1. פסק הדין ניתן בתביעה על סך 266,704 ₪ שהגיש התובע נגד הנתבעים.
2. בכתב התביעה המתוקן שהוגש ברשות בית המשפט נטען כי התובע רצה להתקשר עם הנתבעים בהסכם להקמת קיוסק, ולצורך כך פנה לחברו מילדות, נתבע 1, אשר ייסד יחד עם אחרים רשת חנויות וקיוסקים המאוגדת כחברה בשם AM-PM בע"מ (להלן "החברה"). נתבע 1 איתר עבור התובע קיוסק שהופעל ונוהל על ידי החברה ברח' דיזנגוף 119 בתל אביב (להלן "הקיוסק"). נתבע 2, שותפו של הנתבע 1 לעסקים, הצטרף למו"מ והשניים הודיעו לתובע כי יוכל לרכוש את זכויות הניהול וההפעלה של הקיוסק מהחברה תמורת סך של 75,000$ ארה"ב.
3. לפי כתב התביעה המתוקן, הנתבעים הבטיחו לתובע שהקיוסק יהיה ברשותו למשך 5 שנים, ושתוקף הסכם השכירות עם הבעלים של הנכס שבו מופעל הקיוסק יוארך בהתאם. לטענת התובע, בעקבות זאת נחתם ביום 30/6/05 הסכם להפעלת הקיוסק למשך 5 שנים הקובע בין היתר כי אם התובע ייאלץ לפנות את המושכר שבו שוכן הקיוסק בטרם חלוף 5 שנים, תשיב לו החברה סך של 15,000$ + מע"מ בגין שנת שכירות בלתי מנוצלת. בסע' 12 לכתב התביעה המתוקן נטען כי "במעמד חתימת ההסכם ואף טרם לכך, הבהירו הנתבעים 1 ו-2 כמנהלי חברת AMPM בע"מ וכ"חבריו" של התובע, כי לקיוסק רישיון עסק כדין, וכי אין כל מניעה להפעיל את הקיוסק ולהמשיך להפעילו בהתאם, לפרק זמן מינימאלי כאמור".
4. התובע נטל הלוואה בסך של 75,000$ ארה"ב הנ"ל בסניף הבנק של נתבעת 3, ונתבעים 1 ו-2 ערבו להחזר תשלומי ההלוואה. לטענת התובע, העסק התנהל כשורה במשך שנה וחצי, ואז קיבל הודעה מפתיעה מעיריית תל אביב שממנה נודע לו לראשונה כי אין לקיוסק רישיון עסק. התובע טען כי ערך בירור עם משרדיה של נתבעת 3 שממנו עלה כי מעולם לא היה לקיוסק רישיון עסק. עוד טען התובע כי בעקבות זאת פנה לעיריית תל אביב, והתברר לו שאין כל אפשרות להוציא רישיון עסק לקיוסק, כיוון שקיים צו הריסה לנכס בשל בנייה בלתי חוקית, ומאוחר יותר נודע לו שהבניה הבלתי חוקית בוצעה על ידי הנתבעים שבנו מחסן ללא היתר בניה כחוק. כמו כן נטען כי נודע לתובע שהנתבעים השכירו לו את הנכס ללא ידיעתו ואישורו של הבעלים ובניגוד להסכם השכירות עם הבעלים, וכי הנתבעים משלמים לבעלים דמי שכירות בסך של 1,000$ לחודש, גובים מהתובע 1,400$ לחודש ומשלשלים את ההפרש לכיסם. לפי כתב התביעה המתוקן, נוסף על התשלומים שהיה על התובע לשלם בגין ההלוואה, הוא נאלץ לשלם גם קנסות ואף להישפט בגין ניהול עסק ללא רישיון, ובסופו של דבר הוצא צו סגירה לקיוסק בהעדר רישיון, והוא נסגר ביום 21/1/09.
5. לאור האמור לעיל נטען כי הנתבעים הפרו את ההסכם עם התובע ואת חובת תום הלב כלפיו, הציגו מצגי שווא, הטעו את התובע, עשקו אותו וניצלו את חוסר הבנתו, ידיעתו וניסיונו העסקי, עשו עושר ולא במשפט על חשבון התובע, ועוולו כלפיו בתרמית מצגי שווא רשלני ורשלנות.
