1. התביעה שבפניי הינה תביעת שיבוב שהגישה התובעת כנגד הנתבעת בגין נזקים שנגרמו, לטענתה, לרכב המבוטח בחצרי הנתבעת.

הצדדים:

התובעת הינה חברת ביטוח, אשר שילמה פיצוי למבוטח בגין נזקים שנגרמו לרכבו עקב הצפה (להלן: "התובעת"). בגין פיצוי זה, הגישה את תביעת השיבוב. הנתבעת הינה חברה המנהלת מגרש לאחסון רכבים, בין היתר, מטעם הרשויות, ובמסגרת עיסוקה זה הגיע אליה הרכב המבוטח (להלן: "הנתבעת" או "המגרש").

2. רקע כללי:

מבוטח התובעת נהג ברכב המבוטח ביום 18.10.09, נעצר על ידי שוטר ונדרש לאחסן את רכבו אצל הנתבעת לאחר שנשלל רישיונו. עקב כך, הרכב אוחסן במחסני הנתבעת אשר בעורף נמל אשדוד ושוחרר על ידי המבוטח ביום 18.11.09.

לטענת המבוטח, לאחר שסיים את הליכי השחרור הבירוקרטי, כולל התשלום, ניגש לרכבו על מנת להוציאו מהמגרש ואז גילה, כי הרכב מוצף במי ביוב ולא ניתן להתניע אותו. לטענתו, הוא זימן גרר והעביר את הרכב למוסך.

בעקבות כך הגיש המבוטח תביעה לתובעת, אשר שילמה לו פיצוי על הנזק שנגרם לרכב.

לאחר ששילמה התובעת את הפיצוי למבוטח, הגישה היא תביעת שיבוב כנגד הנתבעת המנהלת את המגרש, באשר, לטענתה, הנזק לרכב המבוטח נגרם כתוצאה מרשלנות הנתבעת, אשר לא מנעה את התפרצות מי הביוב מבור הביוב שהיה קרוב לרכב.

3. תמצית טענות הצדדים:

תמצית טענות התובעת:

לטענת התובעת, הרכב המבוטח אוחסן במחסני הנתבעת כשהוא תקין ויבש לחלוטין, אך שוחרר כשהוא מוצף ובלתי ניתן להתנעה. המבוטח אמנם חתם על החשבונית שכוללת סעיף ויתור על טענות כלפי המגרש (נספח 1 לתצהיר הנתבעת), אך זה היה לפני שקיבל את רכבו, המבוטח גילה את הנזק שנגרם לרכבו רק לאחר שחתם על סעיף הוויתור.

גרסה זו נתמכת בהודעת המבוטח לחברת הביטוח, תצהירו ותצהיר חברו שהתלווה אליו במועד שחרור הרכב.

חתימת מבוטח התובעת על מסמך שחרור הרכב שעל פיו הוא כביכול מוותר על כל תביעה לאחר שבדק את הרכב, נחתם באילוץ לצורך שחרור הרכב ואין לראות בכך הודאה בתקינות הרכב. חברו של המבוטח שהתלווה אליו לשחרר את הרכב, צילם את הרכב כשהוא מוצף. וצילומים אלו תומכים אף הם בגרסת התובעת. גם מחוות הדעת מטעם שמאי התובעת והתמונות שצולמו על ידו עולה, כי הרכב היה רטוב ממים, וסובל מצחנה ועובש.

לאחר סיום שמיעת ההוכחות, הגישה התובעת קבלה מחברת שגריר אשר גררה את הרכב מהמגרש למוסך, וזאת לבקשת המבוטח. לטענת התובעת, יש לקבל ראייה זו, אף כי הוגשה לאחר מועד הגשת התצהירים והראיות, לאור חשיבותה הרבה, מחד, והקשיים באיתורה במועד, מאידך.

