העובדות

1. התובעת 1, קשישה ילידת 20.5.22 (להלן: הנפגעת) זה שנים חברת קיבוץ אלונים (להלן: הקיבוץ). ביום 21.9.09 בזמן שצעדה בקיבוץ פגע בנפגעת רכב מספר רישוי 55-307-17 (להלן: הרכב) שבו נהגה הנתבעת 1.

במועד הרלוונטי לתובענה ביטחה הנתבעת 2 (להלן: המבטחת) את השימוש ברכב לפי פוליסת ביטוח חובה בת-תוקף.

2. כתוצאה מהתאונה נפגעה הנפגעת באורח קשה. ממקום התאונה הובהלה לבית חולים 'העמק', שם אושפזה במחלקה האורתופדית עד ליום 1.10.09, עקב שבר פתוח בשוק ימין ושבר בבסיס המסרק V בכף רגל שמאל. עם שחרורה נזקקה לטיפול שיקומי.

3. מבית חולים 'העמק' הועברה הנפגעת – בתיאום עם המבטחת – למוסד שיקומי וסיעודי של הקיבוץ, המוכר על ידי משרד הבריאות וידוע בשם 'בית הדורות' (להלן: בית הדורות). הנפגעת שהתה בו החל מיום 1.10.09 וכלה ביום 21.11.10. באותה עת היה בית הדורות כפוף להנהלת הקיבוץ, ושימש את חבריו אשר נזקקו לטיפול שיקומי וסיעודי.

זה כשנה ומחצה עבר בית הדורות לניהולה של 'חברת עמל' ומשמשת חולים הזקוקים לטיפול סיעודי.

4. ביום 12.1.11 שוב אושפזה הנפגעת בבית חולים 'העמק' לצורך ניתוח עקב אי-איחוי השבר. ביום 23.1.11 שוחררה מבית החולים ומשם הועברה שוב לבית הדורות לצורך טיפול שיקומי ושהתה בו עד ליום 10.2.11.

אין חולק כי החל מיום 1.10.09 וכלה ביום 31.12.09 נשאה המבטחת בעלות אשפוזה של הנפגעת בבית הדורות. אין גם חולק כי לפי המצב התחיקתי שהיה קיים עד ליום 31.12.09, נשא הנוהג ברכב ומבטח השימוש בו בהוצאות הרפואיות של נפגע בתאונת דרכים.

5. במועד הרלוונטי היתה הנפגעת חברת קופת חולים כללית (להלן: קופת חולים או הקופה).

6. עם הפסקת מימון אשפוז הנפגעת בבית הדורות על ידי המבטחת, נשא הקיבוץ בתשלום.

ההליך בבית המשפט

7. הנפגעת והקיבוץ הגישו תובענה זו לפיצוי בעד נזקיהם כתוצאה מהתאונה. תביעתו של הקיבוץ מושתתת על הוראות חוק לתיקון דיני הנזיקין האזרחיים (הטבת נזקי גוף) תשכ"ד-1964 שכן הקיבוץ, כמיטיב, נשא בחלק מעלות אשפוז הנפגעת בבית הדורות.

8. תחילה הוגש כתב התביעה גם נגד קופת חולים, וזו הגישה בקשה לדחיית התובענה על הסף נגדה מחמת היעדר סמכות עניינית. בהחלטתי מיום 5.12.10 דחיתי את בקשתה וקבעתי כי לבית משפט זה סמכות להכריע במחלוקת. ואולם, לאחר שבית המשפט העליון אמר את דברו ברע"א 1001/11 איילון חברה לביטוח בע"מ נ' שירותי בריאות כללית [18.7.11] (להלן: פרשת איילון) הוגשה בקשה חדשה לדחייה על הסף, שנתקבלה.

9. עם זאת בשל חשיבות עמדת קופת חולים, כפי שיובהר בהמשך, אציין כי לפי טענותיה בכתב הגנתה אינה חבה בתשלום דמי האשפוז משלושה טעמים עיקריים: האחד, הנפגעת לא פנתה לקבל את הטיפול מהקופה כך שתביעתה לא נדחתה; השני, הנפגעת נזקקה לאשפוז סיעודי, אשר אינו כלול בסל הבריאות, כך שממילא המימון אינו מוטל עליה; השלישי, בהיות בית הדורות מוסד פרטי, אין האשפוז בו שירות רפואי הניתן במסגרת חוק ביטוח בריאות ממלכתי, תשנ"ד-1994 (להלן: חוק ביטוח בריאות).

