תביעה לפיצויים בגין תאונת דרכים כמשמעות דיבר זה בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים התשל"ה-1975 (להלן:"חוק הפלת"ד").

רקע:

1. התובע, יליד 22.12.52, נפגע ביום 4.1.09 בתאונת דרכים בהיותו הולך רגל, עת רכב צד ג' מ.ר. 6720807 (להלן: "הרכב") פגע בו (להלן: "התאונה").

2. הצדדים אינם חלוקים בשאלת החבות [ראו הודעה מיום 24.7.12 וכן עמ' 12 לפרוטוקול מיום 26.3.14 - שורה 12]. לפיכך פסק הדין שלהלן יעסוק בשאלת הנזק בלבד.

3. התאונה איננה תאונת עבודה [ראו הודעת הנתבעים מיום 19.7.15 -בקשה מספר 54].

4. התובע נבדק על ידי שני מומחים: האחד: אורתופד - ד"ר גדעון בורשטיין, שקבע כי לתובע נותרה נכות צמיתה משוכללת בשיעור 24%. השני: פסיכיאטר - פרופ' חנן מוניץ, שקבע כי נותרה נכות זמנית בשיעור 10% לשנה ממועד התאונה אך לא נותרה נכות לצמיתות. פרופ' מוניץ נחקר על ידי התובע אך לא שינה מחוות דעתו. בסיכומיו זנח התובע את טענותיו כנגד קביעותיו של פרופ' מוניץ.

5. יוצא אפוא כי אין מחלוקת בין הצדדים באשר לנכותו הרפואית הצמיתה של התובע העומדת על 24% והיא כולה בתחום האורתופדי.

6. ביום 1.9.10 אירע לתובע אירוע לבבי. ביני לביני הגיש התובע תביעה למוסד לביטוח לאומי - מחלקת נכות כללית - (הלן:"המל"ל") בגין מכלול בעיותיו הרפואיות, נקבעו לו נכויות בגינם הוא קיבל תגמולים.

7. ביום 20.3.16 הושגה בין הצדדים הסכמה לפיה מתגמולי המל"ל אותם קיבל התובע במסגרת נכות כללית כאמור, ינוכה החלק היחסי ששולם לתובע בגין הנכויות הקשורות לתאונה.

עוד הוסכם בין הצדדים כי מכל פיצוי לו יהא התובע זכאי ינוכו התשלומים התכופים שקיבל התובע בעקבות התאונה.

8. בתום תקופת אי הכושר שאושרה לתובע לאחר האירוע הלבבי, שב התובע לעבודתו כטבח.

עד כאן העובדות הצריכות לפסק הדין.

הראיות בתיק:

9. מטעם התובע העיד התובע בעצמו, כאשר תצהיר עדותו הראשית על כל נספחיו, סומן ת/1.

התצהיר כלל בין היתר:

א. טופס הודעה על התאונה במשטרה.

ב. תצהיר נסיבות התאונה.

ג. תיעוד רפואי.

ד. העתקי חוות הדעת שנערכו על ידי מומחי בית המשפט.

ה. העתקי תלושי שכר לתאריכים:

- אוקטובר עד דצמבר לשנת 2008.

- נובמבר-דצמבר לשנת 2012.

- ינואר עד דצמבר לשנת 2013.

ו. מכתב פיטורים מיום 5.6.13 .

ז. תכתובת בין ב"כ התובע למעסיקיו של התובע.

ח. מסמכי מל"ל שונים.

ט. העתק קבלות שונות בגין הוצאות שנגרמו לו לטענתו.

10. עוד העידו מטעם התובע:

א. מר יריב ברכה (להלן: "ברכה") - בעל העסק בו עבד התובע.

ב. מר ערן בוקובזה (להלן: "בוקובזה") - חשב ועובד אצל ברכה.

ג. מר ברוך מלכה (להלן: "מלכה") - רואה החשבון שהנפיק את תלושי השכר למקום עבודתו של התובע.

עדים אלו העידו במסגרת צווי הבאה שהוצאו להם לאחר שזומנו כדין על ידי התובע ולא התייצבו. עדותם נסבה בעיקר, ועל כך בהמשך, אודות תנאי העסקתו ושכרו של התובע עובר לתאונה.

11. מטעם הנתבעים לא העידו עדים, אך הוגשו המסמכים הבאים:

א. דיסק מעקב מיום 18.3.13 שנערך על ידי חוקר הנתבעים - סומן נ/1.

ב. תמונות של התובע מאתר הפייסבוק שלו - סומנו נ/2.

ג. תיק המוצגים מטעם הנתבעים סומן נ/3 ובתוכו סומנו המסמכים הבאים:

- תשובה 41 לשאלון הנתבעת בעמ' 105 - סומנה נ/ 1/3.

- תשובות 79-81 לשאלון הנתבעת בעמ' 106 - סומנה נ/ 2/3.

