לפני תביעה כספית לחיוב הנתבעות בתשלום סך של 120,000 ₪ לתובעים, לפי חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 (להלן: "החוק").

1. התובעים, שהינם בני זוג, רכשו ריהוט מחברת רהיטים. עם אספקת הריהוט התגלתה אי התאמה מבחינת טיב וסוג הריהוט שהוזמן. בני הזוג פנו לחברת כרטיס האשראי שבאמצעותה שולמה התמורה וביקשו לבטל את העסקה וזו פנתה אל חברת הרהיטים לצורך קבלת תגובתה בעניין. החברה הגיבה באמצעות שני מכתבים.

האם בשני המכתבים קיימת לשון הרע נגד התובעים. זוהי השאלה העיקרית שדורשת את הכרעתנו.

2. על פי הנטען בכתב התביעה, ביום 23.09.09 רכשו התובעים ריהוט מחברת עירית פולימרים בע"מ, כשנתבעת 1 הינה המנהלת הכללית של החברה ונתבעת 2 הינה בתה של נתבעת 1 (להלן: "הנתבעות").

3. לטענת התובעים, הם רכשו ריהוט אשר כלל סלון וחדר שינה, אך, בניגוד למה שהוסכם, הריהוט סופק באופן חלקי ולא תואם להזמנה. לאחר משא ומתן, סוכם בין הצדדים על החלפת הריהוט, כשביום 30.09.09 הגיע המוביל לצורך ביצוע ההחלפה, אך לטענתם, הריהוט, שביקש המוביל לספק להם, היה קרוע ומשומש. בסופו של דבר, חלק מהריהוט שסופק הושאר בדירתם וחלק הושאר מחוץ לדירה, בחדר המעלית והמדרגות. התובעים הגישו תלונה למשטרה בגין האירוע הנ"ל ופנו לחברת כרטיס האשראי שבאמצעותה נרכש הריהוט (להלן: "חברת ישראכרט") וזאת לצורך ביטול יתר תשלומי האשראי אשר התחייבו לשלמם בגין הריהוט שהוזמן. לטענתם, חברת ישראכרט הציגה בפניהם תגובותיהן של הנתבעות אשר הובאו לידי ביטוי באמצעות שני מכתבים: אחד מטעם נתבעת 1 והשני מטעם נתבעת 2 (להלן: "שני המכתבים"). לטענתם, יש לראות באמור בשני המכתבים כלשון הרע נגדם, שכן בהם הוצגו התובעים כאנשים "כוחניים שלא בחלו מלנקוט באמצעים בריוניים". הם הוצגו גם בתור אנשים אשר גנבו סחורה ונגדם אף הוגשה תלונה למשטרה – דבר אשר כשלעצמו מהווה לשון הרע (סעיף 56 לסיכומיהם). לאור לשון הרע שהוצאה נגדם דורשים התובעים פיצוי כספי בסך של 100,000 ₪ וכן סך של 20,000 ₪ בגין עוגמת הנפש שנגרמה להם.

4. מנגד, טענו הנתבעות בכתב הגנתן כי בסופו של יום לתובעים סופקה הסחורה שהוסכם לגביה ואף בידי התובעים הושאר ריהוט נוסף מעבר למה שהוזמן בפועל. בסיכומיהן טענו הנתבעות כי אין באמור בשני המכתבים שנשלחו לחברת ישראכרט משום לשון הרע, שכן הם נשלחו לאחר שנציג מטעם חברת ישראכרט פנה אליהן והודיע להן כי התובעים פנו בבקשה להפסיק את התשלומים ולבטל את העסקה בטענה שהם לא קיבלו כל תמורה בגינה. לחלופין, טענו כי, אם יש בהם משום לשון הרע, הרי שמדובר ב"דבר של מה בכך" כהגדרת מונח זה בחוק, וכי עומדות להן ההגנות שבסעיפים 13(3), 13(9), 14, וההגנות של סעיף 15: 15(2), 15(8) ו-15(4) לחוק.

5. מטעם התובעים העידו שני התובעים: התובע ואשתו, ומטעם הנתבעות העידו הנתבעות עצמן ומר שאדי חלבי – המוביל אשר הוביל את הריהוט אל בית התובעים (להלן: "המוביל").

כאן המקום לציין כי שני הצדדים, ובמיוחד התובעים, האריכו רבות סביב נסיבות עובדתיות שונות, לרבות המועד שבו סופק הריהוט וסתירות בעניינים טכניים שנתגלו בעדות המוביל. כבר ייאמר כי לנסיבות אלו, וליתר דיוק, למרביתן, אין כל נפקות לגבי עילת התביעה – לשון הרע. הרי אין אנו עוסקים בתביעה כספית או חוזית שבמסגרתה בית המשפט נדרש להכריע ולבדוק מתי הריהוט סופק ואם נתגלתה אי התאמה בין מה שהוזמן לבין מה שקיבלו התובעים בפועל באופן שיש לבדוק אם הייתה הפרת חובה חוזית כלפי התובעים. אומנם לנסיבות אלו יש זיקה מסוימת למחלוקת שלפנינו, אבל מדובר בזיקה עקיפה שכל מטרתה לבדוק אם יש לראות באמור בשני המכתבים כלשון הרע, וזאת תוך התייחסות לנסיבות החיצוניות שאופפות את מערכת היחסים החוזית אשר נרקמה בין הצדדים. מה גם, מרבית הנסיבות העובדתיות שנוגעות לעילת התביעה שלפנינו, אינן במחלוקת בין הצדדים, וזאת כפי שיפורט בהמשך.

6. למעשה, המחלוקת שבין הצדדים הינה סביב שתי שאלות מרכזיות:

א. האם האמור בשני המכתבים מציג את התובעים כאנשים כוחניים שלא בחלו מלנקוט באמצעים בריוניים? והאם יש לראות בכך כלשון הרע?

ב. האם האמור בשני המכתבים מייחס לתובעים עבירה פלילית ואם כן האם ייחוס עבירה פלילית של גניבה מהווה לשון הרע?

להלן נדון בכל אחת מהשאלות שבמחלוקת.

לשון הרע – רקע כללי

7. סעיף 1 לחוק מגדיר מהי לשון הרע:

"לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול –

(1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם;

(2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;

(3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו;

(4) לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, גילו, מינו, נטייתו המינית או מוגבלותו;"

ניתוח פרסום במסגרת עוולת לשון הרע נעשה בארבעה שלבים (ע"א 4534/02 רשת שוקן בע"מ נ' הרציקוביץ', פ"ד נח(3) 558 (2004)):

א. יש לשלוף את המשמעות העולה מהפרסום לפי מבחן אובייקטיבי – אמות המידה של האדם הסביר. במילים אחרות, יש לפרש את הביטוי באופן אובייקטיבי בהתאם לנסיבות החיצוניות וללשון המשתמעת (להלן: "השלב הראשון").

ב. יש לבדוק האם מדובר בביטוי אשר החוק מטיל חבות בגינו (להלן: "השלב השני").

ג. יש לברר אם עומדת למפרסם אחת ההגנות שבסעיפים 13-15 לחוק (להלן: "השלב השלישי").

ד. השלב האחרון הוא שלב הפיצויים (להלן: "השלב הרביעי").

8. מפאת חשיבות הדברים, להלן אצטט את שני המכתבים במלואם:

המכתב שנשלח ע"י הנתבעת 1:

"עבור: ישראכרט 21.10.09

הנדון: הלקוח קרקלה אנג'לה/שובר מס' 3001001 מתאריך 23.9.09

א/ג.נ.

שלום רב !

בתאריך 27.9.09 קיבל הלקוח את המוצרים לביתו.

וחתם על תעודת משלוח שמספרה 2810

כאשר ביקש הלקוח להחליף את הסלון לסלון אחר נשלח לו סלון אחר, כאשר הגיע הנהג לביתו, דרש הלקוח שקודם יעלו לביתו את הסלון החדש ורק לאחר מכן יורידו את הסלון הישן.

