פתח דבר

1. התובעת עוסקת בסחר, ובין היתר בייבוא סחורות מחו"ל, ומקום מושבה ועסקה ברצועת עזה. הנתבעת 2 העניקה שירותי אחסון לסחורה שיובאה מסין על ידי התובעת, לאחר שהנתבעת 1 סירבה לשחרר את הסחורה מהמכס, עקב הסגר שהיה באותה תקופה (קיץ 2007) על רצועת עזה.

בשלב מסויים, הנתבעת 2 מכרה את הסחורה לצד ג'. לטענת התובעת, מכירת הסחורה ע"י הנתבעת 2 היתה ללא הסכמתה, והסבה לה נזקים כספיים בסך 265,210 ₪.

התביעה הוגשה תחילה נגד שתי הנתבעות, ונותרה לבסוף נגד הנתבעת מס' 2 (להלן: "הנתבעת"), לאחר שהתביעה נגד הנתבעת 1 נדחתה (בפסק דין חלקי), לבקשת התובעת (ראה עמ' 44 ש' 2-19 לפרוטוקול).

הרקע העובדתי וטענות הצדדים

2. התובעת הינה חברה הרשומה ברשות הפלסטינאית, עוסקת בתפירה ומכירה של ציוד ואביזרי תפירה, וכאמור, גם בייבוא סחורות מחו"ל. התובעת ייבאה מסין אביזרי תפירה, בין היתר, כפתורים רוכסנים וחוטים (להלן: "הסחורה"). כנטען ע"י התובעת, היא הגיעה לנמל אשדוד ב- 24.5.2007, שילמה את כל המיסים והאגרות, אך הנתבעת 1 סירבה לשחרר את הסחורה מן המכס, עקב הסגר שהיה באותה תקופה על רצועת עזה.

3. בעקבות כך, לטענת התובעת, הסחורה אוחסנה אצל הנתבעת עד שנמכרה על ידה, ללא ידיעתה וללא קבלת אישורה.

לטענת התובעת, היא שילמה לנתבעת דמי אחסון כפי שהיה מוסכם. חלק מהסכום שולם באמצעות העברות בנקאיות ישירות לחשבון הנתבעת, וחלק אחר שולם במזומן.

4. מנגד, טענה הנתבעת, כי מעולם לא התקשרה בהסכם כלשהו עם התובעת, אלא התבקשה ע"י עמיל המכס אבי-רם להעניק שירותי אחסון לסחורה. לשיטתה, התובעת היא שפנתה אליה וביקשה כי תפעל למכירת הסחורה לצד ג', מאחר וערך הסחורה המאוחסנת הלך וירד משמעותית, עד שעלות האחסון הפכה ללא כדאית. בהתאם, לבקשת התובעת ובהסכמתה, ביום 7.2.2010, (כעולה מתעודת שחרור הסחורה), מכרה הנתבעת את הסחורה לאדם בשם ג'מאל אחמד רביע שווקי בתמורה של 12,000 ₪.

בסיכומיה טענה הנתבעת, בין היתר, כי התובעת אינה אישיות משפטית הכשירה להגיש תביעה. עוד לטענתה, התובעת לא הוכיחה נזק כלשהו. ולכן, יש לדחות את תביעתה.

עדים וראיות

5. מטעם התובעת העיד סלים סלמאן דאדר- מנכ"ל התובעת (תצהיר עדותו הראשית סומן ת/1).

מטעם הנתבעת העיד גבי בן אהרון – מנהל הנתבעת (תצהיר עדותו הראשית סומן נ/2).

דיון והכרעה

6. לאחר בחינת מכלול הראיות והטענות הגעתי לכלל מסקנה, כי דין התביעה להתקבל בחלקה.

7. אקדים ואומר, אין בידי לקבל, טענת הנתבעת לפיה התובעת אינה אישיות משפטית הכשירה להגיש את התביעה. בהחלטתי מיום 16.2.2015 (עמ' 17 לפרוטוקול), במהלך שמיעת הראיות, נתקבלה התנגדות ב"כ התובעת להרחבת חזית, לעניין הטענה שהתובעת אינה אישיות משפטית. צויין בהחלטתי שם, שהטענה כי התובעת אינה אישיות משפטית הייתה מחוסר ידיעה בלבד, בעוד שבין המסמכים שצורפו לתצהיר מטעם התובעת היו מסמכים שהונפקו על ידי הנתבעת והמופנות ל- "חברת דאדר למסחר בע"מ 563101161". קרי, העובדה, כי התובעת הינה חברה מאוגדת היתה בידיעת הנתבעת (ראה עמ' 17 ש' 2-7).