6. התביעה הוגשה בגין הנזקים וההפסדים הנטענים הבאים: סך של 15,000$ + מע"מ שעל הנתבעים להשיב לתובע בגין כל שנת שכירות שהתובע לא ניצל מתוך חמש שנים מוסכמות, שהם סך של 22,500$ בגין שנה וחצי, סכום שעומד נכון ליום הגשת התביעה בש"ח על סך של 107,962 ₪; 25,000 ₪ בגין נזק שנגרם לתובע בגין הפסד השקעותיו; 30,000 ₪ שהוציא התובע בניסיון לקבל רישיון לעסק; הוצאות וריבית בסך של 53,742 ₪ בגין ההלוואה שנטל בניכוי החלק היחסי שנוצל; וכן 50,000 ₪ בגין עוגמת נפש.
7. בכתב ההגנה נטען בין היתר כי לא מדובר במקרה של גזל ומרמה. בהקשר זה נטען כי התובע עבד אצל הנתבעים בסמוך למועד כריתת ההסכם באותו קיוסק, ונתבעים 1 ו-2 אף סייעו לו לקבל הלוואה וערבו כלפי הבנק להשבתה. לטענת הנתבעים, לקראת החתימה על ההסכם התובע קיבל מהם את כל האינפורמציה שהייתה ידועה להם בקשר לקיוסק. בסע' 25 לכתב ההגנה נטען כי "הנתבעים הציגו בפני התובע את כל המצגים שבידיהם, והתובע ויתר על כל הטענות כלפי הנתבעים בקשר למצגים שהוצגו לו עובר לחתימה על ההסכם (סעיף 2 להסכם). זאת ועוד; כאמור לעיל, התובע היה מודע היטב למצבה המשפטי של החנות". ב"כ הנתבעים מפנה את תשומת ליבו של בית המשפט לכך שהתובע לא צירף לכתב התביעה המתוקן תכתובות כלשהן עם העירייה ואף לא צירף את צו הסגירה הנטען, כשלטענת הנתבעים, גם אם הוצא צו סגירה לעסק, הנטל על התובע להוכיח כי הצו לא ניתן עקב מחדלי התובע, מעשיו או פעילות בלתי חוקית שלו בהפעלת העסק. כמו כן נטען כי עומדת לנתבעים זכות קיזוז בגין נזקים שנגרמו להם כתוצאה מהליכים משפטיים שנקט נגדם הבנק בגין ערבותם להחזר ההלוואה שנטל התובע, לרבות עיקולים שהוטלו על נכסי הנתבעים.
8. התובע ערך תצהיר עדות ראשית, ומטעם הנתבעים הוגשו תצהירים של נתבע 1 ושל עו"ד דב פירר שהצהיר כי ערך את ההסכם בין הצדדים. המצהירים נחקרו בחקירות נגדיות על תצהיריהם, ולאחר הדיון הוגשו סיכומי הצדדים בכתב.

דיון

1. דין התביעה להידחות.
2. הטענה המרכזית של התובע היא כי הנתבעים הוליכו אותו שולל ותוך מעשה מרמה וגזל גרמו לו לחתום על ההסכם, לאחר שהבהירו לו מראש כי יש לקיוסק רישיון עסק.
3. לפי סע' 17 לתצהירו של התובע "במעמד חתימת ההסכם ואף טרם לכך, הבהירו הנתבעים 1 ו-2 כמנהלי הנתבעת 3 וכ"חברים" שלי, כי לקיוסק רישיון עסק כדין, וכי אין כל מניעה להפעיל את הקיוסק ולהמשיך להפעילו בהתאם, לפרק זמן מינימאלי כאמור; נאמר לי כי הקיוסק פועל כדין במשך פרק זמן ממושך, 10 שנים כדבריהם, וכי אין כל בעיה להמשיך להפעיל אותו וכי כל מה שעלי לעשות הוא להמשיך ולהפעיל".
4. לעומת זאת, לפי סע' 40 לתצהירו של נתבע 1 הוצהר כי "... בניגוד לאמור בתצהירו של התובע בעניין זה, נושא רישיון העסק, או כל עניין אחר הנוגע לחוקיות הפעלת החנות, כלל לא עלה במשא ומתן לרכישת החנות. למיטב זכרוני, עניין זה כלל לא הטריד את התובע. כל שהטריד אותו כאמור לעיל היה היחסים מול בעלי הנכס". גם עו"ד דב פירר הצהיר בסעיף 6 לתצהירו כי "... לא זכור לי כי נושא רישיון העסק, או כל עניין אחר הנוגע לחוקיות הפעלת החנות, עלה כלל במשא ומתן בין הצדדים ובפגישה עמי".