תוך כדי העלאת הסלון החדש וכאשר בבית הלקוח 6 חלקים מתוך 8 חלקים של שני הסלונים, כלומר 3 חלקים מתוך 4 של כל סלון, נעל הלקוח את דלת הבית בפני הנהג ולא אפשר לו להשלים את ההחלפה או לקחת את החלקים שנותרו בביתו.

למחרת נפתח ללקוח תיק במשטרת ישראל על גניבה.

הסחורה עליה שילם הלקוח נמצאת בביתו וכמו כן סחורה נוספת בערך של כ11,000 ₪.

אנו מבקשים כי לא תעצרו את תשלומי הלקוח ולא תחייבו אותנו בגינם.

בכבוד רב,

עירית לוי מנכ"ל"

המכתב שנשלח ע"י הנתבעת 2:

"9.11.09

לכבוד: ישראכרט בע"מ

הנדון: תגובה לגבי לקוח קרקלה אנג'ליקה. שובר מס 3001001 ריכוז מס' 8291736

שלום רב!

בתאריך 23.9.09 רכשה הלקוחה סלון מתצוגה, כריות ומיטה מתצוגה.

בתאריך 27.9.09 סופקו ללקוחה: סלון חדש של לקוחה אחרת, מיטה ולגבי הכריות הלקוחה התלבטה לגבי הצבע ולכן הן לא נשלחו.

לאחר 48 שעות הגענו ללקוחה להחליף את הסלון לסלון חדש כפיצוי על טענות המוכר שמסר ללקוחה כי ראש המיטה מעור. (וזאת לפי סיכום עם הלקוחה)

בזמן ביצוע ההחלפה טענה הלקוחה באוזני הנהג שלנו כי הוא מעוניין שהם ייקחו את המיטה ויחליפו במיטה עם ראש מעור, וזאת בניגוד גמור לסיכום מול המפעל.

כאשר הנהג סירב, נעלה הלקוחה את הדלת בפני הנהג ולא אפשרה לו להשלים את ההחלפה.

בידי הלקוחה נמצאת המיטה ו-80% מכל הסלון (3 חלקים מתוך 4 החלקים של כל סלון)

כך שבעצם הלקוחה מחזיקה ב 2 סלונים (אחד השייך למפעל).

למחרת היום הוגשה תלונה במשטרה על גניבה.

רצוף בזאת אישור על הגשת התלונה ותעודת משלוח חתומה של הלקוחה.

בכבוד רב

אסנת עציון"

האם האמור בשני מכתבים אלו מהווה לשון הרע?

תחילה נדון בשאלה הראשונה: האם האמור בשני המכתבים מציג את התובעים כאנשים כוחניים שלא בחלו מלנקוט באמצעים בריוניים והאם יש לראות בכך כלשון הרע?

האם התובעים מוצגים כאנשים כוחניים והאם יש לראות בכך כלשון הרע

9. כדי להכריע בשאלה אילו מהביטויים בהם השתמשו הנתבעות מהווים לשון הרע, יש לבחון היטב את שני המכתבים במלואם ולמצוא איזו משמעות האדם הסביר היה מייחס לכתוב בהם:

"המבחן בדבר קיום לשון הרע לפי סעיף 1 איננו מתמצה בתחושת העלבון הסובייקטיבית של הפרט, עליו נסב הדיבור או הכתב המייחס לו דברים פוגעים, אלא יסודו אובייקטיבי, היינו מה השפעתם או זיקתם של דברי לשון הרע להערכה לה זוכה הפרט-התובע בעיני הבריות" (ע"א 723/74 הוצאת עיתון הארץ נ' חברת החשמל, פ"ד לא(2) 281 (1977)).

יש לבחון את מכלול הנסיבות והרקע שבו נאמרו הדברים ואין ליטול ביטוי כלשהו ולבחון אותו באופן עצמאי:

"כידוע, הקביעה כי פרסום מהווה הוצאת לשון הרע אינה נלמדת אך מן המילים הפוגעניות כעומדות לעצמן, בפני עצמן. היא נלמדת בראש ובראשונה ממכלול הנסיבות שסבבו את הפרסום. לא המילים לעצמן יוצרות את לשון הרע אלא הקונטקסט והנסיבות, המעניקים למסכת העובדות את עוצמתה, את צבעיה, את טעמה וריחה. לא לחינם נקבע טיבו הדיבתי של הפרסום בהתאם למובנן הטבעי והרגיל של המילים, כמו-גם על פי הקשר הדברים" (רע"א 2572/04 פריג' נ' "כל הזמן" (16.6.08)).

10. בסיכומיהם אין התובעים מפנים לאמירות וביטויים ספציפיים שלטענתם מהווים לשון הרע, והם מסתפקים בלטעון כי יש באמור במכתבים אלו משום "ייחוס לתובעים מעשה בריונות כדי לתפוס הלכה למעשה בכוח רכוש לא להם" (סעיף 51 לסיכומי התובעים).

ראשית לכל יש לציין כי עיון בשני המכתבים מראה כי אין בהם כל זכר לתובע 1 ולמעשה היה די בכך כדי לדחות את טענת הוצאת לשון הרע נגדו. עם זאת, ולמען הסדר הטוב, נדון בעניין כאילו שהאמור בשני המכתבים הופנה גם נגדו.

כאן נשאלת השאלה, מה הן מכלול הנסיבות והרקע שקדם לשליחת שני מכתבים אלו?

11. מעדויות הנתבעות, מעדות המוביל וגם מעדויות התובעים עולה כי אין חולק לגבי מרבית העובדות שלהלן. אין חולק כי התובעים פנו לחברה שבבעלות הנתבעת 1, לצורך רכישת סלון וחדר שינה. אין חולק שנפלה אי התאמה לגבי סוג וטיב הריהוט שהוזמן לעומת זה שסופק לתובעים בהובלה הראשונה (עמ' 5, ש' 1-5, עמ' 16, ש' 22, ו-עמ' 17, ש' 2-4). אין חולק כי, בשלב מסוים, שני הצדדים הגיעו לידי הסכמה לפיה הסלון הראשון שסופק יוחלף בסלון אחר. אין חולק גם כי עם בואו של המוביל להחליף את הסלון הראשון בשני, התובעים הביעו חוסר שביעות רצון מאיכות וסוג הסלון שסופק וכי אף בשלב מסוים התובעת נעלה את הדלת בפני המוביל (עמ' 9, ש' 3-6, ו-עמ' 24, ש' 22-23). מהעדויות עולה עוד כי אין חולק שבסופו של יום נשאר ריהוט נוסף, מעבר למה שהוזמן, ברשות התובעים: חלקים מהסלון הראשון וחלקים מסלון השני (עמ' 8, ש' 25-27, עמ' 11, ש' 3-4, עמ' 17, ש' 8-14, ו- עמ' 24, ש' 17-22).

עוד עולה כי, ביום 30.09.09, פנתה התובעת למשטרה והגישה תלונה. התלונה עצמה לא הוצגה כראיה והתובעים הסתפקו בהגשת אישור בדבר הגשת תלונה (ת/7), כשלטענתם התלונה הוגשה בגין בריחת המובילים והשארת סחורה (עמ' 13, ש' 1-4). אין מחלוקת בין הצדדים שבהמשך פנתה התובעת אל חברת ישראכרט וביקשה להקפיא המשך העברת התשלומים וכי הלה פנתה לנתבעות לצורך קבלת תגובתן ואלו שלחו בתורן את שני המכתבים.

12. אלו הן הנסיבות והרקע אשר הביאו לכתיבת שני המכתבים.

בחזרה לאמור בשני המכתבים, עיון בהם מלמד כי הם נוסחו כך שהפתיח של כל מכתב כלל תיאור עובדתי מנקודת מבטן של כל אחת מהנתבעות. במכתבים תיארו הנתבעות השתלשלות עובדתית למרבית האירועים הנ"ל מהמועד שבו נתקבל הסלון הראשון שהוזמן, הסיכום שהושג בין הצדדים להחלפתו בסלון אחר, וההחלפה שלא הושלמה, בשל נעילת הדלת בפני המוביל, שבעקבותיה אף הושארו גם חלקים מהסלון השני.