כן, למיותר לציין, כי טענת הנתבעת שהיא כלל לא התקשרה עם התובעת בעניין אחסון הסחורה, אלא עם עמיל המכס, לא תישמע. נגלה הדבר, כי עמיל המכס פעל מטעם התובעת כשליחה.

המסגרת המשפטית

נטל הראיה והשכנוע

8. הקביעה מי מבעלי הדין נושא בנטל השכנוע נעשית על בסיסם של שני כללים יסודיים: האחד- " המוציא מחברו עליו הראיה", ויכול שיהא זה התובע ויכול שיהא זה הנתבע, הכל לפי העניין. והשני- "דיני הראיות הולכים אחרי הדין המהותי", הן לענין הוכחת יסודות העילה/ההגנה והן לעניין הפרכתן של חזקות. ע"א 3170/01 דהמן נ' עיד עבד אלחמיד פנון (פורסם בנבו)" בית המשפט קמא קבע כי נטל השכנוע מוטל על המערער... על אף שהיה הנתבע... הכרעתו של בית המשפט קמא בדין יסודה...") ראה י. קדמי, על הראיות, מהדורת תש"ע- 2009, חלק רביעי בעמ' 1723 (להלן:"קדמי").

9. הלכה היא, כי נטל השכנוע מבטא את החובה העיקרית המוטלת על בעל דין להוכיח את טענותיו כלפי יריבו. אי עמידה בנטל השכנוע משמעה דחיית הטענות. חובת הראיה לגבי התובע הנושא בנטל השכנוע היא להביא ראיות לשם עמידה בנטל זה. ואילו, על הנתבע מוטלת החובה להביא ראיות להשמטת הבסיס לכוחן של הראיות שהובאו על ידי התובע. [ראה למשל, ד"נ 4/69 נוימן נ' כהן (פ"ד כד'(2) 290); י' קדמי, בעמוד 853].

בשאלה מיהו המוציא מחברו הולכים דיני הראיות אחרי הדין המהותי ולפיכך היה על התובע להוכיח את כל היסודות של עילת תביעתו ועל הנתבע מוטל הנטל להוכיח את כל רכיביה של טענות ההגנה שהוא מעלה.

10. הכלל השני הוא כי דיני הראיות הולכים אחרי הדין המהותי. רוצה לומר כי על בעל דין לשכנע את בית המשפט בקיום אותן העובדות בהן מותנית התוצאה המשפטית הנובעת מן ההלכה עליה הינו מסתמך. בע"א 1845/90 רוני סיני נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ מז(5),681 נקבע כי:

"הכלל הוא שנטל השכנוע להוכחת טענה מסויימת מוטל על הצד שהטענה מקדמת את עניינו במשפט...הזכות שהתובע טוען לה מותנית בכך שנתקיימו העובדות המולידות את הזכות האמורה...וכיוצ"ב הנתבע המבקש לנקות את עצמו...על בעל הדין לשכנע את בית המשפט בקיום אותן העובדות בהן מותנית התוצאה המשפטית הנובעת מן ההלכה שהוא מסתמך עליה..."

11. בשורה ארוכה של פסקי דין נקבע ע"י בתי המשפט הכלל, כי נטל השכנוע פירושו כי בעל הדין שנושא בו, חייב להוכיח את העובדה השנויה במחלוקת, ואשר הוכחתה מהווה תנאי לזכייתו במשפט, כך שאם לא ישכיל להוכיחה, תיפול ההכרעה בגינה לרעתו. ראה לדוגמא: ע"א 641/66, צבי אריה ואח' נ' אוה (חוה) קליבנסקי ואח', פד"י כא(2), 362.

רשות למכירת הסחורה

12. אין מחלוקת, כי הסחורה הייתה מאוחסנת אצל הנתבעת, ואין חולק כי נמכרה ע"י הנתבעת, בשלב כלשהוא, לצד ג'. לטענת הנתבעת, התבקשה ע"י מנהל התובעת למכור את הסחורה לנוכח העובדה לפיה שווי הסחורה נמוך מעלות אחסונה. התובעת טענה, כי מעולם לא נתנה הסכמתה למכירת הסחורה אשר נמכרה ללא ידיעתה.

