאת פסק הדין בפרשת עופרה אילן הייתה דחיית טענת ההתיישנות אך זו התבססה בעיקרה על מניעות מהעלאת טענת התיישנות בנסיבות המיוחדות שנדונו שם בהיות טענה זו נוגדת את עקרון תום הלב בכל הנוגע לתביעות שהוגשו בטרם ניתנה ההחלטה בג"ץ ניב או בסמוך לאחריה. באשר ליתר העילות, דחה בית הדין את טענות המערערות הגם שלא כולן נדרשו לצורך הכרעתו בערעורים שבפניו.

13. ביישמו את הפסיקה בעניין עופרה אילן, קבע בית הדין קמא כי קביעה גורפת שלפיה הכללית מנועה לעולם מלהעלות טענת התיישנות, אינה יכולה לעמוד. לטעמנו, צדק בית הדין בקביעתו זו. עקרון תום הלב הוא לעולם תלוי נסיבות ולא ניתן לנתק את הדברים מהקשרם הכולל (ראו למשל בג"ץ 58/08 פלונית נ' בית הדין הרבני האזורי בחיפה, 21.1.10). מרבית התביעות בפרשת עופרה אילן הוגשו בעת שהייתה תלויה ועומדת העתירה בבג"ץ ניב (וחלקן בסמוך לאחריה), בעוד התביעות נשוא הליך זה הוגשו בחלוף 8-9 שנים לאחר מתן ההחלטה בבג"ץ ניב (למעט שתי תביעות, שהוגשו האחת בשנת 2005 והשנייה בשנת 2007). חובת תום הלב מוטלת על שני הצדדים להליך ובשקילת העקרונות העומדים בבסיס שאלת ההתיישנות, לחלוף הזמן ולסיבות העיכוב בפנייה לערכאות יש משקל רב. בנסיבות שכאלה, לא ניתן לומר כי די בעובדה שמדובר בעילה כבדת משקל (אפליה) כדי לאיין מכל וכל את עקרון ההתיישנות.

14. המערערות לא סתרו את טענת המשיבה שלפיה, מועד התגבשות העילה היא בעת שבו חתמו המערערות על הסכמי הפרישה ולכל היותר בעת שהגיעו המערערות לגיל 60, הוא המועד שבו נכנס ההסכם לתוקפו.

בפרשת עופרה אילן נקבע במפורש:

"ליבת תביעתן של המערערות הינה אכן הפלייתן במסגרת הסכמי הפרישה שלהן. עצם חיובן של המערערות, בהסכמי הפרישה, לממש את הזכות הקיימת להן מכוח תקנון קג"מ ולפרוש לפנסיה במסגרת קרן הפנסיה בגיל 60 תוך שבמועד זה תסתיים מחויבות כללית לשלם להן את תשלומי הפנסיה המוקדמת והנלווים להם - הוא שיצר את הפלייתן לעומת עובדים גברים והוא שהגדיר בשלב הראשון את 'עילת התובענה' שלהן (ראו גם את ע"ע 404/05 בנימין בנוז - חיפה כימיקלים בע"מ, מיום 21.12.06). במועד זה כבר היה בידי כל אחת מהמערערות 'כוח תביעה' קונקרטי, ולא היה עליהן להמתין - לצורך גיבוש הנתונים הנדרשים לצורך הגשת תביעה - עד סיום שלב הפנסיה המוקדמת עם הגיען לגיל 60. לא בכדי, חלק קטן מהתובעות הגישו את תביעותיהן עוד טרם שהגיעו לגיל 60". (הדגשה שלי - י.א.ש.)

ובית הדין ממשיך וקובע שם לעניין התגבשות העילה בעת הגיע התובעות לגיל 60:

עם זאת, אין משמעות הדברים כי עם הגעתן של המערערות לגיל 60 לא נוצרה להן 'עילת תובענה' עצמאית נוספת - המתבססת על הפסקת תשלומי הפנסיה המוקדמת החל מאותו מועד, ועל הפסקת ביצוע ההפרשות בגינן לקרן הפנסיה. היינו, התנהגותה המפלה של כללית, כפי שהחלה בעת הגעת כל אחת מהמערערות לגיל 60 יוצרת 'עילת תובענה' נפרדת ונוספת, המתחילה מירוץ התיישנות חדש החל מאותו מועד. דומה הדבר לתביעות המוגשות לבתי הדין לעבודה כעניין שבשגרה, בהן מלין מועסק על הסכם - עליו הוחתם שנים רבות קודם לכן - בו הוגדר כ'קבלן עצמאי'. בהקשר זה נקבע, כי 'תביעה על עצם קביעת הסטטוס של עובד וההשלכות הכספיות הנובעות מכך ככלל, לא תידחה מפאת טענת ההתיישנות, גם אם מערכת היחסים בין העובד והמעביד החלה שנים רבות לפני הגשת התביעה. כללי ההתיישנות יבחנו לאור העילות הנובעות מיצירת הסטטוס החדש. כך למשל: תביעה לפיצויי פיטורים נוצרת עם סיום יחסי העבודה וכללי ההתיישנות יבחנו מאותו מועד. כך גם אם העובד היה זכאי לתוספת שכר כלשהי כתוצאה מקביעת מעמדו כ'עובד', כי אז יחולו כללי ההתיישנות באופן שאותו עובד יהא זכאי לאותן תוספות שבע שנים לאחור ממועד הגשת התביעה' (ע"ע 1616/04 פיליפ טיברמן - מקורות חברת מים בע"מ, מיום 8.1.06)" (פרשת עופרה אילן; (הדגשה שלי - י.א.ש.).

משאין מחלוקת כי התביעות הוגשו בחלוף למעלה מ-7 שנים ממועד הגיע המערערות לגיל 60, ובוודאי מעת שחלפו יותר מ-7 שנים מהמועד שבו חתמו על הסכמי הפרישה, דרך המלך היא כי יש לראותן כתביעות שהתיישנו אלא אם ניתן לראות בעצם העלאת טענת ההתיישנות משום שימוש בזכות דיונית בחוסר תום לב, כפי שארע בעניין עופרה אילן.

15. אין לקבל את טענת המערערות לפיה יש לראות את תביעתן לתשלום גמלה חודשית שמקורן בטענה לאפליה כעילה מתמשכת ומתחדשת. אין לנו אלא לחזור לעניין זה על קביעת בית הדין בפרשת עופרה אילן לפיה למערערות נוצרה "עילת תובענה עצמאית בעת תחילת יישומו המפלה של של הסכם הפרישה. עילה זו תוקפת באופן עקיף את חוקתיות וחוקיות הסכם הפרישה ומבוססת באופן ישיר על ההפליה שבהפסקת תשלומי הפנסיה המוקדמת ובהפסקת העברת ההפרשות לקרן הפנסיה החל ממועד הגעתן של המערערות לגיל 60". יפים הדברים גם לענייננו כאן, ואין אנו רואים מקום לשנות מן הנפסק בענין עפרה אילן.

זאת ועוד, בהיות התביעה נוגעת לעצם זכאות המערערות לפנסיה מוקדמת בתקופה שלאחר הגיען לגיל 60 ואין המחלוקת נוגעת לשיעור התשלום, לא ניתן לראות בתביעה שבפנינו כעילה מתמשכת ומתחדשת.

16. כך לא מצאנו כי יש תחולה להוראת סעיף 8 לחוק ההתיישנות המאריכה את תקופת ההתיישנות כל אימת שנעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה מסיבות שאינן תלויות בו. בענייננו, לכל הפחות בזהירות סבירה יכולות היו המערערות לדעת על העובדות המהוות עילת תביעה, עוד בעת שחתמו על הסכמי הפשרה ולכל המאוחר בעת שהגיעו לגיל 60. אף על פי כן, בחרו שלא לעשות דבר. גם אם נקבל את טענת המערערות שלפיה כל עוד לא ניתנה ההחלטה בבג"ץ ניב, לא היה בידיהן "כוח תביעה ממשי", הרי שגם אם היינו קובעים, ואיננו קובעים זאת, כי רק ממועד זה קמה להן עילת תביעה, בכל זאת חלפו למעלה משבע שנים מאז פסיקת בית המשפט העליון בבג"ץ ניב עד להגשת מרבית תביעות המערערות לבית הדין.

עם זאת, נמצאנו למדים מפרשת עופרה אילן על פרק זמן סביר שבו תהא הכללית מנועה מהעלאת טענת התיישנות כנגד תביעות מסוג התביעות שלפנינו, וזאת מטעמים שעניינם שימוש בתום לב בזכות דיונית.

