בפני בקשת הנאשם להארכת המועד לביצוע צו ההריסה וצו איסור שימוש לפי סעיף 207 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 (כמספרו טרם תיקון מס' 116), וכן בקשה לביטול ההחלטה המעבירה את סמכות ביצוע צו ההריסה למאשימה.

הבקשה להארכת המועד לביצוע צו ההריסה וצו איסור השימוש:

1. אקדים ואומר כי המדובר הוא בבקשה הנגועה בחוסר תום לב רבתי והיא בבחינת התרסה על שלטון החוק ועל־כן דינה להידחות ולהלן אנמק.

2. כתב האישום בתיק זה הוגש לבית המשפט עוד ביום 02/08/2010.

3. ביום 22/03/2011 ניתנה הכרעת־הדין בתיק על־ידי כבוד השופטת עיריה מרדכי, לפיה הורשע הנאשם בעבירות שיוחסו לו על־פי כתב האישום וזאת על סמך הודאתו בעובדות הנטענות בכתב האישום.

4. ביום 08/05/2011 נתנה כבוד השופטת מרדכי גזר־הדין בתיק, שבמסגרתו הורה בית־המשפט לנאשם, בין היתר, להרוס את הבנייה הבלתי חוקית שנותרה וזאת בתוך 6 חודשים ביחס לאחד המבנים, ואילו באשר לשאר תוספות הבניה שפורטו בכתב האישום נקבע כי צו ההריסה יכנס לתוקפו לאחר 30 חודשים, אלא אם במסגרת התקופות הנ"ל יתקבל היתר בניה.

5. ביום 28/10/2013 הוגשה בקשה מטעם הנאשם להארכת המועד לביצוע צו ההריסה של תוספות הבניה לגביהן נקבע כי צו ההריסה יכנס לתוקפו לאחר 30 חודשים. במסגרת בהקשה נטען כי הנאשם הרס את המבנה אותו היה צריך להרוס תוך 6 חודשים בהתאם לגזר הדין, ואילו לגבי תוספות הבניה התבקשה ארכה בת 12 חודשים.

6. ביום 02/12/2013 ניתנה החלטת כבוד השופטת אינעאם דחלה-שרקאוי, לאחר קבלת תגובת המאשימה, ולפיה נעתרה חלקית לבקשה והאריכה את המועד לביצוע צו ההריסה וזאת עד ליום 01/03/2014.

7. ביום 14/03/2014 הוגשה בקשה מטעם הנאשם – בהסכמת המאשימה כפי שהוצהר בה – להארכה נוספת לביצוע צו ההריסה וזאת עד ליום 01/06/2014, ובית־המשפט נעתר לבקשה.

8. ביום 04/02/2018 הגישה המאשימה בקשה להעביר לה את הסמכות לביצוע צו ההריסה מאחר והנאשם לא ביצעו, ועוד באותו יום ניתנה החלטת כבוד השופט יריב נבון שלפיה אישר למאשימה לבצע את צו ההריסה תוך חיוב הנאשם בהוצאות שיהיו כרוכות בכך.

9. ביום 08/04/2018 הגיש הנאשם מספר בקשות, וביניהן בקשה להארכת המועד לביצוע צו ההריסה בלא פחות משמונה עשר חודשים נוספים!!!

10. אין צריך לומר כי הבקשה הנוכחית להארכת מועד ביצוע צו ההריסה לא ערוכה בהתאם לדרישות הקבועות בתקנה 2 לתקנות התכנון והבניה (סדרי דין בבקשה לפי סעיף 207 לחוק), התשס"ט-2008. בניגוד מוחלט להוראת תקנה 2(א) לתקנות הנ"ל שבה נקבע כי על הבקשה להיות מוגשת לכל המאוחר עשרים ואחד ימים לפני המועד האחרון לביצוע הצו, הרי שבמקרה שלנו הבקשה הוגשה בחלוף קרוב לארבע שנים מתום הארכה האחרונה שניתנה לנאשם לצורך ביצוע צו ההריסה.

