ב"כ הצדדים

מטעם התובעים עו"ד אליאס

מטעם הנתבעת עו"ד שוורץ ועו"ד עבדי

1. זוהי תביעה לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה- 1975 (להלן: חוק פלת"ד) של תלויי ויורשי המנוח דוד יונה ז"ל שנהרג ביום 8.3.2007. המחלוקת נוגעת לאומדן הנזק.

בעלי- הדין

1. התובע 1 הוא "עיזבון המנוח דוד יונה ז"ל". עיזבון הוא אך מסת הנכסים של המנוח, הוא אינו אישיות משפטית היכולה לתבוע ולהתבע. לפיכך נמחקת תביעתו.
2. המנוח נולד ביום 11.8.1956. התובעת 2 היא אלמנתו ילידת 9.1.1960. התובע 3 הוא ילדו של המנוח, שהיה קטין בעת התאונה (יליד 16.7.1993). התובעים 4 ו-6 הם ילדי המנוח שהיו בגירים בעת התאונה ומס' 5 הם "יורשי המנוחה מירב יונה ז"ל" בתו של המנוח שנפטרה אחריו בטרם עת ממחלה. בהתאם לצו הירושה שצורף לכתב התביעה, התובעים 6-4 הסתלקו מהירושה לטובת התובעים 3-2, שנותרו לבדם יורשי המנוח. והתובעים 6-4 היו בגירים בעת התאונה, והנתבעת ביקשה לדחות את תביעתם שכן הם לא היו תלויים במנוח.
3. בגירים עשויים להחשב כ"תלויים" אם יוכחו נסיבות המצדיקות זאת. התובעים 6-4 לא הגישו ראיות או טענו לנסיבות חריגות לביסוס טענת התלות: התובעת 4, בת 28 וחצי כשמת המנוח, התגוררה בבית הוריה והתפרנסה בעצמה; התובעת 5, בת 27 כשמת המנוח, נפטרה כשנתיים אחריו. התובע 6, כבן 22 במות המנוח, גר בבית הוריו, השתחרר מהשירות הצבאי והחל בלימודי טבחות. התובעים 6-4 לא הוכיחו שהיו תלויים במנוח, והם גם אינם יורשיו. מכאן שאין להם עילת תביעה נגד הנתבעת ותביעתם נדחית.
4. התובעים 2 ו–3 הם לא רק יורשי המנוח אלא גם התלויים בו. התובע 3 היה קטין כשמת אביו. הוא שוחרר משירות בצה"ל לאחר כשנה, בתאריך 12.9.2012, כדי שיוכל להיות עם אמו ולסייע בבית. לפי הפסיקה הרווחת, התלות בהורה מסתיימת בגיל 18. בעת שירות החובה בצה"ל מוכרת תלות חלקית ולפי שיטת הידות היא מחושבת כ- 1/3 ידה בלבד.
5. לאור זאת יש לברר את תביעת התובעים 2-3 הן כתלויים והן כיורשים.