13. התיאור הנ"ל בשני המכתבים נוסח בלשון מתונה, ללא כל שימוש בכינויים או בגידופים כלשהם כלפי התובעים. מה גם, בכל אותם הפעמים שבהן אוזכרה המילה "לקוח" או "לקוחה", השתמשו הנתבעות בביטויים זהירים למדי. כך למשל, נכתב במכתבה של הנתבעת 1: "קיבל הלקוח", "דרש הלקוח", ו- "נעל הלקוח את דלת הבית". כך גם במכתבה של הנתבעת 2: "רכשה הלקוחה", "סופקו ללקוחה", "הלקוחה התלבטה", "הגענו ללקוחה", "טענה הלקוחה", "נעלה הלקוחה את הדלת בפני הנהג", "בידי הלקוחה נמצאת המיטה", ו- "הלקוחה מחזיקה".

ההקשר היחידי שאולי עלול היה להציג את התובעים כאנשים "כוחניים", נוגע לעצם האמירות בדבר נעילת הדלת בפני המוביל. אולם, סבורני כי גם בכך לא הייתה כל מטרה לבוז או להשפיל את התובעים.

להלן אצטט שוב את החלק שבו תואר עניין זה בשני המכתבים. במכתבה של הנתבעת 1 נכתב:

"תוך כדי העלאת הסלון ... נעל הלקוח את דלת הבית בפני הנהג ולא אפשר לו להשלים את ההחלפה או לקחת את החלקים שנותרו בביתו"

ובמכתב של הנתבעת 2 נרשם:

"בזמן ביצוע ההחלפה טענה הלקוחה באוזני הנהג שלנו כי הוא מעוניין שהם ייקחו את המיטה ויחליפו במיטה עם ראש מעור, וזאת בניגוד גמור לסיכום מול המפעל. כאשר הנהג סירב, נעלה הלקוחה את הדלת בפני הנהג ולא אפשרה לו להשלים את ההחלפה"

האם יש לראות באמור לעיל כלשון הרע?

14. מנקודת מבט אובייקטיבית של האדם הסביר, איני סבורה כי האמור בו מהווה לשון הרע במובן זה שבו התובעים מוצגים כמי שלא בוחלים להשתמש במעשים בריוניים כדי לתפוס בכוח רכוש שאינו שייך להם. הנתבעות לא השתמשו במילים או בביטויים קשים כדי לפגוע בתובעים, לבזותם או להשפילם. שתי הנתבעות תיארו במכתבם את השתלשלות הדברים כפי שהובאה לידיעתם מאותו מוביל אשר נכח במועד הובלת הריהוט. הקורא הסביר יבין כי עסקינן במחלוקת מסוימת שנתגלתה בין הצדדים אודות הריהוט שסופק. "נעילת הדלת" ומניעת השלמת החלפת הריהוט כפי שנרשם בשני המכתבים, אינה מעמידה את התובעים, בעיני האדם הסביר, כמי שלא בוחלים להשתמש באמצעים בריוניים. וזאת גם במיוחד לאור ההקשר שבו נאמרו דברים אלו והנסיבות החיצוניות שמסביב.

לפיכך, אין לראות באמור בשני המכתבים, בהקשר זה, כאמירות אשר נועדו לבזות את התובעים, להשפילם או לפגוע בהם, בהתאם להגדרה שבסעיף 1 לחוק. ובכך למעשה לא הוכח כי התקיים השלב הראשון.

כעת נעבור לשאלה השנייה שמחלוקת.

ייחוס עבירה פלילית – לשון הרע?

15. לטענת התובעים יש באמור בשני המכתבים כדי לייחס להם סטיגמה של ביצוע עבירה פלילית – גניבה, דבר המהווה לשון הרע. מה גם, הדבר נרשם, לטענתם, בתיק האישי שלהם אשר מנוהל אצל חברת ישראכרט ובכך פוגע בשמם הטוב ומשפילם.

מפאת חשיבות הדברים נצטט את שני הקטעים שהופיעו בשני המכתבים ואשר התייחסו לטיעון הנ"ל.

במכתב נתבעת 1 נרשם כדלקמן:

"למחרת נפתח ללקוח תיק במשטרת ישראל על גניבה. הסחורה עליה שילם הלקוח נמצאת בביתו וכמו כן סחורה נוספת בערך של כ 11,000 ₪"

במכתבה של נתבעת 2 נכתב כדלקמן:

"למחרת היום הוגשה תלונה במשטרה על גניבה. רצוף בזאת אישור על הגשת התלונה ותעודת משלוח חתומה של הלקוחה"

16. חשוב להדגיש שוב ושוב כי המבחן הינו מבחן אובייקטיבי של האדם הסביר ולא סובייקטיבי מנקודת מבטם של התובעים.

האדם הסביר שקורא את שני המכתבים אכן יפרש אותם כמייחסים לתובעים ביצוע של עבירת גניבה שבגינה אף הוגשה תלונה למשטרת ישראל. עניין זה אף מודגש יותר במכתבה של נתבעת 1 אשר בחרה להשתמש במילים יותר נוקשות: "נפתח ללקוח תיק במשטרה".

שוב יוער כי התובע לא אוזכר כלל וכלל בשני המכתבים גם בהקשר של הדברים הנ"ל ודי בכך כדי לדחות את תביעת לשון הרע נגדו. עם זאת, נמשיך ונתייחס לתובע ולתובעת כאל גוף אחד.

נשאלת השאלה, האם יש בייחוס חשד כזה משום לשון הרע – סעיף 1 לחוק?

17. אומנם, הנתבעות לא השתמשו במונחים ובגידופים קשים. כך למשל, הן לא תיארו את התובעים עצמם בתור "גנבים". עם זאת יש להדגיש כי בהתאם לפסיקה די בייחוס חשד גרידא כדי לפגוע בשמו הטוב של האדם וכדי שהדבר יהווה לשון הרע נגדו:

"בעיני האדם הסביר די בייחוס חשד גרידא כדי להשפיל את הנחשד ולהפכו לבוז וללעג (סעיף 1(1)), ובוודאי שיש בכך לפגוע באדם בעסקו במשלוח ידו או במקצועו (סעיף 1(3) לחוק)." (ת"א (מחוזי-חיפה) 664/81 בן עמי נ' כל בו עיתון חיפה (1983). ראו גם ע"א 36/62 עזרי נ' גלעד, פ"ד טז 1553 (1962)).

מכאן נובע, כי ייחוס עבירת גניבה לתובעים, כפי שנרשם בשני המכתבים, יש בו כדי להשפיל את התובעים ולהפוך אותם לבוז וללעג ובכך יש לראות כלשון הרע נגדם.

האם יש לראות בכך כפרסום לשון הרע – סעיף 2 לחוק?

18. הדברים הנ"ל נרשמו בשני מכתבים אשר נשלחו לחברת ישראכרט וזאת כתגובה לבקשת התובעים להפסיק המשך ביצוע התשלומים. לפי סעיף 2(א)(ב)(1) לחוק, פרסום לשון הרע ייחשב כפרסום אם היה מיועד לאדם זולת הנפגע והוא הגיע לאותו אדם, וכך אכן היה בנסיבות שלפנינו. על כן, יש לקבוע כי מדובר בפרסום לשון הרע כהגדרת מונח זה בחוק.

גם בפסיקה נקבע כי כאשר מייחסים לפלוני ביצוע של מעשה גניבה ומוסרים חשד זה לאחר, הדבר מהווה פרסום לשון הרע נגדו (ראו ע"א 310/74 שיטרית נ' מזרחי, פ"ד ל(1)389 (1975)).

יפים הדברים שנאמרו גם בע"א 3199/93 קראוס נ' ידיעות אחרונות, פ"ד מט(2) 843 (1995):

"דומה, כי לא יכול להתעורר ספק כי פירסום על אודות חקירה משטרתית המתנהלת נגד פלוני פוגע בשמו הטוב. אף כי מבחינה משפטית עומדת לו חזקת החפות כל עוד לא הוכחה אשמתו במסגרת הליך שיפוטי, יש בפירסום כזה כדי לבקוע בקיעים בחזקה האמורה בעיניו של קורא סביר. בקיעים אלה אינם מביאים, אמנם, לקריסתה של חזקת החפות, אולם די בכך כי קיומם יעיב ויאפיל בעיני הקורא על טוהר מידותיו של אותו פרט כדי שהפירסום יהווה לשון הרע."

