הרקע וההליך:

1. ביום 3/8/2010 הגישה התובעת כתב תביעה כנגד החלטת הנתבע מיום 24/6/2010 שדחה את תביעתה להבטחת הכנסה מאחר שלא התקיימו בה תנאי נפרדות.

ביום 14/11/2010 הודיע הנתבע על קבלת תביעתה של התובעת להבטחת הכנסה החל מחודש 06/2010 כאשר במקביל בוצע קיזוז עקב חוב קודם בסך 30,835 ₪, חוב שנוצר בעקבות עדכון הכנסות [כפי שנמסרו על ידי התובעת בחקירתה ע"י הנתבע מיום 20/11/2006 ("החוב"; "החקירה") והפחתת זכאות להבטחת הכנסה בהתאם לעדכון].

2. ביום 2/3/2011 במהלך ישיבת קדם המשפט הודיעה התובעת כי בכוונתה לבדוק את החוב בגינו בוצע הקיזוז, ויתכן שיוגש כתב תביעה מתוקן. ביום 27/4/2011 אכן הוגש כתב תביעה מתוקן לפיו החוב נוצר שלא כדין.

3. התובעת, ילידת 1966 ואם לשתיים, הגישה לראשונה תביעה להבטחת הכנסה בחודש 8/2001 ובאותו החודש אושרה תביעתה.

התובעת קיבלה קצבת ה"ה עד לחודש 11/2004, שאז נמצאה זכאית לקצבת נכות כללית בעקבות תאונת דרכים שעברה. בחודש 11/2006 במסגרת חקירה, מסרה התובעת מידע נוסף ותלושי שכר של הבעל. עדכון זה יצר לתובעת יתרת חוב בקצבת ה"ה. התובעת טוענת שלא ידעה כלל על קיומו של החוב, לא קיבלה מעולם את מכתבי הנתבע ולא היתה מודעת לכך שהקיזוז שביצע הנתבע בקצבאות הילדים נעשה בגין חוב זה (ולא בגין חוב בדמי הביטוח).

לגופו של ענין טוענת התובעת כי החוב נוצר שלא כדין. בפועל, לא השתתף בעלה בהוצאות ומלכתחילה נישואיה לבעלה לא היו יציבים, הוא היה בא והולך, נעלם לתקופות ארוכות והיא זו שנשאה בהוצאות הבית לבדה. עוד מוסיפה התובעת כי בעלה נשוי לאשה אחרת ושוהה עמה רוב הזמן.

4. בכתב הגנתו המתוקן מיום 5/9/2011 טוען הנתבע כי יש לדחות את התביעה מחמת התיישנות. ההחלטה על אודות החוב נמסרה לתובעת במכתבים מיום 23/1/2007 ומיום 18/2/2007. התובעת ידעה גם ידעה על היווצרות החוב: המכתבים נמסרו לכתובתה המוצהרת ולפי תעודת עובד ציבור לא חזרו. זאת ועוד, קיימת תכתובת בין התובעת לנתבע בסמוך להוצאת המכתב מיום 18/2/2007 המעידה כי התובעת ידעה על המכתב מיום 23/1/2007. הנתבע מוסיף שלא יתכן שהתובעת לא היתה מודעת לקיום החוב לאור הקיזוז שנעשה בקצבאות הילדים (לפי תעודת עובד ציבור מחודש 02/2007 עד 10/2010 לא ברציפות וקיזוזים נוספים בשנת 2010 ו-2011).

לגופו של ענין טוען הנתבע כי דיווחיה של התובעת בזמן אמת אינם תואמים את האמור בכתב תביעה, בתצהירה ובעדותה. הנתבע מציג את דוח החקירה מיום 20/11/2006 החתום על ידי התובעת (נ/3) ובו מסרה כי היא מתגוררת בשכירות בדירה עם הבעל והילדים מזה 3 שנים, וכי הבעל עובד בעבודות מזדמנות ומרוויח כ-2,400-2,500 ₪ לחודש. בהתאם לדיווח זה עודכנו הכנסות בעלה של התובעת ולפיכך הופחתה זכאותה להבטחת הכנסה לתקופה שבין 2001-2004.

