זוהי תביעתו של תובע אשר הוקרן בילדותו לשם טיפול נגד גזזת. עילת התביעה הינה הפרת חובת היידוע בדבר ההקרנה ונזקיה, דבר אשר החמיר את הנזקים ועיכב את הטיפול בהם.

כתב התביעה

התובע, יוסף כהן, יליד 1954, טען כי קיבל בילדותו הקרנות נגד מחלת הגזזת והצביע על שורה ארוכה של נזקים, ובהם גידולים בבלוטת התריס, פגיעות נפשיות, גידולי ראש וכיוצ"ב.

התובע טען בכתב תביעתו כי כבר בשנות השבעים והשמונים היה בידי הנתבעת ידע רפואי בידי על סיכון מוגבר לתחלואה, והעובדה שהדבר לא פורסם באמצעות אמצעי תקשורת, רופאי משפחה, מרכזים רפואיים וקופות חולים מהווה הפרה של חובת הזהירות כלפיו – זוהי העילה הידועה בפסיקה כעילת אי־היידוע. כתוצאה מחוסר הידיעה נמנעה מהתובע הזכות להיבדק ולקיים מעקב קליני רציף, נפגעה האוטונומיה שלו והוחמרו נזקי ההקרנות עקב טיפול מאוחר.

יצוין כי התובע לא היה ברשימות של הקיימות של מוקרני הגזזת, ורק לאחרונה, לאחר הליך ממושך לרבות ערעור, הוכר כמי שהוקרן בילדותו.

כתב ההגנה

בכתב הגנתה ובסיכומיה טענה המדינה להתיישנות התובענה, נוכח אמות המידה הכלליות שנקבעו ב־7 ערעורים מאוחדים שנדונו על תביעות גזזת בעילת אי־היידוע (ע"א 1535/13 מדינת ישראל נ' איבי (פורסם בנבו, 3.9.2015)).

ביום 10/12/03 הגיש התובע תביעתו לפיצוי לפי החוק לפיצוי נפגעי הגזזת, התשנ"ד–1994. ביום 31/10/17, לאחר מספר הליכים משפטיים וערעורים, התקבלה תביעתו והתובע הוכר כמי שהוקרן בילדותו. ברם, בהחלטת הוועדה הרפואית מיום 21/12/17 נקבע כי גידול בבלוטת התריס וגידול ליטי אשר בהם לקה התובע אינם מוכרים כקשורים סיבתית לטיפולי ההקרנה, ולפיכך אינם מזכים בפיצוי. על החלטה זו לא הוגש ערעור.

עיקר טענות המדינה בעניין ההתיישנות נתמכות בהנחה העובדתית כי עילת התביעה התבררה לתובע כבר בשנת 1997. הדבר עולה מתוך הראיות ומעדות התובע עצמו, שלפיה סמוך לשנת 1997 סיפר לתובע אחיו המנוח שמעון על קשר בין ההקרנות לבין גידולים, והמליץ לו ולאחותם תמר להגיש תביעות על־פי החוק. התובע שמע וכעס שהדבר לא נודע לו לפני כן, החל ללמוד את הנושא, פנה לעמותה לנפגעי גזזת, ולאחר מכן גם למשרד הבריאות. מכאן שחלפו 13 שנים מאז ידיעתו של התובע על התרשלות המדינה ועד ליום הגשת התביעה (01/08/10), תקופה המעלה התיישנות ברורה.

עוד טוענת המדינה כי גידוליו של התובע אינם קשורים סיבתית להקרנות, ועל כך גם לא הוגשה כול חוות־דעת רפואית, וכי כול הטענות הרפואיות שנתמכו בחוות־דעת היו בגין נזקים פסיכיאטריים אשר נשללו בחוות־הדעת של המומחה מטעם בית־המשפט. מכל מקום, טוענת המדינה כי אי־היידוע, ככל שהיה, לא היה בו דבר כדי להשפיע על עניינו של התובע, שכן גידוליו אינם מן הגידולים האופייניים שהוכרו בחוק כנובעים מהקרנות ולא הוכח כול קשר סיבתי שלהם להקרנות. משכך טוענת המדינה להיעדר נזק, ומבקשת לקבל את חוות־דעתו של פרופ' יואב כהן בנוגע להיעדר קשר סיבתי בין הקרנות הגזזת ותוצאותיהן לבין נכותו הנפשית של התובע.