17. ומהו אותו זמן סביר? בנסיבות המקרה שלפנינו איננו נדרשים להכרעה בענין. בפרשת עפרה אילן קבע בית הדין כי מניעות זו חלה על הכללית בהתייחס לתביעות שהוגשו עד מועדים שבסמוך לאחר מתן ההחלטה בבג"ץ ניב. ספציפית הוחלה המניעות כאמור שם על תביעות שהוגשו עד תחילת שנת 2004, תוך שנקבע כי אין מניעות כאמור בהתייחס לתביעה שהוגשה בחודש ינואר 2005 (ראו שם בפסקאות 30, 33). בעניננו כאן מרבית התביעות הוגשו כאמור בשנים 2010, 2011. תביעה אחת הוגשה בשנת 2005, ואחת נוספת ב-2007. בהתאם לנפסק בפרשת עופרה אילן ולכל הדעות, המועדים שבהם הוגשו התביעות מושא ערעור זה חורגים מפרק זמן סביר. משהתביעות מושא הערעור שלפנינו הוגשו באיחור ניכר לאחר שניתן בג"ץ ניב, ממילא לא ניתן לומר כי בהעלאת טענת ההתיישנות בנסיבות אלה יש משום שימוש בחוסר תום לב בזכות דיונית.

18. לעמדת המערערות, הבקשה להכיר בתביעה כייצוגית בפרשת חוה כץ הוגשה בשנת 2001 ואילו פסק הדין ניתן בשנת 2007. לעמדתן, את התקופה שבה הייתה תלויה ועומדת הבקשה לאישור התובענה הייצוגית (68 חודשים) בצירוף תקופה של שנה, עד לשנת 2008 (מכוח סעיף 26(ב) לחוק) אין למנות במניין תקופת ההתיישנות. לטענת המערערות, שגה בית הדין קמא עת קבע כי תביעת המערערות התיישנה שנה לאחר מתן פסק הדין בפרשת חוה כץ. לטעמנו, אין לקבל את טענת המערערות. ונבהיר.

19. בית הדין קמא דן בהרחבה בשאלה האם יש להחיל על המערערות את הוראת סעיף 26(ב) לחוק תובענות ייצוגיות או את הוראות סעיף 45 לחוק זה. ההבחנה בין תחולת שני הסעיפים מקורה בשאלה האם הוגשה הבקשה לאישור מכח אחד ההסדרים שבחוק (שאז יחול סעיף 26 לחוק) או שמא הוגשה שלא על פי ההסדרים המנויים בחוק (שאז יחולו הוראות סעיף 45 לחוק). האבחנה רלוונטית לעניין השאלה מהו המועד שבו יש לראות את הבקשה כמוגשת. התשובה לשאלה זו תשליך על השאלה אם התיישנו תביעות המערערות עוד קודם להגשת הבקשה, אם לאו.

20. בית הדין קמא קבע כי הבקשה לאישור תובענה ייצוגית אשר הוגשה בחודש 5/01 כללה תביעה על בסיס דיני האפליה הכלליים ובשנת 2003 הוספה לה עילה על פי חוק שכר שווה. בית הדין ציין כי משתביעת המערערות דנן נגעה אך לטענה לאפליה על בסיס הדין הכללי, יש להתייחס רק לתביעה ברכיב זה ועל כן חלות הוראות סעיף 45(ג)(1) לחוק התובענות הייצוגיות המורות כי "יראו אותה לענין מנין תקופת ההתיישנות, כאילו הוגשה ביום פרסומו של חוק זה", היינו ביום 12.3.06. לא מצאנו כי נפל פגם בקביעה זו.

הוראות סעיף 45(ג)(2) לחוק מורות במפורש כי בקשה לאישור תובענה ייצוגית שנדחתה לפני פרסום החוק "יבוא במנין תקופת ההתיישנות של התביעה נושא הבקשה הזמן שבין הגשת הבקשה ובין דחייתה; לענין זה, "דחייה" - כמשמעותה בסעיף 15 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958". בגין הליכים שנסתיימו לאחר פרסום החוק יחולו ההוראות הקבועות בחוק ובהן הוראות סעיף 26 המורות כך:

"(א) אישר בית המשפט תובענה ייצוגית לפי הוראות סעיף 8, יראו, לענין התיישנות, את כל מי שנמנה עם הקבוצה שהגדיר בית המשפט לפי הוראות סעיף 10 כאילו הגיש תובענה במועד שבו הוגשה הבקשה לאישור.