5. ב"כ התובע כלל לא שאל את נתבע 1 או את עו"ד פירר שאלה כלשהי בנוגע להצהרותיהם כי נושא רישיון העסק כלל לא עלה לפני ובמעמד החתימה על ההסכם. אמנם עו"ד פירר העיד כי לא ליווה את הצדדים לפני ההסכם (עמ' 1 ש' 21-20), אך הוא כלל לא נשאל אילו נושאים עלו במהלך הפגישה שהתקיימה במשרדו שבסופה נחתם ההסכם (כעולה מסעיף 4 לתצהירו של עו"ד פירר).
6. בפני בית המשפט, אם כן, עדותו היחידה של התובע הנ"ל אשר אינה נתמכת בראיה כלשהי ולא באה לידי ביטוי בהסכם, ומנגד גרסתם של שני עדים שכלל לא נחקרו בעניין הצהרתם הנ"ל. בית המשפט לא התרשם כי יש להעדיף את עדותו של התובע על פני זו של נתבע 1 ועו"ד פירר, ועל כן התובע לא הרים את הנטל המוטל עליו כדי להוכיח שמי מטעם הנתבעים אכן הבטיח לו לפני או במעמד חתימת ההסכם כי יש לקיוסק רישיון עסק.
7. התובע עבד עם נתבע 1 בעבר, וכן עבד בקיוסק בסמוך לפני מועד רכישת זכויות ההפעלה והניהול בו. בסעיף 2 להסכם הצהיר התובע כי "בדק את החנות, את מוניטין החנות, הציוד והמלאי של החנות וקבל את כל האינפורמציה שיש למוכר בקשר לחנות ואין לו טענות שהם כלפי המוכר". נוסף על כך, אין חולק כי העסק התנהל במשך כ- 10 שנים רצופות לפני ההתקשרות בהסכם, ולטענת התובע, רק כשנה וחצי לאחר שהחל להפעיל את הקיוסק התברר לו כי אין רישיון עסק, ורק 3.5 שנים לאחר מועד החתימה על ההסכם ניתן צו לסגירת העסק. נתבע 1 העיד כי בעבר אכן היו בעיות בנושא הרישוי בסניפים שונים של החברה, אך בסופו של דבר כולם קיבלו רישיון ואף סניף לא נסגר (עמ' 12 ש' 32-27).
8. כידוע, המבקש לרכוש זכויות בנכס או בעסק נושא באחריות לבדיקת כל ההיבטים המנהליים והמשפטיים בקשר לאותה התקשרות, ואם התובע לא עשה זאת לפי חתימת ההסכם, אין לו להלין אלא על עצמו. אף אם במועד חתימת ההסכם לא היה לקיוסק רישיון עסק, ואף אם היה על הנתבעים לומר זאת לתובע במפורש ומיוזמתם, התובע לא הרים את הנטל המוטל עליו כדי להוכיח כי לא הייתה כל אפשרות להוציא רישיון עסק עקב בניה לא חוקית של הנתבעים, ולכן הוא נאלץ להתפנות מהמקום.
9. בסעיף 4 להסכם אשר נחתם בין התובע לבין לנתבעת 3 בלבד, נקבע כי "היה והשוכר יאלץ לפנות את המקום לפני תום 5 שנים שלא באשמת השוכר, יוחזר לקונה עבור כל שנת שכירות שלא ניצל מתוך 5 השנים סך של 15,000$ + מע"מ לשנה". יצוין כי בסע' 11(ג) לכתב התביעה המתוקן המתייחס לסעיף 4 להסכם הנ"ל הושמטו המילים "שלא באשמת השוכר" ונראה שהדבר נעשה במכוון. מעדויות הצדדים עלה כי סעיף 4 נכלל בהסכם בעיקר בשל החשש שהבעלים של הנכס ידרוש את פינויו לפני סיום תקופת ההסכם. ואולם, אף אם הסעיף מתייחס לכל אילוץ לפנות את המקום ולא רק לדרישת פינוי של הבעלים, היה על התובע להוכיח כי נאלץ לפנות את הנכס שלא באשמתו, אך הוא לא עשה כן.