10. במהלך שמיעת ראיות הצדדים הושג הסדר פשרה אשר הביא לסילוק מלוא תביעת הנפגעת וחלק מתביעתו של הקיבוץ. בהתאם להסכם הפשרה, מלבד תשלום בסך 5,754 ₪ ששילמה המבטחת בגין אשפוז הנפגעת בבית הדורות, בנוגע ליתרת חוב האשפוז סוכם בין בעלי הדין כי "..לעניין ההוצאות בגין האשפוז ו/או השיקום ו/או הסיעוד ו/או הטיפול בתובעת מס' 1 [הנפגעת] בבית הדורות מיום 1.1.10 ועד 21.11.10 ומיום 23.1.11 ועד ליום 10.2.11 בסך של 120,523 ₪, ששילם התובע מס' 2 כמיטיב, ימשיכו הצדדים לנהל דיון במסגרת תיק זה".

ביום 20.3.12 קיבל הסכם הפשרה תוקף של פסק דין חלקי.

הסוגיה שבמחלוקת

11. המחלוקת הטעונה הכרעה היא אם השירות הרפואי לו נזקקה הנפגעת כלול בסל הבריאות, ואם כן, אם זכאית היא – ומכוחה הקיבוץ המיטיב – לקבל פיצוי מאת המבטחת, והיא זו שתהא רשאית לפנות בתביעה נגד קופת חולים לפני הערכאה המוסמכת – בית הדין לעבודה – או שמא דין התובענה נגד המבטחת להידחות ועל הנפגעת או על הקיבוץ בנעליה לפנות בתביעה לבית הדין לעבודה.

12. לצורך הכרעה במחלוקת זו, וכמצוות בית המשפט העליון בפרשת איילון, זומנה נציגת קופת חולים כדי לאפשר לבית המשפט לקבוע אם אשפוז הנפגעת בבית הדורות היה בגדר שירות רפואי לו זכאי 'תושב' (ובתוך כך הנפגעת) לקבל מקופת חולים.

13. מעדות גברת מירי סבג, מנהלת סל שירותים במחוז הצפון בקופת חולים (להלן: נציגת קופת חולים) עולה כי בניגוד לנטען בכתב ההגנה, עוד לפני 1.1.10 היתה פניה לקופת חולים בקשר לאשפוז הנפגעת, וכי לא הסכימה זו לשאת בעלותו היות שבית הדורות מוסד פרטי שאינו בהסדר עמה, ולא מטעם אחר. לפי עדותה, חרף אשפוזה במוסד פרטי העניקה קופת חולים, לפנים משורת הדין, טיפולים רפואיים לנפגעת, שכללו ביקורים של רופא ושל אח וכן טיפולי פיסיותרפיה במקום אשפוזה בבית הדורות.

14. כיום אין חולק כי לפי החלטת 'היחידה להמשך טיפול' של קופת חולים, נזקקה הנפגעת לטיפול שיקומי, ומכאן כי מדובר בשירות רפואי הכלול בסל הבריאות. ואולם כאמור, מאחר שבית הדורות מוסד פרטי שאינו בהסדר עם קופת חולים סירבה זו לממן את עלות האשפוז.

15. להשלמת התמונה יצוין, כי בהתאם למכתב נציגת קופת חולים, אשר נתקבל בהסכמה וסומן נ/5, במועד הרלוונטי הסתכמה עלות יום אשפוז במוסד שיקומי בהסדר עם הקופה בסכומים הנעים בין 470 ₪ לבין 750 ₪, קרי, עלות חודשית בין 14,000 ₪ לבין 22,500 ₪.

באותה תקופה הסתכמו דמי האשפוז החודשיים בבית הדורות בסך כ- 10,000 ₪.

16. יוצא אפוא כי המחלוקת הצטמצמה לשאלה אם החובה לשאת בתשלום מוטל על המבטחת כאשר השירות עצמו כלול בסל הבריאות ברם ניתן על ידי מוסד פרטי, ולכן קופת חולים מסרבת לממנו.