ראיות בעניין ההתיישנות – עדות התובע

התובע העיד כי עניין ההקרנות נודע לו לפני "10, 13, 14 שנה", באותו זמן שעבר ניתוח בבלוטת התריס, אז אמר לו אחיו שמעון שיכול להיות שיש לך קשר עם הגזזת. הוא הגיש תביעה למשרד הבריאות שלא התקבלה, ואז הופנה לעו"ד גבעון והגיש את התביעה לבית־המשפט, לאחר שעו"ד גבעון הסביר לו את העניין. התובע ענה לשאלה מפורשת אם עבר את הניתוח בשנת 1997, כשהיה בן 40, ענה בחיוב, ואז נשאל את השאלה הבאה:

"ש. ובערך אז שמעון אמר לך?

ת. בערך, משהו כזה, כשהייתי בן 40".

[פרוטוקול דיון מיום 13/06/18, עמ' 12 שורות 23-22]

עוד נשאל התובע אם בשנת 1997, כשעבר ניתוח ודובר על הגזזת, אם הדבר גרם לו לכעוס בגלל שלא אמרו לו לפני כן, וענה "כן, איך זה... הרגשתי שהיינו פה שפני ניסיונות, כאילו המדינה מסתירה משהו, שלקחו אותנו, ילדים קטנים, ועשו לנו בדיקות בלי ליידע אותנו. התחלתי ללמוד את הנושא הזה והתחלתי לקשר" . אז הלך לעמותה לנפגעי גזזת, "הרבה לפני שהלכתי משרד הבריאות" [פרוטוקול דיון מיום 13/06/18, עמ' 14, שורות 27-18].

מכאן עולה מעדות התובע עצמו אשר נתמכת היטב במסמכים הרפואיים כי ידע על כי הוקרן בילדותו לגזזת ואף התרעם על כך כי לא הודע לו הדבר על־ידי המדינה בסביבות שנת 1997.

דיון והכרעה – התיישנות

1. מועד העלאת טענת ההתיישנות

התובע טוען כי הנתבעת לא העלתה את טענת ההתיישנות בהזדמנות הראשונה, וגם אם יקבע בית־המשפט שכן, הרי שהתובע לא היה מודע לעילת התביעה – הפרת חובת היידוע.

עיון בכתב ההגנה ובהחלטת כב' השופטת אילני מצביע על כך שהנתבעת טענה להתיישנות עוד בכתב הגנתה, בבקשה מתאימה לסילוק על הסף. בקשה זו נדונה על־ידי בית־המשפט (בהחלטת כב' השופטת אילני) ואף הוחלט בה כי טענת ההתיישנות לא תתקבל על הסף בהיעדר ראיות, אלא שתישמענה הראיות ושאלת ההתיישנות תוכרע בתום ההליך. החלטה זו עומדת על כנה, וממילא כוללת היא גם הכרעה בטענה הדיונית אשר טוען התובע.

מכאן שאין לדחות את טענת ההתיישנות של המדינה מסיבה של איחור בהעלאתה, וזאת הן מפני החלטת בית־המשפט מיום 05/10/16 אשר פתחה את הנושא להוכחות, והן מפני העובדה הפשוטה שהדברים נטענו למן ראשית ההליך (ראה גם החלטה בהתנגדות התובע מיום 13/06/18, פרוטוקול עמ' 15).