- תשובה 10 לשאלון הנתבעת בעמ' 104 - סומנה נ/ 3/3.

- תיק המל"ל - מחלקת נכות כללית -סומן נ/4.

12. שלוש הן השאלות שבמחלוקת ובהן עלי להכריע:

האחת: שיעור נכותו הרפואית והתפקודית של התובע

השנייה: ענינה קביעת בסיס השכר של התובע עובר לתאונה.

השלישית: קביעת שיעור נזקיו של התובע כתוצאה מהתאונה.

נדון בשאלות אלה כסדרן - ראשון ראשון ואחרון אחרון.

הנכות הרפואית:

נכות אורתופדית:

13. בחוות דעתו מיום 12.2.11, קבע ד"ר בורשטיין גדעון בפרק: "דיון ומסקנות" כי:

"....באשר לברך ימין- שבר פלטו טיביאלי בדרגה זו (שצקר 6) מהווה פגיעה קשה לשוק ולברך, קיים שבר מלא...ובנוסף שבר תוך מפרקי החודר למפרק הברך בחלקו העליון של השבר. הטיפול והשיקום בשבר מסוג זה ממושכים. במקרה זה הושג חיבור של השבר ובעמדה טובה כפי שעולה מצילומי הרנטגן כפי שפורט, נותר חסר יישור מלא של הברד, כן נותרה אי סדירות ושקיעת המשטח המפרקי בעיקר. מעבר לכאבים וההגבלה התפקודית נוכח שינויים אלו, אי סדירות המשטח המפרקי והנזק שנגרם למפרק בזמן השבר משנים לרעה קצב שחיקת הברך, האצת השחיקה בברך זו תתרחש אך קיצבה אינו ניתן לחיזוי. התיעוד הרפואי חושף פגיעה קודמת בברך ימנית מתאריך 15.12.00 אחר נפילה מסולם, אולם אז לא אירע שבר בברך ואין בפגיעה זו לשנות חומרת השבר התוך מפרקי מתאריך 4.1.09. במידה ותהא החמרה משמעותית בעתיד ותפקודו יורע ניתן יהא לשקול החלפת מפרק הברך טיפול זה כמו גם הטיפולים הפיסיים שעבר מצויים בסל הבריאות. קרסול שמאל- בקרסול זה אירע שבר פריקה כפי שנראה בצילומי הרנטגן ממיון קפלן בתאריך 4.1.09, השבר בפטישון החיצוני עבר רדוקציה אנטומית ניתוחית וקובע על ידי פלטה וברגים. צילומים עדכניים מתאריך 16.1.11 מדגימים חיבור של השבר בעמדה אנטומית, טווחי הקרסול נמצאו סימטריים לקרסול הימני...לאור האמור אני קובע נכות אורתופדית צמיתה של 20 אחוזים על הפגיעה בברך ימין לפי סעיף 35 (1) ג'. בנוסף נכות אורתופדית צמיתה של 4 אחוזים על הפגיעה בקרסול שמאל לפי סעיף 35 (1) ב'. חלקי ומותאם. סך הכול 24 אחוזי נכות. בנוסף אי כושר מלא לשנה וחצי מיום הפגיעה ב- 4.1.09".

14. אף אחד מהצדדים לא ביקש לחקור את ד"ר בורנשטיין וגם לא נשלחו לו שאלות הבהרה . לפיכך ובהעדר כל מחלוקת בין הצדדים ביחס לחוות דעתו של ד"ר בורנשטיין ראיתי לקבל את חוות הדעת כלשונה.

רוצה לומר - נכותו האורתופדית הצמיתה של התובע הינה בשיעור 24% (מעוגל כלפי מעלה) עפ"י הפירוט כדלקמן: 20% בגין פגיעה בברך ימין לפי סעיף 35 (1) ג' לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה) תשט"ז - 1956 (להלן: "התקנות") ו - 4% בגין הפגיעה בקרסול ימין לפי סעיף 35(1) ב' (מותאם) לתקנות.

נכות פסיכיאטרית:

15. בחוות דעתו מיום 5.6.11, קבע פרופ' כי:

"מדובר באדם אשר עבר 2 אפיזודות דיכאוניות. המצבים הדיכאוניים הופיעו בדרך כלל לאחר אירועי חיים. להערכתי גם אחרי התאונה נשוא משפט זה הופיע דיכאון, נראה שמצב זה נמשך כשנה וחלף. יש לשייך אירוע דיכאון זה לתאונה שעבר. בזמן בדיקתי לא מצאתי סמני דיכאון, יותר מצוקה ממצבו הבריאותי והמשפחתי ומבדידותו. להערכתי מצבו תואם את סעיף 34 ב' 10% נכות בשנה שלאחר התאונה וכעת מצבו מתאים ל- 0% נכות".