לאחר שקבענו כי מדובר בפרסום לשון הרע, סעיפים 1 ו-2 לחוק, הרי שהתקיימו השלב הראשון והשני ועתה נשאלת השאלה האם קמה לנתבעות הגנה כלשהי בגין פרסום זה – השלב השלישי.

הנתבעות טוענות להחלתן של מספר הגנות. נתחיל לדון בעיקרית שבהן, והיא הגנת אמת הפרסום שבסעיף 14 לחוק.

הגנת אמת הפרסום – סעיף 14 לחוק

19. סעיף 14 לחוק קובע כדלקמן:

"במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה שהדבר שפורסם היה אמת והיה בפרסום ענין ציבורי; הגנה זו לא תישלל בשל כך בלבד שלא הוכחה אמיתותו של פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש."

שני יסודות מצטברים נדרשים להוכחתה של ההגנה: א. אמיתות תוכן הפרסום. ב. קיומו של עניין ציבורי בפרסום.

הנטל להוכחת יסודות ההגנה מוטל על הנתבע (רע"א 9575/06 עו"ד גיל נגד עו"ד פרזנטי, (21.11.2006)). ההכרעה בקיומו של היסוד הראשון היא הכרעה עובדתית הבוחנת את מידת ההתאמה בין הפרסום לבין המציאות האובייקטיבית כפי שהוכחה בראיות. היסוד השני הוא יסוד ערכי, הנבחן על ידי בית המשפט בהתחשב במכלול הראיות והנסיבות שבפניו.

אמיתות תוכן הפרסום

20. ההגנה של "האמת" בפרסום בהקשר הנ"ל, מתייחסת לטעמי לשני טיעונים אשר הועלו בשני המכתבים:

א. האם אכן הוגשה תלונה למשטרה בגין עבירת גניבה.

ב. אמיתות ביצוע העבירה המיוחסת.

תחילה נדון בשאלה האם הוכח כי הוגשה תלונה למשטרת ישראל.

21. בין הצדדים קיימת מחלוקת סביב שאלה זו. מצד אחד הנתבעות לא הציגו העתק מאותה תלונה אלא הסתפקו בהצגת אישור בדבר הגשת תלונה במשטרה, מנגד לטענת התובעים, כפי שאף שבו וטענו בסיכומי התשובה מטעמם, האישור שהוגש בדבר הגשת תלונה למשטרה חסר כל זיקה לתובעים ואין כל פרט מזהה שמקשר בין התובעים לבין אותה תלונה נטענת.

22. אכן עיון באישור בדבר הגשת תלונה במשטרה, אינו מגלה כל פרט אודות קיומה של תלונה שהגישו הנתבעות או מי מהן נגד התובעים. הרי כל מה שצוין הוא שנתבעת 2 הגישה תלונה על גניבה ביום 1.10.09 בפני רס"ר אורלי פרץ. וגם מההתכתבויות אשר הוצגו ע"י התובעים ואשר התנהלו בין בא כוחם לבין רמח"ם עפולה, עולה כי לא נמצא כל אזכור לתלונה שהגישו הנתבעות נגד התובעים בנסיבות שתוארו על ידם (ת/9).

עם זאת, מדובר בראיה אשר הוצג הן ע"י התובעים והן ע"י הנתבעות (ת/6 ו- נ/6) כשההבדל היחיד הוא בכך שעל האישור אשר הוצג מטעם הנתבעות נרשם בכתב יד של רס"מ ונדר סוזנה כי היא "מאשרת כי הוגשה תלונה ביום 1/10/09 בשיחה עם השוטרת אורלי פרץ מיקנעם מאשרת גבית עדות בגין גניבה". על האמור גם חתומה רס"מ סוזנה. ראיה זו יש בה כדי לחזק את גרסת הנתבעות בעניין זה.

נוסף על כן, התובע בחקירתו אף הודה באופן מפורש כי מדובר באותה תלונה שהנתבעות הגישו נגד התובעים בגין האירוע הנטען, ובמילים שלו:

"מה הרגשת שראית העתק של התלונה שאני מציג לך כעת?

ת: זו התלונה שהם הגישו נגדנו במשטרה, אני לא זוכר את התאריך שראיתי את זה אבל זה היה אחרי שאשתי התקשרה לחברת האשראי." (עמ' 7, ש' 15-17)

למעשה, נוצר מצב שבו התובעים מנסים לאחוז בחבל בשני קצותיו; מצד אחד הם טוענים כי הנתבעות הגישו תלונה נגדם במשטרה ומנגד הם מכחישים כי תלונה כזו אכן הוגשה. מה גם, התאריך שמופיע על גבי אותו אישור, 01.10.09, סמוך למועד שבו בוצעה הובלת הריהוט לביתם של התובעים – דבר שיש בו כדי לחזק את גרסת הנתבעות.

כל זאת, בנוסף לעדויות של שתי הנתבעות אשר התיישבו אחת עם השנייה בכל הנוגע לתיאור שסיפקו אודות הליך הגשת התלונה והסיבות שגרמו להגשתה (עמ' 17, ש' 1-29 ועמ' 20, ש' 22-28). בנוסף גם להסבר אשר סופק ע"י נתבעת 2 אודות "היעלמות" אותה תלונה שלטעמי הינו הסבר הגיוני ומתקבל על הדעת:

"אחרי כמה זמן הם הגישו תביעה על הוצאת דיבה וטענו ששיקרנו ולא הגשנו תלונה, ואז נסעתי שוב למשטרה, הפעם לבד, הייתה שם אותה חוקרת אורלי פרץ ושאלתי אותה אם היא זוכרת אותי והיא זכרה ... היא הסבירה לי שכל תלונה שמוגשת ביוקנעם מועברת לעפולה כי אין טיפול בחקירות ושכנראה שהטופס נעלם בהעברת התלונה. היא נתנה לי את הנייד ואמרה שהיא מוכנה לבוא ולהעיד בבית משפט שאני אומרת אמת והיא חתמה שוב על הדף של אישור הגשת התלונה..." (עמ' 20, ש' 28-32 ועמ' 21, ש' 1-2)

כל אלו, בנוסף גם להתרשמותי החיובית מעדויות הנתבעות בעניין זה, יש בהם כדי להוביל לכלל מסקנה כי הנתבעות עמדו בנטל ההוכחה הנדרש והוכיחו כי הן אכן הגישו תלונה למשטרה נגד התובעים - תלונה שבה ייחסו להם עבירת גניבה.

23. לגבי הטיעון השני שנדרש לצורך הוכחת אמיתות הפרסום - אמיתות ביצוע העבירה המיוחסת. כאן ישאל השואל, האם יש לדרוש מהנתבעות להוכיח כי התובעים אכן ביצעו את העבירה שיוחסה להם או שיש להסתפק בהוכחת בסיס עובדתי כשלהו שיש בו כדי לאשש את עצם העלאת החשד בביצוע עבירה זו?

התשובה לכך נעוצה בפרשנות שבית המשפט ייחס לאמור בשני המכתבים וזאת בכל הנוגע לייחוס עבירת הגניבה לתובעים (ראו א' שנהר, דיני לשון הרע - נבו הוצאה לאור, תשנ"ז-1997, עמ' 237 (להלן: "שנהר")).

במקרה מעין זה על בית המשפט לבחון את מכלול הפרסום ולבדוק מה האדם הסביר היה מבין מהפרסום. אם הוא היה מסיק מכך שהתובעים ביצעו את העבירה, אזי על הנתבעות להוכיח כי העבירה המיוחסת אכן בוצעה. אם הפרסום יפורש בעיני האדם הסביר כמעיד רק על קיום בסיס עובדתי סביר לחשדות, אזי על הנתבעות להוכיח כי אכן היה בסיס עבודתי שכזה (ראו ת.א.(ת"א) 2384/61/6 לורנץ נ' צאנין, פ"מ מא (98) (1964)).