11. זאת ועוד, כל שנטען בבקשה בהקשר התכנוני התמצה בכך ש"בימים אלו שוקד מטעם המבקש על חידוש הבקשה להיתר והגשתה באופן מקוון" (סעיף 23 לבקשה).

12. תקנה 6 לתקנות התכנון והבניה הנזכרות לעיל קובעת כי "בית המשפט לא ידון בבקשה שלא מתקיימים בה כל התנאים הקבועים בתקנות אלה, אלא מנימוקים מיוחדים שיירשמו".

13.        ב-עפ"א (מחוזי נצרת) 112/10 – מדינת ישראל, הוועדה המחוזית לתכנון ובניה מחוז צפון נ' גבריאל נחמיאס (פורסם באתר הרשות השופטת, 09/05/10), ציינה כב' השופטת הלמן כי "תכליתן של התקנות להסדיר את הפן הפרוצדורלי של הדיון בבקשות לפי סעיף 207 לחוק התכנון והבניה, באופן שימנע הגשתן של בקשות "בהולות" ויאפשר לבית המשפט לקבל מבעוד מועד תמונה מלאה ומקיפה של המצב התכנוני, בטרם ידון בבקשה.  תקנה 6  לתקנות קובעת בצורה מפורשת, כי "בית המשפט לא ידון בבקשה שלא מתקיימים בה כל התנאים הקבועים בתקנות אלה, אלא מנימוקים מיוחדים שיירשמו". בכך הביע מתקין התקנות עמדתו, כי על בית המשפט להקפיד ולקיים את הוראות התקנות ואין להתיר סטייה מהן כדרך שגרה וללא נימוק מיוחד ומשכנע. התעלמות מדרישת התקנות עומדת כסתירה לתכליתן ועלולה להביא לקבלת החלטות שגויות" (שם, בעמ' 10) (ההדגשה במקור).

14.        המבקש – הנאשם לא הביא בפני נימוקים מיוחדים שיש בהם כדי להצדיק מחדלו ולאפשר לדון בבקשתו חרף הפגמים והחסרים שדבקו בה, ודי בכך כדי להביא לדחיית בקשתו. בהקשר זה יש לציין שככל שהאיחור בהגשת הבקשה יותר גדול, כך נדרשים נימוקים כבדי משקל ומשכנעים להצדקת האיחור. במקרנו, כאמור לעיל, מדובר באיחור כל כך גדול של קרוב לארבע שנים.

15. אמנם הנאשם מבקש להיתלות בפסק דינו של כבוד השופט טאהא ערפאת בתיק ה"פ 6622-10-15 כמכיר בזכותו של הנאשם במקרקעין שעליהם בנויות התוספות מושא צו ההריסה, ומכאן טענת הנאשם שכעת נסללה הדרך לקבלת היתר שיכשיר את הבניה, ואולם חשוב להדגיש כי פסק דינו של כבוד השופט טאהא ניתן עוד ביום 22/01/2017 ולא ניתנו הסברים משכנעים מדוע ועל שום מה מאז ועד להיום לא פעל הנאשם להכשרת הבניה.

16. הנאשם בחר להפר את דברו של בית־המשפט ונמנע במודע מלבצע את צו ההריסה במשך מספר שנים, ורק בעקבות החלטת בית־המשפט המתירה למאשימה לבצע את צו ההריסה נזכר הוא להגיש בקשתו להארכת המועד. נאשם שכזה אינו ראוי לרחמיו של בית־המשפט.

