בפני בקשה לביטול פסק הדין אשר ניתן בתיק זה ביום 3.11.11 ובמסגרתו התקבלה התביעה במלואה והמבקשים (הנתבעים) חויבו במלוא סכום התביעה, 938,486.94 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית והוצאות המשיב. הבקשה לביטול פסק הדין הוגשה ביום 21.6.12. בנוסף, כיוון שהוגשה בקשה לתיקון טעות סופר בפסק הדין בקשר לתחשיבי הריבית (בקשה מיום 23.5.12, בקשה 20 בתיק הממוחשב) תתייחס החלטה זו גם לבקשה לתיקון הטעות.

הרקע לבקשה

1. במסגרת תיק זה התבררה תביעה כספית אשר הגיש המשיב כנגד המבקשים. בתמצית, לפי הנטען בכתב התביעה, במסגרת פעילות המבקשת 1, חברת מגדלי אדלר בניה ופיתוח בע"מ, צברה המבקשת 1 יתרת חוב גדולה. המשיב עתר לחיוב המבקשת 1 בתשלום מלוא יתרת החוב שנוצרה בחשבונה אצל המשיב וכן לחיוב המבקשים 2 ו- 3 לתשלום החוב על בסיס ערבותם האישית לחובת המבקשת 1. סכום התביעה הסתכם בסך של 938,486.94 ₪ והתביעה הוגשה בסדר דין מקוצר.
2. המבקשים הגישו בקשת רשות להתגונן. בבקשת הרשות להגן, אף זאת בתמצית וכרקע בלבד, מסתבר שהמבקשים אינם כופרים ביתרת החוב הנטענת בכתב התביעה ואף מצרפים הסדר פשרה עליו חתמו מול המשיב ביום 21.7.09 ובו הודאה בחוב למשיב בסך של 1,336,695.70 ₪. עם זאת, טענו המבקשים כי המשיב שינה חד צדדית את תנאי האשראי של המבקשת 1 ודרש את סגירת החוב והשבת האשראי למשיב בתוך חודש ימים. עוד טענו המבקשים כי המשיב הפעיל עליהם לחץ בלתי הוגן, כפה עליהם לחתום על הסדר הפשרה ולאחר מכן הגיש את התביעה כחלק ממסע לחצים עליהם. התנהגות המשיב, כך נטען, גרמה להם "לאבד" את המבקשת 1 ולנזקים בסך כולל של 2,700,000 ₪ אותם הם מבקשים לקזז מסכום התביעה. ביחס למבקשת 3 נטען בנוסף כי חתמה על כתב הערבות בלא שתוסבר לה מהותו.
3. ביום 18.1.11 התקיים דיון בבקשת הרשות להגן בפני כבוד השופט (בדימ.) צבי כספי, ובמהלכו נחקרו המבקשים על תצהיריהם והצדדים סיכמו את טענותיהם בעל-פה. ביום 5.10.11 ניתנה החלטה בבקשת הרשות להגן. בהחלטה זו, נדונו טענות המבקשים ונקבע שאין הן מבססות הגנה לכאורה ואין הן מצדיקות מתן רשות להגן. נוכח מסקנה זו, נדחתה בקשת הרשות להגן והמבקשים חויבו בהוצאות המשיב. בסמוך לאחר מכן, על יסוד החלטה זו, הגיש המשיב בקשה למתן פסק דין וביום 3.11.11 נתקבלה בקשת המשיב וניתן פסק דין כמבוקש (להלן: "פסק הדין").
4. לאחר מתן פסק הדין, החלה מסכת ארוכה של בקשות ובהן בקשה של המבקשים לעיכוב ביצוע פסק הדין (בקשה מיום 18.3.12; בקשה 11 בתיק הממוחשב); בקשה למתן החלטה בבקשה וביטול צו עיכוב יציאת המבקשת 3 מהארץ (בקשה מיום 11.4.12, בקשה 14 בתיק הממוחשב); בקשה לתיקון טעות סופר בפסק הדין (בקשה מיום 23.5.12, בקשה 20 בתיק הממוחשב); ובקשות רבות נוספות שאינן רלוונטיות להחלטה זו. במקביל, אף הגישו המבקשים ביום 3.1.12 ערעור על פסק הדין (תיק מספר 39147-01-12) וזה עודו תלוי ועומד.