10. לפי סע' 39 לתצהיר התובע, "נספחי תצהיר זה: "... ב. זימון לדין וכתב אישום ר"פ 2464/08. ג. הכרעת דין בתיק ר"פ 2464/08. ד. דרישת תשלום קנס מהמרכז לגביית קנסות בגין הקנס שהוטל עלי בשל ניהול עסק ללא רישיון". ואולם, הלכה למעשה המסמכים היחידים שצורפו לתצהיר בנוגע להליכים הפליליים הם העתק של ההזמנה לדין וספח הודעה לנאשם. אמנם מפרוטוקול דיון קדם המשפט עולה כי ב"כ התובע אמר שהוא "מציג הכרעת דין וצו סגירה שיפוטי מיום 4/11/08 אשר ניתן במסגרת ר"פ 2464/08 לביהמ"ש לעניינים מקומיים ע"י כב' השופטת לימור מרגולין יחידי", אך לא צוין כי מסמכים אלה הוגשו לתיק כמוצג. מעיון בסיכומי הנתבעים עולה כי צורף אליהם בנספח 4 פרוטוקול הדיון בהליך הנ"ל מיום 4/11/08 הכולל את הכרעת הדין וההחלטה על סגירת הקיוסק. באותו דיון טען התובע כי בעת רכישת הקיוסק הבטיחה החברה שיש לו רישיון. כן טען התובע בדיון הנ"ל כי שכר ארכיטקט לשם הכשרת העסק, אך הסתבר שאין אפשרות לקבל רישיון שכן הנתבעת נתבעה במקום זה על בנייה ללא רישוי, ויש על המקום צו הריסה. ואולם, אף אם יש לקבל את המסמך הנ"ל כראיה לתיק, אין הוא מעיד אלא על הדברים שאמר התובע. כב' השופטת מרגולין כלל לא התייחסה בהכרעת הדין ובהחלטתה לטענות בדבר התחייבותה של נתבעת 3, בניה ללא היתר, צו הריסה והאפשרות לקבל רישיון לעסק, אלא רק קבעה כי התובע מורשע בגין הפעלת עסק ללא רישיון וכי יש לסגור את העסק עד ליום 20.1.09. כך גם אין בפרוטוקול הנ"ל כל התייחסות לבירורים או לפעולות שעשה התובע בניסיון להסדיר את הרישיון.
11. מחקירתו הנגדית של התובע עלה כי עמדה לרשותו תקופה של למעלה משנה לפעול לצורך הסדרת רישיון עסק. ראו עדותו בעמ' 3 לפרוטוקול ש' 14-12:

"כן. נתנו לי שנה להמשיך לעבוד עד שזימנו אותי. פקח מגיע בהתחלה, אומר אין לך רישיון עסק. ביקש שאפעל בנושא. התהליך לוקח שנה עד שהוצא לי זימון למשפט על פתיחת עסק ללא רישיון".

1. אין בתצהירו של התובע פירוט כלשהו לגבי הפעולות שעשה מהמועד שבו קיבל את ההודעה של העירייה לראשונה ועד למועד הוצאת צו הסגירה, ואף לא צורפו לתצהיר מסמכים כלשהם בנוגע להתנהלותו של התובע מול העירייה. התובע העיד כי הגיש בקשה להוצאת רישיון עסק ושילם אגרה בגין כך, וכשנשאל האם צירף את הבקשה לתצהירו השיב כי "זה אמור להיות מצורף" (עמ' 5 ש' 12), אך בפועל לא מצורפת לתצהיר בקשה כלשהי. התובע אף לא הציג כל הסבר לכך שלא העלה בכתב התביעה המתוקן ובתצהירו טענה כלשהי בעניין שכירת שירותיו של מהנדס, ואף הודה כי לא צורפו לתצהירו מסמכים לביסוס התקשרותו עם מהנדס (עמ' 3 ש' 32-21). כנשאל מדוע לא ביקש להזמין את המהנדס לעדות השיב התובע כי אי אפשר להשיג אותו, מבלי לפרט מדוע (עמ' 5 ש' 8-1).