הנטל להוכיח הטענה כי הסחורה נמכרה לבקשת או בהסכמת התובעת מוטל על הנתבעת, מאחר ומדובר בטענה שבאה "לנקות" את הנתבעת ולשמש לה הגנה. הנתבעת לא הרימה – ולו בקירוב – את נטל ההוכחה בענין טענה זו. גבי בן אהרון מנהל הנתבעת העיד בחקירתו:

"...ואז הפקתי מידי חודש חשבונית בגין האחסנה, כי מגיע לי כסף ואחרי שנפתח הסגר, אמר לא שווה לקחת את הסחורה, כי הערך של האחסנה גבוה מערך הסחורה עצמה, תמכור, תעשה מה שאתה רוצה. אמרתי לו, יש פה קונה שמוכן לשלם 12,000 ₪, אני מפקיד אותם, ומוציא לך חשבונית קבלה, כי היה אצלי בחובה, ואני מקטין את החובה וסוגר לך את התיק. כך סוכם. בשיחה טלפונית (עמ' 29 ש' 19-23).

בן אהרון נשאל ע"י ב"כ התובעת באם יש לו תיעוד ו/או תרשומת לאותה שיחה, אך העד אישר שלא ביצע רישום:

"ש: ואתה לא מצרף שום מסמך לתצהיר שלך, אפילו תיעוד, אפילו

רישום של אותה שיחה שהתובעת ביקשה שאתה תמכור את הסחורה,

שאישרה לך. אתה אומר דיברתי. אומרים תרשומת שיחה למשל.

ת:לא צירפתי תרשומת שיחה.

ש:לא רשמת בכלל?

ת:התרשלתי ברישום.

ש:אתה זוכר מי זה היה מנהל התובעת שאישר לך את העברת הסחורה?

ת:אני מתעסק באלפי לקוחות. איני זוכר את שמו (עמ' 33 ש/ 2-9).

13. בסתירה לעדות הנ"ל, העיד בן אהרון בהמשך חקירתו, כי אכן יש בחזקתו תרשומת לשיחה. לטענתו, השיחה הטלפונית נערכה עם אדם בשם אחמד מחברת דאדר, אשר ביקש ממנו למכור את הסחורה ולקזז מחוב דמי אחסונה (עמ' 38 ש' 13-18). דא עקא, כשנשאל העד על התרשומת השיב, כי מי שרשם את התרשומת היא מנהלת התפעול של הנתבעת:

"ש: אתה אומר שאתה רשמת תרשומת פה משיחה שלך עם בחור בשם אחמד?

ת:לא אני אומר שרשמתי. מנהלת התפעול של החברה רשמה בתיק ומצאתי לנכון להיחקר ולומר רק את האמת. ראיתי, גיליתי, הודעתי.

ש:אז למה לא הבאת את מנהלת התפעול...?

ת:כי לא ראיתי קודם לכן את התרשומת.

ש:אתה אומר שהמסמך תורגם לך על ידי נהג?

ת:אני לא אומר, היא אומרת, היא כתבה. אני לא אומר דבר.

ש:אתה אומר שיש מסמך בכתב של חברת דאדר שמאשרים לך למכורת את

הסחורה?

ת:שהם לא מעוניינים בסחורה.

ש:אני רוצה לראות את המסמך הזה.

ת:איני יכול להציג אותו כרגע. הוא לא נמצא איתי.

ש:יש לך אותו במקום אחר?

ת:בהחלט" (עמ עמ' 39 ש' 20 – 29, עמ' 40 ש' 1-3)

14. מדובר בשתי ראיות מרכזיות שבשליטת הנתבעת: עדות מנהלת התפעול של הנתבעת, שלטענת גבי בן אהרון ביצעה תרשומת; ומסמך בכתב שהתובעת מאשרת לנתבעת למכור את הסחורה. שתי ראיות אלו לא הובאו ע"י הנתבעת, ומשכך הדבר פועל לחובתה. הדברים נאמרים ביתר שאת, נוכח העובדה שבית המשפט נתן לנתבעת הזדמנות נוספת להמציא את המסמך הנ"ל, תוך 7 ימים לאחר סיום ההוכחות (ראה החלטה בעמ' 40 לפרוטוקול), אלא שהנתבעת לא הציגה אותו מסמך עד היום. כידוע, הימנעות הנתבעת מהבאת עדים רלוונטיים ומהצגת תיעוד בעל חשיבות להוכחת הגנתה, אף שלא הייתה מניעה לעשות כן, מקימה נגדה חזקה לפיה היה בראיות הללו, אילו הוצגו, כדי לצדד דווקא בעמדת הצד שכנגד (ע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' מתתיהו, פ"ד מה(4) 651, 659-658 (1991), ע"א 548/78 פלונית נ' פלוני, פ"ד לה(1) 736, 760 (1980)).