17. למעלה מהדרוש אוסיף ואתייחס גם לבקשה גופה. ב-רע"פ 4007/14 – ספיר-קדמת עדן בע"מ נ' מדינת ישראל – הועדה המרחבית לתכנון ולבניה שרונים, תק-על 2014(2), 11017 (12/06/2014) נקבע כי "סעיף 207 לחוק התכנון והבניה מסמיך את בית המשפט להאריך מועד שנקבע לביצוע צו הריסה "אם ראה טעם לעשות כן". בפסיקה הובהר, כי יש חשיבות מרובה לביצוע צו הריסה במועדו, ולפיכך היעתרות לבקשת ארכה תיעשה רק במקרים "חריגים ויוצאי דופן", כאשר הדגש המרכזי יינתן לשאלה האם היתר הבנייה נמצא "בהישג יד מיידי" של המבקש" (שם, בפסקה 9) (ההדגשה לא במקור) [ראו גם רע"פ 7806/08 – יגאל מונדי ואח' נ' מדינת ישראל – הועדה לתכנון ולבניה – ירושלים ואח', תק-על 2009(1), 835 (05/01/2009); רע"פ 3146/07 – חוסין ג'דיר נ' מדינת ישראל – הועדה המחוזית לתכנון ובניה, תק-על 2007(2), 395 (12/04/2007), בפסקה 4; רע"פ 6353/08 – איל גוטליב ואח' נ' מדינת ישראל, תק-על 2008(3), 748 (17/07/2008), בפסקה 8; וכן רע"פ 2341/14 – קבועה סלים ואח' נ' הוועדה המחוזית לתכנון ולבניה, תק-על 2014(2), 8673 (28/05/2014), בפסקה 10].

18.        בפסיקה נקבע כי "הנטל להוכיח כי קבלת ההיתר קרובה מוטל על המבקש את עיכוב ביצוע צו ההריסה, ובעניין זה אין די בטענות בעלמא בדבר קיומו של הליך תכנוני כלשהו" [רע"פ 8220/15 – רשיק כפאיה נ' מדינת ישראל, תק-על 2015(4), 14344 (27/12/2015), בפסקה 9. דברים אלה צוטטו בהסכמה ב-רע"פ 9035/16 – מחמוד דאוד נ' מדינת ישראל, תק-על 2016(4), 7389 (24/11/2016), בפסקה 7].

19. המבקש לא עמד בנטל המוטל עליו ולא הוכיח כי הוא עומד לקבל בקרוב היתר בניה שיש בו כדי להכשיר את הבניה הבלתי חוקית. כאמור לעיל, כל שנטען בבקשה הוא שהמהנדס שנשכר מטעם הנאשם מתעתד לחדש את הבקשה לקבלת ההיתר. הא ותו לא.

20. גם בדיון שהתקיים בבקשה ביום 22/04/2018 אישר ב"כ הנאשם כי ההליך התכנוני עדיין "נמצא בראשיתו" (עמ' מס' 10 לפרוטוקול, שור' 12). עוד הוברר כי רשות מקרקעי ישראל – שהיא הבעלים של הקרקע – טרם חתמה על התוכניות ולטענת ב"כ הנאשם "זו הבעיה היחידה לטעמי" (שם, שור' 16 – 17).

21.        זאת ועוד, לא נהיר מדוע המתין הנאשם פרק זמן כל כך ממושך של למעלה משנה מאז שניתן פסק דינו של כבוד השופט טאהא ורק לאחרונה הוא פנה למהנדס מטעמו על מנת שזה יטפל עבורו בעניין הכשרת הבנייה הבלתי חוקית. וזאת חשוב להדגיש, אין מחלוקת כי טרם הוגשה בקשה לקבלת היתר ע"י הנאשם וברי כי אין בפני אינדיקציה לכך שהיתר כדין לבנייה הטעונה הריסה מצוי בטווח הנראה לעין.

22.        כאמור לעיל, הנאשם לא הציג כל אסמכתא המעידה על כך שבעלת המקרקעין – רשות מקרקעי ישראל – נתנה הסכמתה להכשרת הבניה, והרי עובדה זו יש בה מן הסתם כדי להשליך על שאלת היתכנות מתן ההיתר (אף מבלי שאדרש לשאלת ההיתכנות מהפן התכנוני).