2. התובע חזר וטען כי לא הייתה אפשרות להוציא רישיון עסק לקיוסק כיוון שהוצא למקום צו הריסה, ובחקירתו הנגדית העיד כי הצו הוצא בעקבות בניה לא חוקית שנעשתה "על ידי הנתבע, על ידי אחיו, לא יודע" (עמ' 3 ש' 24), אך לא הציג את צו ההריסה או כל אסמכתה אחרת בעניין זה. כנשאל התובע האם צירף לתצהירו ולו ראיה אחת לביסוס הקשר בין הבניה הבלתי חוקית שנעשתה לטענתו לבין אי היכולת להוציא רישיון השיב: "לא. צריך להביא לפה מישהו מרישוי עסקים אולי שיעיד..." (עמ' 6 ש' 1).
3. אין בעדותו של נתבע 1 שאליה הפנה ב"כ התובע בסיכומיו כדי לבסס את הטענה כי הוצא צו הריסה לקיוסק בגין בניה בלתי חוקית של הנתבעים, וכי בעקבות זאת לא הייתה כל אפשרות להסדיר רישיון עסק והוצא לו צו סגירה. נתבע 1 העיד כי לחנות תמיד היה מחסן עוד מבעלי הנכס שהשכירו אותו, שהיה ממוקם במעבר בין החנות לשירותים, והנתבעים רק תחזקו ושיפרו את הקירות הסדוקים והמסוכנים (עמ' 11 לפרוטוקול ש' 1-5). כן העיד נתבע 1 כי עבודה זו לא דרשה הוצאת היתר בניה (שם, ש' 15). כשהתבקש נתבע 1 לאשר כי הנתבעים סגרו מחוץ לשטח החנות חלק של מחסן בקירות גבס, השיב כי איננו מאשר זאת (שם, ש' 7-6). כן עלה מעדותו של נתבע 1 כי השיפוצים בוצעו עוד בשנת 1995, ולא נסתרה הצהרתו כי מאז ועד למועד חתימת ההסכם פעל הקיוסק במשך כ- 10 שנים מבלי שנפתח נגד הנתבעים כל הליך המשפטי בעניין הרישוי (סעיף 16 לתצהיר).
4. אף לו היה התובע מוכיח כי בוצעה בניה ללא היתר, לא נסתרה גרסתו של נתבע 1 כי מניסיונו, אפשר היה להסיר את המחדל ולהסדיר את רישוי העסק בין באמצעות פעולה פשוטה של הזזת הסחורה (עמ' 11 לפרוטוקול, ש' 22-15) ובין באמצעות הריסה או איטום של החלק האסור (סעיף 47 לתצהירו של נתבע 1).
5. נוסף על כך, לא נסתר כי גם בעת שהנתבעים הפעילו את העסק התקבלו פניות של נציגי המחלקה לרישום עסקים, הן בקשר לקיוסק הנדון בתביעה זו והן בקשר לסניפים אחרים של החברה, וכל הפניות טופלו באמצעות הסרת המחדל או טיפול נקודתי בבעיה שהתעוררה (סעיפים 16-10 לתצהירו של נתבע 1), ובסופו של דבר אף אחד מהסניפים של החברה לא נסגר (עמ' 12 ש' 32-27 הנ"ל). בהקשר זה אין לקבל את הטענה כי גם לאחר חתימת ההסכם, ובעת שהתובע ניהל והפעיל את העסק, היה על הנתבעים להמשיך ולטפל בפניות של העירייה ולבצע את הפעולות הדרושות לשם הסדרת הרישיון.
6. מכאן שהתובע לא הציג ראיות המבססות ולו לכאורה את טענתו כי הוצא לעסק צו הריסה בעקבות בנייה לא חוקית של הנתבעים או מי מהם, וממילא לא הוכיח כי בעקבות צו ההריסה לא הייתה אפשרות להוציא רישיון. יתרה מזאת, משלא הציג התובע את כל הראיות הרלוונטיות הנמצאות ברשותו לרבות כתב האישום והכרעת הדין הנ"ל ופניות העירייה בעניין הרישוי, לא נסתרה טענתם של הנתבעים כי התובע לא טיפל כהלכה בנושא רישיון העסק, ואף אין לשלול האפשרות שהוצא לקיוסק צו סגירה בעקבות מעשים או מחדלים כלשהם של התובע עצמו, ועל כן הוא האחראי לכך שהעניין לא הוסדר.
7. לפיכך, התובע לא הרים את הנטל המוטל עליו כדי להוכיח כי נאלץ לפנות את הנכס שלא באשמתו, ולכן אין לקבל את התביעה להשבת 22,500$ ארה"ב + מע"מ (107,962 ₪) לפי סעיף 4 להסכם.