5. בקד"מ מיום 6/12/2011 בפני כבוד השופטת ס. דוידוב-מוטולה נקבעה הפלוגתא האם נוצר חוב, ובאיזה שיעור, בגין גמלת ה"ה שניתנה לתובעת לכאורה ביתר בשנים 2001 עד 2004. התובעת טענה כאמור שלא חיה עם בעלה בתקופת זכאותה לה"ה וכי לא ניתן לייחס את השכר עליו העידה לשנים 2001-2004. מנגד עמד הנתבע על טענתו כי בדין נוצר החוב וממילא התיישנה התביעה בגין החוב.

6. ביום 14/2/2012 הגישה התובעת תצהיר עדות ראשית.

ביום 29/2/2012 הגיש הנתבע תעודת עובד ציבור (הגב' בר מימון עפרה; "ע"צ").

ביום 3/6/2012 הדיון נדחה בשל העדר מתורגמן.

ביום 6/1/2013 נשמעו בפנינו הוכחות הצדדים.

ביום 20/1/2013 הוגשו סיכומי התובעת.

ביום 6/3/2013 הוגשו סיכומי הנתבע.

7. ולהכרעתנו –

לאחר עיון בכל חומר שלפנינו אנו דוחים את התביעה הן מחמת התיישנות והן לגופו של ענין, כפי שיובהר להלן:

התיישנות

8. כבר נפסק:

"תקנה 1 (ב) לתקנות הביטוח הלאומי (מועדים להגשת תובענות), התש"ל – 1969 קובעת את המועד להגשת תובענה לבית הדין האזורי כנגד החלטת המוסד, כך:

"החליט המוסד בתביעה ונמסרה לתובע הודעה על כך, תוגש תובענה לבית הדין לעבודה תוך ששה חודשים מיום מסירת ההודעה לתובע או מיום תחילתן של תקנות אלה, הכל לפי המאוחר יותר".

בענייננו, מסכת האירועים כפי שפורטה על ידי בית הדין האזורי מעידה על כך שהמערערת ידעה על החלטת הדחיה, וכן על החוב שנוצר בעקבותיה."

(עב"ל (ארצי) 177-10 צהיי יברקו – המוסד לביטוח לאומי).

9. הנתבע הוציא לתובעת שני מכתבים בימים 23/1/2007 ו-18/2/2007. במכתב מיום 23/1/2007 נמסרה לתובעת "הודעה על חוב" בגין תשלומים שלא הגיעו לה עפ"י חוק הבטחת הכנסה, התשמ"א-1980. עוד נאמר במכתב זה כי החוב ינוכה בשיעור של 10% מהגמלאות שתקבל התובעת מהנתבע. כמו כן הובהר כי לתובעת הזכות לערער על ההחלטה בבית הדין לעבודה תוך 6 חודשים.

במכתב מיום 18/2/2007 נאמר:

"בתשובה למסמכים שהמצאת מיום 15/2/2007 לגבי עבודת בעלך הריני להודיעך כי מכתבנו מיום 23/1/2007 בעינו עומד.

בחקירתנו מיום 20/11/2006 הצהרת מפורשות כי בעלך עובד בעבודות מזדמנות והכנסתו לחודש היא כ-2400 ₪ - 2500 ₪.

על החלטנו זו הינך רשאית להגיש ערר בפני בית הדין."

כבר נפסק גם בעב"ל יברקו כי אין המוסד לביטוח לאומי חייב להוציא הודעותיו במשלוח דואר רשום:

"על המוסד לא מוטלת חובה לשלוח את החלטותיו למבוטחים בדואר רשום דווקא, כך שאי הצגת אישור המסירה למכתב אינו מהווה פגם בהתנהלות המוסד לעניין זה."

10. בחקירתה אישרה התובעת כי תיבת הדואר הרשומה על גבי המכתבים היא אכן שלה (ר' עמ' 12 לפרוטוקול מיום 6/1/2013 ש' 12).

כאשר נשאלה התובעת אם קיבלה את המכתבים טענה שאינה זוכרת (שם, ש' 24-31):

ש. את המכתב מ- 18/2/2007 את המכתב הזה את קיבלת?

ת. אני זוכרת מה קיבלתי מה לא קיבלתי?

ש. תקראי את המכתב בבקשה (ע"י מתורגמן)

ת. אינני זוכרת אם קיבלתי את זה או לא.

ש. המכתב הזה מ 23/1/2007?

ת. לא קיבלתי את זה ואם היה לי חוב כזה כי אני לא עובדת אז היו שולחים לי שאני חייבת, אני הייתי הולכת לביטוח לאומי והם היו מקזזים את זה מקצבת הילדים. לא קיבלתי את המכתב.