(ב) דחה בית המשפט בקשה לאישור או מחק אותה, לא תסתיים תקופת ההתיישנות של תביעה של אדם שנמנה עם הקבוצה שבשמה הוגשה הבקשה לאישור, הנובעת מאותה עילת תביעה, לפני שחלפה שנה מהיום שבו ההחלטה בבקשה לאישור הפכה חלוטה, ובלבד שתביעתו של אותו אדם לא התיישנה עד למועד שבו הוגשה הבקשה לאישור" (הדגשה שלי - י.א.ש.).

מלשון הסעיף עולה, כי המחוקק ביקש לקצוב את התקופות שאינן נלקחות בחשבון תוך בחינה כוללת של האינטרסים שונים העומדים ביסוד ההתיישנות וזאת בהתאמה לדינים הכלליים.

משכך, תביעה שהתיישנה טרם הגשת הבקשה לאישור, אין בהגשת הבקשה לאישור כדי להאריך את תקופת ההתיישנות ולא יוכל התובע להגיש את תביעתו עוד.

21. מכאן, כי תביעה שבעת הגשת הבקשה לאישור התובענה הייצוגית טרם התיישנה, הרשות בידי תובע להגיש את תביעתו או להמתין לתוצאת הבקשה לאישור, ומשהמתין ניתנת לו אורכה של שנה נוספת ממועד מתן ההחלטה החלוטה, להגיש את תביעתו. הוראה זו מאזנת בין הרצון שלא להציף את מערכת המשפט בהליכים שעניינם זהה מצד אחד, ולשמור על זכות התביעה של היחיד מנגד. לו רצה המחוקק לקבוע כי התקופה שבה הבקשה תלויה ועומדת לא תבוא במניין, היה נוקט בלשון הוראת סעיף 15 לחוק ההתיישנות הקובעות ביחס לתביעה אישית שנמחקה או נדחתה באופן שלא נבצר מן התובע להגיש תובענה חדשה בשל אותה עילה, כי:

"...לא יבוא במניין תקופת ההתיישנות הזמן שבין הגשת התובענה ובין דחייתה" (הדגשה שלי - י.א.ש.).

22. אלא שלא כך בחר המחוקק. הוראות סעיף 26 לחוק התובענות הייצוגיות אינן מקפיאות את מרוץ ההתיישנות אלא מעניקות למי שנמנה על הקבוצה שנה נוספת להגשת תביעתו האישית. ותו לא. מכאן, כי רק תביעות שטרם התיישנו עד ליום 12.3.06, ושהוגשו עד שנה ממועד מתן פסק דין חלוט בפרשת חוה כץ, לא התיישנו. למעלה מן הצריך נוסיף כי הוראה זו המעניקה עד שנה מעבר לתקופת ההתיישנות קבועה גם בהוראות סעיף 16 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958.

באשר להוראות סעיף 15 לחוק ההתיישנות, אין המערערות יכולות להבנות ממנו היות שהוראות סעיף זה נוגעות לתביעה שהוגשה על ידי אותו התובע ולא לתובע פוטנציאלי הנסמך על תביעתו של אחר (ראו ע"א 8500/02 זמיר סוכנויות לביטוח בע"מ נ' אררט חברה לביטוח בע"מ, 4.9.03).

23. לעניין התובענה הייצוגית בפרשת קולטון, משזו נדחתה עוד בשנת 1998, חלות לגביה הוראות סעיף 45(ג)(2) אשר קובעות כי אין בתקופת התביעה כדי לעצור את מרוץ ההתיישנות. משכך, אין בפרשה זו כדי לסייע למערערות דנן.

24. ומהו המועד הקובע שממנו יש למנות את מרוץ ההתיישנות על פי פרשת חוה כץ? לטענת המערערות, יש לראות את פסק הדין כחלוט רק מעת שניתן פסק הדין בבג"ץ כץ (14.1.10) כך שהמערערות היו רשאיות להגיש תביעתן עד ליום 14.1.11. ואילו הכללית סבורה כי מניין התקופה הוא ממועד פסק דינו של בית דין זה בפרשת כץ (9.1.07). בעניין זה, מצאנו כי הצדק עם הכללית. בית הדין קמא הפנה להגדרת המונח "חלוט" בסעיף 3 לחוק הפרשנות:

" "חלוט", לענין פסק דין או החלטה של בית משפט - שאין עליהם עוד ערעור או ערר או השגה כיוצא בהם;

25. טענת המערערות היא כי יש לראות פסק דין כחלוט רק לאחר פסיקת בג"ץ מבוססת על האמור בפרשת אורית גורן, שם נקבע:

"על פסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה לא ניתן להגיש ערעור, כך שעתירה לבג"ץ היא הדרך היחידה העומדת בפני מי שמבקש לתקוף את פסק הדין, בדומה לעתירה המופנית כנגד פסק דין של בית הדין הרבני. מאחר שבעתירה עסקינן, ולא בערעור, הרי שלא ניתן לטעון כי בשל חלוף הזמן פסק הדין של בית הדין הארצי לעבודה הפך לחלוט או לחסין מפני התערבותו של בג"ץ. עם זאת, מאחר שהגשת עתירה היא התרופה היחידה חלף ערעור, מי שמבקש לתקוף את פסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה, אמור לעשות כן בסמוך לאחר מתן פסק הדין [..].

ככלל, אני סבור כי יש להישמר מפני "העלאה מן האוב" של החלטות ופסקי דין בחלוף זמן מעת נתינתם לשם תקיפתם בבג"ץ, אלא במקרים נדירים כגון, מקום בו מתברר בדיעבד כי לפסק דינו של בית הדין לעבודה יש השלכות רוחב שלא ניתן היה לצפותן בעת מתן פסק הדין, או שקיים אינטרס ציבורי ניכר ומשמעותי המצדיק את הדיון בעתירה למרות חלוף הזמן (השוו בג"ץ 3514/07 מבטחים מוסד לביטוח סוציאלי של העובדים בע"מ נ' פיורסט בפסקה 28 13.5.2012). ראוי אפוא להדגיש כי אין לראות במקרה שבפנינו משום תקדים פורץ גדר". (בג"ץ 1758/11 אורית גורן נ' הום סנטר (עשה זאת בעצמך) בע"מ, 17.5.12; הדגשה שלי - י.א.ש.).

אין לקבל את טענת המערערות.

אכן, אין חולק שגם בחלוף מועד ההתיישנות, פסק דינו של בית הדין אינו חסין מפני התערבות בג"ץ ומהתערבות זו בלבד. משנוקטת הגדרת הביטוי "חלוט" במונחים של "ערעור, ערר או השגה" להבדיל מ"עתירה" - מטבע הדברים כוללים ביטויים אלה באופן מובנה כחלק בלתי נפרד ממהותם, תקופת זמן מוגדרת הקבועה בדין. שאם לא תאמר כן, ועל יסוד העובדה שאין הגבלת זמן להגשת עתירה לבג"ץ - לעולם לא יהא פסק דין של בית הדין הארצי לעבודה בגדר "חלוט". פרשנות כזו אינה יכולה לעמוד, הן מבחינת השכל הישר, הן כמדיניות משפטית ראויה (ראו גם ע"א (ת"א) 2037/02 אליהו גרציאני (1988) בע"מ נ' בנק מזרחי טפחות בע"מ, 19.2.07).

ויפים לעניין זה דברי בית הדין בפרשת עופרה אילן, עת דחה את טענת המערערות שם וקבע כי "קביעה ברוח המבוקש על ידי המערערות עלולה להאריך באופן מלאכותי, ובשנים רבות, את תקופות ההתיישנות בכל אותם מקרים בהם שינויי פסיקה הביאו להצהרה על זכאות שונה מזו שהייתה מקובלת טרם לכן".

על יסוד האמור, המועד לעצירת מרוץ ההתיישנות המוארכת כתוצאה מסעיף 26(ב) לחוק תובענות הייצוגיות הוא חודש ינואר 2008.

26. העולה מכל האמור הוא:

ככלל, התביעות התיישנו בעת שהגיעו המערערות לגיל 67. ככל שמועד הגיען לגיל 67 חל טרם יום 12.3.06 (מועד כניסת חוק תובענות ייצוגיות לתוקף, בהתאם להוראת סעיף 45(ג)(2) לחוק), התיישנה תביעתן. סייג לכך קיים מקום שהתביעה הוגשה תוך כדי או סמוך לאחר הדיון בבג"ץ ניב (2002).

ככל שמועד הגיען של מי מהתובעות לגיל 67 חל לאחר יום 12.3.06, ועד ליום 9.1.07, רשאיות היו המערערות להגיש את תביעתן עד ליום 9.1.08 (עד חלוף שנה מיום מתן פסק הדין בפרשת חוה כץ).

