לאחר עיון בבקשה למתן פסיקתא, וכן בתגובה ובתשובה לתגובה, אני סבורה כי דין הבקשה להידחות.

עיון בהסכם שהושג בין הצדדים ואשר קיבל תוקף של פסק-דין בשנת 2011, מעלה כי הצדדים הגיעו להסכמה בדבר מחיקת התביעות, והעברת חלק יחסי של דמי השכירות הנגבים מהנכס שבמחלוקת לידי נאמן (בא-כוח הנתבע) וזאת עד להכרעה בסוגיית הבעלות בנכס נשוא התובענות, כאשר מההכרעה זו ייגזר גם ביצוע תשלומים שונים לידי הבעלים (שכירות, דמי שימוש ועלות הריסה).

לאחר שהצדדים הגיעו להסדר בתיק שבפניי, הרי שהמחלוקת בדבר הבעלות איננה מצויה בסמכות מותב זה, אף לא כסמכות בגררא, והצדדים אף לא פנו לערכאה המוסמכת להכריע בסוגיה זו.

די בכך כדי לדחות את הבקשה.

למעלה מן הדרוש, יצוין כי אישור ממ"י וחוזה החכירה אינם מהווים ראיה מספקת להוכחת הבעלות הנטענת. יצוין עוד בהקשר לחוזה החכירה, כי תחילת תקופת החכירה הינה מיום 22.5.13 ולא קודם לכן, וכי התשריט אשר צורף לבקשה אינו מלמד בהכרח כי חוזה החכירה מתייחס גם לנכס שבמחלוקת ואין אינדיקציה לכך כי זהו התשריט עליו חתמו הצדדים.

בנסיבות אלה, כאשר טרם הוכרעה שאלת הבעלות, יש לנקוט בהליך אחר להכרעה בענין זה.

לפיכך, אני מורה על דחיית הבקשה.

אין צו להוצאות.

המזכירות תשלח העתק החלטה זו לצדדים.

ניתנה היום, ל' כסלו תשע"ד, 03 דצמבר 2013, בהעדר הצדדים.