הקופה המשותפת

1. המנוח שירת בצה"ל ובשירות קבע יצא לגמלאות ביום 1.1.2001. במשך 6 שנים לא עבד כלל. הוא החל לעבוד ב"אגד" ביום 8.1.2007 ונהרג לאחר כחודשיים. לא ידוע הרבה על עבודתו ב"אגד". בשים לב לכל זה, סבורה הנתבעת שיש להתעלם מהעבודה ב"אגד" בקביעת בסיס השכר של המנוח. הקשיים שהעלתה הנתבעת ממשיים. אין לדעת אם היה המנוח מתמיד בעבודה זו, אך עצם תחילת העבודה מצביעה על רצון ויכולת של המנוח לשוב לעבוד. לפיכך נראה נכון להתייחס ל"מצב קיים" ברגע המוות כאל בסיס החישוב גם לגבי העתיד.
2. גמלתו הממוצעת של המנוח היתה (לאחר הפחתת רכיב מס) 9,030 ₪. המנוח החל לעבוד ביום 8.1.2007. בינואר הוא עבד 12 יום בשכר 1,508 ₪. בפברואר הוא עבד 15 יום בשכר 3,445 ₪. במרץ הספיק לעבוד 7 ימים בשכר של 2,055 ₪ (בניכוי פדיון חופשה, פיצוי ומענק). התובעים טוענים כי התובע השתכר 221 ₪ ליום ויש לייחס לו שכר חודש של 5,304 ₪. טענה זו מופרזת מאד. המנוח מעולם לא השתכר הכנסה כזאת ב"אגד" ובחודש ה"מלא" היחיד שעבד, השתכר הרבה פחות. אכן, כלל נתוני השכר נראים מעטים מדי ואנקדוטליים וקשה לחלץ מהם הערכה ממשית של ההכנסה שצפוי היה המנוח להפיק מעבודה בהמשך. על בסיס דל זה מוערכת הכנסת המנוח מעבודה בסך 2,700 ₪. כלל הכנסתו היה לפיכך 11,730 ₪.
3. שכר האלמנה: בעת התאונה, האלמנה עבדה כגננת לאחר שנים שבהן ניהלה משפחתון בביתה. לפי דו"ח רציפות המל"ל, התובעת השתכרה בממוצע כ-1,550 ₪. לאחר פטירת המנוח, האלמנה לא שבה לעבודתה מסיבות שאינן קשורות לתאונה ולמות המנוח.
4. הקופה המשותפת: בהתאם לאמור הקופה המשותפת היתה 13,280 ₪ .

טענות נוספות הנוגעות לחישוב ההפסדים

1. לאחר שחישבו את ההפסדים לפי שיטת הידות הוסיפו התובעים וביקשו פיצוי נוסף בשל "הפסד הפרשות המעביד" לפנסיה, בעצם התקופה שבה כבר היה המנוח גמלאי. אפילו היה בטענה זו ממש, צריך היה לבטא הפסד כזה בתוך חישוב הידות ולא כפי שעשו "בנוסף" לו. מכל מקום, מדובר בטענה אבסורדית: המנוח כבר יצא לפנסיה. "אגד" לא היתה עוד אמורה להפריש לו הפרשה פנסיונית. גם מהפנסיה שקיבל מצה"ל לא היו אמורים להמשיך ו"להפריש" עבורו הפרשה כזו.
2. התובעים הניחו שהמנוח היה זכאי לקצבת זקנה של 1,384 ₪ - אך לא הוכיחו קיום זכות כזאת. הנתבעת ייחסה לאלמנה זכות לקצבת זקנה של 2,335 ₪, בלי לבסס את הסכום או את הזכות. החישובים הנהוגים בדיני הנזיקין מחייבים לעתים לגבב פיקציה על גבי פיקציה. השאלה מתי זונחים את הפיקציות ושבים לעיסוק בנתוני אמת היא נורמטיבית. בהערכת "הקופה המשותפת" סביר היה להביא בחשבון הכנסה כלשהי בשל עבודת המנוח כפנסיונר – אף שזו הופקה בפועל רק תקופה מזערית. מכיוון שהתובעת 2 עבדה עד התאונה נכללה הכנסתה מעבודה בקופה המשותפת למרות שבפועל היא לא המשיכה בעבודה אחרי גיל 47. כעת נדרשת הכרעה ערכית – האם "נמתח" את הפיקציות הללו צעד נוסף ונניח שהמנוח היה זכאי לקצבת זקנה? האם הכללת כושר ההשתכרות של התובעת 2 בקופה המשותפת מצדיקה להניח שגם היא היתה רוכשת זכות לקצבת זקנה – אפילו לא עבדה אחרי גיל 47 בפועל? אתעלם מטענות אלה שלא בוססו בראיות. חישוב ההפסדים נעשה לפי שיטת הידות, בשים לב להכנסות הידועות שפורטו קודם, וללוחות הזמנים האישיים שפורטו גם הם.