מנוסח המכתב מיום 18/2/2007 נראה כי התובעת ידעה על המכתב מיום 23/1/2007 שכן כיצד ניתן להסביר את הגעתה לסניף הנתבע מספר ימים לאחר הוצאותו והצגת המסמכים?? קשה להניח שהיתה זו אך יד המקרה. ומכל מקום, התובעת לא כך טענה. כאשר נשאלה התובעת על התלושים שהוגשו לנתבע השיבה (שם, ש' 14-23):

ש. זה נכון שאחרי החקירה הזאת את המצאת לביטוח הלאומי תלושי שכר של בעלך?

ת. אני לא שלחתי, אני זוכרת היה רכב עומד ליד שער הבית ושאל אותי בשביל מי הרכב ועניתי הרכב של בת אחותי, הוא ביקש ממני רשיון של הרכב, ניירות של הבנות שלומדות בגן זה מה שאני זוכרת שהעברתי.

ש. תלושי שכר את לא זוכרת שהעברת?

ת. אולי בעלי עבר בגלל שהוא רוצה אישור התייצבות שם, אולי הוא עבר שם ומסר אותם.

ש. אני מפנה אותך לסעיף 27 לתצהיר ואת אמרת שהחוקר ביקש ממך להעביר מסמכים ואת עשית את זה ועד החקירה לא עבדת אז לא יכול להיות שזה תלושים שלך? הוגש וסומן נ/4.

ת. אולי."

עדות התובעת אינה עקבית, ואין בידינו לקבלה. האמור בסעיפים 27-29 לתצהירה מנוגד לעדותה. שוכנענו כי התובעת קיבלה את מכתבי הנתבע (בודאי את המכתב הראשון מיום 23/1/2007), שבעקבותיו הגישה מסמכים נוספים, וממילא, ידעה על היווצרות החוב.

כך אדם הנסמך על קצבאות שיהא מודע לקיזוז המבוצע על ידי המוסד מקצבאות להן הוא זכאי (ובענייננו, קצבת הילדים).

אף התובעת טענה כי אם היה לה חוב היו מקזזים לה מקצבת ילדים – והרי כך, בדיוק נעשה (ראה תע"צ). התובעת אף לא יכלה "להניח" כי מקזזים לה ד"ב – ומכל מקום, לא הציגה ביסוס להנחה זו.

אין לשכוח גם כי רק בעקבות החקירה – לראשונה – עלה כי בן הזוג-הבעל עובד, ואין בפנינו טענה (ודאי לא ראייה) כי התובעת התייצבה מיזמתה אצל הנתבע, לדווח כי בעלה עובד וכי יש הכנסה...

11. מקובלת עלינו גם טענת הנתבע בדבר הקושי הרב הטמון בבדיקת נסיבות עובדתיות שהתקיימו בתקופה שבין 2001-2004.

12. הנה כי כן – אין יכול להיות חולק כי התביעה בהתייחס למכתבי הדחייה מ-2007 ראויה לדחייה בשל התיישנות בהגשתה לבית הדין.

התביעה לגופא

13. מצאנו כי יש לדחות את התביעה גם לגופו של ענין:

החוב נוצר עקב עדכוני משכורת ומידע, שנמסרו על ידה בחקירה, ממנה עלה כי לא דיווחה על הכנסות בעלה בזמן אמת. הדבר משפיע על תנאי זכאותה ולפיכך, קיבלה תשלומים מהנתבע שלא כדין. רק בשנת 2006 בחקירתה, הוברר כי בעלה השתכר (עפ"י התלושים שהוצגו בשנים 2001-2002 ולפי דבריה 3 שנים, כאשר עפ"י חוק מחויבת היא לעדכן על כל שינוי בהכנסותיה (כולל הכנסות בעלה) כמצוין במפורש על טפסי התביעה עליהם חתמה.

14. כשם שעל המדינה להבטיח קיום הוגן לתושביה, הרי שעל המבקש קצבה מהמל"ל חלה החובה לציין עובדות אמת בלבד ולמסור כל מידע רלוונטי בזמן אמת.

