בפני תביעה בגין נזקי רכוש בעקבות תאונת דרכים, אשר עפ"י כתב התביעה התרחשה ביום 7.2.09. המדובר בתאונת שרשרת בה היו מעורבים 3 מכוניות. התובעים, הם בעלי ומבטחת המכונית השניה. הנתבע הוא נהג והבעלים של המכונית השלישית בשיירה ועפ"י הודעת צד ג', היה רכבו של הנתבע מבוטח על ידי הצד השלישי בעת התאונה.

בין הצדדים להליך זה, התקיים הליך קודם, בבית המשפט לתביעות קטנות (23624-05-10), בפני כב' השופט אייל דורון, במסגרת תביעה אשר הגישה בעלת המכונית הראשונה בשיירה כנגד נהגי המכונית השניה והשלישית. בהליך זה ניתן פס"ד, המהווה מעשה בית דין אף לענייננו ובו נקבע כי האחראי לתאונה כולה הוא מי שנהג במכונית השלישית בשיירה, דהיינו, הנתבע כאן.

בתצהירו של הנתבע, הוא הודה באחריותו לתאונה ובנזק שנגרם כתוצאה ממנה וטען רק בעניין מערכת היחסים בינו לבין הצד השלישי.

סלע המחלוקת בין הנתבע לבין הצד השלישי, הינו מועד קרות התאונה.

הנתבע טוען כי התאונה ארעה ביום 7.2.09, יום לאחר שרכש ביטוח אצל צד ג', ביום 6.2.09. בעוד שהצד השלישי טוענת כי התאונה ארעה ביום 5.2.09, יום לפני מועד רכישת הביטוח ולכן הביטוח לא מכסה את התאונה הנדונה.

נטל הראייה להוכיח את הודעת צד ג', מוטל על המודיע. להוכחת טענותיו מתבסס המודיע על עדותו שלו, על זכרון דברים אשר נכתב בכתב ידו, ואשר לטענתו, חתם עליו אף נהג המכונית השניה בשיירה והמסמך נערך מיד לאחר התאונה. עוד מסתמך המודיע על כתב התביעה שהוגש ע"י נהגת המכונית הראשונה בשיירה בבית המשפט לתביעות קטנות, שם נרשם מועד התאונה 7.2.09 וכן על ההודעה לביטוח אשר מסר נהג המכונית השניה למבטחתו (התובעת 1), שם ניתן לראות כי נערך שינוי בכתב יד לגבי מועד התאונה באופן שניתן לראות מתחת לספרה "5" רישום קודם, אשר לטענתו, נראה כמו הספרה "7".

מטעם הצד השלישי, העידו בעלת המכונית הראשונה בשרשרת וחוקר מטעמה.

אומר מייד, כי לאחר עיון וניתוח ראיות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי לא עלה בידי המודיע להוכיח את הודעת צד ג'.

עדותו של הנתבע עצמו, לא זו בלבד, שהיתה עדות של עד שהינו בעל עניין אלא שהתרשמותי ממנה היתה שמדובר בעדות מגמתית ולא אמינה.

עדותה של העדה מזל קמינסקי, בעלת המכונית הראשונה בשיירה, אף היא היתה בעייתית. מחד גיסא, ברור כי היא בעלת אינטרס לכך שהנתבע יוכר כמי שיש בידו ביטוח המכסה את התאונה. שכן, היא אוחזת בידיה פסק דין כנגד הנתבע, ולטענתה, מאז מתן פסק הדין ועד היום הנתבע לא שילם לה את סכום פסק הדין. אם ייקבע כי הנתבע היה בעל ביטוח בעת התאונה, הרי תוכל להפרע מהצד השלישי. מאידך גיסא, עדותה לקתה בחוסר זכרון מהותי. היא לא היתה מסוגלת לומר בוודאות מתי התרחשה התאונה, ואף לא יכלה לומר בוודאות כי המועד שנרשם בכתב התביעה, הוא המועד הנכון בו קרתה התאונה. היא לא יכלה לפסול את האפשרות שהתאונה ארעה יומיים קודם למועד שנרשם בתביעתה. יתכן שניתן למצוא בעדותה אמירות אשר נראות לכאורה, מוצקות, אולם בראייה כללית, מדובר בעדות שלא יכלה להוסיף משקל כלשהו לטענות בדבר מועד התרחשות התאונה.

ככל שהיה בעדותה של עדה זו, על מנת לתרום תרומה כלשהי לחקר האמת העובדתית, היה זה בסעיף 7 לכתב תביעתה, שם נרשם מפורשות כי המודיע התקשר אליה וביקש ממנה לשנות את הפרטים בדבר מועד התרחשות התאונה. העדה עמדה על אמיתות טענה זו במהלך עדותה בבית המשפט, ויכולה היתה לזכור את הדברים. לדברים אלו יש משמעות ראייתית מבחינת כרסום נוסף באמינותו של הנתבע המודיע. טענתו של ב"כ המודיע, כי לו היתה מעוניינת לשנות את מועד התאונה לנוחותה, לא היתה מזכירה את הבקשה לשינוי מועד התאונה, דבר זה מהווה ספקולציה לא מבוססת, בדבר שיקול דעתה של העדה. המחשבה כי מי שמשנה פרט מהותי בדבר מועד התרחשות התאונה, בין בכוונה ובין משום טעות ימנע ממסירת מידע מסוג זה, מייחסת לעדה תחכום שלא ברור על מה הוא מבוסס. דברים אלה של העדה מקבלים דווקא משנה תוקף, כאשר מביאים בחשבון שהדברים נאמרו בניגוד לאינטרס הישיר שלה לתמוך בטענת המודיע, כאמור.