15. העד סלים, שהעיד מטעם התובעת, טען בתצהירו, כי מעולם לא נתן הסכמתו למכירת הסחורה, אותה כבר תכנן למכור ללקוחותיו. סלים העיד בחקירתו הנגדית, כי כשהתקשר לנתבעת כדי לברר מה קרה עם הסחורה שלו, התברר לו שהסחורה איננה (עמ' 21 ש/ 11-16). העד מדגיש בעדותו, כי הוא כבר התחייב ללקוחותיו, ולא מתקבל על הדעת שהסכים להעביר את הסחורה לצד ג', בעוד שהתובעת יכלה להפיק ממנה רווחים משמעותיים (עמ' 25 ש' 11-18).

16. הנה אם כן, הנתבעת לא הוכיחה כי ניתנה הסכמת התובעת למכירת הסחורה; בעוד שהתובעת, עליה היה להוכיח כי לא נתנה הסכמתה למכירה, הצליחה במשימתה. בעוד שעל הנתבעת היה הנטל להוכיח עובדה פוזיטיבית, על התובעת היה להוכיח עובדה שלילית, ובכגון דא הנטל אינו כבד כלל ועיקר.

17. לאור המקובץ הנני מקבל טענת התובעת, כי הנתבעת מכרה את הסחורה, לצד ג', ללא הסכמת התובעת וללא רשותה. בכך הפרה הנתבעת התחייבותה החוזית כלפי התובעת לאחסן ולשמור את הסחורה עבורה, ולמסרה בבוא העת לתובעת.

דמי אחסון הסחורה

18. אין חולק בין הצדדים, כי דמי האחסון של הסחורה עומדים על סך 30,752 ₪, אלא שבעוד שהתובעת טוענת, כי סכום זה שולם במלואו, לטענת הנתבעת, כל ששולם מסכום זה הוא הסך של 12,000 ₪, שקיבלה עבור מכירת הסחורה לצד ג', כאמור לעיל, והתובעת נותרה חייבת לה למעשה סך של 18,752 ₪. (ר' סעיפים 8(ג) לתביעה, ו – 19 להגנה).

כן אין מחלוקת בין הצדדים, כי התובעת אחסנה את הסחורה מיום 27.6.2007 במחסניה של הנתבעת עד ליום המכירה, קרי, לתקופה ממושכת של 32 חודשים, תמורת 961 ₪ כולל מע"מ לחודש, (סעיף 4 לתצהיר נ/2 וסעיף 8 לתצהיר ת/1).

לטענת התובעת, דמי האחסון שולמו במלואם, חלק בהעברות בנקאיות, וחלק הועבר במזומן עם נהגים וחברים, אשר היו בקשר עסקי עם הנתבעת (סעיף 10 לסיכומי התובעת).

19. גבי אהרון השיב לשאלת בית המשפט כי התובעת חייבת לו דמי אחסון אך עבור 19 חודשים, ולא 32 חודשים. הגם שהדברים לא הוסברו על ידי העד, אך חישוב קל מלמד שהסך של 12,000 ₪ אכן מכסים כ- 13 ימי אחסון, ומכאן טענתו ליתרת חוב בגין 19 ימי אחסון.

"ש:ה-32 חודשים?

ת:גם אצלם נצברו וגם אצלי.

ש:אז לא מגיע לך עבור 32 חודשים? על כמה חודשים מגיע לך?

ת:על 19 חודשים. אני יכול לתת לעורך הדין כמה שולם על ידי דאדר,

והסכום רחוק מלהיות.. אני יכול להפנות בדיוק כמה שולם.

ש:המסמכים היו ברשות עו"ד ויקי?

ת:לא, זה אצלי בתיק. בתיק שלי.

ש:אתה אומר, עבור 19 חודשים לא שילמו לך.

ת:כן" (עמ' 37 ש' 20-29).