הפסדי העזבון (היינו היורשים) – שיטת הידות

1. מיום התאונה ועד 16.7.11 (כשמלאו 18 לתובע 3) יש לחשב 5 ידות: האב,האם, הבן, משק הבית וידת החסכון. מהכנסה משותפת של 13,280 ₪ ערך כל ידה 2656 ₪. ההפסד החודשי הוא על כן 9074 ₪ [הכנסת המנוח 11,730 ₪ בהפחתת ידת המנוח]. במכפלת 52 חודשים 471,848 ₪. בשערוך מאמצע התקופה 604,136 ₪.
2. מיום 16.7.11 ועד שחרורו של התובע 3 מצה"ל (בפועל 12.9.12) יש לחשב 4 ידות ושליש ידה. ערך כל ידה 3065 ₪. ההפסד החודשי הוא על כן 8,556 ₪ [הכנסת המנוח 11,739 ₪ בהפחתת ידת המנוח]. במכפלת 14 חודשים 121,310 ₪. בשערוך לאמצע התקופה 136,122 ₪
3. מיום 12.9.12 ועד יום החישוב יש לחשב 4 ידות. ערך כל ידה 3,320 ₪. ההפסד החודשי הוא 8,410 ₪ [הכנסת המנוח 11,730 ₪ בהפחתת ידת המנוח]. במכפלת 83 החודשים 698,030 ₪. בשערוך למחצית התקופה 730,820 ₪.
4. מהיום ועד 11.8.23 (כשהיה המנוח מגיע לגיל 67) אניח שהיה ממשיך להשתכר גם מהפנסיה וגם מעבודה. מכאן שהקופה המשותפת והידות זהות לתקופה הקודמת. הפסד חודשי בסך 8,410 ₪ מהוון ל–4 שנים הוא הפסד כולל בסך 379,952 ₪.
5. מיום 11.8.23 ועד 9.1.2027 (כשהיתה האלמנה מגיעה לגיל 67) היתה הקופה המשותפת קטנה לסך 10,580 ₪ (גימלת המנוח בסך 9030 ₪ ומהכנסת האלמנה בסך 1550 ₪). ערך כל ידה היה 2,645 ₪. מכאן שההפסד החודשי בשלב זה היה 6,385 ₪. ההפסד במשך 42 חודשים (ובהיוון כפול) 225,958 ₪.
6. מיום 9.1.2027 היתה גם האלמנה מפסיקה לעבוד. כעת היתה הקופה המשותפת 9030 ₪ בלבד וערך כל ידה 2,258 ₪. ההפסד החודשי היה על כן 6,772 ₪ והוא היה נמשך עד המועד שבו צפוי היה המנוח ללכת לעולמו באופן טבעי לפי הסטטיסטיקה, היינו לאחר כעשר שנים. גם כאן יש לחשב את ההפסד בהיוון כפול - 560,721 ₪ .
7. סך הפסדי ההכנסה של העזבון 2,637,739 ₪. נוכח הזהות בין היורשים והתלויים, ברי שהפסדי ההכנסה של העזבון עולים על הפסדי ההכנסה של התלויים (הנגיסה של "ידת המנוח" בכל אחד משלבי החישוב שהם זהים – תהיה גדולה יותר). לפי "כלל הניכוי" ילקח בחשבון הפסד ההכנסה של העזבון.

כאב וסבל

1. בהתאם לסעיף 4 לתקנות פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון), תשל"ו – 1976 זכאי עזבון המנוח ל – 25% מהפיצוי המירבי, היינו 53,650 ₪.

קבורה מצבה אבל

1. בשים לב למקובל נפסק פיצוי בסך 25,000 ₪

אובדן שירותי אב ובן זוג

1. לפי פסיקת בתי המשפט מוענק פיצוי בראש נזק זה בגין אותה מעורבות של המנוח בחייהם של בני ביתו התלויים בו. בשים לב לגילם של התובעים 2 ו – 3 ולצרכים שאותם אמור היה המנוח למלא בחייהם, נפסק פיצוי בסך 200,000 ₪.