4. העדויות:

יש לקבל את גרסת התובעת, אשר נתמכת בעדויות אמינות של המבוטח, חברו ומסמכים נוספים, לעומת הנתבעת, שזימנה לעדות אך ורק את מנהלה, אשר עדותו הייתה בלתי אמינה ללא מתן תשובות ענייניות לשאלות אותן נשאל.

5. טיעונים משפטיים:

יש לראות את הנתבעת כשומרת שכר, אשר הייתה אחראית לרכב שנמצא בשליטתה. שכן במקרה הנדון התקיים יסוד החזקה, הוא מבחן השליטה, דהיינו, היכולת המעשית לפקח על הנכס לצורך שמירה עליו. לנתבעת הייתה שליטה מלאה על הרכב ומכאן נגזרת האחריות המוטלת עליה כשומר שכר.

מדובר בנזק שניתן היה למנוע אותו ולא בנזק שנובע מסיבות חריגות.

6. עוולת הרשלנות ונטל ההוכחה:

יש להחיל על המקרה הנדון את הכלל "הדבר מדבר בעד עצמו" ובעקבות כך להעביר את נטל ההוכחה והשכנוע לנתבעת להוכחת היעדר רשלנות מצידה לפי סעיף 41 לפקודת הנזיקין. לנתבעת הייתה שליטה מוחלטת בנכס והיא הייתה בעלת היכולת הטובה ביותר למנוע את התרחשות האירוע. המבוטח, לעומתה, לא היה מצוי בשטח ולא יכול היה לדאוג באותו מועד למצבו של הרכב. הנתבעת לא עמדה בנטל ההוכחה של היעדר רשלנות בטיפול ברכב, או בתנאי האחסון שלו, ועל כן עליה לפצות את התובעת בגין הנזקים שנגרמו ואשר נבעו מהרשלנות על השמירה עליו.

7. גובה הנזק:

בהתאם לחוות דעת שמאי שצרפה התובעת עומד הנזק על סך של 29,801 ₪. חוות דעת זו לא נסתרה לא בחקירת השמאי ואף לא באמצעות דו"ח שמאי נגדי.

8. תמצית טענות הנתבעת:

מבחינה עובדתית, טוענת הנתבעת, שהרכב הוחזר שלם ותקין כפי שהגיע למגרש. לטענתה, לא הייתה הצפה ולא נגרם לרכב כל נזק. מוסיפה וטוענת הנתבעת, כי מבוטח התובעת חתם על כתב ויתור בעת שקיבל את הרכב, כך שקיימת היום מניעות מכל טענה בגין נזקים שנגרמו לרכב בעת היותו במגרש. הוסיפה וציינה הנתבעת, כי הרכב הגיע כשהוא שרוט וחבוט במקומות שונים שפורטו בדו"ח הכניסה למגרש.

9. טיעונים משפטיים:

הרחבת חזית:

יש לדחות את כל הטענות שיש בהם משום הרחבת חזית ולהתייחס אך ורק לטענות שהועלו בכתב התביעה כחזית התביעה, דהיינו, טענת הרשלנות כפי שפורטה בסעיף 9 לכתב התביעה. לטענת הנתבעת, טענות אלו לא הוכחו.

עילת התביעה מכוח חוק השומרים, אליה מתייחסת התובעת בסיכומיה, דינה להידחות, שכן היא נולדה לראשונה בסיכומים.

10. כתב הוויתור:

טענת התובעת בדבר בטלות כתב הוויתור מחמת עושק או כפייה לא הועלתה בכתב התביעה ומסיבה זו יש לדחותה על הסף. למעשה גם בסיכומים נושא זו לא הוזכר במפורש, אך הנתבעת מבקשת להתייחס לטענה זו מטעמי זהירות.