חוק הבטחת הכנסה מטיל על המבוטח חובות גילוי ומסירת מידע. מבוטח שנמנע מלהעביר את כל המידע הנוגע לתביעתו חשוף לשלילת הגמלה, הפסקתה או הפחתתה. סעיף 20 לחוק אף קובע כי על מבוטח להודיע מיוזמתו על כל שינוי שעשוי להשפיע על זכאותו. כבר נפסק כי על מקבל הגמלה מהמוסד לביטוח לאומי והמוסד עצמו חלות חובות הדדיות של הגינות ותום לב וכן חובת גילוי מוגברת [עב"ל 1381/01 ויולטה אולחובוק – המוסד לביטוח לאומי, ניתן ביום 9.2.04].

בענייננו, התובעת לא המציאה לנתבע את המידע המבוקש בתקופה הרלוונטית אלא באקראי לאחר שנסתיימה תקופת הזכאות. התנהלות זו של התובעת מנוגדת באופן ברור להוראות סעיפים 19-20 לחוק הבטחת הכנסה, ואף נגועה בחוסר תום לב.

15. חוסר תום הלב של התובעת לא מתמצה לטעמנו רק באי המצאת מידע מלא על ההכנסות בזמן אמת, וגם לא רק לאור טענת התובעת שלא קיבלה את המכתב מיום 23/1/2007 כשביום 15/2/2007 נמסרו "לפתע" מסמכים בסניף הנתבע. חוסר תום הלב של התובעת מוצא ביטויו גם בעדותה וגרסאותיה השונות לענין חייה המשותפים עם בעלה.

16. התובעת ניסתה לטעון שבכל מקרה היתה זכאית להבטחת הכנסה בתקופה שבין 2001

ל-2004, כיון שממילא בעלה לא השתתף בהוצאות הבית, היה נעדר לתקופות ארוכות.

הנתבע מצביע ובצדק על הסתירות העולות מדיווחי התובעת. כך למשל בתביעה להבטחת הכנסה שהגישה התובעת בחודש 8/2001 טענה היא כי בעלה נמצא איתה והם מתגוררים יחד (נ/1). בתביעה להבטחת הכנסה מחודש 5/2010 מציינת התובעת כי היא פרודה מיום 9/4/2009 (ת/1). ב"טופס הצהרה על נפרדות" (ת/4) מצוין כי הבעל עזב את הבית "בערך ב- 4/2009".

והנה, חרף האמור – מצהירה התובעת כי בכל הזמנים שקיבלה הבטחת הכנסה לא התגוררה עם בעלה (ר' תצהיר עדות ראשית וכן ת/11).

בעדותה מסרה התובעת שמיום שהתחתנו עד 2009 היה "בא והולך" (עמ' 7 לפרוטוקול ש' 10). ואולם, טענת התובעת שבעלה היה "בא והולך" אין בה כדי ליישב את הפער בין הצהרתה מחד כי הם גרים ביחד (תביעתה להבטחת הכנסה, המידע שמסרה בחקירה מיום 20/11/2006 ועוד) ומאידך, כי למעשה לא התגוררה עם בעלה ואף היתה בפועל נפרדת (כתב התביעה המתוקן, תצהיר עדות ראשית, פנייתה לועדה למחיקת חובות).

כשנשאלה התובעת עד מתי התגוררה עם בעלה ענתה כך (עמ' 10 לפרוטוקול ש' 1-8):

" ש. ממתי את אומרת שהוא לא גר איתך בבית היום מתי את אומרת היום?

ת. כבר שנתיים וחצי אני לא מחדשת לו אישור אז אין לו אישור.

ש. ממתי הוא לא גר איתך?!

ת. אני לא זוכרת את התאריכים אבל היה ביני ובינו בית משפט ב 2010.

ש. מה היה ב-2010?

ת. כן.

ש. מתי?

ת. בחודש אוקטובר נובמבר לא זוכרת. אני זוכרת ב 04 לא זוכרת חודש."

גם היום, מועד כתיבת פסק הדין, לא ברורה עדיין לבית הדין מהי גרסת התובעת בנוגע לתקופת המגורים המשותפים: מתי גרו ביחד ומתי נפרדו. תשובות התובעת אינן נהירות, מתחמקות ועומדות בסתירה להצהרותיה, כפי שנמסרו לנתבע לאורך הדרך.

לא זו בלבד שיש ממש בטענת הנתבע לפיה הגרסה העובדתית שמסרה התובעת באשר למועד הפרידה השתנתה במקביל לפניה לבית הדין בענין החוב, אלא שגם בתוך ההליך עצמו לא העמידה התובעת גרסה סדורה ועקבית בענין חייה המשותפים עם בעלה, ובכלל.