ביום 21.6.12 הגישו המבקשים בקשה לביטול פסק הדין, היא הבקשה נשוא החלטה זו. כיוון שבינתיים פרש כבוד השופט (בדימ.) צבי כספי מכס השיפוט, נקבע בהחלטה מיום 11.7.12 כי לאחר שתוגש תגובה לבקשה לביטול פסק הדין, תועבר ההכרעה למותב זה. ביום 11.9.12 הוגשה תגובת המשיב לבקשה וביום 9.10.12 הוגשה תשובת המבקשים לתגובה. כעת ניתן איפה להכריע בבקשה.

תמצית טענות המבקשים

1. לטענת המבקשים, פסק הדין ניתן נגדם במעמד צד אחד ומתקיימים התנאים הקבועים בפסיקה לביטולו, הן מחובת הצדק והן על יסוד שיקול הדעת המוקנה לבית המשפט.

לבקשה מצרפים המבקשים שלל נספחים המהווים כולם ראיות חדשות, ראיות שלא צורפו לבקשת הרשות להגן. כך מצרפים המבקשים חוות דעת חשבונאית ממנה עולה שהבנק כלל בתחשיביו "הלוואה פיקטיבית" בסך של 591,000 ₪; כך מצרפים המבקשים תחשיב חשבוני ממנו עולה כי חשבון המבקשת 1 בכלל אמור להימצא בזכות של 50,596.65 ₪; כך גם מצרפים המבקשים מסמכים לפיהם מסתבר ששתי ערבויות בנקאיות שלטענת המשיב בכתב התביעה חולטו (ערבות בסך 133,500 ₪ וערבות בסך 49,700 ₪) בכלל הוחזרו למשיב ובוטלו לאחר שהתקיים הדיון בבקשת הרשות להגן.

1. על רקע עובדתי זה, אותן ראיות חדשות המצורפות לבקשה, טוענים המבקשים כי יש לבטל את פסק הדין מחובת הצדק נוכח מעשה המעילה בחשבון המבקשת 1, אי הפחתת סכומי הערבויות וחיוב בשכר טרחת עו"ד מופרז. לחילופין, טוענים המבקשים שיש לבטל את פסק הדין לפי שיקול דעת בית המשפט שכן לא היו צד לבקשה למתן פסק הדין נגדם ומאחר והסתבר כי פסק הדין התבסס על טענות לא נכונות של המשיב.

דיון

1. עתירת המבקשים מתבססת, לפי האמור בבקשה, על תקנות 201 ו- 214 בתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: "התקנות").

תקנה 201 בתקנות קובעת כי בסמכות בית המשפט לבטל החלטה אשר ניתנה על פי צד אחד. תקנה 214 מתייחסת אף היא למצב בו ניתן פסק דין במעמד צד אחד בתביעה אשר הוגשה בסדר דין מקוצר ומקנה סמכות לבטלו על יסוד הוראות תקנה 201 בתקנות.

1. התקנות עליהן מתבססת הבקשה איפוא, עוסקות בסיטואציה השכיחה של מתן החלטות ופסקי דין במעמד צד אחד, בין בגין אי הגשת כתבי טענות ובין בגין אי התייצבות וכיו"ב.

דא עקא, ולא זה המצב בעניין נשוא בקשה זו. פסק הדין אשר המבקשים עותרים לבטלו, כלל לא ניתן "במעמד צד אחד". המבקשים הרי הגישו בקשת רשות להתגונן, בקשה זו התבררה במעמד הצדדים, ובעקבות הדיון ניתנה החלטה הדוחה את בקשת הרשות להגן, היא ההחלטה מיום 5.10.11. החלטה זו ניתנה לגופם של דברים ולא כפרי של אי התייצבות או אי הגשת כתבי טענות.

1. המבקשים מפנים לפסק הדין עצמו וטוענים שהתקבל בלא תגובתם, שלכן במעמד צד אחד, אולם פסק הדין ניתן על יסוד תקנה 206 בתקנות. לא בגין אי התייצבות או אי הגשת כתב טענות

בהתאם לתקנה 206 בתקנות, אם בקש נתבע רשות להתגונן ובקשתו נדחתה, זכאי התובע לקבל פסק דין על יסוד כתב התביעה, כאמור בתקנה 97. כך בדיוק פעל המשיב כשעתר לקבלת פסק הדין, זה הבסיס למתן פסק הדין ולא ניתן לראות במצב זה כשווה ערך לקבלת החלטה במעמד צד אחד.