מבוטח התובעת חתם על כתב ויתור ואף אישר זאת בחקירתו. עצם החתימה על כתב הוויתור יוצרת מניעות מהגשה התביעה כנגד המגרש. טענת המבוטח בתצהירו, כי נאלץ לחתום על כתב הוויתור בניגוד לרצונו, הועלתה לראשונה בתצהירו בנובמבר 2012 כ-3 שנים לאחר שכבר הוסר האילוץ. סעיף 20 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג- 1973 (להלן: "חוק החוזים") קובע, כי ביטול חיוב שנעשה באילוץ ייעשה ללא דיחוי מיד לאחר שפסק האילוץ. במקרה הנדון, זמן זה כבר עבר לפני שנים.

11. אי הבאת עדים ומסמכים רלוונטיים:

התובעת לא הציגה את כל המסמכים הרלוונטיים שהיו בידיה והדבר אומר דרשני. היא גם לא זימנה לעדות את נציגת חברת הביטוח שאישרה את תשלום התביעה. כמו כן, לא זומנה למתן עדות אשתו של המבוטח אשר עשתה שימוש ברכב לפני אחסונו, ויכלה להעיד על מצבו. אי הצגת מסמכים או אי זימון עדים פועלת לרעת הצד שלא הציג או זימן את אותם עדים או ראיות.

12. אמינות עדי התובעת:

קיימות סתירות של ממש בין עדות המבוטח לבין זו של חברו בשאלות המרכזיות כמו מי נהג שיכור ברכב, לגבי "נהר המים" שזרם מהרכב בעת שקיבלו אותו וכן בשאלת מועד הצילומים.

13. מהות התביעה:

התובעת טוענת, כי רכב המבוטח נפגע בהצפה שהייתה במגרש, אך מסתבר שאף רכב אחר לא נפגע בהצפה זאת למרות שעמדו באותו אזור גם רכבים אחרים. "בור הביוב" שכביכול ממנו עלו מי הביוב שהציפו את הרכב אינו אלא בור תקשורת של בזק ,אך לא בור של ניקוז או ביוב. גם תיאור הנזק אינו תואם נזק מהצפה שכן המנוע נשאר תקין למרות שהרכב לכאורה עמד בתוך שלולית מים.

14. ביטוח:

התובעת לא הוכיחה ששילמה למבוטח בהתאם לתנאי הפוליסה ואף נמנעה מלהציג אותה.

15. גובה הנזק:

התובעת הגזימה בהערכת הנזק והיא אף לא קיזזה את סכום ההשתתפות העצמית ותבעה נזק שהוא גבוה מהנזק שהיה בפועל. הפחתת ההשתתפות העצמית ותיקון הרכב היו מגיעים לתוצאה של 17,000 ₪ ולא כפי שנתבע.

16. דיון והכרעה:

ראשית, יש להכריע בשאלה העובדתית, שכן קיימות בנדון מחלוקות מהותיות בין הצדדים.

רכב המבוטח הוחרם והורד מהכביש על ידי משטרת ישראל (להלן: "המשטרה") ביום 18.10.09 עקב כך שהנהג שנסע בו נהג בשכרות ותחת השפעת אלכוהול (הודעת המשטרה – נספח ב' לתצהיר הנתבעת). בעקבות כך ובהתאם להוראת המשטרה (סעיף 3 להודעה) אוחסן הרכב במגרש המנוהל על ידי הנתבעת. ביום 18.11.09 היה המבוטח רשאי לחזור ולקבל את רכבו (סעיף 1 להודעת המשטרה) , והוא אכן הגיע למגרש, שילם וקיבל חשבונית (נספח א' לתצהיר הנתבעת). החשבונית כללה אישור קבלת הרכב, המנוסח ככתב וויתור על כל טענה כלפי המגרש (להלן: "כתב הוויתור" או "סעיף הוויתור"). לטענת התובעת, הרכב נגרר מהמגרש עקב מצבו שנגרם מההצפה שאירעה עת שהה במגרש הנתבעת, ואילו לטענת הנתבעת, הרכב עזב את המגרש כשהוא תקין.