16. המומחה זומן על ידי התובע ונחקר על חוות דעתו אך לא שינה מקביעותיו. יצוין בהקשר זה כי בסיכומיו זנח התובע את טענותיו כנגד האמור חוות הדעת. משכך אני קובעת כי גם האמור בחוות הדעת הפסיכיאטרית לא נסתר וכי נכותו הנפשית הצמיתה של התובע הינה 0%.

17. סיכום ביניים: בהינתן כל האמור נכותו הרפואית הצמיתה המשוקללת של התובע כתוצאה מהתאונה הינה 24% וכולה בתחום האורתופדיה.

נכות תפקודית:

18. ככלל, נהוג להבחין בין נכות רפואית לבין נכות תפקודית, כאשר הנכות התפקודית היא למעשה השפעת הנכות הרפואית על תפקודו של התובע בכל תחומי החיים. כדי לקבוע את נכותו התפקודית של התובע יש לבחון את מכלול הנתונים המשליכים הן על תפקודו והן על השתכרותו וכושר השתכרותו בתיק הקונקרטי. ודוק, אין בהכרח זהות בין הנכות התפקודית לגריעת ההשתכרות עצמה אולם, גריעה בשכר שלעצמו כאשר עסקינן בנכות אורתופדית, יכולה להעיד על זיקה בין הנכות הרפואית לשיעור הנכות התפקודית.

בע"א 2577/14 פלוני נ' המאגר הישראלי לביטוחי רכב בע"מ, (החלטה מיום 11.1.15, פורסם בנבו) מפרט כבוד השופט י. עמית מהם השיקולים אותם יש לקחת בחשבון בעת קביעת הנכות התפקודית:

"...ברי כי אין בהכרח זהות בין הנכות הרפואית לבין הפגיעה התפקודית ובין אלה לבין הגריעה מההשתכרות או מכושר ההשתכרות של הנפגע, וייתכנו פערים ביניהן, אם למעלה ואם למטה (וראו אליעזר ריבלין תאונת הדרכים חולת החוק, סדרי דין וחישוב הפיצויים 636-633 (מהדורה רביעית, 2012). המלאכה להבחין בין אלה מסורה לערכאה הדיונית השומעת את הראיות ומתרשמת, לעיתים באופן בלתי אמצעי, ממכלול הנתונים שיש בהם כדי להשליך על תפקודו ועל השתכרותו וכושר השתכרותו של הנפגע בנסיבותיו הפרטניות, כגון גילו, השכלתו, כישוריו, משלח ידו, עיסוקו לפני התאונה ולאחריה, האפשרויות שעומדות בפניו לנתב בעתיד את עיסוקו במומו, הגריעה בפועל בהשתכרות בעקבות התאונה וכן "מידת השפעתה של נכותו הרפואית על היכולת לעסוק באותו המקצוע ויכולתו לשוב ולעסוק באותו המקצוע ובאותו מקום העבודה בו עבד קודם לתאונה והימצאותו של מקום עבודה שבו מובטח כי הנפגע יוכל להמשיך ולעבוד. כן יש לתת את הדעת לנסיבות שונות ונוספות אשר יכולות להשפיע על יכולת התפקוד של הנפגע כגון מצב התעסוקה בשוק הרלבנטי" [ע"א 4302/08 שלמייב נ' בדארנה (פורסם בנבו)בפסקה 8 (25.7.2010)]....

...יש לזכור כי התאמת הפיצוי לנפגע היא לעולם אינדיבידואלית ומונחית מטרה של עקרון השבת המצב לקדמותו. לכן, אין לקבוע מעין-חזקה המזהה את הנכות הרפואית עם הנכות התפקודית או עם הגריעה בהשתכרות..."

19. בעוד שהתובע מבקש לקבוע כי נכותו התפקודית היא לכל הפחות בגובה הנכות הרפואית (24%), טוענים הנתבעים כי בהתחשב בעובדה שבתום תקופת אי הכושר עקב האירוע הלבבי, שב התובע לעבוד כטבח ואף השביח את שכרו (כעולה מתלושי השכר שצרף), יש לקבוע, לכל היותר, כי נכותו התפקודית הינה מחצית מהרפואית - דהיינו 12%.

20. לאחר ששקלתי טענות הצדדים ולנוכח נתוני התובע כפי שעולה מהראיות שהוגשו והעדויות שנשמעו ראיתי לקבל את עמדת הנתבעים, אם כי בחלקה. ואסביר:

א. בחוות דעתו קובע ד"ר בורנשטיין כי בעקבות התאונה שהה התובע באי כושר מלא למשך שנה וחצי. הצדדים לא חלקו על קביעתו זו ומשכך ראיתי לקבלה. לכאורה בתום תקופת אי הכושר יכול היה התובע לשוב לעבודה אולם עקב אירוע לבבי בו לקה ב - 1.9.10 - לא שב לעבודה אלא בתום תקופת אי הכושר בה שהה בעקבות האירוע הלבבי [לאחר תשעה חודשים]. יוצא אפוא כי ככל שהתובע לא עבד מתום אי הכושר המלא בעקבות התאונה, הרי שאין בין כך לבין התאונה דבר וחצי דבר [ראו בעניין זה את שנרשם ב -נ/4]

ב. על אף פגיעותיו עקב התאונה, ומומיו שלא בזיקה לתאונה, השתלב התובע במסגרות תעסוקתיות שונות, כטבח, באופן חלקי החל מיום 1.9.11 ובאופן מלא החל מיום 1.11.12 ואף השביח את שכרו.