מעדות זו למדים, כי מלבד הסך של 12,000 ₪, שולמו על ידי התובעת לנתבעת סכומים כלשהם, אך שוב מנעה הנתבעת מבית המשפט ראיות בדבר תשלומים אלה, הגם שיש לה רישומים מדוייקים לטענתה.

20. מנגד, סלים העיד בחקירתו הנגדית, כי שולמו דמי אחסון עבור כל התקופה, חלק מהתמורה לדמי האחסון שולמה בהעברות בנקאיות, וחלק במזומן באמצעות חברים וסוחרים (עמ' 19 ש' 17-21). תימוכין לכך צורפו העברות בנקאיות (נספחים ג' 1, ג' 2 ו- ג' 3 ל-ת/1) ו- 4 חשבוניות (ב' 1, ב' 2, ב' 3 ו- ב' 4 ת/1), מהן עולה, כי בוצעו העברות סכומים כדלקמן: ב-23/12/2007 הועברו לחשבון הנתבעת – 5,676 ₪; בתאריך 19/06/2007 הועברו לחשבון הנתבעת 5,573 ₪; ובתאריך 29/03/2009 הועברו לחשבון הנתבעת 5,000 ₪; ובסה"כ = 16,249 ₪.

21. דא עקא, גם התובעת לא עמדה בנטל הוכחת תשלום מלוא דמי האחסון. התובעת נמנעה מהבאת עדים רלוונטיים וראיות להוכחת טענותיה לתשלום במזומן עבור דמי האחסון. כך למשל, לא זומן ולו אחד משליחיו של סלים להעיד לגבי העברת הכספים. בעוד סלים לא סיפק בעדותו תשובות משכנעות וסבירות בענין זה:

"ש:תראה לי את כל הקבלות שאתה טוען ששילמת.

ת:בשנים שחלפו מאז היו מלחמות ואסונות רבות. במקום של המשרד

שבו הייתי של החברה היה חשוף לירי והפצצות וכל מה שהיה במשרד

הלך לאיבוד, הצלחתי לאסוף מעט דברים והרוב הלך לאיבוד. הרבה

מסמכים וגם מסמכים המעידים על חובות שיש לאחרים לחברה הלכו

לאיבוד.

ש:אז אנחנו מבינים ומסכימים שבעצם לא לכתב התביעה ולא תצהיר,

אין מסמך אחד שאתה יכול להוכיח ששילמת תשלום כלשהו לדקל. אני

לא מדבר על תשלומים שהעברת במזומן לאחרים.

ת:המסמכים שהיו ברשותי אלה המסמכים שצירפתי לתצהיר שלי"

(עמ'19 ש' 21, עמ' 20 ש' 4-10, ש' 17).

העד המשיך ואישר דרך העברת הכספים עם חבריו לנתבעת, אך לטענתו לא הצליח להיזכר בשם אחד מאותם חברים:

"ש:אתה סיפרת לנו לפני רגע שאתה שלחת כסף מזומן עם חברים שלך.

ת:זה לא סותר. אני לא שלחתי אותם כדי לשאול על הסחורה. אני מסרתי להם כסף

בנאמנות שיעבירו אותו לדקל.

ש:אתה יכול לאשר לי שאחד השליחים שמו ג'מאל אחמד ?

ת:לא מכיר את השם.

ש:אתה יודע לומר לנו את שמות האנשים ששלחת איתם כסף לדקל ?

ת:בוודאי שאני לא זוכר. אני לא יכול לזכור שמות מלפני 8 שנים" (עמ' 24 ש' 5-11).

תמורת הסחורה שנמכרה

22. בתמיכה לטענתה, כי היא מכרה את הסחורה לידי ג'מאל אחמד רביע שווקי בתמורה של 12,000 ₪, הציגה הנתבעת תעודת שחרור סחורה עבור ג'מאל אחמד שווקי (נספח א' נ/2).

אולם, בתעודת השחרור אין זכר למחיר התמורה של הסחורה, וכל שיש בה ראיה בדבר שחרור הסחורה לג'מאל שווקי, ותו לאו. הנתבעת לא הצליחה להוכיח טענותיה ולתמוך אותן בראיות ובעדים, בעת שהיה בידה לעשות כן. לדוגמא, הנתבעת לא טרחה להזמין לעדות את ג'מאל אחמד שווקי, המוכר לה, ולא נתנה כל הסבר סביר למחדל זה. הנתבעת נמנעה מלצרף כל קבלה ו/או חשבונית המעידים על המכירה, ו/או מסמך אחר שיש בו להעיד על גובה התמורה שהתקבלה מג'מאל שווקי בגין הסחורה.