24. עיון חוזר בשני המכתבים מגלה כי אותו אדם סביר, תוך התבוננות בשני המכתבים בכללותם, היה מפרש את האמור בהם כך שהנתבעות מייחסות לתובעים חשד לביצוע עבירת הגניבה. הרי אין באמור בשני המכתבים כדי לקבוע בצורה נחרצת שהתובעים או מי מהם ביצע את העבירה. המשמעות המתקבלת, לפי המבחן האובייקטיבי היא שקיים חשד לביצוע עבירת הגניבה במובן זה שקיימות ראיות לכאורה לכך לביצוע העבירה המיוחסת וזאת בהתאם להשתלשלות העובדתית שתוארה בשני המכתבים.

האם הנתבעות הוכיחו שאכן היה בסיס עובדתי המעיד על קיומו של חשד סביר לביצוע עבירה זו?

25. בעיקרו, הפרסום נושא התביעה מבוסס על טענות של הנתבעות במישור העובדתי. כמות ואיכות הראיות שעל הנתבעות להביא, להרמת הנטל האמור, עומדת ביחס ישר לחומרת הטענות. לאור הגוון הפלילי של הטענות שעלו – עבירת הגניבה, מדובר בנטל משמעותי וכבד. שכן, הצד שעליו רובץ הנטל להוכיח עובדות המטילות על הצד השני סטיגמה של ביצוע עבירה פלילית, חייב לעשות זאת באמצעות ראיות בעלות משקל רב ונכבד יותר בהשוואה למה שנדרש לצורך הוכחת טענות ללא גוון פלילי (ע.א. 475/81 זיקרי נ' כלל, פ"ד מ(1) 589 (1986) ו- י. קדמי, על הראיות – הדין בראי הפסיקה [חלק שלישי, תשנ"ט – 1999] עמ' 1316 – 1319).

בענייננו, מדובר בטענה בעלת גוון פלילי – עבירת הגניבה. לא שוכנעתי כי הנתבעות עמדו בנטל המוטל עליהן להוכיח עצם קיומו של חשד לביצוע עבירת הגניבה. הראיות שהובאו נגד התובעים "אינן ראיות בעלות משקל רב וכבד". דברים אלו מקבלים משנה תוקף לאור העובדה כי בסופו של יום, בעקבות הגשת תלונה זו לא ננקטו צעדים משפטיים כלשהם נגד התובעים.

לפיכך, מתקבלת המסקנה כי הנתבעות לא הוכיחו התקיימות היסוד הראשון לצורך החלת הגנת אמת דיברתי - אמיתות הפרסום. על כן, די בכך כדי שלא להחיל את ההגנה של סעיף 14 לחוק.

למעלה מן הנדרש, אדון ולו על קצה המזלג בשאלת התקיימותו של היסוד השני – קיומו של עניין ציבורי בפרסום, שגם לגביו הנני בדעה כי אינו מתקיים במקרה שלפנינו.

עניין ציבורי

26. קיומו של אינטרס ציבורי בפרסום הוא עניין ערכי שנקבע על פי מדיניות שיפוטית בזמן ובמקום נתון וזאת בהתחשב בנסיבות המקרה (רע"א 10520/03 בן גביר נ' דנקנר (12/11/06)).

בהקשר זה נשאלות השאלות: האם קיימים לפרסום יתרונות חברתיים, המצדיקים את פרסומו, חרף לשון הרע הטמונה בו. האם הפרסום טומן בחובו תועלת לציבור וכי הציבור אכן זקוק למידע זה שממנו הוא יכול להפיק תועלת חברתית כלשהי? האם יש בפרסום כדי לתרום לשיח הדמוקרטי?

סבורני כי התשובה לכך הינה שלילית וכי הפרסום שנעשה במסגרת שני המכתבים אשר הופנו לחברת ישראכרט אינו מצמיח תועלת חברתית ובוודאי שלא כזאת שיש בה כדי לשפר את אורחות חיי הציבור (שנהר, עמ' 227).

המסקנה המתקבלת היא כי בנסיבות המקרה שלפנינו, לא תעמוד לנתבעות הגנת אמת דיברתי.

מכאן נעבור לשאלת התקיימותה של הגנה אחרת – סעיף 15(2) לחוק.

פרסום שנעשה מתוך חובה חוקית, מוסרית, או חברתית – ההגנה של סעיף 15(2) לחוק

27. סעיף 15(2) לחוק קובע כי במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה אם הנתבע עשה את הפרסום בתום לב, באחת הנסיבות האלו:

"היחסים בינו לבין האדם שאליו הופנה הפרסום הטילו עליו חובה חוקית, מוסרית או חברתית לעשות אותו פרסום".

כדי להחיל את ההגנה שמעוגנת בסעיף 15(2) לחוק יש להוכיח שני תנאים מצטברים: האחד שהפרסום נעשה בתום לב; השני קיומה של חובה חוקית, מוסרית או חברתית לעשות את הפרסום.

נתחיל בתנאי השני שלצורך הוכחתו נדרש המפרסם להוכיח התקיימותם של 4 מרכיבים מצטברים (שנהר, עמ' 282):

א. על המפרסם להראות שהייתה עליו החובה לעשות את אותו פרסום (להלן: "המרכיב הראשון").

ב. יש להוכיח כי החובה חלה בנוגע לכל מי שאליו הופנה הפרסום (להלן: "המרכיב השני").

ג. על המפרסם להוכיח כי מרכיב זה נוגע לתוכן הפרסום ובמסגרתו צריך להוכיח שהחובה הנטענת אכן חייבה את המפרסם לפרסם את הפרסום כפי שפורסם (להלן: "המרכיב השלישי").

ד. הפרסום נעשה בתום לב (להלן: "המרכיב הרביעי").

חובת הפרסום – המרכיב הראשון והשני

28. לפני שנדון בשאלה זו נעמוד, ולו בקצרה, על המקור הנורמטיבי והתכלית שעומדים מאחורי ההגנה של סעיף 15(2) לחוק.

ההגנה שבסעיף 15(2) לחוק מקורה במשפט המקובל והיא עוגנה במשפט הישראלי דרך דיני הנזיקין המנדטוריים. היא כונתה כחסינות מסויגת מפני תביעות לשון הרע: qualified privilege. "סוגי הפרסומים הכוללים לשון הרע שזכו להגנה זו בפסיקה האנגלית הקלאסית הם מכתב המלצה על פלוני ממעסיק לשעבר למעסיק פוטנציאלי; חיווי דעה על אופיו של פלוני או ביחס למצבו הכלכלי, על רקע דרישת מידע זה מצד אדם המתלבט אם להתקשר עם אותו פלוני בקשר עסקי; פרסום בנוגע לפלוני הנעשה במסגרת קשרי משפחה, חברות או הסתמכות בין המפרסם לנמען; ותלונה על מעשה פסול של פלוני המוגשת לרשות המוסמכת" (ע"א 751/10 פלוני נ' ד"ר דיין אורבך (8.2.12)).

29. על רקע התכלית שעומדת מאחורי הגנה זו, נבחן אם במקרה שלפנינו אכן קיימת חובה מעין זה שבגינה הנתבעות עשו את הפרסום.

כאמור, חובת הפרסום אמורה להיות חובת חוקית, מוסרית או חברתית. בענייננו הנתבעות לא הצביעו על קיומן של חובות חוקיות כלשהן שבגינן הן היו חייבות לפרסם את האמור במכתבם. אזי נותרה השאלה האם קמה חובה מוסרית או חברתית שבשלה הן ביצעו את הפרסום.

חשוב להדגיש כי עצם העובדה שאדם רשאי היה לפרסם מידע מסוים אינה מעידה בהכרח שהוא כן היה חייב לעשות זאת (ע"א 552/73 רוזנבלום נ' כץ, פ"ד ל(1) 589 (1975)). "התיבה "חובה מוסרית או חברתית" היא "רקמה פתוחה" שעל בית המשפט ליצוק בה תוכן בהתאם לאיזון הראוי בין הזכויות, הערכים והשיקולים המתנגשים" (ע"א 751/10, שם).