בעניין זה ראו סעיף 12 לתצהיר עדותו הראשית וכן עדותו בפני בפרוטוקול מיום 26.3.14 עמודים 16-14 שם מפרט התובע את המסגרות התעסוקתיות ותנאי העסקתו לאחר התאונה , וכן ראו תלושי השכר המצורפים לתצהיר עדותו הראשית (ת/1).

ג. האמור סותר את עדותו לפיה הוא מתקשה בעבודתו. בכל מקרה - מדובר בעדות יחידה שבכדי שניתן יהא לקבלה נדרש לה, בהתאם לאמור בסעיף54לפקודת ראיות [נוסח חדש] התשל"א - 1971 (להלן: "פקודת הראיות"), סיוע ממקור חיצוני. סיוע שכזה לא הוצג. התובע לא זימן לעדות מעבידים או טבחים אחרים שעבדו או עובדים עמו כדי שיעידו אודות תפקודו או הקשיים מהם סבל וסובל כדבריו.

בעניין זה ראו את שנקבע בע"א 55/89 קופל (נהיגה עצמית בע"מ) נ' טלקר חברה בע"מ, פד"י מד' (4) 602, 595:

"כלל הנקוט בידי בית המשפט מימים ימימה שמעמידים בעל דין בחזקתו שלא ימנע מבית המשפט ראיה שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלוונטית שהיא השיג ידו, ואין לו הסבר סביר- ניתן להניח שאילו הובאה הראיה הייתה פועלת נגדו".

21. א. יחד עם זאת ועל אף האמור אינני מקבלת את עמדת הנתבעים כי יש להעמיד את נכותו התפקודית על 12%. עיון בחוות הדעת, שכאמור לא נסתרה, מלמד כי לדעת ד"ר בורנשטיין משעה שהתובע סובל מכאבים והגבלה בתפקוד, תיתכן שחיקה עתידית בברך אשר קצבה לא ניתן לחיזוי. לדעת ד"ר בורנשטיין, ככל שיורע מצבו של התובע יתכן והוא יאלץ לשקול החלפת מפרק בברך.

ב. לנוכח אמור ובהתחשב בתקופה שעוד נותרה לתובע לעבוד (כיום הוא בן 65 שנה) והעובדה כי הוא אכן עובד מצד אחד, ובעובדה כי אינו בעל הכשרה פורמלית, ולכן כשיר רק לעבודות הכרוכות במאמץ פיסי מצד שני, אני סבורה כי העמדת נכותו התפקודית על 15% יש בה בנסיבות משום איזון ראוי בין טענות הצדדים.

22. בהינתן כל האמור אני קובעת כי נכותו התפקודית של התובע הינה עפ"י המדרג כדלקמן:

א. ממועד התאונה (4.1.09) ועד ל - 4.7.10 (18 חודשים): שהה התובע באי כושר מלא בהתאם לקביעת ד"ר בורנשטיין בחוות דעתו, שכאמור לא נסתרה.

ב. מיום 5.7.10 ועד 31.8.10 - (חודשיים) מתום אי הכושר המלא ועד לקרות האירוע הלבבי - נכותו התפקודית של התובע זהה לזו הרפואית והיא בשיעור 24%.

ג. מיום 1.9.10 ועד ל - 31.5.11 (9 חודשים) שהה התובע באי כושר מלא עקב האירוע הלבבי וללא כל קשר לתאונה. במצב דברים זה אך ברור כי נכותו התפקודית כתוצאה מהתאונה "נבלעת" באי הכושר המלא כאמור והיא נעדרת כל השפעה.

ד. מ - 1.6.11 ועד למועד מתן פסק הדין (69 חודשים): לנוכח כל האמור לעיל ובהתחשב בעובדה כי התובע שב לעבודה ואף השביח את שכרו, וכן לנוכח שאר החוליים מהם הוא סובל - תועמד הנכות התפקודית על 15%.

בסיס השכר:

23. הסוגיה המרכזית שבמחלוקת בתיק הינה קביעת בסיס השכר של התובע לפיו יש לחשב את נזקיו.

24. לטענת התובע שכרו בפועל עובר לתאונה, עת עבד כטבח במסעדת ברכה, היה 8,000 ₪ נטו. לטענתו שכרו שולם לו מידי חודש, חלק במזומן וחלק בשיק. תלושי שכר הוא לא קיבל אף פעם. רק לאחר התאונה כאשר ביקש לקבל עותק מתלושי השכר התברר לו כי תלושי השכר שהונפקו לו היו על סך של 3,000 ₪, ובעצם לא שיקפו את השכר האמיתי שקיבל בפועל אלא היו נמוכים ממנו משמעותית.