23.        לאור האמור לעיל, אין בידי להיעתר לבקשה להארכת המועד ואני מורה על דחייתה.

הבקשה לביטול ההחלטה מיום 04/02/2018:

24. ב"כ הנאשם מדגיש בטיעוניו כי לא היה מקום להורות על העברת הסמכות לביצוע צו ההריסה למאשימה, החלטה אשר ניתנה במעמד צד אחד ובלי לשמוע עמדת הנאשם. לדבריו, בקשת המאשימה הוגשה על־פי סעיף 242(1) לחוק התכנון והבניה (כמספרו טרם תיקון 116), ואולם סעיף זה אינו מתייחס לצו הריסה שניתן במסגרת גזר דין אלא לצו הריסה שיפוטי שניתן על־פי סעיף 241 לחוק.

25. בעניין זה נראה לי שהצדק עם בא כוח הנאשם שבמקרה שכזה אין להסתמך על סעיף 242 לחוק, אלא שראוי להבהיר כי בית־המשפט בהחלטתו האמורה מיום 04/02/2018 לא ציין כי את העברת סמכות ביצוע צו ההריסה נעשית על סמך סעיף 242 לחוק.

26. אם כן, נשאלת השאלה האם ניתן להורות על העברת סמכות ביצוע צו ההריסה לוועדה לאחר שכבר ניתן גזר הדין בתיק. שאלה זו נידונה במפורש ב-רע"פ 2889/08 – מדינת ישראל נ' נועמן ג'האד (פורסם בנבו, 01.03.2012), ולאחר דיון מעמיק ומקיף ניתנה עליה תשובה שלילית וכך מסכם כבוד השופט מלצר את ההלכה:

"סיכומם של דברים: חוק התכנון והבנייה איננו מכיל הסדר להעברת נטל ביצוע צו ההריסה לאחר מועד גזר הדין, תוך שימוש בסעיף 205 לחוק. השמטה זו – איננה מקרית. אדרבא: החוק הכיל בעבר הסדר שכזה, ברם הוא תוקן, וההסדר שבא תחתיו כולל סנקציה עונשית בלבד. על כן, ובשים לב לשאר הטעמים שהבאתי לעיל – קיים כאן לשיטתי הסדר שלילי המונע את האפשרות להעביר את נטל ביצוע צו ההריסה במועד שמאוחר למתן גזר הדין" (שם, בפסקה 22)

27. אמנם ב-רע"פ 2111/15 – רוברט סולומונוב נ' מדינת ישראל – הועדה המקומית לתכנון ולבניה ת"א (פורסם בנבו, 11.05.2015), השמיע כבוד השופט ג'ובראן דעה אחרת שעל־פיה:

"אין בידי לקבל את הטענה כי בית המשפט לא מוסמך להעביר את נטל הביצוע לכתפי הועדה המקומית אם הדבר לא נתבקש במועד גזר הדין. סעיף 205 מורה כי בית המשפט רשאי לעשות כן בשעת גזר הדין לבקשת הועדה או היועץ המשפטי לממשלה, אך הוא אינו שולל את האפשרות כי בית המשפט, מכוח סמכותו הטבועה, רשאי לעשות זאת בכל מועד אחר. אני סבור כי במקרה הנוכחי העברת הנטל היא אך מתבקשת, לנוכח העובדה שהמבקש לא עמד בצו ההריסה המקורי ואף הורשע באי קיומו פעמיים" (שם, בפסקה 14)