האם יש לראות בפרסום שבשני המכתבים כחובה מוסרית או חברתית?

30. בפסיקה נקבעו שני מבחנים כדי לקבוע אם הפרסום בוצע מכוח חובה מוסרית או חברתית (שנהר, עמ' 283):

א. מבחן אמפירי שעל פיו יכיר בית המשפט בחובה לפרסם כאשר לפחות רובם של אנשים בעלי שכל ישר, שהיו נמצאים במצבו של אותו מפרסם, היו חושבים שזאת חובתם להעביר את המידע שפורסם.

ב. מבחן נורמטיבי לפיו בית המשפט יסתמך על השקפת עולמו הערכית כדי לקבוע אם המפרסם פעל בגדר חובה מוסרית או חברתית.

31. מבלי להכריע בשאלה מי מבין שני המבחנים עדיף על השני, אומר כי בענייננו התקיימו שני המבחנים. הרי שני המכתבים שנשלחו נכתבו לבקשת חברת ישראכרט לאחר שהתובעים פנו לצורך הפסקת התשלומים. הנתבעות לא פנו מיוזמתם אל חברת ישראכרט, אלא שהדבר נדרש כמענה לבקשת התובעים. למעשה, לחברת ישראכרט היה אינטרס מובהק בקבלת המידע מהנתבעות וכי ללא ספק רוב האנשים "בעלי השכל הישר" היו, במקרה כזה, מעבירים את המידע לידיה. בהקשר זה יפים הדברים שנאמרו בספרו של המלומד שנהר:

"כאשר מדווח בעל בית לאורחיו כי משרתו חשוד בגניבה, ייחשב הדיווח כפרסום הנעשה במסגרת חובה חברתית ומוסרית" (שנהר, עמ' 284). ראו גם ע"פ 24/50 גורלי נ' היועץ המשפטי, פ"ד ה 1145 (1951)).

כך גם במקרה שלפנינו בו דיווחו הנתבעות לחברת ישראכרט על קיומו של חשד זה וזאת לאחר שהתובעים ביקשו להפסיק העברת התשלומים. מדובר לטעמי בפעולה לגיטימית אשר בוצעה מתוך חובה מוסרית וחברתית.

32. גם המרכיב השני שלפיו יש להוכיח כי קיימת חובה לעשות את הפרסום גם ביחס למי שאליו הופנה הפרסום – חברת ישראכרט, התקיים. שכן, גם בהקשר זה ייאמר שוב כי, הנתבעות לא פנו לחברת ישראכרט מיוזמתן. הן התבקשו לעשות כן והן היו חייבות למסור את המידע שפורסם במסגרת שני המכתבים לידי חברת ישראכרט, וזאת על מנת שלא לאפשר ביטול העסקה ושלא יתרחש כשל תמורה, כפי שהטיבה לתאר זאת נתבעת 2 בעדותה:

"ש: ספרי לנו על מעורבותך בחברת האשראי?

ת: כשלקוח היה מתלונן, יש לחברת האשראי איש קשר שהיה מתקשר אליי באופן קבוע, הוא אמר לי את מספר השובר, הוצאתי את החשבונית כי בתחילה לא הבנתי מה מדובר, אני לא יודעת לפי מספר השובר על מה מדובר, הנציג אמר לי שהאדם עם מספר שובר זה טוען לכשל תמורה. אמרתי לו מה זה נקרא כשל תמורה והוא הסביר לי שמדובר שהוא לא קיבל את המוצרים והם ביקשו את התגובה שלי בכתב שאם לא, הם יבטלו את העסקה. העברתי להם את תעודת המשלוח ואת התלונה במשטרה, סיפרתי להם כל מה שהיה, לא המצאתי ולא שיקרתי, לא קראתי להם גנבים זה היה כתוב בטופס התלונה מהמשטרה, אני לא ידעתי איך להגדיר את זה כי היה מדובר בהשארת ציוד. אם השוטרת תבוא להעיד היא תעיד שהיא אמרה וכתבה את המילה גניבה ולא אני" (עמ' 21, ש' 12-20)

תוכן הפרסום - המרכיב השלישי

33. לצורך הוכחת מרכיב זה, על המפרסם להוכיח כי תוכן הפרסום המהווה את עילת התביעה אינו חורג מהנדרש לצורך ביצוע החובה – חובת הפרסום (ע"א 670/79 הוצאת עיתון הארץ נ' מזרחי, פ"ד מא(2) 169 (1987)).

האם הפרסום עצמו היה סביר ומידתי?

יש שיטענו כי ניתן היה להסתפק בכל ההשתלשלות העובדתי שפורטה בשני המכתבים עד לשלב שבו צוין עניין הגניבה והגשת תלונה בגין כך במשטרה. אולם, איני רואה בעצם אמירת דברים אלו כאמירות אשר אינן סבירות ואשר חורגות מהנדרש. וכפי שצוין לעיל, יש לעיין במכלול הדברים שנאמרו ולא לנתק אותם מהקונטקסט הכולל שלהן.

הרי הנתבעות הציגו, כל אחת במכתבה, תמונה מלאה, רחבה וכוללת של ההתקשרויות שהיו בינן לבין התובעים, לרבות, החלפת הסלון הראשון בסלון שני כשאף במכתבה של נתבעת 2 צוין שהדבר נעשה כפיצוי בגין טעות של המוכר. בכך יש לקבוע כי הוצגה גם גרסת התובעים הנפגעים. משני המכתבים, כפי שהדבר גם עולה מדברי כל העדים שהעידו בפניי, עולה מסקנה ברורה לפיה בהחזקת התובעים הושאר ריהוט נוסף מעבר למה שהוזמן ושולם בפועל עבורו. על כן, עצם האמירה כי הוגשה תלונה במשטרה על גניבה או פתיחת תיק במשטרה על גניבה, על אף הלשון הפסקנית שבכך, לא חרגה מגדר הנדרש לצורך מתן תגובה מלאה ומפורטת בפני חברת ישראכרט. גם האופן שבו הוצג המידע לא חרג מגדר הסביר. הנתבעות לא תיארו את התובעים עצמם בתור גנבים. הן נדרשו להבהיר מדוע לא ניתן לבטל את העסקה, שיקפו והציגו בפני אותו אדם סביר, תמונה התואמת את פני המציאות כפי שהובאה לידיעתן.

מרכיב רביעי – תום הלב בהגנת הפרסום מתוך חובה

34. התנאי הרביעי לתחולתה של הגנת סעיף 15(2) לחוק הוא שהפרסום נעשה ב"תום לב". נקיטת אמצעים סבירים, כדי להיווכח אם העובדות שבפרסום נכונות, מהווה תנאי חשוב לתחולתה של הגנת סעיף 15(2) לחוק.

כפי שצוין לעיל, שני המכתבים נשלחו לחברת ישראכרט לאחר שזו פנתה אליהן ולאחר שהוגשה תלונה במשטרה. כל זאת כמובן לאחר שהנתבעות שמעו את גרסת המוביל אשר הוביל את הריהוט לביתם של התובעים. אין המדובר בפעולה חד צדדית שננקטה על דעתן של הנתבעות.

מה גם, חשוב להדגיש כי שני המכתבים הועברו לחברת ישראכרט ולא הופצו לגוף נוסף או לאנשים אחרים, כך שניתן לומר כי היקף התפוצה מעיד על כך כי לא הייתה כל כוונה מצד הנתבעות להוציא את המחלוקת שביניהם מחוץ למסגרת היחסים שבין שני הצדדים. תוכן הפרסום לא חרג מהנדרש שכן הוא נכתב לגורמים שהדבר נוגע להם ישירות.

לאור האמור לעיל, סבורני כי הנתבעות אכן פעלו בתום לב וכי מרכיב זה התקיים.

המסקנה המתקבלת היא שארבעת המרכיבים התקיימו ובכך הוכח קיומה של חובה מוסרית או חברתית שחייבה את הנתבעות לעשות את הפרסום ולשלוח את שני המכתבים לחברת ישראכרט.

