האם הרכב בו ארעה לנפגע, יעקב שטיינברג, תאונת דרכים ב"שירות מעבידו" ביום 8.8.03, הינו רכב המצוי בבעלות הנפגע חרף היותו רשום בבעלות אימו, אם לאו?

זוהי השאלה הצריכה הכרעה כאן שכן באם מדובר ברכב בבעלות הנפגע, אין התובע זכאי לחזור אל הנתבעת בגין תגמולי הביטוח ששילם לנפגע, ומנגד, באם הרכב אינו בבעלות הנפגע, הרי שקמה זכות שיבוב לתובע כלפי הנתבעת, כמבטחת הרכב.

אין מחלוקת בין הצדדים כי בהתאם להלכה הפסוקה הנטל לסתור את החזקה הראייתית העולה מרישום הבעלות במשרד הרישוי מוטל על הנתבעת (ראו דברי ב"כ הצדדים בדיון מיום 1.5.13).

העובדות הנדרשות להכרעה במחלוקת

1. ביום 8.8.03 ארעה למר שטיינברג (להלן: "הנפגע") תאונת דרכים במסגרת עבודתו, זאת בהיותו נוהג ברכב מ.ר. 9281727 (להלן: "הרכב").

2. התאונה הוכרה כ"תאונת עבודה" והתובע שילם לנפגע תגמולים בגינה בסך של 102,715 ₪ (קרן).

3. הרכב היה רשום במשרד הרישוי בבעלותו אימו של הנפגע, גב' רבקה שטיינברג (להלן: "אם הנפגע"), זאת החל מיום 10.7.03.

4. גם תעודת הביטוח שהוצאה לרכב אצל הנתבעת הונפקה על שם אם הנפגע.

5. אם הנפגע, שהינה בת למעלה מ-80 כיום, היתה בזמנים הרלבנטיים, ושנים ארוכות לפני כן, עיוורת (100% נכות) ולא החזיקה מעולם ברשיון נהיגה.

6. אם הנפגע מתגוררת עם הנפגע, אשר הוא המטפל בה ודואג לעניינה (נ/1, עמ' 7 שורה 19). כספי השכרת דירת האם משמשים לתשלום הוצאות הטיפול באם (עמ' 7 שורות 20-21).

7. הנפגע הוא שרכש את הרכב ושילם עבורו במזומן. הנפגע הוא שטיפל בכל ענייני הרכב לרבות תיקונים, תדלוק וטיפול בתגמולי ביטוח בעקבות תאונה (בגין רכב קודם שהיה אף הוא רשום על שם האם)) (עמ' 7 שורות 1, 10-11, 14-15). אמנם הנפגע בעדותו לא זכר מי שילם עבור הביטוח של הרכב (עמ' 7 שורות 7-8) אולם לאור מכלול העדות סביר יותר להניח (בניגוד לטענת התובע) כי הנפגע הוא שביצע את התשלום, מאותה כספים "משותפים" לו ולאמו, שלא היתה כל הפרדה לגביהם (כמפורט בסעיף 8 להלן).

הרכב שימש לנפגע במועדים הרלבנטיים לצורך הגעתו למקום עבודתו (ראה עדות המעביד עמ' 5 שורות 14-15). אמנם המעביד לא יכול היה לציין שהגיע בכל יום עם אותו הרכב, אולם ציין כי תמיד הגיע ברכב פרטי ולא בתחבורה ציבורית (שם בשורה 19).

8. הרכב נרכש על ידי הנפגע בין היתר לצורך הסעת אימו וזאת בכדי לחסוך בהוצאות בגין אמבולנס או מונית (עמ' 7 שורות 24-25). אמנם הנפגע טען בעדותו הראשית כי הרכב שימש בעיקר לצורך הסעת האם (עמ' 6 שורה 11), אולם אמירה זו נסתרת מן העובדות, שיפורטו להלן, כי הרכב שימש אותו לצרכי עבודתו ואף שימש את בנו, וכי באותה העת לא היה בבעלותו רכב אחר (ראה סעיף 11 להלן).

9. במועדים הרלבנטיים לא היתה כל הפרדה של ממש בין הכספים השייכים לאם הנפגע או לנפגע שכן הנפגע ניהל את כספי האם ולא הפריד בין הוצאותיו לבין הוצאותיה (עמ' 7 שורות 6-10, ושורות 28-32). ברשות האם לא היו כספים "משלה" (עמ' 7 שורה 6), בין היתר מאחר ונתנה לנפגע, בחייה, סך של מליון ₪ זאת בתנאי שידאג לה במהלך חייה (עמ' 7 שורות 2-3).