17. בזאת לא מסתיימים הקשיים והמהמורות בעדות התובעת ובכתבי טענותיה. בחקירה מסרה כי בעלה משתכר כשלוש שנים. בפנייתה לועדה לביטול חובות (ת/11) מסרה כי באמירה זו כוונתה היתה רק לאותה שנה, קרי: 2006. לעומת זאת בעדותה (ר' עמ' 12 לפרוטוקול מיום 6/1/2013 ש' 6-13) מסרה כך:

" ש. 3 שנים הוא מפרנס אותך ב-2500 ₪?

ת. מה שדיברתי על 2006, כשהיה אצלי בבית כשהיה לי האירוע התאונה הוא היה לוקח את הבנות אחת במעון ואחת בגן ויוצא לעבוד אז היה עוזר לי.

ש. ממתי זה היה?

ת. 2004-2005 מיום האירוע. "

18. שוב נמצאת התובעת משנה גרסאות ומוסרת כמו במכוון תשובות מתחמקות, ולא התרשמנו שהמדובר במחסום השפה. הדבר מעלה ספקות בנוגע למהימנותה, חשש המתחזק גם לאור עדותה ביחס לחתימותיה (ר' עמ' 7 לפרוטוקול, ש' 1-2, 12-19; בעת עדותה ציינו בפנינו כי התובעת מבינה עברית).

19. לסיכום, גם אם נניח שהתובעת לא ידעה על קיום החוב והגישה מסמכים לנתבע רק בעקבות חקירתה וללא קשר למכתבי הנתבע – הרי שדי בעובדה שלא מסרה את המידע הדרוש בזמן אמת כדי לקבוע שהנתבע זכאי לנכות את הסכומים שקיבלה התובעת שלא כדין.

יתירה מכך: עדותה הפתלתלה של התובעת, חוסר העקביות בגרסאותיה והפערים במידע שמסרה מצביעים על חוסר תום לב וכפי שציינו עולים גם ספקות באשר למהימנותה. גם בזאת בלבד די כדי לקבוע שהנתבע זכאי לנכות את הסכומים שהתקבלו ביתר.

20. הנתבע זכאי לנכות את הסכומים שקיבלה התובעת שלא כדין, בהתאם לסעיף 315 לחוק הביטוח הלאומי החל בענייננו מכוח סעיף 23 לחוק הבטחת ההכנסה ולפיו:

"315. שילם המוסד, בטעות או שלא כדין, גמלת כסף או תשלום אחר לפי חוק זה או לפי כל דין אחר, יחולו הוראות אלה:

(1) המוסד רשאי לנכות את הסכומים ששילם כאמור מכל תשלום שיגיע ממנו, בין בבת אחת ובין בשיעורים, כפי שייראה למוסד, בהתחשב במצבו של מקבל התשלום ובנסיבות הענין;

(2) המוסד רשאי לתבוע החזרת כל סכום ששילם, בטעות או שלא כדין, אם מקבל התשלום נהג בקבלת התשלום שלא בתום לב;

(3) המוסד רשאי לנכות או לתבוע את הסכומים ששילם כאמור, בצירוף תוספת לפי שיעור עליית המדד שפורסם לאחרונה לפני יום החזר התשלום בפועל לעומת המדד שפורסם לאחרונה לפני המועד שבו שולם הסכום בטעות או שלא כדין;

(4) סכום שנוכה או שנתקבל לפי סעיף זה שלא לטובת המוסד, יעבירו המוסד למי שנושא במימון התשלום."

(ההדגשות הוספו).

21. כאמור, בענייננו מצאנו כי התובעת קיבלה מהנתבע קצבה שלא כדין ואף נהגה בחוסר תום לב. על כן בדין נוצר חובה של התובעת אצל הנתבע, ולפיכך רשאי הוא לנכות החוב בהתאם לסעיף 315 לחוק הביטוח הלאומי. אשר על כן – התביעה נדחית.

22. על אף התנהלות התובעת אין צו להוצאות מתוך התחשבות במצבה והיותה נתמכת בקצבת הבטחת הכנסה.

ניתן היום, י"ב סיון תשע"ג, (21 מאי 2013), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.

נחתם ע"י נ.צ. ביום 21.5.13.