ככל שמועד הגיען לגיל 67 חל לאחר ליום 9.1.08 (בחלוף שנה מיום מתן פסק הדין בפרשת חוה כץ), רשאיות היו המערערות להגיש את תביעתן עד למועד הגיען לגיל 67.

על בסיס קביעות אלה בחנו את מועדי הגשת התביעות ומצאנו כי התביעות התיישנו כולן. וביתר פירוט:

• תביעות המערערות 1, 3, 5, 6, 7, 9, 13, 15, 16, 18, 20, 21, 24, 25, 26 ו-27 התיישנו משהגיעו המערערות לגיל 67 לפני יום 12.3.06. משהוגשו התביעות בשנים 2010-2011 (למעט שתיים אשר הוגשו בשנת 2005 (כאשר המערערת הגיעה לגיל 67 בשנת 2000) ו-2007), זמן רב לאחר מתן פסק הדין בבג"ץ ניב, לא חל בעניינן הסייג לעניין בג"ץ ניב.
• המערערות 8, 10, 11, ו- 19 הגיעו לגיל 67 במועד שבו היתה תלויה ועומדת התביעה בפרשת חוה כץ (12.3.06-9.1.07) ומכאן שהיו רשאיות להגיש תביעתן עד ליום 9.1.08. משהוגשו התביעות בשנים 2010-2011, יש לראותן כתביעות שהתיישנו.
• המערערות 2, 4, 12, 14, 22, ו-23 הגיעו לגיל 67 בשנים 2007-2009 ואילו התובעת 17 ביום 22.1.10. משהוגשו התביעות רק בשנים 2010-2011 ולאחר הגיען לגיל 67, הרי שתביעותיהן התיישנו.

27. מצאנו לחזור ולציין כי עקרון תום הלב שעל בסיסו קבע בית הדין בפרשת עופרה אילן כי הכללית מנועה מלהעלות את טענת ההתיישנות בהיותה בנסיבות המקרה שימוש בזכות דיוניות בחוסר תום לב, אינו מונע מן הכללית בנסיבות המקרה דנן להעלות טענת התיישנות. זאת, נוכח האיחור הניכר שבו הוגשו תביעות המערערות, שנים לאחר פסיקת בית המשפט העליון בבג"ץ ניב. על יסוד האמור, מצאנו כי דין כל הערעורים להידחות.

28. בנסיבות העניין, יישא כל צד בהוצאותיו.

השופטת רונית רוזנפלד

אני מסכימה לחוות דעתה של חברתי השופטת יעל אנגלברג שהם, הנסמכת, בעיקרו של דבר, על פסק דינו של בית דין זה בפרשת עופרה אילן (ע"ע 533/09 עופרה אילן ו-24 אח' - שירותי בריאות כללית, 15.6.11). בנסיבות המקרה, ועל פי אמות המידה כפי שהותוו בפרשת עופרה אילן, לא ניתן לומר כי העלאת טענת התיישנות כנגד תביעות המערערות מהווה שימוש בחוסר תום לב בזכות דיונית. תביעות המערערות התיישנו, ובדין הן נדחו על הסף מפאת התיישנות.

השופט אילן איטח

אני מסכים עם התוצאה לפיה דין תביעות המערערות להדחות מחמת התיישנות.

נציג ציבור (עובדים) מר ראובן רבינוביץ 

אמות המידה שנקבעו בעניין עופרה אילן נותנות בין היתר, מענה לטענת חוסר תום לב. חריגה מאמות מידה אלה מטה את כף חוסר תום הלב לכיוון המערערות ועלולה לאיין את מהות טענת ההתיישנות.

לפיכך אני מצטרף הן לחוות דעתה של השופטת יעל אנגלברג שהם והן לתוצאה אליה הגיעה.

נציג ציבור (מעסיקים) מר אמנון גדעון 

אני מסכים עם החלטת השופטת יעל אנגלברג לפיה תביעות המערערות התיישנו ונדחו בדין. גם להבנתי מועד התגבשות העילה היה בעת שבו חתמו המערערות על הסכמי הפרישה ולכל המאוחר בעת שהגיעו המערערות לגיל 60 (המועד שבו נכנס ההסכם לתוקפו) וההמתנה הממושכת בטרם הגשת תביעתן גרמה להתיישנותה.

אחרית דבר

על דעת כל חברי המותב - הערעור נדחה. בנסיבות העניין, יישא כל צד בהוצאותיו.

ניתן היום, י"ד טבת תשע"ז (12 ינואר 2017) בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.