לשם תמיכה בטענתו הוא צרף תלושי שכר לחודשים אוקטובר - דצמבר 2008 [ראו נספח 6 לת/1] מהם עולה כי שכרו היה 8,000 ₪ (נטו).

25. מנגד, טוענים הנתבעים כי שכרו עובר לתאונה עמד על 3,000 ₪ נטו, כפי שמצוין בתלושי השכר שנשלחו על ידו לנתבעת 1 במסגרת דרישה לתשלום תכוף (נספח א' לתיק המוצגים נ/3), וכי הוא מעולם לא השתכר בעבודתו כטבח את הסכומים להם הוא טוען.

26. הינה כי כן מונחים בפניי תלושי שכר של התובע המתייחסים כולם לחודשים אוקטובר - דצמבר 2008 כאשר חלקם על סך של 8,000 ₪ וחלקם על סך של 3,000 ₪.

27. אומר כבר כעת כי בכל הקשור לשכרו החודשי של התובע עובר לתאונה, הרי שלא גרסת התובע אמינה בעיני ולא גרסת הנתבעים. יחד עם זאת, הנטל להוכיח את התביעה כמו גם את בסיס השכר, מוטל על התובע "בבחינת המוציא מחברו עליו הראיה".

כפי שאסביר להלן הרי שלטעמי התובע כשל מלהרים את הנטל. לשון אחר – התובע כשל מלהוכיח כי שכרו עובר לתאונה עמד על 8,000 ₪.

28. בע"א 4351/13 כלל חברה לביטוח נ' וינטר דבורה ואח', (החלטה מיום 11.11.13, פורסם בנבו) חזר כבוד השופט י. עמית על ההלכות אליהן התייחס גם בפסק דינו בע"א 2648/11 אסייג נ' המאגר הישראלי לביטוח רכב (הפו"ל) בפסקה 5 (החלטה מיום 25.9.11, פורסם בנבו) בכל

הקשור לנטל ההוכחה הוטל על כתפי הטוען להכנסה "בשחור":

" לא למותר לציין כי על פי הפסיקה דהיום על נפגע הטוען להכנסה לא מדווחת נטל ראייה גבוה במיוחד, מן הטעם ש"מי שהוכיח שהוא נכון להצהיר הצהרות שאינן אמת, יש להקפיד עמו כשהוא מבקש להוכיח הכנסה בשיעור גבוה יותר, שהרי כבר הראה, שכשנוח לו הדבר, הוא מוכן להצהיר הצהרות שאינן אמת" (ע"א 5794/94 אררט נ' בן שבח, פ"ד נא(3) 489 (1995). לכך יש להוסיף, כי מטבע הדברים יש לניזוק אינטרס להגדיל את גובה ההכנסה, ולכן בתי המשפט נוטים לנהוג זהירות יתרה כאשר מועלית טענה מעין זו בתביעות נזיקין (ראו ע"א 9813/07 טובה נעים נ' סהר חברה לביטוח בע"מ (לא פורסם, 16.8.2009) (להלן: עניין נעים); השוו ע"א 8639/96 אריה חברה לביטוח בע"מ נ' מרדכי קרדוניס (לא פורסם, 18.8.1998)). אף יש לקחת גם בחשבון את שיקלול הסיכוי, או שמא הסיכון, כי הנפגע היה נתפס בסופו של יום ברשתן של רשויות המס, שאז היה לוקה ב"עשר מיתות בית דין", החל משומות וקנסות למיניהן וכלה בהליכים פליליים (ראו פסק דיני בת.א. (חי') אורפלי נ' ג'ורבאן (לא פורסם, 12.4.2005)). יש קולות המהרהרים שמא הגיעה העת לדחות כליל את הטענה להכנסה לא מדווחת מטעמים של מדיניות שיפוטית שלא יצא חוטא נשכר ובטעמים של מעין "השתק שיפוטי" (ראו דברי השופט רובינשטיין בעניין נעים לעיל, ופסק דיני בת.א. (מחוזי חיפה) 355/07 עזבון המנוח נ' פלוני (לא פורסם, 13.9.2009). למיצער, יש הסבורים כי יש להשתיק את הניזוק-החי מלטעון להכנסה לא מדווחת, להבדיל מעזבונו או תלוייו של הניזוק-המת, מקום בו התאונה גרמה למות הניזוק".