ניכוי קצבת שאירים ששילם צה"ל לתובעת 2

1. לדעת הנתבעת יש לנכות מהנזקים את הגמלה שהיא מקבלת מצה"ל. לדעת התובעים מדובר בתגמולי ביטוח אשר אין להביא בחשבון בעת פסיקת הפיצויים. מאמץ ניכר עשו התובעים להוכיח שמתלושי השכר של המנוח נוכו כספים לרכישת ביטוח חיים. לשיטתם, הגמלה ששולמה היא תגמולי ביטוח חיים. הם טוענים גם שעל הגמלה ששולמה ומשולמת מצה"ל חלה הוראת סעיף 64(ד) לחוק שירות הקבע בצבא ההגנה לישראל (גמלאות) [נוסח משולב], תשמ"ה – 1985: "לענין סעיף 86 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], רואים גימלה כזכות הנובעת מחוזה." סעיף 86 לפקודת הנזיקין קובע :"שעה שבאים לשום פיצויים המשתלמים בשל עוולה, לא יובא בחשבון כל סכום ששולם או שמגיע לרגל אותה עוולה על פי חוזה ביטוח". מכאן מסיקים התובעים שאין להביא בחשבון בעת פסיקת הפיצויים גמלה שמקבלת האלמנה בשל מות המנוח. הנתבעת השיבה באריכות לטענות התובעים אך התמקדה בהסבר מדוע אין מדובר בתגמולי ביטוח בפועל.
2. הכספים שקיבלה התובעת 2 מאז שנהרג בעלה אינם תגמולי ביטוח חיים כפשוטם. הם לא משולמים על ידי "חברת ביטוח". לא הוצגה פוליסת ביטוח שמכוחה משולמים הסכומים, גם לא זוהתה פוליסה כזאת בשם או במספר סידורי. עצם העובדה שהמנוח היה מבוטח בביטוח חיים כלשהו (שעל הוכחתה עמלו התובעים) לא מלמדת שדווקא הגמלה שקיבלה האלמנה היא תגמולי הביטוח שהפיק אותו ביטוח. ניתן להקשות: אם הגמלה שקיבלה האלמנה היא "תגמולי ביטוח" בשל פוליסה – מדוע לא קיבלה האלמנה פנסיה תקציבית שמגיעה לה מכח הדין כאלמנתו של גמלאי צה"ל? כל אלה הם כמובן טיעוני סרק. המנוח היה גמלאי של צה"ל. בחייו היה זכאי לפנסיה תקציבית. מכח חוק שירות הקבע בצבא ההגנה לישראל (גמלאות) [נוסח משולב], תשמ"ה – 1985 (להלן: חוק גמלאות צה"ל), זכאית גם אלמנתו לפנסיה תקציבית. זה מה שמקבלת הנתבעת 2 מזה שנים. גם לא ניתן לזהות בתוך התשלומים רכיב ספציפי כלשהו שהוא פרי תגמולי ביטוח.
3. האם צודקים התובעים ולפי סעיף 64(ד) לחוק גמלאות צה"ל אין לנכות את הגמלאות מהפיצוי שישולם לתובעים? הפסיקה שאליה הפנו בסיכומיהם ישנה מאד. דומה שהם העדיפו להתעלם מהפרשנות העדכנית של הדין.בע"א 4574/11 עזבון ויורשי המנוח נזאל אג'וד נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ, נדונה בבית-המשפט העליון טענה זהה לטענת התובעים בקשר להוראת סעיף 28 לחוק שרות המדינה (גמלאות) [נוסח משולב], תש"ל-1970. סעיף זה זהה לחלוטין לסעיף 64 לחוק גמלאות צה"ל. ההלכה היא שיש לפרש הוראות דין אלה כך שסכומים המשולמים לאלמנה כגמלה מכח חוקי גמלאות יש לנכות מהפיצוי: "המדובר בקצבת שארים שהמערערים מקבלים מכוח סעיף 28 לחוק שרות המדינה (גמלאות) [נוסח משולב], תש"ל-1970, להבדיל מכספים המתקבלים על פי חוזה ביטוח, ומכאן כי יש מקום לנכות את סכומי הקצבה (והשוו לעניין מאיר, שם נאמר בהתייחס לניכוי גימלאות מכוח חוק הרשויות המקומיות (גימלאות לראש רשות וסגניו), התשל"ז-1977, כי "ככלל יש לנכות מתביעות התלויים והעיזבון את תשלומי פנסיית השאירים שמקבלים התלויים לפי חוק הגמלאות")". איני רואה טעם לדוש בעניין שהוכרע חד-משמעית בהלכה מחייבת.