2. העובדות הרלוונטיות לעילת ההתיישנות

ביום 10/12/03 הגיש התובע את תביעתו לפי חוק הגזזת (בלשון התובע: "הלכתי למשרד הבריאות"), ומכאן שעל־פי דברי התובע עצמו ידע על סיכון ואף כעס על התרשלותה של המדינה בכך שלא הודיעו על הסיכון הזה עוד בשנת 1997. כתוצאה מכך נקט צעדים של ממש, פנה לעמותה לנפגעי גזזת ואז אחרי שהתרשם כי לא טיפלו בעניינו "פנה למשרד הבריאות" מבחינת סדר הזמנים התובע העיד כי הדבר היה "הרבה לפני" שהלך למשרד הבריאות. עילת התביעה הייתה ברורה לתובע כבר בשנת 1997 ומכל מקום פרק זמן ארוך ומשמעותי לפני ה־10/08/03.

התובע לא יכול היה להסביר לבית־המשפט מדוע השתהה בפעולותיו ולגבי אורך תקופת הזמן שחלף התרשם בית המשפט מעדותו של התובע כי ידע על עילת התביעה כבר בשנת 1997 ובזמן שחלף "למד את הנושא", ניסה לפעול דרך העמותה ורק "זמן רב" לאחר מכן, לפי הערכתו שלו, פנה בתביעה להכרה כנפגע גזזת.

3. ההתיישנות בראי הלכת איבי

בהלכת איבי נקבעו אמות מידה משפטיות אשר היו אמורות לשמש את בית־המשפט בדיונים בתביעות המוגשות בעילת אי־היידוע. בפסק־הדין נידון ערעורם של מספר מערערים אשר תביעתם בבית־המשפט המחוזי נדחתה בשל התיישנות, ובית־המשפט העליון הבהיר כי מרוץ ההתיישנות מתחיל לכל המאוחר מעת שהגיש אדם תביעה על־פי חוק הגזזת שאז הוא מוחזק כמי שמודע לסיכון.

עניינו של מאיר נעים נדחה בשל התיישנות בנסיבות דומות לנסיבות שבפניי (סעיף 63 לפסק־הדין), כאשר שם ראה בית־המשפט כמדד נאות לידיעת עילת התביעה את כעסו של מאיר על המדינה בשל אי־היידוע. משהגיע בית־המשפט המחוזי ובעקבותיו בית־המשפט העליון להבנה הראייתית כי מאיר נעים ידע על הקרנות ועל הסיכון המוגבר (בשנת 1996 לכל הפחות על יסוד הקרבה בזמן לניתוח, שאותו זכר מאיר נעים), נדחה ערעורו. פסק־הדין הדוחה את תביעתו שהוגשה בשנת 2009 בשל התיישנות אושר בבית־המשפט העליון.

כך גם עלה בעניינו של המערער יוסף תם, גם שם שמע בית־המשפט המחוזי ראיות ולפיהן ידע תם על הקשר בין ההקרנות לבין אפשרות קיומן של גידולים וכעס על המדינה ומוסדותיה כבר בשנת 1993 על כך שלא הודיעו לו על אותו הקשר, משכך נדחה ערעורו.

המסקנה העולה מהחלת ההלכה המחייבת על העובדות שנקבעו היא כי התובע הגיש את תביעתו לאחר תום תקופת ההתיישנות, ויש לדחותה מטעם זה.

קשר סיבתי ונזק פסיכאטרי בגין עילת אי־היידוע

למעלה מן הצורך ובהינתן הראיות שנשמעו עד תומן – יתייחס בית־המשפט גם לטענות האחרות בקצירת האומר.

ליקויים שאינם בתחום הפסיכיאטרי

בית־המשפט מקבל את טענת הנתבעת שלפיה אותם הליקויים אשר אינם פסיכיאטרים ולא בא זכרם בכתב תביעה (או בכתב תביעה מתוקן) מהווים הרחבת חזית אסורה. בית־המשפט מקבל את טענת הנתבעת כי לא הוגשה חוות־דעת מומחה בעניין הקשר הסיבתי בין ליקויים אלה לבין אי־היידוע הנטען, וכי הוכחת קשר סיבתי לגידולים דורשת חוות־דעת מומחה מתאימה.