29. יישום הכללים במקרה שלפנינו מלמד כי דין טענותיו של התובע לפיהם השתכר סך של 8,000 ₪ להידחות:

א. מעדות התובע עולה כי עוד לפני התאונה ולאורך השנים נהג לעבוד "בשחור" וכי דיווחיו כדרך שגרה לרשויות אודות שכרו ועיסוקיו לא שיקפו את המציאות. לטענתו הוא עשה כן כדי שיוכל לקבל קצבאות וגמלאות שונות מהמוסד לביטוח לאומי, וזאת בנוסף ובמקביל להכנסתו מעבודה (ראו פרוטוקול 26.3.14 עמוד 23 שורות 4-11 וכן פרוטוקול 26.3.14 עמודים 13-14).

עוד עולה מעדות התובע כי גם לאחר התאונה כאשר שב לעבוד במסעדת ברכה המשיך לעבוד ב"שחור" למרות שכבר ידע שאין התאמה בין התלושים המונפקים לו לבין שכרו האמיתי בפועל.

נדמה אפוא כי מדובר ב"דרך חיים" מקובלת אצל התובע. משכך ויהיו נימוקיו אשר יהיו, יש להקפיד עימו הקפדה יתרה, כדברי כב' השופט עמית בכל הקשור להוכחת שכרו עובר לתאונה.

ב. גם עדותו לעניין קבלת הטיפים בנוסף למשכורת הקבועה הינה עדות יחידה שאין באפשרותי לקבלה . התובע יכול היה להביא לעדות עובדים אחרים שעבדו איתו כדי שיעידו בעניין זה אך הוא בחר שלא לעשות כן ויש בכך כדי לפעול לרעתו.

ג. באשר לטענת התובע לפיה כאשר הנתבעת 1 הקדימה ושילמה לתובע תשלום תכוף היא הסתמכה על בסיס שכר של 8,000 ₪ אין על מה שתסמוך, בין השאר משעה שההליכים המתנהלים במסגרת בקשה לתשלום תכוף אינם מהווים מעשה בית דין ביחס להליך העיקרי.

בכל מקרה - לא הוצג אופן החישוב ממנו ניתן ללמוד כי אכן הסכומים ששולמו לתובע שולמו לו על בסיס שכר של 8,000 ₪, נהפוך הוא. ראו למשל קביעת בהמ"ש השלום בהרצליה מיום 23.2.10 ממנה עולה כי הסכום שנפסק נפסק לפי דמי מחיה חודשיים של 3,000 ₪. [ראו החלטה מיום 23.2.10 בת.א 9898/09/09 - נספח 8 לתצהיר עדותו הראשית של התובע]

ד. התובע העיד:

"הרי כל תלוש שאני מקבל, של שיק משכורת אני מפקיד אותו ביחד לבנק" (עמ' 24 שורה 5)

לא רק שדבריו אלה סותרים את האמור בתצהירו כי כלל לא קיבל תלושי שכר, אלא שלכאורה אם אכן קיבל ביחד עם השיק גם תלוש, כיצד זה לא הבחין כבר אז כי קיים שוני בין הסכום המופיע בשיק לבין הרשום בתלוש ? ועוד, אם אכן התובע הפקיד את השיק מה יותר פשוט היה מלהמציא תדפיס חשבון בנק לתקופה הרלוונטית כדי להוכיח שאכן קיבל מידי חודש שיק על סך של 3,000 ₪ כדבריו?

ה. זאת ועוד - התובע לא הביא לעדות את בתו לגבי נסיבות בהן קיבלה לידיה את תלושי השכר או ממי קיבלה אותם. ובכלל, אם קיבלה את תלושי השכר לידיה מדוע לא הוצגו התלושים המקוריים אלא הוצגו רק צילומים?

ו. לא זו אף זו - גם מעבידיו של התובע שזומנו על ידי התובע והגיעו להעיד באמצעות צווי הבאה הכחישו כי שכרו של התובע עובר לתאונה עמד על 8000 ₪ וכך העיד בוקובזה בעניין זה (ראו פרוטוקול 14.5.15 שורות 1-2):

"...הבן אדם צריך להיות טיפש, אם הוא מוציא תלוש על 3,000 ₪ והוציא שיק על 8,000 ₪? למה שאדם סביר יעשה את זה?

30. כפי שציינתי לעיל, גם את עדותם של בוקובזה ברכה ומלכה לא מצאתי כאמינה, שכן למרות כל האמור לעיל עדיין לא ניתן להתעלם מהעובדה כי הוצגו לי בגין אותם חודשים ומאותו המעביד (מסעדת ברכה) תלושי שכר גם על סך של 3,000 ₪ וגם על סך של 8,000 ₪. עוד לא ניתן להתעלם מעדותו של רואה החשבון ולפיה תלושי השכר על סך 3,000 ₪ אינם מוכרים לו ולא הוצאו על ידי משרדו .

על אף האמור אין בכך, לטעמי, כדי לשנות מהעובדה שהנטל להוכיח את הטענה בדבר השתכרות ב"שחור" מוטל על כתפי התובע.