המצב התחיקתי

17. לפי המצב התחיקתי שהיה קיים עד ליום 31.12.09, נשא הנוהג ברכב ומבטח השימוש בו בהוצאות הרפואיות של נפגע בתאונת דרכים (ראה סעיף 2(א) לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 [להלן: חוק הפיצויים]).

עם תיקון 23 לחוק הפיצויים (להלן: תיקון משנת תשס"ט) השתנה מצב זה. תיקון משנת תשס"ט תוקן במסגרת חוק ההתייעלות הכלכלית (תיקוני חקיקה ליישום התוכנית הכלכלית לשנים 2009 ו-2010) תשס"ט-2009 (להלן: חוק ההתייעלות) ולפיו זכאי נפגע בתאונת דרכים, המבוטח על ידי חוק ביטוח בריאות, לקבל את הטיפול הרפואי שהוא נזקק לו בעטיה מאת קופת החולים שבה הוא חבר, ובלבד שהשירות הרפואי כלול בסל השירותים הרפואיים (להלן: סל הבריאות).

18. סעיף 2(ב1)(1) לחוק הפיצויים, לאחר תיקון משנת תשס"ט, קובע לאמור:

'על אף הוראות סעיפים קטנים (א), (א1) ו-(ב) חובתו של הנוהג, וכן של מי שהתיר את השימוש ברכב כאמור בסעיף קטן (ב), לפצות את הנפגע, לא תחול לגבי נפגע שהוא תושב כהגדרתו בחוק ביטוח בריאות ממלכתי, התשנ"ד-1994 (להלן-חוק ביטוח בריאות ממלכתי), בשל שירותי בריאות הכלולים בתוספת השניה או בצו לפי סעיף 8(ז) לחוק האמור, ובלבד שהנפגע זכאי להם לפי אותו חוק.'

19. לפני התיקון משנת תשס"ט נזקקו חברות ביטוח, קופות החולים ובתי חולים למערך התחשבנות פרטני בגין כל נפגע בתאונת דרכים הן בנוגע לשאלת הקשר הסיבתי בין הטיפול שניתן לבין תאונת הדרכים והן בנוגע לנחיצות הטיפול והיקפו. מטבע הדברים גרם מצב זה לריבוי התדיינויות ולסירבול ההליכים, נוסף על העלויות הגבוהות הכרוכות בכך.

לשם כך חוקק התיקון משנת תשס"ט, אשר נועד לייעל את ההליכים ולהקטין את העלות הכרוכה במערך התחשבנות פרטני זה. וכך נאמר בהצעת חוק ההתייעלות (דברי הסבר לה"ח הממשלה תשס"ט 436 בעמוד 446):

'...קופות החולים ובתי החולים נאלצים להקים מערך התחשבנות מורכב מול חברות הביטוח ולנהל עמן משא ומתן לעניין שאלת הייחוס של הטיפולים הרפואיים לתאונות הדרכים ולעניין שאלת החבות במימון אותם טיפולים, ובמידת הצורך - אף לנהל התדיינויות משפטיות עם חברות הביטוחאותם ספקים. חברות הביטוח מצדן, נאלצות להקים מערך התחשבנות ובקרת שירותים מול ספקי הבריאות השונים, ולנהל, במידת הצורך, התדיינויות משפטיות עם אותם ספקים. מערך מורכב זה מביא, כאמור, להוצאות מנהליות גבוהות ומיותרות, אשר מגולגלות על כתפי המבוטחים ועל תקציב המדינה. כמו כן, מערך מורכב זה עלול לפגוע בנפגעים, אשר עשויים להידרש לשאלת זהותו של הגורם החייב במימון התשלום לספק השירותים, וזאת בלא שיש להם עניין בשאלה זו, לבד מהרצון לקבל את הטיפול באופן יעיל ומהיר.. יצוין כי העברת האחריות כאמור אינה משנה את זכויות הנפגעים ואינה פוגעת בהן, כך שירותים שאינם כלולים בסל שלפי חוק ביטוח בריאות ... יהיו נתונים גם לאחר התיקון המוצע תחת אחריותן המימונית של חברת הביטוח...'

20. כמסתבר, חרף כוונותיו הטובות של המחוקק, התיקון משנת תשס"ט יצר מחלוקות משפטיות חדשות המעסיקות את בתי המשפט ואת בתי דין לעבודה, וכפי הנראה טרם נאמרה המילה האחרונה.