גבי אהרון העיד בחקירתו, כי:

"ש:הבן אדם שמכרת לו את הסחורה אתה מכיר אותו באופן אישי ?

ת: הבן אדם שקנה את הסחורה הוא אדם שקונה מאיתנו מפעם לפעם, גושים, זה יחידות אחסנה.

ש: אז שאלתי אותך, אתה מכיר אותו פיסית?

ת: עניתי שהאדם שמכרתי לו, אני מכיר אותו, הוא מגיע מידי פעם.

ש: תראה בתצהיר שלך את חשבונית המכירה של הסחורה.

ת: לא צורפה.

ש: איך אנחנו יכולים גם כעורך דין וגם בית המשפט, לדעת שהסכום שנקבת בכתב ההגנה שלך הוא התמורה האמיתית?

ת: שאלה מצוינת. אין חשיבות למחיר מכירת הסחורה, בשל העובדה שבעת שיחת הטלפון עם חברת דאדר אושר לי למכור את הסחורה ובעיקר כדי לחסל את החוב שעמד על 32,000 ₪ באותה עת. אמרתי שהחשבונית לא צורפה.

ש: למה לא צורפה? קיזזת 12,000 ₪ ואתה רוצה להוכיח שמכרת.

ת: אין חשבונית מכירה. יש קבלה. מכיוון שהחוב שלו עמד על 32,000 ₪, לקחנו את התמורה שהיא 12,000 ₪ כפי שהצהרתי, והפקנו קבלה בלבד, כמתבקש בחוק.

ש: איפה הקבלה?

ת: הקבלה נשלחה בדואר לחברת דאדר, כמו כל המסמכים.

ש: איפה העותק?

ת: אני אשמח להמציא לך" (עמ' 36 ש' 2-21) (ההדגשות שלי ס"י).

הנה עוד ראייה שהייתה בידי הנתבעת, אך היא נמנעה מהצגתה בבית המשפט, דבר הפועל אף הוא לחובתה.

23. אם לסכם, הרי לנו תובעת, שלטענתה סילקה את מלוא הסכום של 30,752 ₪, אך הוכיחה תשלום של 16,249 ₪ בלבד; בעוד הנתבעת טענה, כי שולמו לה ע"י התובעת סכומים על חשבון דמי האחסון, , וכן סך של 12,000 ₪ שנתקבלו בתמורה למכירת הסחורה, אך נמנעה מהבאת ראיות, הן לעניין הסכומים שקיבלה ישירות מהתובעת והן לעניין התמורה שנתקבלה בעד הסחורה. גרסת הנתבעת מיטיבה עם התובעת, במובן זה, שלפיה מכירת הסחורה באה במטרה "לסגור" את חוב דמי האחסון, גם אם אין בו כדי לסלק מלוא הסכום של 30,752 ₪.

גם הספק שמא הנתבעת מכרה את הסחורה בתמורה גבוהה יותר מזו שנתקבלה לטענתה, פועל במקרה זה לטובת התובעת, כי הרי משקיבלתי גרסת הנתבעת שמלוא דמי האחסון סולקו, כשחלקם ע"י התמורה שנתקבלה בעד הסחורה, ומאחר וסכום זה יש לקזז מכל סכום שייפסק לתובעת, כפי שיובהר בהמשך, הרי מבחינה זו האינטרס של התובעת נשמר על ידי קיזוז סכום של 12,000 ₪, ולא ע"י קיזוז סכום גבוה יותר.

24. לאור האמור, הנני קובע כי מלוא דמי האחסון שולמו על ידי התובעת לנתבעת, שכבחלקן (12,000 ₪) נתקבלו בדרך של מכירת הסחורה.

הנזקים

25. על-פי כתב התביעה נגרמו לתובעת נזקים והפסדים רבים, בין היתר, עלות הסחורה; המיסים והאגרות; דמי אחסון; אובדן רווחים; הוצאות נסיעה לחו"ל ופגיעה במוניטין. מנגד, לטענת הנתבעת, בתצהיר עדות הראשית ובסיכומים שהוגשו מטעם התובעת, נזנחו טענותיה לגבי ראשי הנזק הנטענים על ידה, ומה גם התובעת לא הצליחה להוכיח נזק כלשהו.