מכל האמור עד כאן הגעתי לכלל מסקנה כי התובע לא הצליח להרים את הנטל, שבמקרה דנן הינו גבוה במיוחד, ולהוכיח את שיעור ההשתכרות לו הוא טוען. לטעמי, לנוכח כל האמור לעיל, לא די בעובדה כי הוצגו תלושים לאותה תקופה הן על 3,000 ₪ והן על 8,000 ₪ כדי לסייע לתובע.

משמעות האמור כי טענת התובע לפיה עובר לתאונה הוא השתכר 8,000 ₪ נדחית.

31. משזוהי קביעתי, הרי שכעת עלי לקבוע מה כן היה שכרו החודשי של התובע עובר לתאונה. לאחר ששקלתי ולנוכח כל הראיות שהוצגו בפניי, אני מוכנה להניח לטובת התובע כי הוא לא השתכר פחות משכר מינימום.

משכך ראיתי לקבוע כי בסיס השכר אותו יש לקחת בחשבון בעת חישוב הפיצוי לו זכאי התובע הינו 5,000 ₪.

נזקים:

32. אובדן שכר:

לעבר:

א. ממועד התאונה (4.1.09) ועד ל - 4.7.10 (18 חודשים): שהה התובע באי כושר מלא:

5,000 ₪ X 18 חודשים = 90,000 ₪.

ובצירוף ריבית מאמצע התקופה: (15.10.09) ועד למועד מתן פסק הדין: 105,482 ₪.

ב. מיום 5.7.10 ועד 31.8.10 - (חודשיים) מתום אי הכושר המלא נכותו התפקודית של התובע זהה לזו הרפואית והיא בשיעור 24%:

5,000 ₪ X 24% X 2 = 2,400 ₪.

ובצירוף ריבית מאמצע התקופה: (15.10.09) ועד למועד מתן פסק הדין: 2,597 ₪.

ג. מיום 1.9.10 ועד ל - 31.5.11 (9 חודשים) שהה התובע באי כושר מלא עקב האירוע הלבבי וללא כל קשר לתאונה ולכן אינו זכאי לפיצוי.

ד. מ - 1.6.11 ועד למועד מתן פסק הדין (69 חודשים):

5,000 ₪ X 69 חודשים X 15% = 51,750 ₪

ובצירוף ריבית מאמצע התקופה: (31.12.13) ועד למועד מתן פסק הדין: 53,417 ₪.

סה"כ עומדים הפסדי השכר לעבר על : 161,496 ₪.

לעתיד:

כיום התובע בן 65. עד לגיל פרישה עפ"י חוק (67) נותרו עוד שנתיים של עבודה.

5,000 ₪ X 15% (נכות תפקודית) X 23.2659 (מקדם היוון לשנתיים) = 17,449 ₪.

33. הפסדי פנסיה (עבר ועתיד)

עפ"י הדין זכאי התובע לפיצוי גם בגין הפסדי פנסיה וזכויות סוציאליות. לנוכח הפסיקה

הנוהגת [ראו ת"א (מחוזי חי) 16951/04/10 ע.מ.מ נ' ע.מ.ר (2013)] ולאור כל האמור לעיל,

אני מעמידה את הפיצוי בגין אב נזק זה (עבר ועתיד) על סך של 21,473₪.

34. עזרת צד ג':

א. לעבר:

הגם שמדובר ב"נזק מיוחד אותו יש להוכיח כדבעי, והגם שהתובע לא הביא לעדות את אחייניתו שלטענתו עזרה לו, הרי שלנוכח טיב הפציעה, מיקומה ומשך תקופת אי הכושר שאושרה לתובע בגין פגיעה זו על ידי מומחה בהמ"ש, אני מוכנה להניח כי בתקופת אי הכושר נעשר התובע לעזרה מוגברת.

אני מעמידה אפוא את הפיצוי בגין תקופת אי הכושר של שנה וחצי ממועד התאונה על 36,000 ₪.

מעבר לתקופה זו לא הוכח כי התובע נזקק לעזרה חריגה, ובכל מקרה אם נזקק הרי שנזקק לה עקב מצבו הלבבי בכלל ועם שובו למעגל העבודה בפרט.

ב. לעתיד:

בהתאם לראיות שהוצגו ובהתחשב בטיב הפגיעה ומיקומה וכן בדברי המומחה בחוות הדעת ביחס לתפקוד הברך בעתיד מצד אחד ולנוכח עם תחלואיו שאינם קשורים לתאונה וגילו מצד שני, ראיתי לפסוק לתובע פיצי בגין אז נזק זה על דרך של אומדן גלובלי, ואני מעמידה את הפיצוי בגין אב נזק זה בסך של 50,000 ₪.

סך הכול עזרת צד ג' לעבר ולעתיד: 86,000 ₪.