לראשונה הגיעה סוגיה זו לפתחו של בית המשפט העליון בפרשת איילון הנ"ל. שם נדרש בית המשפט העליון לסוגיית הסמכות ופסק, לצד הקביעה כי לבית דין לעבודה מסורה הסמכות העניינית הייחודית לדון במחלוקת בנוגע לשירותים הכלולים בסל הבריאות, כי הגם שככלל, החובה להעניק טיפול רפואי הכלול בסל הבריאות מוטל על קופות החולים, הרי ש- 'כאשר תתקיים מחלוקת אמיתית בשאלה אם טיפול מסוים כלול בסל הבריאות אם לאו, תשא חברת הביטוח, בשלב הראשון, בעלויות מימון הטיפולים. אם תסבור חברת הביטוח כי החובה לממן טיפולים אלה רובצת על קופת החולים, וכי זו מסרבת שלא בצדק להעניק את השירות הרפואי - תהא היא רשאית לחזור אל קופת החולים ולתבוע הוצאות אלה כמיטיבה שבאה בנעלי הנפגע, בבית הדין לעבודה.'

סוגיה זו שבה ועלתה במסגרת רע"א 1886/11 הראל חברה לביטוח בע"מ נ' פלוני ואח' [30.11.11] (להלן: פרשת הראל) שם נפסק כי חרף סמכותו הייחודית של בית הדין לעבודה לדון במחלוקת, גם לבית משפט סמכות להכריע בה מכוח הסמכות הנגררת שהוענקה לו בסעיף 76 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב] תשמ"ד-1984, כך שאם קיימת מחלוקת בנוגע לשאלה אם טיפול רפואי כלול בסל הבריאות אם לאו, יכול בית משפט לחייב את המבטח לשאת בהוצאות טיפול זה במסגרת פסיקת תשלום תכוף.

בניגוד לנאמר בפרשת איילון, בפרשת הראל לא נקבע כי על חברת הביטוח לשאת בתשלום הוצאות הטיפול הרפואי, ולאחר מכן לתבען מאת קופת חולים, בבית הדין לעבודה (ולכן סבורה המבטחת במקרה דנן, כי כל שעל בית משפט לקבוע הוא כי הטיפול כלול בסל הבריאות, וכך עוברת לנפגע החובה לפנות בתביעה לבית הדין לעבודה).

הנושא עלה שוב במסגרת רע"א 1271/12 הכשרת היישוב חברה לביטוח בע"מ נ' פלונים [8.4.12] (להלן: פרשת הכשרה) שם חזר בית המשפט העליון על קביעותיו בפרשת איילון ובפרשת הראל, תוך ציון מפורש כי '...יתרה מכך, ככל שיש ממש בטענותיה [של חברת הביטוח] בנוגע לסל הבריאות, עודנה עומדת למבקשת [חברת הביטוח] האפשרות לחזור אל קופת חולים בהליך נפרד, בבית הדין לעבודה (ראו עניין איילון, בסעיף 19 לפסק דיני).'

21. פסקי הדין האמורים דנו בסמכות בית המשפט לפסוק לנפגע, במקרים שאינם סובלים דיחוי, תשלום תכוף לכיסוי הוצאות רפואיות, ששאלת הכללתן בסל הבריאות שנויה במחלוקת. המקרה דנן שונה מהמצב בפסקי הדין הללו, שכן בענייננו קיבלה הנפגעת את הטיפול הרפואי לו נזקקה (אשפוז שיקומי) והקיבוץ נשא בדמי האשפוז. ההכרעה היא אפוא בדיעבד, ולא במסגרת תשלום תכוף.

22. תכליתו של חוק הפיצויים – שהוא חוק סוציאלי מעיקרו – להבטיח לנפגע בתאונת דרכים פיצוי בגין הנזקים שנגרמו לו בעטיה של התאונה (וכיום, לרבות עלות טיפול שניתן לנפגע לצרכי ריפויו שאינו כלול בסל הבריאות) ללא צורך לבחון את מידת האשם של המעורבים בה.

ליישום תכלית זו נקבע בסעיף 2(א) לחוק הפיצויים כלל, ולפיו מחובתו של המשתמש ברכב מנועי '..לפצות את הנפגע על נזק גוף שנגרם לו בתאונת דרכים שבה מעורב הרכב.'