אם כך, פסק הדין לא ניתן במעמד צד אד; התקנות המאפשרות ביטול החלטות שניתנו במעמד צד אחד אינן רלוונטיות ודי בכך כדי לדחות את הבקשה.

1. למעלה מהצורך, בקליפת אגוז ממש, יצוין שאפילו ניתן היה לבסס הבקשה על תקנות 201 ו- 214 בתקנות, כלל לא ברור כיצד מוצדק האיחור העצום בהגשת הבקשה. פסק הדין הרי ניתן ביום 3.11.11, פסק הדין ודאי שהומצא למבקשים שהרי ערעור עליו הוגש עד ביום 21.12.11, בקשה לביטול יש להגיש בתוך 30 יום מיום שהומצאה ההחלטה, אולם בקשה זו הוגשה רק ביום 21.6.12. המבקשים עצמם לא טוענים שפסק הדין לא הומצא להם ואף אותה חוות דעת חדשה (נספח ב' לבקשה) ניתנה ביום 29.1.12. אין בבקשה ולו ניסיון להסביר את האיחור בהגשתה.
2. למעשה, הנימוקים שמעלים המבקשים כבסיס לבקשתם, תוקפים את ההחלטה לדחות את בקשת הרשות להגן ואף זאת, לא בניסיון למצוא פגמים בהחלטה אלא על יסוד ראיות חדשות שלא עמדו בפני בית המשפט עת נדונה הבקשה. טעמים אלו אפשר שיהיו רלוונטיים עת יתברר הערעור שהגישו המבקשים אם כך תמצא לנכון ערכאת הערעור, אך אין הם יכולים לבסס בקשה לביטול פסק דין שניתן לגופם של דברים והמוגשת לאותה ערכאה אשר גם נתנה את פסק הדין.
3. בבקשה לתיקון טעות סופר (בקשה 20 בתיק הממוחשב), ובתשובת המבקשים מיום 9.10.12 (בקשה 35 בתיק הממוחשב) מתייחסים המבקשים לתיקון טעות סופר בפסק הדין ביום 10.6.12, כבסיס לכך שלמעשה הבקשה לביטול פסק הדין הוגשה במועד. אף המשיב מתייחס לתיקון טעות סופר בבקשות שהגיש בעצמו שלכן העניין מחייב הבהרה.

ראשית, אין לטענות לתיקון הטעות כל נפקות להכרעה בבקשה זו שהרי התיקון איננו משנה את מהות פסק הדין ככזה שניתן במעמד שני הצדדים. למועד התיקון עשויה להיות משמעות בכל הנוגע למועד הגשת ערעור (סעיף 81 (ג) בתוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984) אך דבר לא נטען בהקשר זה.

שנית, פסק הדין כלל לא תוקן ולא ברור הבסיס לטענה לתיקון שכזה. אותה טעות סופר נטענת נפלה בכתב התביעה ותוקנה, לא בפסק הדין. מטענות הצדדים, מסתבר שבכתב התביעה טען המשיב שיש לחייב את המבקשים בריבית בשיעור 22.75% בשנה על סך של 12,694.77 ש"ח בלבד, במקום לבקש להחיל את הריבית על מלוא החוב הנתבע. טענה זו לא הייתה אלא טעות סופר והצדדים עצמם הסכימו לכך הן בבקשה מיום 8.6.12 (בקשה 24 בתיק הממוחשב) והן בהסדר בפרוטוקול הדיון ביום 10.6.12. כך גם הסכימו הצדדים לתיקון טעות סופר זו.

מאידך, בפסק הדין לא נפלה כל טעות, לא טעות סופר ולא טעות אחרת בהקשר זה של תחולת הריבית. בפסק הדין חויבו המבקשים בריבית על מלוא סכום החוב, בדיוק כפי שבקש המשיב בפועל בהתעלם מטעות הסופר שלתיקונה הסכימו הצדדים כאמור. לפיכך, אין מקום לתיקון טעות בפסק הדין, ממילא שלא ניתנה כל החלטה לתיקון טעות שכזו והבקשה לתיקון טעות (בקשה 20 בתיק הממוחשב) – נדחית.

1. אשר על כן אני דוחה את הבקשה לביטול פסק הדין. המבקשים ישאו בהוצאות המשיב בגין בקשה זו בסך של 6,000 ₪.

ניתנה היום, כ"ה תשרי תשע"ג, 12 אוקטובר 2012, בהעדר הצדדים.