אתייחס להלן לשאלות המהותיות אשר קיימת לגביהם מחלוקת בין הצדדים:

17. מצב הרכב בעת שחרורו:

לטענת הנתבעת, הרכב שוחרר כשהוא תקין באותו מצב בו היה כשנכנס. מנגד, התובעת טענה, כי הרכב הוצף במהלך השהייה במגרש. העיד על כך מבוטח התובעת, אשר בא לשחרר את הרכב וחברו שהתלווה אליו. אך קיימת סתירה בעדויות שבין הצדדים. בעוד המבוטח דיבר על מים שהגיעו עד גובה הכיסא, הרי שחברו דיבר יותר על רטיבות מאשר על הצפה.

18. החתימה על טופס הוויתור:

מחלוקת מהותית, הן עובדתית והן משפטית, הקיימת בין הצדדים מתייחסת לכתב הוויתור, הקובע כדלקמן:

"הנני מאשר קבלת הטובין הרשומים בתעודה זו, לשביעות רצוני המלאה. הנני מאשרר בחתימה זו על ויתור מוחלט של כל תביעה מכל מין וסוג שהוא כנגד מחסני ערובה בע"מ, בקשר עם קבלת הטובין המצוינים בתעודה זו".

הנתבעת טוענת, שהטופס נחתם ללא כל כפייה, ואילו מבוטח התובעת טוען שהוא נחתם תחת אילוץ לקבלת הרכב. חברו של המבוטח לא היה נוכח בעת החתימה, ולכן לא יכול היה להעיד על כך. בעניין זה, גם עדותו של מנהל הנתבעת הינה בבחינת עדות מפי השמועה או עדות סברה, שכן גם לא היה נוכח בעת החתימה על הטופס. למעשה האדם היחיד שהיה בעת החתימה ואף העיד הוא המבוטח עצמו. מתוך עדותו של המבוטח, לא מצאתי כי היה אילוץ או איום כלשהו, אלא יותר חוסר תשומת לב. התרשמתי כי המבוטח רצה לקחת את הרכב ולא עשה את הבדיקות הנדרשות לפני שחתם על כתב הוויתור.

בנסיבות אלו, מצאתי להעדיף בעניין זה את גרסת הנתבעת, למרות שלא היו עדים מטעמה שנכחו במועד החתימה, אך לא מצאתי שהתובעת הצליחה להרים את נטל ההוכחה לגבי טענת האילוץ.

19. התובעת ביקשה להוכיח, כי הרכב לא היה תקין באמצעות אישור מחברת שגריר על גרירת הרכב מהמגרש, אלא שמסמך זה הוגש לאחר שהסתיים דיון ההוכחות, למרות שהדבר היה ידוע, או היה צריך להיות ידוע עוד במועד הגשת התביעה. הנתבעת התנגדה להגשת מסמך זה לאחר סיום דיון ההוכחות – קבעתי, כי המסמך יוגש ואתייחס לטיעוני הצדדים לגבי קבילותו ומשקלו בפסק הדין.

בהתאם להלכה הפסוקה, קיימת היום גמישות בענייני הפרוצדורה, כשהמשקל העיקרי הוא השאלה המהותית, אך עדיין יש משקל לנסיבות ההגשה המאוחרת. אם כן, במקרה הנדון עליי לבדוק את מהות המסמך והנסיבות להגשתו המאוחרת. למרות הגישה הליברלית בענייני הפרוצדורה, לא כל מסמך הדרוש לחקר האמת ניתן להגשה בכל מועד ללא סיבה מוצדקת.

שאלה זו נדונה בת"א 29637-03-11 (מחוזי- נצרת) ג'ואמיס נ' חמדאן ואח', פדאור 14 (89) 743. כב' השופט הבכיר זיאד הווארי התייחס בהחלטתו לפסיקה שבנדון והביא את דבריו של כבוד השופט (כתוארו דאז) ריבלין כדלקמן:

"הכלל לעניין הגשתן של ראיות לבית המשפט הוא, כי בעל דין צריך להגישן ב"חבילה אחת". רק מקום בו מצביע בעל-דין על טעמים סבירים והוגנים המצדיקים סטייה מן הכלל הנ"ל, יענה בית המשפט לבקשתו להגיש ראיות נוספות (ראו:ב ע"א 579/90 מרדכי וגילה רוזין נ' ציפורה בן-נון, פ"ד מו (3) 738, 742; ע"א ג'ני בטאן נ' יעקב זאבי ואח', פ"ד יט (4) 337, 339). בשאלת הגשתן של ראיות נוספות, יתחשב בית המשפט, בין היתר, באופי הראיה הנוספת, האם היא "פשוטה"; מהו השלב אליו הגיע המשפט; ככל שהמשפט מצוי בשלב מתקדם יותר כן יטה בית המשפט שלא לקבל את הראיה; יש לבחון גם האם הצד המבקש את הבאת הראיה הנוספת ידע או היה עליו לדעת על קיומה של ראיה זו בשלב מוקדם יותר" (ראו: ע"א 188/89 פיאד אחמד עזאיזה נ' המועצה המקומית כפר דבוריה, פ"ד מז (1) 661, 665), (רע"א 2137/02 אליהו ממן נ' פז חברת נפט בע"מ, מיום 30.7.02)".

ולענייננו, במקרה הנדון בפניי אמנם מדובר במסמך החשוב לחקר האמת, אך לא מצאתי הצדקה מספקת לאי הגשתו במועד. הטענה שהרכב נגרר הייתה אמורה להיות ידועה לתובעת עם הגשת התביעה, ולכל המאוחר היה עליה לדאוג להמצאת המסמך בעת שהתיק נקבע להוכחות, אך הדבר נעשה רק לאחר סיום הליך ההוכחות. בבקשה להגשתו לא צוין כל נימוק המצדיק את אי המצאתו במועד , או לכל הפחות במועד ההוכחות. לא ניתן כל פירוט לטענה שהמסמך לא היה בידי התובעת אלא סמוך למועד הגשתו.

20. טענת הצפת הרכב:

לעניין זה הן המבוטח והן חברו של המבוטח, טענו שהיו מים ברכב. לטענת המבוטח, מדובר היה במים בגובה ניכר, ואילו חברו זכר רטיבות ברמה נמוכה יותר. גם השמאי שבדק את הרכב מצא, כי הוא סובל מנזקי רטיבות.

לטענת התובעת, הרטיבות נבעה ממים שפרצו מבור ביוב שהיה ליד הרכב וזאת על סמך בור שראו ליד הרכב. לעניין זה אני מקבלת את עדות מנהל הנתבעת שמדובר בבור של בזק ולא בור ניקוז מסוג כלשהו. מכאן אני מגיעה למסקנה, כי הרטיבות ברכב, גם אם הייתה, לא נבעה מאותו בור כטענת התובעת. מאחר והרכב ניזוק ונאלץ לקבל טיפול מיד לאחר שעזב את המגרש, נשאלת השאלה אם אכן מדובר בנזק שקרה בעת שהרכב היה במגרש ויש לייחס לנתבעת אחריות לגבי שלמותו ותקינותו, או לחילופין, מדובר בנזק שהיה קיים עת הגיע הרכב למגרש.

לאחר עיון בחומר המצוי בתיק הגעתי למסקנה, כי לא הוכח הקשר הסיבתי הקובע את אחריות המגרש לגבי הנזק שנגרם, וייתכן כי מדובר בבעיה שהייתה קיימת ואך העצימה עקב אי שימוש ברכב במשך כחודש ימים.

21. כתב הוויתור:

מעמדו של כתב וויתור, או סעיף וויתור, כבר נידון בפסיקה ונקבעו העקרונות לנפקות המשפטית שיש לתת לו.