האם היסוד השני של הגנת 15(2) לחוק התקיים – דרישת תום הלב החיצונית.

דרישת תום הלב המהותי

35. דרישת תום הלב המהותי היא תנאי יסוד להגנה לפי כל אחת מהחלופות הקבועות בסעיף 15 לחוק, לרבות סעיף 15(2) לחוק. יש ליצוק תוכן למונח "תום הלב" בהתאם להקשר הנורמטיבי שבו הוא מופיע.

בהקשר זה מתבקשת השאלה, מה הטעם שעומד מאחורי דרישה כזו שעה שהמרכיב הרביעי שבהגנת 15(2) לחוק – תום הלב ממילא מכסה גם היבט זה.

36. אכן לא ניתן להתעלם מקיומה של חפיפה מסוימת בין דרישת תום הלב המהותי כפי שפורשה בהלכה הפסוקה בהקשרו של סעיף 15 לחוק, לבין דרישת תום הלב של הגנת 15(2) לחוק. אולם יש הבדל בין שתי הדרישות, שכן בעוד שזו האחרונה מהווה דרישה פנימית של הנסיבה הקבועה בסעיף 15(2) לחוק, דרישת "תום הלב" של כלל הגנות סעיף 15 לחוק הינה דרישה חיצונית לה. כידוע הנטל להוכיח דרישה זו עשוי לנוע בין הנתבע לתובע מכוח החזקות הקבועות בסעיף 16 לחוק. כשלעומת זאת, הנטל להוכיח דרישת תום הלב הפנימית של סעיף 15(2) לחוק מוטל תמיד על כתפי המפרסם.

עם זאת, חשוב להדגיש כי שעה שבית המשפט שוכנע שהמפרסם פעל בתום לב לפי המבחנים של הגנת 15(2) לחוק, נדיר לקבוע כי הוא לא עמד בדרישת תום הלב המהותי (ראו בעניין זה ע"א 751/10 פלוני נ' ד"ר דיין אורבך (8.2.12). אומנם שם דובר על דרישת "העיתונות האחראית" שהינה דרישה פנימית של סעיף 15(2) כשמדובר בפרסום בעיתון להבדיל מפרסום שנעשה ע"י אדם פרטי, אך לטעמי ניתן לעשות היקש ממקרה זה ולהחילו על הסוגיה שלפנינו).

37. על כן, מעבר לעובדה כי הנתבעות הוכיחו שדרישת תום הלב הפנימית של הגנת סעיף 15(2) לחוק התקיימה, הנני סבורה כי גם דרישת תום הלב החיצונית התקיימה בענייננו.

הרי כפי שצוין לעיל, תום הלב החיצוני אשר נדרש בסעיף 15 לחוק הינו תום לב מהותי (שנהר, עמ' 255). המאפיינים הקונקרטיים של תום הלב בהקשר של סעיף 15 לחוק מחלוקים למאפיינים עובדתיים התנהגותיים ולמאפיינים הנוגעים למצבו הנפשי של המפרסם – הנתבע, כשמידת הסבירות שבפרסום והכוונות שהניעו אותו, הינן רלוונטיות לבחינת תום לבו של המפרסם (שנהר, עמ' 260-261).

38. מהתשתית הראייתית שהוצגה בפניי ומעדויות שתי הנתבעות, התרשמתי כי הן לא ביקשו לפגוע בתובעים או להשחיר את דמותם. לא אלו השיקולים אשר הניעו אותן. הפרסום בשני המכתבים נועד כדי להסביר ולהציג את עמדתן מול חברת ישראכרט וזאת לאור בקשת התובעים לבטל את העסקה. מדובר במניע טהור שיש בו כדי להעיד על תום לבן (לגבי הטענה שלפיה המניע של המפרסם מהווה אינדיקציה לקיומו של תום הלב ראו ע"א 4/85 צור נ' הוכסרג, פ"ד מב(3) 251 (1988)). שוכנעתי גם כי שתי הנתבעות האמינו בנכונות הדברים שפרסמו ובעדויותיהן הן שבו וחזרו על אותה גרסה והסבירו כיצד ומדוע הוגשה תלונה במשטרה. מה גם, וכפי שצוין לעיל, הלשון שנקבו בה לא הייתה מעבר לסביר לצורך מטרת ההגנה שלשמה הן נדרשו לעשות פרסום זה. כך למשל, הן לא השמיטו פרטים חשובים כגון הטעות שנתגלתה בעניין הסלון הראשון שהוזמן (ובפרט מכתבה של נתבעת 2. ראו בעניין זה ע"א 211/82 ננס נ' פלורו, פ"ד מ(1) 210 (1986)). הן לא התנסחו בלשון מתלהמת ולא השתמשו בביטויים בוטים או בגידופים קשים. שני המכתבים כללו תיאור וביקורת עניינית של הדברים מנקודת מבטן תוך שהן מפנות את שני המכתבים אך ורק לחברת ישראכרט ורק לאחר שהאחרונה דרשה זאת.

כל אלו יש בהם כדי ללמד על תום לבן של הנתבעות.

משקבעתי כי התנאי של תום הלב מתקיים. הנני קובעת כי הגנת סעיף 15(2) לחוק עומדת לנתבעות וכי שני המכתבים בכל הנוגע לייחוס עבירה פלילית חוסים תחת הגנה זו.

עצם הגשת תלונה למשטרה - לשון הרע?

39. כעת נדון בטענה נוספת, והיא אם יש לראות בעצם הגשת תלונה למשטרה כלשון הרע נגד התובעים. בהקשר זה יצוין כי בכתב התביעה לא הועלתה טענה אודות קיומה של לשון הרע בעצם הגשת התלונה, אלא רק בסיכומי התובעים. אולם, וחרף האמור, ראיתי לנכון לדון בטענה, ולו בשל העובדה ששני הצדדים הרחיבו בסיכומיהם בדיון באשר להגנה שבסעיף 15(8) לחוק, סעיף הרלוונטי לטענה של לשון הרע בעצם עובדת הגשת תלונה למשטרה.

40. כאמור, תוכנה של אותה תלונה אשר הוגשה לא הובא לנגד עיניי כך שלמעט אותו אישור בדבר הגשת תלונה במשטרה על ביצוע עבירת גניבה, אין כל אינדיקציה נוספת אודות תוכנה של אותה תלונה. על כן, ומשלא הוצג תוכן אותה תלונה, לא ניתן לקבוע מסמרות בשאלה אם יש בהגשתה כדי להוות לשון הרע נגד התובעים בהתאם להגדרת סעיף 1 לחוק.

למעלה מן הנדרש, יצוין כי גם אם הייתי קובעת כי יש לראות בהגשת התלונה כלשון הרע וכפרסום לשון הרע כהגדרתו בסעיף 2 לחוק, הרי שחלה ההגנה של סעיף 15(8) לחוק, וזאת מהטעמים שיפורטו להלן.

41. אקדים ואדגיש כי הגנה זו אינה יכולה לעמוד לנתבעות בכל הנוגע לפרסום לגורמים אחרים מלבד המשטרה. מדובר בהגנה על תלונה שהוגשה למשטרה וכלפיה בלבד. סעיף זה אינו מקנה הגנה לפרסום אחר של התלונה כפי שהדבר נקבע בסיפא של הסעיף.

סעיף 15(8) לחוק קובע כדלקמן:

"הפרסום היה בהגשת תלונה על הנפגע בענין שבו האדם שאליו הוגשה התלונה ממונה על הנפגע, מכוח דין או חוזה, או תלונה שהוגשה לרשות המוסמכת לקבל תלונות על הנפגע או לחקור בענין המשמש נושא התלונה; ואולם אין בהוראה זו כדי להקנות הגנה על פרסום אחר של התלונה, של דבר הגשתה או של תכנה."

על מנת להחיל את ההגנות של סעיף 15 לחוק, יש להוכיח שני תנאים מצטברים:

א. הפרסום נעשה בתום לב; ב. הפרסום היה בהגשת תלונה על הנפגע לרשות המוסמכת לקבל תלונות על הנפגע או לחקרו בעניין המשמש נושא התלונה.