23. התיקון משנת תשס"ט הוציא אמנם את החובה של המשתמש ברכב מנועי לפצות את הנפגע בגין שירותים רפואיים שהנפגע נזקק להם בעטיה של תאונת הדרכים אם אלה כלולים בסל הבריאות, ובה בעת העביר חובה זו לידי קופות החולים. תיקון זה לא נועד להותיר את הנפגע ללא פיצוי בגין הוצאות שהוציא לצורך טיפול רפואי, אלא להעניק לו דווקא טיפול טוב יותר, תוך קיצור ההליכים והוזלתם (וראה לעיל דברי הסבר לחוק ההתייעלות).

24. נקודת המוצא היא אפוא כי נפגע בתאונת דרכים זכאי לפיצוי על כל נזקיו הנובעים מהתאונה, לרבות עלות הוצאותיו רפואיות, כשמבחינתו של הנפגע אין נפקא מינה מי הגוף שיישא בתשלום – המבטח או קופת חולים.

יתרה מכך, בשים לב לתכליתם של חוק הפיצויים ושל חוק ביטוח בריאות, הרי שמדיניות משפטית ראויה, המסתמכת על דוקטרינת 'פיזור הנזק', מצדיקה להטיל על המבטחת את החיוב לשאת בדמי האשפוז, וכך להשית את החיוב על כלל המשתמשים ברכב מנועי ולא על המשתמש הבודד. מה גם שהמבטחת תהא רשאית לפנות בתביעה נגד קופת חולים לבית הדין לעבודה.

25. לא זו בלבד שחוק הפיצויים - גם לאחר התיקון משנת תשס"ט - נועד להבטיח לנפגע בתאונת דרכים פיצוי בעבור כל נזקיו על בסיס עקרון השבת המצב לקדמותו, אלא שלהשגת מטרה זו משלמים משתמשים ברכב ומתירי שימוש דמי ביטוח חובה כדי להבטיח כי בקרות מקרה הביטוח לא יצא הנפגע וידיו על ראשו.

26. חוק ביטוח בריאות, חוק סוציאלי שתכליתו להעניק רשת בטחון סוציאלי שתבטיח טיפול רפואי ראוי לזכאים, מבוסס אף הוא על עקרון ביטוחי ולמימונו משולמים מס בריאות ודמי ביטוח לשירותים רפואיים משלימים.

לפיכך אם נקבע בנוגע לנפגע מסוים כי הוא נזקק לטיפול רפואי עקב תאונת הדרכים בה היה מעורב ומתעוררת מחלוקת בין המבטח לבין קופת חולים בנוגע לגורם המשלם, מן הראוי שבמשולש מבטח-קופת חולים-נפגע לא יהא הנפגע זה אשר 'ייפול בין הכיסאות'.

טיפול רפואי ראוי

27. כאמור, אין חולק כי בעטיה של התאונה נזקקה הנפגעת לטיפול שיקומי וכי טיפול זה ניתן לה במסגרת אשפוז בבית הדורות. כיום גם קופת חולים מאשרת זאת ברם מסרבת לשאת בעלות האשפוז מאחר שבית הדורות הוא מוסד פרטי. במילים אחרות, לדעת קופת חולים אשפוז שיקומי הניתן במסגרת הרפואה הפרטית אינו כלול בסל הבריאות.

28. במצב עניינים זה ניתן היה לומר כי מוטלת על המבטחת החובה לפצות את הקיבוץ, שבא בנעליה של הנפגעת, שהרי הטיפול במוסד פרטי אינו כלול בסל הבריאות, כשהמבטחת תהא רשאית להגיש תובענה נגד קופת חולים לבית דין לעבודה. ואולם, אין די בקביעה האמורה כדי להכריע במחלוקת, אלא יש לדון בסוגיה נוספת והיא, אם בחירת הנפגעת בבית הדורות – שהוא מוסד פרטי - מתיישב עם חובתה להקטין את הנזק.

אם ייקבע שבחירתה של הנפגעת ראויה, תחויב המבטחת לשאת בדמי האשפוז אף כי סוג השירות (אשפוז שיקומי) כלול בסל הבריאות. במקרה זה, יהא על המבטחת להתמודד בבית הדין לעבודה עם שאלת סבירות סירובה של הקופה לשאת בתשלום.