כתב הוויתור – כללי:

נקודת המוצא על פי ההלכה הפסוקה הינה כי כתב הסילוק או הוויתור הינו חוזה לכל דבר ועניין שריר וקיים, אלא אם הוכח פגם בכריתתו המצדיק ביטולו או התעלמות ממנו
(ראו: ע"א 11/84 רבינוביץ נ' שלב הקואפרטיב המאוחד, פד"י מ (4), 533. ראו גם תא (שלום- ת"א) 54180-08 שגב תעשיות מתכת בע"מ נ' נוה גד בנין ופיתוח בע"מ (פורסם בנבו) (מיום 25.04.10) כב' השופטת פלינר).

בע"א 85 / 627 ד. איתן - ע. גושן אדריכלים בע"מ נ' מדינת ישראל - משרד הבינוי והשיכון - מע"צ מג (3) 42, עמוד 45-46, נדונה שאלת תוקפו של כתב וויתור. גם בנסיבות אותו מקרה, כתב הוויתור נחתם לאחר שהתגלעה מחלוקת כספית בין בעלי הדין, וחרף כתב הוויתור הוגשה התביעה. כב' השופט שמגר קבע, בין השאר:

" אולם כתב הוויתור, כנוסחו וכתוכנו, יצר סוף פסוק והפך את כל הוויכוחים בדבר דרכי חישוב הסכומים, שקדמו לכתב הוויתור, לבלתי רלוואנטיים. טענת המערערת על בטלותו של הוויתור אינה מקובלת עלי. הטענה, כאילו לא נערך הסכם ויתור תקף, מאחר שצורפה אליו "הודעת מחאה", איננה מבוססת. המערערת חתמה על הסכם הוויתור ובכך ביטאה קבלת תנאיו. אם המערערת לא התכוונה לכך שכתב הוויתור יהיה תקף, מדוע חתמה עליו? מה משמעות אחרת יש לחתימתה מאשר קבלת תנאיו, הכוללים, בין היתר, את התשלומים ששולמו לה בעקבות חתימתה על כתב הוויתור...".

אם נסכם את ההלכה, אזי יש ליתן לכתבי וויתור תוקף מחייב: כתבי וויתור אלה הם חוזים לכל דבר ועניין ומשקפים הם את רצון הצדדים. מעבר לכך, כבר נקבע כי:

"לגבי הסכמים מהסוג הנדון, גורם היציבות והוודאות בדבר סופיותם הינו בעל חשיבות רבה, הן מבחינת האינטרס העסקי-כלכלי של חברות הביטוח והן מבחינת המדיניות המשפטית" (ראה ע"א 87 / 226 אחמד זועבי נ' עבוד ניקולא מג (1) 714, עמוד 719, שם נאמרו הדברים הן לעניין חברות ביטוח והן מבחינת המדיניות המשפטית הרצויה בכלל).

אימתי בכל זאת ניתן לבטל כתבי וויתור?

22. אמנם בע"א 8/88 שאול רחמים בע"מ נ' אקספומדיה בע"מ פ"ד מג(1) 95, (1989) בעמ' 100 נקבע בין השאר, כי לשון ס' 17 לחוק החוזים רחבה מספיק כדי לכלול גם כפייה שהיא כלכלית בטיבה, דהיינו כפייה הקיימת, "כאשר מתקשר אדם בחוזה כדי להשתחרר מלחץ עסקי –מסחרי בלתי חוקי המופעל עליו", אולם הכלל הנוהג הוא, כי שימוש באמצעים לגיטימיים ומקובלים כדי להביא אדם לחתום על חוזה, אינם מקימים את עילת התביעה. חתימה מתוך כפייה תתגבש במקום שבו "לחצים כבדים אשר פוגעים בצורה חריפה בחופש הרצון החוזי של המתקשר ייחשבו לפגמים ברצון" (ראה ע"א 5806/02 ארביב נ' קרני פד"י נ"ח(5) 193 (2004) בעמ' 198). הטוען לקיומם של אותם לחצים ולקיומו של פגם בכריתה עליו נטל ההוכחה.