8. בנסיבות אלה, ומשלא הציג התובע ראיות כלשהן לגבי פניות העירייה בעניין רישוי העסק וטיפולו בנושא מול העירייה, אין לקבל גם את התביעה על סך 25,000 ₪ בגין הפסד השקעה של התובע בעסק, את התביעה על סך 53,742 ₪ עבור הוצאות וריבית בגין ההלוואה שנטל התובע בניכוי החלק היחסי שנוצל וכן 50,000 ₪ בגין עוגמת נפש וצער.
9. לגבי התביעה על סך 30,000 ₪ שהוציא התובע לטענתו במאמצים לקבל רישיון לעסק – לא הוצגו ראיות המעידות על פעולות שעשה התובע במטרה להסדיר רישיון עסק או על כספים שהוציא לשם כך. כאמור לעיל, התובע העיד לראשונה בחקירתו הנגדית כי הגיש בקשה להוצאת רישיון עסק ושילם בגינה אגרה, אך לא צירף מסמכים כלשהם לביסוס טענתו.
10. בכתב התביעה המתוקן נטען כי הנתבעים הציגו בפני התובע מצג שווא שלפיו הוא שוכר את הנכס ישירות מבעליו, כשבפועל התברר כי מדובר בשכירות משנה וכי הנתבעים שילמו לבעלים סך של 1,000 דולר לחודש בלבד אך גבו מהתובע סך של 1,400 דולר לחודש. ואולם, לא הוצגו ראיות המעידות כי הנתבעים אכן שילמו לבעלים של הנכס 1,000 דולר לחודש בלבד, ונתבע 1 העיד בעניין זה כי בתקופה שבה התובע שכר את המקום שילמו 1,400 דולר (עמ' 13 ש' 10-9). על כל פנים, טענה זו אינה באה לידי ביטוי בסכומים שנתבעו, והיא אף נזנחה בסיכומים מטעם התובע.
11. אשר לתביעה נגד נתבעים 1 ו-2, התובע לא הוכיח ולו לכאורה את טענתו כי נתבעים 1 ו-2 פעלו כלפיו במרמה ועשקו אותו במטרה לגזול ממנו כספים. נהפוך הוא. התובע חתם על ההסכם עם נתבעת 3 בלבד. נתבעים 1 ו-2 סייעו לתובע בקבלת הלוואה לצורך רכישת זכויות ההפעלה של הקיוסק, ואף התחייבו כלפי הבנק לערוב אישית לביצוע התשלומים בגין ההלוואה. התובע ניסה להציג את נתבעים 1 ו-2 כרמאים סדרתיים אשר מכרו 80% מסניפי החברה ללא רישיון עסק, אך התעלם מעדותו של נתבע 1 שלפיה פחות משנה לאחר מכן לכולם היה רישיון, ולא סגרו שום סניף (סוף עמ' 12 ותחילת עמ' 13 לפרוטוקול). אין כל ראיה המעידה כי נתבעים 1 ו-2 ניסו להיפטר מהקיוסק, ואף אם ידעו שלא היה רישיון עסק במועד חתימת ההסכם, לא הוכח כי ידעו על בעיה כלשהי שצפויה למנוע מהתובע להסדיר את הרישיון ולהמשיך ולהפעיל את הקיוסק כפי שפעל במשך 10 שנים לפני חתימת ההסכם. ואכן, התובע הפעיל וניהל את הקיוסק במשך 3.5 שנים, ולא הציג בפני בית המשפט ראיות המוכיחות מהן הנסיבות שהובילו בסופו של דבר לסגירת העסק וכיצד הוא טיפל בכך.
12. לאור כל האמור לעיל, התובע לא הרים את הנטל המוטל עליו כדי לבסס את תביעתו נגד נתבעת 3, וודאי שלא הרים את הנטל הנדרש לביסוס עילת תביעה אישית כלשהי נגד נתבעים 1 ו-2.
13. על כן התביעה נדחית.
14. התובע ישלם לנתבעים סך של 27,500 ₪ בגין שכר טרחה עו"ד, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד למועד התשלום בפועל.

המזכירות מתבקשת להעביר העתק מהחלטה זו לצדדים.

ניתן היום, ‏ט' טבת תשע"ד, 12 בדצמבר 2013, בהעדר הצדדים.