35. הוצאות רפואיות, הוצאות נסיעה (עבר ועתיד):

א. התובע נפגע ברגליו ושהה בקופת אי כושר לא מבוטלת. אני מוכנה להניח כי בתקופה הראשונה בסמוך לתאונה, כמו גם במשך כל תקופת אי הכושר הוא נזקק למשככי כאבים ואף לנסיעות מוגברות.

ב. זאת ועוד, מומחה בהמ"ש העיד כי גם אם יידרש התובע לטיפולים שונים הרי שאלה מצויים בסל הבריאות.

ג. לאחר ששקלתי ולנוכח הקבלות החלקיות שהוצגו ראיתי להעמיד את הפיצוי בגין אב נזק זה לעבר ולעתיד על סך של 7,500 ₪.

36. כאב וסבל:

על פי הקבוע בחוק ובהתחשב בנכותו, גילו ובימי האשפוז, התובע זכאי לפיצוי בגין ראש נזק זה בסך של – 76,252 ₪.

37. ניכויים:

א. לתובע שולמו חמישה תשלומים תכופים כדלקמן:

ב - 16.4.09 סך של 8,000 ש"י ברוטו ובשערוך למועד מתן פסק הדין 9,085 ₪

ב - 19.7.09 סך של 17,500 ₪ ברוטו ובשערוך למועד מתן פסק הדין 20,883 ₪

ב - 2.12.09 סך של 34,500 ₪ ברוטו ובשערוך למועד מתן פסק הדין 40,435 ₪

ב - 23.3.10 סך של 27,619 ₪ ברוטו ובשערוך למועד מתן פסק הדין 32,328 ₪

ב - 21.2.11 סך של 13825 ₪ ברוטו ובשערוך למועד מתן פסק הדין 15,420 ₪

סה"כ 118,151 ₪.

ב. בהתאם להסכמת הצדדים - יש לנכות סך של 51,758 ₪ (כשהם משוערים מיום תשלומם - 1.5.10 ועד למועד פסק הדין) אשר שולמו לתובע במסגרת נכות כללית. סה"כ: 60,532 ₪.

סה"כ הניכויים: 178,683 ₪.

38. בהינתן כל האמור כל נזקי התובע הם כדלקמן (לפני ניכויים)

א. הפסד שכר לעבר 161,496 ₪

ב. הפסד שכר לעתיד 17,449 ₪

ג. הפסד פנסיה (עבר ועתיד) 21,473 ₪

ג. עזרת צד ג' עבר עתיד 86,000 ₪

ד. הוצאות רפואיות ונסיעות עבר + עתיד 7,500 ₪

ה. כאב וסבל 76,252 ₪

סה"כ 370,170₪

בהפחתת תגמולי מל"ל נכות כללית 60,532 ₪

סה"כ 309,638₪

בצירוף שכ"ט עו"ד ומע"מ (15.21%) 47,095 ₪

סה"כ 356,733 ₪

בניכוי תשלומים תכופים (משוערכים ברוטו) 118,151 ₪

סה"כ 238,582 ₪

39. סוף דבר:

א. אני מקבלת את התביעה ומחייבת את הנתבעים לשלם לתובע סך כולל של 238,582 ₪ וזאת לאחר הפחתת הניכויים, הכל כמפורט בסעיף 38 לעיל.

ב. למען הסר ספק - הסך הנ"ל כולל שכ"ט עו"ד ומע"מ כחוק (15.21%) והוא ישולם בתוך 30 יום מהיום שאם לא כן יישא הפרשי הצמדה וריבית מיום מתן פסק הדין ועד לתשלום המלא בפועל.

ג. לא ראיתי לקזז מהפיצוי המגיע לתובע את ההוצאות שהוטלו עליו בסך 3,500 ₪ שכן הוצאות אלה הוטלו בגין בקשה לזימון עד לשם הוכחת הטענה כי אין המדובר בתאונת עבודה. משחזרו בהם הנתבעים מטענתם זו שוב לא היה צורך לזמן את העד ומשכך אין כל סיבה לניכוי ההוצאות.

באשר לקיזוז שכ"ט המומחה הפסיכיאטרי - לאחר ששקלתי שוב ומשעה שעל אף שלא נקבעה נכות צמיתה בתחום הנפשי, עדיין נקבעה נכות זמנית בשיעור של 10% לתקופה לא מבוטלת של שנה, נראה שעל פניו הייתה הצדקה למינוי ומשכך לא ראיתי לקזז את שכ"ט המומחה ששולם על ידי הנתבעים מהפיצוי לו זכאי התובע כמפורט לעיל.

ד. כמו כן יישאו הנתבעים בהוצאות משפט על פי קבלות ולרבות אגרת בהמ"ש, כאשר סכומים אלו יישאו הפרשי ריבית והצמדה מיום הוצאתם ועד לתשלומם המלא בפועל.

40. המזכירות תעביר העתק מפסק הדין לצדדים כמקובל.

זכות ערעור- כחוק.

ניתן היום, ג' אדר תשע"ז, 01 מרץ 2017, בהעדר הצדדים.