28. אלא שההלכה המחייבת כמובנה בסעיף 20(ב) לחוק-יסוד: השפיטה היא זו שנפסקה בעניין ג'האד מאחר והיא יצאה מלפני מותב תלתא לעומת החלטת כבוד השופט ג'ובראן בעניין סולומונוב שניתנה על־ידו כדן יחיד, והרי כבר נקבע "שהחלטות דן יחיד הדוחות בקשה לרשות ערעור אינן דרך המלך של קביעת הלכה בבית משפט זה, המחייבת כל בית משפט אחר לפי סעיף 20(ב) לחוק יסוד: השפיטה – שהיא על פי המקובל בשלושה שופטים" [רע"א 2996/06 – ישראל שלום נ' מע"צ-החברה הלאומית לדרכים בישראל בע"מ (פורסם בנבו, 18.10.2006), פסקה ה(2). ראו גם: רע"א 7152/94 – פנינה שידלוב נ' אברהם קיהן, פ"ד מט(5) 309 (1996), בעמ 313 ג'-ד'].

29. למען שלמות התמונה יצוין כי היום מוענקת לרשויות האכיפה – על־פי סעיף 254ג' לחוק – הסמכות לבצע צו ההריסה אף בלא צורך בהחלטה שיפוטית מפורשת וזאת אם המורשע לא קיים אחר הצו, אלא שהוראה זו חלה על צווים שניתנו מיום תחילת תוקפו של תיקון מס' 116 לחוק ואילך כפי שנקבע בהוראות ה"תחילה ותחולה" שבסעיף 16(ג) לתיקון מס' 116 [ס"ח 2635, התשע"ז (25.4.2017), עמ' 884], ומכאן שהוראה זו לא יכולה לסייע בידי המאשימה במקרה זה.

30. המורם מהאמור לעיל, הוא שאני מקבל את הבקשה ומורה על ביטול ההחלטה מיום 04/02/2018.

31. בשולי הדברים אעיר, שעדיין בידי המאשימה כלים אחרים להביא לאכיפת צו ההריסה שהוטל על הנאשם, וכלל לא ברור לי מדוע המאשימה שקטה על שמריה משך שנים ונמנעה מלהגיש כתב אישום חדש כנגד הנאשם בגין הפרת צו שיפוטי, או אפילו כתבי אישום בהינתן העובדה שהמדובר הוא בעבירה נמשכת, שלגביה נפסק ש"כאשר עסקינן בעבירה נמשכת של אי-קיום צו שיפוטי, הרי שאף אם הוגש כבר כתב אישום נגד אותו אדם בגין הפרת צו שיפוטי במשך פרק זמן מסוים – אין כל מניעה להגיש כנגד אותו אדם כתב אישום נוסף ביחס לתקופה מאוחרת, שבה המשיך הנאשם להפר אותו הצו" [רע"פ 797/07 – יצחק כהן נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 29.07.2013), פסקה 12], עבירה שאם יורשע בה הנאשם – הוא יהיה חשוף לסיכון של הטלת עונש מאסר בפועל.

32. ולעניין אחרון זה אחתום בדבריה של כבוד השופטת הלמן ב-ע"פ (מחוזי נצ') 41371-12-11 – ועדה מקומית לתכנון אצבע הגליל נ' חסן מנדורי (פורסם בנבו, 13.01.2014), שלפיהם:

"העמדתו לדין של מי שלא קיים צו בית המשפט, היא בראש ובראשונה, צעד ענישתי, אם כי מטרתה של ענישה זו היא לא רק להבטיח את שלטון החוק, במובן הכללי של הרתעה מפני אי כיבוד צווים, אלא גם להביא לקיום הצו, ובדרך זו לאכוף אותו. גם אם ישנן דרכים נוספות לאכוף צו שניתן לפי סעיף 212 לחוק, אין הדבר מוציא מכלל אפשרות נקיטת הליכי ענישה על אי כיבוד החוק והפרת צווים של בית המשפט" (שם, בפסקה 46) (ההדגשה לא במקור)

המזכירות תמציא העתק החלטתי זו לצדדים באמצעות באי כוחם.

ניתנה היום, י"ח אייר תשע"ח, 03 מאי 2018, בהעדר הצדדים.