לעומת זאת, אם ייקבע שהיה מחובתה של הנפגעת לקבל את השירות מאחד המוסדות שעמם התקשרה קופת חולים בחוזה, תידחה התובענה ויהא על הקיבוץ - בנעליה של הנפגעת - לעתור בתביעה לבית דין לעבודה לשם בחינת סבירות סירובה של קופת חולים.

29. אין חולק כי מחובתו של מזיק להחזיר את המצב לקדמותו, מצד אחד, ומצד שני, כי מחובתו של נפגע להקטין את נזקיו. מדובר במושכלות ראשונים, ואין צורך להרחיב בסוגיה (וראה ע"א 357/80 נעים נ' ברדה, פ"ד לו(3), 762 [15.7.82] המוזכר בפרשת הכשרה).

לפיכך אם זכאי הנפגע לקבל טיפול רפואי מתאים ברמה סבירה במסגרת הרפואה הציבורית הזולה יותר, עליו לבחור בחלופה זו. עם זאת, אם יוכח כי בנסיבות המקרה מתן טיפול שלא במסגרת הרפואה הציבורית תיטיב עם הנפגע והוא עדיף כדי להחזיר את המצב לקדמותו, יזכה הנפגע בפיצוי על בסיס זה, אף אם הוא יקר יותר.

30. בענייננו, המוסד שבו אושפזה הנפגעת מצוי בתוך הקיבוץ, שזה שנים חברה בו הנפגעת ובו גם נמצאת משפחתה. במועד התאונה היה גילה של הנפגעת מתקדם (בת 87 שנים). שהותה בסמוך למקום מגוריה ובקרבת בני משפחתה וחבריה היוו גורמים חשובים לשיקומה.

לא זו אף זו, חרף עלות בית הדורות, הנמוכה מהמוסדות עמם קשורה קופת חולים, זכתה הנפגעת לשירותים רפואיים מגוונים, שלא סופקו על ידי קופת חולים או שסופקו בהיקף מצומצם.

במהלך האשפוז חלה התקדמות מרשימה במצב הנפגעת, וחרף גילה המתקדם, בתום האשפוז שבה לחיי קהילה רגילים. אשפוז הנפגעת בבית הדורות תרם אפוא תרומה משמעותית להחלמתה, וספק רב אם אשפוזה במוסד שיקומי אחר, המרוחק מסביבתה הטבעית וללא תוספת הטיפול שקיבלה במסגרת הקיבוץ, היה מביא להישגים דומים.

31. למותר להזכיר, כי אשפוז הנפגעת בבית הדורות היה בתיאום עם המבטחת, עובדה התומכת אף היא במסקנה כי בחירת המוסד השיקומי היה נכון ומתאים לצרכיה של הנפגעת. יתרה מכך, השינוי התחיקתי היה בעיצומו של האשפוז ואין עדות, ולפיה ניתן היה להעביר את הנפגעת להמשך אשפוז במוסד אחר ללא פגיעה בתהליך השיקום.

והשווה את המקרה דנן לעובדות בפרשת הכשרה. שם היו נתונים אשר הצביעו על סיכויי החלמה טובים יותר אשר היטו את הכף לטובת ביצוע טיפול במוסד רפואי מסוים מחוץ לגבולות ישראל. במקרה דנן הוכחה תרומתו של הטיפול להחלמה של הנפגעת.

32. המסקנה היא אפוא כי האשפוז במוסד הפרטי – בית הדורות - היה עדיף על פני אשפוז במוסד אחר – ציבורי או פרטי – שעמו קשורה הקופה בחוזה. מכאן, הנפגעת עשתה את המוטל עליה כדי להקטין את הנזק, ולכן הקיבוץ, הבא בנעליה, זכאי לקבל פיצוי מאת המבטחת.

33. נאמר לעיל, כי בשונה למקרה דנן, פסקי הדין שדנו בסוגיה הדגישו כי חיוב מבטח לשאת בהוצאות רפואיות יעשה בשלב התשלום התכוף, כאשר הטיפול הדרוש דחוף ולא היה סיפק בידי הנפגע להשלים את בירור זכאותו בקופת חולים.

