בפני תביעת התובעת להכיר בפגיעה בשיניה כ"פגיעה בעבודה" בגין אירוע מיום 14.5.09.

רקע עובדתי

1. התובעת, ילידת 1954, עבדה כאחות בביה"ס מקיף ז' באשדוד.

2. ביום 14.5.09 במהלך עבודתה, נפלה התובעת ונחבלה (להלן - "האירוע"). התובעת פונתה לבית החולים שם נותחה בירכה הימנית.

3. התובעת הגישה לנתבע תביעה להכיר באירוע כב"תאונת עבודה" לפי סעיף 79 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח חדש] התשנ"ה - 1995 ותביעתה זו נתקבלה אלא שהנתבע הכיר בפגיעה בירך ובברך ימין בלבד כ"פגיעה בעבודה".

4. התובעת פנתה לנתבע בתביעה להכיר גם בפגיעה בשיניים בצד ימין של פיה כנובעים מאותו האירוע. תביעתה זו נדחתה על ידי הנתבע בהחלטה מיום 19.4.10 בטענה כי הפגיעה בשיניה אינה קשורה ו/או נובעת מהאירוע.

על החלטה זו משיגה התובעת בתביעה דנן.

טענות הצדדים

5. לטענת התובעת, בעת שנפלה, נחבלה בשולחן וכתוצאה מכך סבלה מחתך בשפה, ואילו משיניה נפלו כתר וגשר וזאת מהצד הימני של הפה. לטענתה, הכתר והגשר נאספו על ידי עובדי בית הספר והוחזרו לה על ידי עובדת בשם נורית קליימן.

6. מנגד טוען הנתבע כי לא הוכחה כל פגיעה בפיה של התובעת, וכי אין זכר ברישומים הרפואיים לפגיעה שכזו, ומשכך דין התביעה להדחות.

הכרעה

7. הלכה פסוקה היא, כי יש ליתן משקל לרישום כפי שנערך על ידי הרופאים. הלכה זו נומקה על ידי בית הדין הארצי בעניין הירשהורן, שם קבע כי -

"יש משקל מיוחד לאנמנזה, שכן יש להניח כי חולה המאושפז בבית החולים ימסור את העובדות הנכונות על מנת לזכות בטיפול הנכון".

וכן-

"ההזקקות לרישומי בית החולים באה מתוך הידיעה, פרי הניסיון, שרישומים אלה מהימנים ומדוייקים". (דב"ע מ"ב/160-0 פד"ע ט"ו, 281 וכן דב"ע מ"ט/23-0 המל"ל - הירשהורן פד"ע כ 349).

8. במקרה שלפנינו לא אוזכרה כל פגיעה בפיה או בפניה של התובעת הן ברישומים שבוצעו מיד לאחר התאונה על ידי מד"א (שפינתה את התובעת מהמקום), הן ברישומי חדר המיון והרישומים מבית החולים ברזילי אליו פונתה התובעת לקבלת טיפול.

הרישום הראשון המתייחס למצב שיניה של התובעת נעשה ביום 14.5.09, בבדיקה הטרום ניתוחית (נ/6), שם צויין כי - "שיניים חסרות - כתר עליון ימין, גשר תחתון ימין. גשר עליון שמאל שבור". רישום נוסף נערך ביום 12.4.10 על ידי ד"ר שמיסט אשר טיפלה בתובעת בעת ששהתה בשיקום וזאת במסגרת מרפאה ניידת של "יד שרה" (נ/7).

9. התובעת טענה כי כל פגיעותיה מקורן בתאונה וכי בעת התאונה נפלה ו"נפתחה לה השפה". לדבריה, בשל הכאבים העזים מהם סבלה בירך, לא שעתה היא ואיש לא שם ליבו באותה העת לפגיעה בשיניה. אין לקבל טענה זו. לו היתה פגיעה בפניה של התובעת כנטען על ידה, הרי בעת שהגיעה לחדר המיון היה נערך רישום כלשהוא בנוגע לחבלה בפנים. יתר על כן, בבדיקה הטרום ניתוחית (שם נבדק פי התובעת באופן ספציפי) היה צפוי כי תרשם פגיעה כלשהיא לרבות פגיעה ברקמות הרכות בפה. משלא צויין דבר בנוגע למצב פיה של התובעת (להבדיל מחסרונם של הגשר והכתר), לא ניתן לראות ברישום זה כראיה לפגיעה בשיני התובעת בעת האירוע שכן רישום זה מעיד על המצב הטרום ניתוחי ואינו מציין כי הוא נובע מחבלה או מכל סיבה אחרת. זאת ועוד, בטופס זה נרשמת התייחסות לגשר שבור בצידו השמאלי של פי התובעת (גשר שלגביו מוסכם כי השבר שבו אינו נובע מהפגיעה) ורישום זה עומד בסתירה לטענת התובעת כי "לפני התאונה לא הייתי אצל רופא שיניים כי לא הייתה לי בעיה. הייתי כמה שנים לפני כן שטיפלתי בשן" (עמ' 4 שורות 6-7 לפרוטוקול)

10. כאמור, התובעת הציגה אישור מיום 12.4.10 מד"ר בלה שמיסט, רופאת שיניים שטיפלה בה ביום 4.6.09 במסגרת מרפאה ניידת של "יד שרה" בעת ששהתה בשיקום. אולם, באישור זה אין כדי לסייע לתובעת שכן העולה ממנו מציין כי התובעת נבדקה על ידי הרופאה והתלוננה בפניה על נפילת כתרים (נ/7). אין באישור זה כל ציון לממצאים חבלתיים שמצאה הרופאה או לטיפול שטיפלה בה מלבד הפנייתה לצילום סטטוס אשר נעשה כהכנה לשיקום ואין בו כדי ללמד כי התובעת נחבלה בפניה. התובעת לא המציאה את הרישום הרפואי שביצעה ד"ר שמיסט בעת הבדיקה ביום 4.6.09, רישום בו אמורים ממצאים אלו להיות רשומים, והעדר המצאה זו פועלת גם היא לחובת התובעת.

11. בדיון טענה התובעת כי עובדת בשם נורית קליימן הביאה לה את הכתר והגשר לאחר נפילתם. נסיונה של התובעת לזמן את הגב' קליינמן לעדות לא צלחה. לטענתה, סירבה העדה להגיע והודיעה כי אם תוזמן, תעיד כי אינה זוכרת דבר. די בכך כדי לקבוע כי עדה זו אינה יכולה לתמוך בגרסת התובעת. יתרה מזו, התובעת טענה בעדותה כי מנהלת בית הספר ועובדים אחרים הם שמצאו ואספו את הגשר והכתר (עמ' 5 שורות 3-4 לפרוטוקול), אולם, גם אותם לא זימנה התובעת להעיד מטעמה. הלכה פסוקה היא כי המנעות מהבאת ראיה פועלת כנגד הצד הנמנע מהבאת הראיה ומשכך, גם הימנעות זו פועלת לחובת התובעת.

12. לאור כל האמור, משלא הרימה התובעת את הנטל להוכיח ולו בראשית ראיה כי נפגעה בשיניה בעת האירוע - דין התביעה להידחות.

התביעה נדחית.

בנסיבות העניין - אין צו להוצאות.

ניתן היום, כ"ד בתשרי תשע"ג, 10 באוקטובר 2012, בהעדר הצדדים.