המדובר בשני סוגים של גידולים – האחד נזכר בכתב התביעה והוא גידול בבלוטת התריס, והשני לא נזכר בכתב התביעה, והוא גידול גולגולת ליטי. בית־המשפט לא מצא כי התובע הרים את נטל ההוכחה לכך שאי היידוע או ההקרנות קשורים סיבתית לצמיחתם של גידולים ליטיים בגולגולת של התובע או להחמרת המצב בעניינם של הגידולים האלה.

יחד עם זאת, ועל־מנת להקל עם התובע ולאפשר לו למצות את עניין הגידולים הליטיים בעתיד בהליכים שאינם בעילת אי־היידוע, מקבל בית־המשפט את טענת ההגנה כי מדובר בהרחבת חזית ואינו קובע כול ממצא בפלוגתא זו.

לעניין בלוטת התריס יש לקבוע כי בהיעדר חוות־דעת מומחה, לא הוכח כי אי־היידוע קשור סיבתית להתפתחות או להחמרה של הגידול בבלוטת התריס, ומכאן גם לנזקים הפסיכיאטריים.

היעדר הוכחה לנזקים פסיכיאטרים הקשורים סיבתית לאי־היידוע

הנזקים הנטענים אשר נתמכו בחוות־דעת רפואית היו נזקים פסיכיאטריים אשר חוות־דעת המומחה מטעם בית־המשפט, פרופ' יואב כהן, מצאה כי לא נקשרו סיבתית לתסכולו של התובע בשל אי־היידוע, ולא הוכח בפני בית־המשפט כי אותו "אי־יידוע" הוא זה שגרם לנכותו הפסיכיאטרית של התובע למניעת טיפול בו או להחמרה.

מאזן ההסתברויות נוטה לתוצאה הפוכה ולפיה מקור נכותו הפסיכיאטרית של התובע מצוי באירועים ונסיבות אשר קדמו הרבה ללידתה של עילת אי־היידוע, ובהם תחלואה נפשית במשפחה, יחסה של הסביבה לנזקים הישירים של ההקרנות וחוויות קשות אחרות בילדוּת ובנערוּת. כול אלה היו ידועים זמן רב לפני לידתה של עילת אי־היידוע וזכו על־פי המסמכים לטיפול ולתשומת לב רפואית מתאימה גם ללא קשר עם הגזזת.

סוף דבר – התביעה נדחית מחמת התיישנותה.

הוצאות המשפט

בית־המשפט מצא כי יש מקום לשום את הוצאות המשפט על־פי רוח הנוסח החדש לתקנות סדר הדין האזרחי, באופן אשר יביא בחשבון את התנהלות ההליך ובהתייחס לרמת הסיכון אשר עמדה בפניו הנתבעת, ולפסוק שכר טרחה שאיננו נופל משכר הטרחה האמור בכללים בדבר התעריף המינימלי של לשכת עורכי הדין בגין תביעה בסכום המצוי בגבול העליון של סמכות בית־משפט זה כאמור בסיכומי התובע, ועל כך להוסיף עוד את הוצאות המומחים.

עם זאת, יש מקום להתחשב במצבו הרפואי העגום של התובע, אשר נאלץ להתמודד עם מספר מחלות, ולהביא בחשבון גם את עדותו הכנה בדבר ידיעתו על עניין הגזזת, עדות שהביאה בסופו של יום לדחיית תביעתו בשל התיישנות.

בנסיבות העניין החריגות מצא בית־המשפט כי יש להסתפק בשיפוי הנתבעת בגין חלק מהוצאות המומחים בסך של 7,000 ש"ח.

ההוצאות תשולמנה בתוך 60 ימים, ותשאנה הפרשי ריבית והצמדה מן היום המיועד ועד לתשלום בפועל.

זכות ערעור לבית־המשפט המחוזי בתוך 45 ימים.

ניתן היום, ז' תשרי תשע"ט, 16 ספטמבר 2018, בהעדר הצדדים.