בע"א 1569/93 מאיה נ' פנפורד (ישראל) בע"מ, פד מח(5),705 (1994) בעמ' 719, קבע כב' השופט חשין מהם המבחנים לקיומה של כפייה כלכלית-עסקית, אשר תקים את הזכות לביטולו של החוזה:

"בהיותנו כולנו נתונים בלחצים ובכפיות כלכליות מכל עבר, מסקנה נדרשת מאליה היא כי לא כל לחץ ולא כל כפייה מן התחום הכלכלי יניבו זכויות לביטולו של חוזה. ענייננו הוא אך בכפייה או בלחץ שיש בהם פסול מוסרי-חברתי-כלכלי, ואשר חיי עסקים ומסחר תקינים והוגנים לא יוכלו לשאתם".

עוד נקבע שם, כי על מנת שהלחץ יוכר ככפייה לא די בבחינת איכות הלחץ אלא גם עוצמתו ובחינת החלופות אשר עמדו באותה עת בפני הצד התם: "המבחן המקובל לקביעת עוצמתו של הלחץ יימצא בתשובה לשאלה אם הייתה לצד התם חלופה מעשית וסבירה שלא להיכנע לאותו לחץ" (שם, בעמ' 721).

23. במקרה הנדון בפניי הייתה חלופה, אשר אולי הייתה יוצרת אי נעימות מסוימת, אך עדיין מדובר בחלופה ברת ביצוע, מה גם שלטענת מבוטח התובעת, לא ניתן היה לעזוב את המגרש אלא בעזרת גרר.

למרות האמור לעיל, הייתי שוקלת בדיקת מעמדו של כתב הוויתור לו היה מבוטח התובעת נוהג בהתאם לסעיף 20 לחוק החוזים ומודיע מיד עם תום האילוץ הנטען על ידו על ביטול כתב הוויתור. במקרה הנדון אף אם היה "אילוץ" הוא הסתיים מיד עם גרירת הרכב למוסך, אשר לטענת התובעת, בוצע עוד באותו יום. הדבר קרה כבר למחרת היום כאשר הרכב , לטענת התובעת, נגרר למוסך לתיקון. אלא שהודעה על ביטול כתב הוויתור הועלתה לראשונה בתצהירי עדות ראשית שהגישה התובעת בתיק זה. אין ספק שמועד זה רחוק מהמועד שהיה על התובעת או מבוטחה לפנות לנתבעת.

24. ייתכן כי כתב הוויתור נחתם ללא שמבוטח התובעת בדק את הרכב, אך לא הוכח שמדובר בחתימה תחת אילוץ. המטרה של חתימה על כתב ויתור היא למנוע מחלוקות מסוג זה הנדונה בתיק זה. הן החוק והן הפסיקה מכירים בכך שלעיתים נוצר מצב של אילוץ בו אדם חותם על כתב וויתור, או מסמכים אחרים שמקפחים את זכויותיו, לא כי הוא מאשר את האמור בהם, אלא כי הוא נאלץ לעשות זאת מטעמים של בטיחות או טעמים כלכליים. לצורך כך, נקבע במפורש בחוק החוזים בסעיף 20, כי מיד לאחר שהוסר האילוץ יש להודיע על ביטול אותו כתב וויתור. במקרה הנדון, כאמור, גם אם היה אילוץ הוא הוסר מיד לאחר שהרכב יצא מהמגרש, אך הטענה נטענה לראשונה בתצהיר המבוטח במסגרת תביעה זו. לא ניתן הסבר מדוע המבוטח לא הודיע מיד על בטלות כתב הוויתור אם הדבר נעשה בעקבות אילוץ.

25. מסמך בכתב חתום יש לו נפקות משפטית. הוא מעיד על גמירות דעת וקובע זכויות וחובות. יש משמעות לחתימה ויש לה נפקות משפטית. לא ניתן לפטור כל חתימה שנחתמה בהיסח הדעת בטענות לא מוכחות והיוצרות למעשה מצב של זילות החתימה.