במקרה דנן, לולא חברותה בקיבוץ, עם הפסקת התשלום מצדה של המבטחת, עמדה לפני הנפגעת האפשרות לדרוש תשלום תכוף, וסביר להניח כי בית המשפט היה מחייב את המבטחת לשאת בעלות האשפוז.

34. ואולם, בשל חברותה בו, כיסה הקיבוץ את הוצאות האשפוז בבית הדורות (שבאותה עת נמנה עם מוסדותיו) וכתוצאה, הלכה למעשה אבדה זכותה של הנפגעת, ושל הקיבוץ הבא בנעליה, לדרוש תשלום תכוף.

'סעיף 5 לחוק הפיצויים מטיל על מי שחייב בפיצויים על פי החוק לשלם, כחלק מהם, לנפגע, תשלום תכוף. "נפגע", על פי ההגדרה המצויה בסעיף 1 לחוק, הוא "אדם שנגרם לו נזק גוף בתאונת דרכים..." אך לא מי שסבל נזק כלשהו אחר בעקבות התאונה. לפיכך, מי שנגרם לו נזק כספי אינו "נפגע" אם לא נגרם לו נזק גוף בתאונת הדרכים. והתוצאה: בעלי זכות השבה הבאים תחת הנפגע, כגון מיטיבים לפי חוק הטבת נזקי גוף או בעלי זכות שיבוב אחרים כגון המוסד לביטוח לאומי והמדינה, אינם יכולים לתבוע תשלום תכוף. מסקנה זו מתיישבת גם עם התכלית התחיקתית העומדת מאחורי פסיקת התשלום התכוף- הושטת סעד מידי לנפגע ...'

בספרו של א' ריבלין 'תאונת הדרכים תחולת החוק, סדרי דין וחישוב הפיצויים', מהדורה שביעית, גדין שידות-הוצאה לאור, תשע"ב-2012, שם בעמודים 833 – 834.

טעם זה תומך אף הוא במסקנה כי יש לחייב את המבטחת לשאת בתשלום הוצאות האשפוז.

35. אשר על כן אני קובעת, כי על המבטחת להשיב לקיבוץ את ההוצאות שהוציא לכיסוי דמי אשפוז הנפגעת בבית הדורות.

הערות לסיום

36. אף כי להלכה נועדו חוק ההתייעלות והתיקון משנת תשס"ט לייעל את הטיפול בנפגעי תאונות דרכים ולחסוך בהוצאות, של קופות החולים ושל חברות הביטוח, הרי שלמעשה יצר התיקון סרבול מיותר וריבוי הליכים משפטיים לפני ערכאות שונות (בתי משפט ובתי דין לעבודה) תוך סיכון לפסיקה סותרת. נוסף על כך, ריבוי התדיינויות מגדיל את ההוצאות וגורם לבזבוז זמן שיפוטי יקר וזמנם של בעלי הדין ופרקליטיהם.

37. ראוי אפוא כי המחוקק ייתן את הדעת למצב האנומלי שנוצר, בין על ידי השבת עטרה ליושנה ובין על ידי תיקון חקיקתי שלפיו במקרים כגון דא יהא בית המשפט מוסמך להכריע במחלוקת. ראוי לזכור כי הלכה למעשה המחלוקת האמיתית היא בין הנוהג ברכב ומבטחת השימוש בו לבין קופות החולים, ולאו דווקא בין הנפגע המבוטח בקופת חולים לבין הקופה עצמה.

סוף דבר

38. על יסוד האמור לעיל אני מחייבת את הנתבעות 1 ו-2 ביחד ולחוד לשלם לקיבוץ – התובע 2 – את הסך של 120,523 ₪, כשסכום זה יישא ריבית והפרשי הצמדה לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה, תשכ"א-1961, החל מיום 1.8.10 (יום הגשת כתב התביעה) וכלה ביום התשלום המלא בפועל.

כן תשלמנה הנתבעות 1 ו-2 ביחד ולחוד שכר טרחת עורך דין בשיעור 13% ומע"מ כדין ואת אגרת המשפט (ישיבו לתובעים את החלק ששילמו וישלמו את יתרת האגרה לפי דרישת מזכירות בית המשפט).

ניתן היום,י"ד אב תשע"ג, 21 יולי 2013, בהעדר הצדדים.