בנוסף, היה בעדותה של הגב' קמינסקי כדי להחליש את עדות הנתבע בשני עניינים נוספים. האחד, הנתבע העיד בבית המשפט, כי מייד לאחר התאונה, ישב בצד הדרך ביחד עם הגב' קמינסקי ועם נהג המכונית השניה, אז רשם, בנוכחותה, זכרון דברים, בו נטל אחריות לתאונת השרשרת ועליו נרשם כי התאונה התרחשה ביום שבת, 7.2.09. העדה כן יכלה לזכור כי לאחר התאונה מיהרה, החליפה פרטים במהירות, ולא היתה נוכחת בעת כתיבת זכרון דברים זה, אשר יתכן ונחתם, לטענתה, לאחר שעזבה את המקום. השני, הגב' קמינסקי טענה כי מלכתחילה לא סברה כלל כי יש לנתבע אחריות כלשהי לתאונה, וייחסה את האחריות כולה לנהג המכונית השניה בשיירה. דברים אלו אינם יכולים להתיישב עם נוכחותה בעת כתיבת מסמך שבמסגרתו נוטל על עצמו הנהג במכונית השלישית את מלוא האחריות.

על פניו, על גבי אותו זכרון דברים, אשר עליו מסתמך הנתבע לגבי מועד התרחשות התאונה, מופיעה חתימתו של מר ויקו חיימוביץ, אשר היה מי שנהג במכונית השניה. מר חיימוביץ, לא זומן לעדות מטעמו של המודיע, והטענה בדבר היותו חתום על המסמך, מתבססת אך ורק על דברי המודיע עצמו ועל כן, אין היא יכולה לחזק את טענתו. הסבר בא כוחו המודיע כי לא זימן את מר חיימוביץ לעדות שכן לא היתה כל התנגדות להגשת המסמך כעדות שמועה, אינו מועיל לו. המסמך אשר נחתם ונערך ע"י הנתבע, כשיר להגשה כעדות ישירה מטעמו ואין צורך להתנגד להגשתו. מעבר לכך, גם אם מדובר במסמך קביל, הרי שמשקלה של החתימה איננו רב בשל האמור לעיל.

בעניין זכרון דברים זה, יש להביע תמיהה העולה מתוכן המסמך עצמו, אשר בנוסף לאזכור התאריך בצד שמאל של המסמך למעלה, נרשם בתוכנו של המסמך, לאחר נטילת אחריות מלאה מצידו של הנתבע: "וזה היה ביום שבת בשעה 15:00 בתאריך 7.2.09...". ואין הגיון פנימי רב ברישום בדרך זו, כאשר המסמך נרשם לכאורה ביום בו נחתם. על פניו דומה, כי הדברים נרשמו באופן מגמתי, ויתכן שאף בדיעבד, על מנת לייצר אסמכתא.

התייחסותו של המודיע להודעה לחברת הביטוח (התובעת 1) כי ניתן לראות שינוי במועד שנרשם, אינה יכולה להועיל לו, כאשר רושם המסמך לא התייצב לעדות להסביר מדוע בוצע השינוי. ב"כ צד ג', ביקשה לדחות את הדיון על מנת לזמנו לעדות ואילו דווקא ב"כ המודיע, על אף שנטל הראייה עליו, התנגד וביקש לקיים את הדיון היום.

ב"כ המודיע טען כי טענת המבטחת הצד השלישי מייחסת למודיע מרמה ועל כן, מוטל עליה נטל כבד במיוחד להוכיח את טענתה. הצורך להרים נטל כבד כדי להקים טענת מרמה, איננו רלוונטי לעניינו, שכן, הצד השלישי איננו טוען בדבר קיומה של מרמה בעצם עריכת הביטוח. הטענה היא כי בעת שהתרחשה התאונה לא היה ביטוח בתוקף. הוכחת מועד התרחשות התאונה, מוטל על הטוען זאת, דהיינו, על המודיע עצמו.

נוכח כל האמור לעיל, אני קובע כי לא עלה בידי המודיע להוכיח את הודעת צד ג'.

אשר על כן, אני מחייב את הנתבע לשלם לתובעים את מלוא סכום התביעה בסך 27,705 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום הגשת התביעה 9.8.10 ועד התשלום בפועל.

עוד אני מחייב את הנתבע לשלם לתובעים שכ"ט עו"ד והוצאות משפט בסכום כולל של 3,000 ₪.

אני דוחה את ההודעה לצד ג' ומחייב את המודיע לשלם לצד ג' שכ"ט עו"ד והוצאות משפט בסכום כולל של 3,000 ₪.

המזכירות תשלח פסק הדין לב"כ הצדדים.

ניתן היום, ד' תמוז תשע"ג, 12 יוני 2013, בהעדר הצדדים.