26. הנני תמים דעים עם התובעת, כי יש לפסוק לה פיצויי כדי עלות הסחורה, לצד האגרות והמיסים ששולמו בגינם אך זאת ותו לא. התובעת לא הציגה קבלות ו/או ראיות אחרות בדבר הסכומים ששולמו עבור הסחורה מלבד רשימון אגף המכס והמע"מ (נספח א' ל-ת/1) המצביע ברורות על עלות הסחורה בסך 41,570 ₪, וזאת בנוסף לאגרות והמיסים ששולמו בגינה בסך 10,708 ₪ ובסה"כ 52,278 ₪. לדידי, די במסמך זה כדי להוכיח רכיב נזק זה.

27. עם זאת, התובעת לא עמדה בנטל הבאת הראיה וההוכחה המוטל עליה באשר ליתר הנזקים שנטענו על ידה. לדוגמא, התובעת לא הציגה אסמכתאות ו/או דו"חות המעידים על רווחיה, ואף לא טרחה להזמין רואה החשבון/או מנהל החשבונות מטעמה בכדי להעיד ולתמוך בטענתה. נציג התובעת, סלים, לא סיפק בחקירתו הנגדית תשובות הגיוניות וסבירות בענין זה, והעיד, כי טענותיו מסתמכות על ההיגיון בלבד. לדבריו אין באמתחתו ספר הנהלת החשבונות מאחר והלך לאיבוד (ראה עמ' 23 ש' 13-25). גם תשובתו לגבי הוצאות הטיסה לסין הייתה דומה: "נכון, אבל איך אני אוכל לצרף מסמכים כאשר כל הניירת שלי וכל המשרדים שלי הושמדו, כולל אסמכתאות" (עמ' 24 1-2). אינני שולל כמובן, שאכן משרדי התובעת הושמדו במהלך פעולות המלחמה, אך התובעת לא טרחה להביא ראיות אחרות להוכחת נזקיה.

28. לענין המוניטין, לא הוכחה כל פגיעה במוניטין של התובעת, ודין טענה זו אף היא להידחות. אומנם, בסעיף 13 לתצהיר עדותו הראשית של סלים נטען, כי התובעת נאלצה להפר התחייבותה מול לקוחותיה, דבר שפגע באימון הלקוחות בתובעת, ואף הפסקת התקשרויות איתה בהסכמי עבודה. דבר זה, לטענתה, פגע במוניטין של החברה וגרם לה הפסדים רבים. אולם, התובעת לא צירפה ולו ראייה אחת להוכחת המוניטין ומידת הפגיעה. ועוד, התובעת לא טרחה להזמין לעדות מי מלקוחותיה לאימות אותן עובדות, וממילא גם לא הוכיחה מהו שיעור הנזק כתוצאה מכך, והסתפקה בטענות כלליות שנטענו בחצי פה בהעדר מקורות ראייתיים רלוונטיים להוכחה חיצונית של טענותיה. שכן, על פי הפסיקה, יש להביא ראיות של ממש, בע"א 2634/09 רוטנברג נ' אלגו השקייה בע"מ (6.1.11), שם נקבע כי "על הטוען לפגיעה במוניטין להוכיח את הפגיעה ואת שיעור הנזק שנגרם לו כתוצאה ממנה"; ע"א 945/06 Genreral Mills Imc נ' משובח תעשיית מזון בע"מ (1.10.09).

סוף דבר

29. לאור המקובץ, הנני קובע, כי התובעת זכאית לפיצוי בסך 52,278 ₪, ולאחר ניכוי סך של 12,000 ₪, זכאית היא לפיצוי בסך 40,278 ₪, וכשסכום זה משוערך ממועד הגשת התביעה (03/08/2010), מגיע ל-45,828 ₪.

כן, הנני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעת הוצאות משפט בסך 2,000 ₪ ושכ"ט עו"ד בסך 8,000 ₪ (כולל מע"מ).

הסכומים הנ"ל ישולמו לתובעת, באמצעות בא-כוחה, תוך 30 ימים מיום המצאת פסק-הדין, שאם לא כן, יישאו הסכומים הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

המזכירות תמציא לצדדים.

ניתן היום, י' סיוון תשע"ו, 16 יוני 2016, בהעדר הצדדים.