שיעור ניכוי קצבת השאירים

1. כאשר נהרג המנוח הוא היה זכאי לפנסיה תקציבית של צה"ל. בהתאם להוראות הדין זכאית אלמנתו להמשיך ולקבל פנסיה זו אחריו (בשינויים מסויימים). הדבר מתועד ב"תלוש משכורת" המשקף ירידה של בערך שביעית בהכנסות (היינו, פחות מה"נגיסה" הממוצעת של ידת המנוח בקופה המשותפת). לא ייפלא, עם כן, שפנסיית השאירים שתקבל תובעת 2 גדולה מהפסדי ההכנסה של העזבון. בעניין זה הוגשו חוות-דעת של שני אקטוארים שנחקרו – והצדדים טענו בסיכומיהם בהרחבה בעניין. פנסיית השאירים של התובעת 2 תועדה בתלושי שכר עד למרץ 2015. אף שתלושים מאוחרים יותר חסרים, ברור שהכנסת האלמנה בהם אינה נמוכה מהכנסתה הקודמת.
2. לאחר שעיינתי שוב ושוב בחקירות האקטוארים ובטענות הצדדים, מצאתי לנכון לשוב ל"חומר הגלם" ולחשב את הניכויים בעצמי על סמך תלושי השכר שהוגשו. סך התשלומים שתועדו עד למרץ 2015 משוערכים להיום לסך 931,003 ₪. מאז ועד עכשיו, על בסיס תלוש השכר האחרון הידוע (מרץ 2015) ובשערוך להיום שולמו 532,708 ₪ נוספים. האלמנה צפויה להמשיך לקבל אותה גמלה עד מועד תום תוחלת חייו של המנוח אלמלא התאונה (אחר-כך היתה צפויה לגמלה גם אלמלא התאונה). זהו סך נוסף של 1,571,972 ₪. מכאן שלפי חישובי יש להפחית מהפיצוי סך 3,035,683 ₪. לא אחמיר עם התובעים מעבר לדרישת הנתבעת, שנסמכת על חישובי האקטואר והיא מעט נמוכה יותר. הניכוי יהיה בסך 3,005,486 ₪.

ניכוי קצבאת המל"ל לתובעים ותשלומים נוספים

1. בסיס מהימן לאומדן הכספי של ערך קצבאות המל"ל שקיבלו התובעים ויקבלו יש בעדותו של האקטואר מר שפירא. תעודת עובד ציבור שהוגשה הראתה כי עד ליום 9.12.18 תשלומי המל"ל הצטברו לסך 393,783 ₪. (משוערך לסך 401,418 ₪). האקטואר העריך את הקצבה הנוספת שתקבל התובעת 2 בעתיד על סמך ההנחה שהיא עובדת. הוא ציין שאם אינה עובדת (וזה הבסיס הריאלי להערכת קצבאותיה, שהרי בפועל היא אינה עובדת כיום) – היא תהיה זכאית לקצבה גדולה יותר. את הקצבאות בעבר ובעתיד העריך מר שפירא בסך 735,635 ₪. גם זה סכום שיש לנכות מהפיצוי. כמפורט בסיכומי הנתבעים שולמו בשל מות המנוח גם 14.999 ₪ נוספים על-ידי המעסיק וגם זה סכום שיש לנכות מהפיצוי.

סיכום

1. סך נזקי התובעים 2,891,414 ₪. סך הניכויים 3,756,120 ₪. התאונה שבה נהרג המנוח היתה ברכב המעביד ובשירות המעביד. מכאן שלתובעים אין זכות לקבל 25% מנזקיהם – והם לא טענו לזכות כזאת. התביעה נדחית. בנסיבות העניין אין צו להוצאות.

ניתן היום, ח' אלול תשע"ט, 08 ספטמבר 2019, בהעדר הצדדים.