הנטל להוכיח הגנה זו מוטל כמובן על הנתבעות.

42. לגבי התנאי השני, המקרה המובהק של הגשת תלונה לרשות מוסמכת הוא תלונה שהוגשה למשטרה. "הפסיקה קבעה, כי משטרת ישראל היא רשות המוסמכת לקבל תלונות ולחקור חשדות לביצוע עבירות פליליות" (שנהר, עמ' 302).

לגבי התנאי הראשון – תום הלב, מעבר למה שנאמר לעיל בכל הנוגע לדרישת תום הלב החיצונית, יצוין כי לתום הלב הנדרש במסגרת סעיף 15(8) לחוק יש מאפיינים ייחודיים שנובעים מהצורך לאזן, מצד אחד, בין האינטרס הציבורי שבקבלת מידע מהציבור על עבירות ומעשים פסולים, לבין, מצד שני, האינטרס לשמור על שמו הטוב של האדם (שנהר, עמ' 303).

בהקשר זה יפים הדברים שנאמרו בע"א 310/74 שטרית נ' מזרחי, פ"ד ל(1) 389 (1975):

"הגשת תלונה למשטרה בה מובע בתום לב חשד על פלוני אינה יכולה לשמש כשלעצמה עילה לתביעה בשל איסור לשון הרע ... תלונתו השגרתית של אזרח, החושד בתום-לב במעשה עבירה של אחר והמופנית למשטרה, המופקדת על פי החוק על חקירת עבירות, אינה צריכה לגרור אחריה מסקנה כי בשל שימוש זה של אזרח בזכותו הטבעית להתלונן בפני מי שמוסמך לכך, התחייב במעשה עוולה"

43. אחד מהשיקולים שיש לשקול אותם בבואנו לבדוק את תום לבו של המפרסם אשר הגיש תלונה למשטרה, הוא כאשר אותו מתלונן האמין באמיתות הפרסום. מדובר בתנאי חשוב אך לא הכרחי לתחולתה של הגנת 15(8) לחוק. בעניין זה חשוב להפנות אל דבריו של כבוד השופט (כתוארו אז) ברק בע"א 788/79 ריימר נ' רייבר, פ"ד לו(2) 141 (1981):

"נראה לי, כי עלינו לפרש את "תום הלב" בהקשרה של הגנה זו כמתייחס לאמונה של המפרסם באמיתות הפרסום. אדם, המתלונן בפני המשטרה על עבירה שלפי אמונתו בוצעה על-ידי פלוני, זכאי להגנת החוק, גם אם מסתבר, כי אמונתו מוטעית היא, שכן בנסיבות אלה ראוי הוא, כי האינטרס הפרטי של הנפגע יפנה דרכו לאינטרס הציבורי, שאם לא כן יחששו בני הציבור להגיש תלונות. לעומת זאת, אם המתלונן אינו מאמין באמיתות תלונתו ויודע כי אינה אמת, אין כל אינטרס ציבורי במתן הגנה למתלונן, ואין כל אינטרס ציבורי בעידוד התנהגות שכזו."

כדי לענות על השאלה אם הנתבעות האמינו באמיתות תלונתן, יש להיעזר בראיות שהוגשו ולהסיק מסקנות המבוססות על סבירות והגיון.

יצוין כי, אחד ממבחני העזר שבהם נעזרו בתי המשפט כדי להכריע בסוגיה הנ"ל, הוא אם אותו מגיש תלונה ביצע בדיקה כלשהי לעובדות הנטענות עובר להגשת התלונה:

"...המוסר תלונה למשטרה, על יסוד חשד בלבד, ללא בדיקה כלשהי של העובדות, אחראי בנזיקין לנזק שנגרם" (דברי כבוד השופטת דורנר ברע"א 1808/03 אגשם נ' רשות הדואר (25.12.03)).

בענייננו, הנתבעות חזרו על אותן נסיבות אשר הביאו אותן להגשת התלונה. אין חולק גם בין הצדדים כי בידי התובעים הושאר ריהוט נוסף וכי בשלב מסוים דלת ביתם ננעלה בפני המוביל שלא היה יכול להשלים המשך ביצוע ההובלה. נוסף על כן, מעדויות הנתבעות ומעדות המוביל, עולה כי עובר להגשת התלונה במשטרה, דאגו הנתבעות לברר את העבודות עם אותו מוביל שנכח במקום והעביר את הריהוט לביתם של התובעים.

44. אומנם, הנתבעות לא אימתו את הדברים הנ"ל עם התובעים עצמם. אולם, בנסיבות המקרה שלפנינו, שבהן ההובלה לא הושלמה עד הסוף, הסכסוך שנתגלה במועד העברת הריהוט והתלונה שהוגשה לאחר מכן ע"י התובעים בגין השארת הריהוט, אין לצפות מהנתבעות לערוך חקירות פרטיות ועימותים מעבר למה שנעשה. בהקשר זה יפים הדברים שנאמרו ע"י כבוד השופט שמגר:

"אין להעלות על הדעת כי כל אימת ועולה חשד בלבו של פלוני, עליו לאמת החשד תחילה עם החשוד עצמו, אין גם לדרוש כי יערוך חקירות פרטיות או כיוצא באלה פעולות, לפני פנייתו למשטרה. בכגון אלה, הפניה למשטרה היא הפעולה הטבעית והסבירה ביותר ואין להלין עליה" (ע"א 310/74 שטרית נ' מזרחי, פ"ד ל(1) 389 (1975)).

בנסיבות המקרה, ועל אף שהתלונה עצמה לא הוצגה בפניי, יש לקבוע כי הנתבעות אכן ביצעו את הבדיקה הנדרשת במקרה מעין זה טרם הגישו תלונה במשטרה.

נוסף על כן, וכעניין של מדיניות, אין ספק כי קבלת כל מסקנה אחרת תביא לפגיעה באינטרס הציבורי שמחייב יצירת אקלים חברתי המעודד אזרחים לתרום חלקם לאכיפת החוק ולא להירתע מלהתלונן במשטרה כל אימת שמתעורר חשד בלבם כי נעברה עבירה פלילית, ושלא יהססו למסור את גרסתם ושלא יחששו כי יינזקו עקב מילוי חובתם האזרחית (ע"פ 1703/96 פלונית נ' מ"י, פ"ד נא(4) 708 (1997)).

בהתחשב בכל האמור לעיל, הגעתי למסקנה כי הנתבעות פעלו בתום לב עת הגישו את התלונה במשטרה וכי אכן קיים אינטרס ציבורי וטעמים שבמדיניות המצדיקים החלת הגנת 15(8) לחוק.

45. למעשה, מכל האמור לעיל מתקבלות המסקנות הבאות:

א. לגבי הפרסום בשני המכתבים שבהם, לטענת התובעים, הם מוצגים כאנשים "כוחניים" שלא בוחלים להשתמש באמצעים בריוניים – אין הדבר מהווה לשון רע.

ב. לגבי הפרסום בשני המכתבים בדבר ייחוס עבירה פלילית – הפרסום חוסה תחת ההגנה של סעיף 15(2) לחוק.

ג. לגבי הפרסום בדבר עצם הגשת תלונה למשטרה – לא ניתן לקבוע כי מדובר בלשון הרע. מה גם, חלה ההגנה של סעיף 15(8) לחוק.

התוצאה המתקבלת היא כי עוולת לשון הרע אינה עומדת לתובעים וכי דין התביעה להידחות.

לאור התוצאה אליה הגעתי, מתייתר הצורך לדון ביתר הטענות שהועלו ע"י הצדדים, לרבות ההגנות והחזקה של סעיף 16 לחוק.

סיכום

46. הנני מורה על דחיית התביעה. התובעים, יחד ולחוד, ישלמו לנתבעות הוצאות משפט בסך של 10,000 ₪ (כולל מע"מ).

הסכום הנ"ל ישולם תוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין, אחרת יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מהיום ועד לתשלום המלא בפועל.

ניתן היום, כ"ז אדר תשע"ד, 27 פברואר 2014, בהעדר הצדדים.

חתימה