יחד עם זאת, החוק כבר הכיר בכך שקיימים מקרים יוצאי דופן ונתן להם פתרון. במקרה הנדון הפתרון היה קל לביצוע, ולמרות זאת, הדבר לא נעשה, ולכן לא מצאתי שיש לקבל את הטענות כנגד כתב הוויתור. אוסיף ואומר שלו היה מבוטח התובעת מודיע סמוך לשחרור הרכב, לנתבעת שהוא מבטל את כתב הוויתור, הייתה האחרונה יכולה לעשות בדיקות הן לגבי נסיבות החתימה על כתב הוויתור והן לגבי מהות הנזק שטען מבוטח התובעת שנגרם לרכב. לאור האמור לעיל, אינני מקבלת את הטענה שיש לבטל את כתב הוויתור ובהתאם לאמור בו הרי שקיימת מניעות של המבוטח לטעון כלפי הנתבעת.

26. טענת המניעות:

כפי שקבעתי הרי שיש מניעות של המבוטח לטעון כלפי הנתבעת, אך השאלה היא האם מניעות זו חלה גם על התובעת שהיא חברת הביטוח, אשר פיצתה את מבוטחה. חברת הביטוח – התובעת, הגישה תביעה זו כתביעת שיבוב לאחר שנכנסה בנעליו של המבוטח. במעמד זה, אין לה כל זכויות נוספות מאלה שהיו למבוטח. מניעות שחלה על המבוטח מחייבת גם את המבטחת בתביעות שיבוב (ייתכן וקיימים מקרים חריגים אך לא זה המקרה). לאור האמור לעיל, הרי שכתב הוויתור יוצר מניעות כלפי התובעת, ולמעשה חורץ את גורל התביעה לדחייה.

למרות שלמעשה מתייתר הצורך לדון בשאר הטענות, אתייחס אליהן בקצרה:

27. טענת הרשלנות וחובת השמירה מכוח חוק השומרים:

למעשה, משקבעתי שלא הוכח הקשר הסיבתי בין הנזק שנגרם לרכב המבוטח לשהותו במגרש, הרי שלא הוכחה גם רשלנות בהתנהלות הנתבעת. יחד עם זאת, כן מצאתי לנכון לציין שבאופן עקרוני הייתה קיימת חובת שמירה על הרכב על ידי המגרש, בין אם לפי חוק השומרים בעילה חוזית, ובין אם בעילה נזיקית לפי פקודת הנזיקין. יש לראות את המגרש כשומר שכר בקשר החוזי שנוצר בין מבוטח התובעת והמגרש וחלות על המגרש החובות הקבועות הן בחוק החוזים והן בחוק השומרים. כך שמבחינה עקרונית קיימת עילת תביעה הן לפי חוק השומרים והן בעילה נזיקית של עוולת הרשלנות, מעצם שמירה לקויה על רכב

שנמצא בחזקתה או בשליטתה המוחלטת של הנתבעת. לאחר שקבעתי כי התביעה נדחתה לאור כתב הוויתור, לא מצאתי להרחיב מעבר לזה בטענת הרשלנות וחובת השמירה מכוח חוק השומרים.

28. גובה הנזק:

לעניין גובה הנזק, אני מקבלת את טענות הנתבעת, כי יש לקזז מסכום התביעה הן את הסכום של ההשתתפות העצמית, והן את הסכום הנוסף כמפורט בסעיף 24 לסכומי הנתבעת והמתייחס לסכום בו ניתן היה לתקן את הרכב ללא הצורך להכריז עליו כעל "אובדן מוחלט", כך שגם לו הייתי מקבלת את התביעה, הרי שהייתי מעמידה אותה על סך של 17,000 ₪.

29. סוף דבר:

לאור האמור לעיל, אני דוחה את התביעה ומחייבת את התובעת לשלם לנתבעת סך של 2,500 ₪ שכ"ט עו"ד, וסך של 1,500 ₪ הוצאות.

המזכירות תשלח העתק מפסק הדין לצדדים.

ניתן היום, ו' אדר תשע"ה, 25 פברואר 2015, בהעדר הצדדים.