10. הרכב נרשם על ידי הנפגע, באמצעות יפוי כוח שבידיו (עמ' 7 שורה 5), על שם אם הנפגע על מנת לחסוך באגרת רישוי (עמ' 6 שורה 21, לענין האגרה) ו"להנות" מתו נכה לו זכאית האם בשל נכותה.

הנפגע הצהיר במהלך עדותו שגם במועדים אחרים, בהם היה ברשותו יותר מרכב אחד, הוא רשם אחד מהם על שם אימו על מנת לחסוך בתשלום האגרה (עמ' 7 שורות 26-27) וכך בכוונתו להמשיך ולנהוג (כל עוד אימו בחיים...).

מרישומי משרד הרישוי אכן עולה כי קודם לרישום הבעלות ברכב נשוא התביעה, נרשם על שם אם הנפגע רכב מסוג מיצובישי, מ.ר. 3819402 (להלן: ""המיצובישי") וזאת החל משנת 1999 ועד אשר נגרם לו אובדן גמור בשנת 2007. כן נרשם על שמה רכב אחר בשנת 2006 (נ/4). (בגין רכבים אלו הופק תו נכה – נ/5).

מנתונים אלו עולה לכאורה כי במועד התאונה היו רשומים על שם האם שני רכבים (הרכב נשוא התאונה והמיצובישי).

11. מרישומי משרד הרישוי עולה עוד שאכן בתקופות שונות היו רשומים רכבים על שם הנפגע, במקביל לרישום רכב אחר על שם אימו, אולם במועד הרלבנטי לארוע התאונה, שנת 2003, לא היה רשום על שם הנפגע רכב, שכן רכבים נוספים שנרשמו על שמו קודם לארוע התאונה, הועברה בעלותו בהם קודם לארוע התאונה (האחרון בהם הועברה בו בעלות בחודש 9/02) (ראה נ/2 וכן נ/12-נ/17).

האם לנוכח עובדות אלו יש לקבוע שהנתבעת עמדה בנטל המוטל עליה להוכיח כי חרף רישום הבעלות ע"ש עם הנפגע, הרכב הינו למעשה בבעלותו הקניינית של הנפגע?

12. אין מחלוקת בין הצדדים כי על פי ההלכה הפסוקה כפי שזו נקבעה ברע"א 7161/08 המוסד לביטוח לאומי נ' הראל חברה לביטוח בע"מ ואח' (2.6.11), שאלת הבעלות ברכב לצורך יישום הוראת סעיף 4(א) להסכם רב השנים בין הצדדים, תוכרע עפ"י "הבעלות הקניינית" ולא על בסיס הרישום במשרד הרישוי, וזאת בשל אופיו הדקלרטיבי (ולא הקונסטיטוטיבי) של רישום זה. עוד אין מחלוקת כי הרישום במשרד הרישוי הינו "בעל ערך ראייתי של ממש" כפי שנקבע ע"י כב' המשנה לנשיאה ריבלין שם (סעיף 5 לפסק הדין).

כפי שהוסכם, ולאור ההלכה הפסוקה, גם אין מחלוקת שהנטל לסתור את הרישום, ולהוכיח כי חרף האמור בו, הרכב מצוי בבעלות הנפגע עצמו, מוטל על הנתבעת.

13. בחינת מכלול הנסיבות כפי שאלו התבררו מהראיות שהובאו בפני, מעלה לדעתי מסקנה חד-משמעית כי הנתבעת עמדה בנטל המוטל עליה, במאזן הסתברויות, להוכיח שהרישום אינו משקף את הבעלות הקניינית ברכב, שכן שוכנעתי כי הבעלות ברכב היתה של הנפגע, או לכל הפחות, בעלות משותפת שלו ושל אימו.

אני סבורה כי צודקת הנתבעת שהרישום על שם האם נועד לקבל הטבות להן היא זכאית כנכה (מבלי שאחווה דעה באם יש פסול בכך כפי שטענה הנתבעת), אולם בכך בלבד אין כדי לקבוע שהרכב איננו בבעלותה. אלא שבמקרה שבפני שוכנעתי כי הנפגע היה בעלת השליטה המלאה ברכב ומעבר להחזקה והשימוש השוטפים בו, הוא גם היה בעל הזכות לעשות שינוי בזכויות הקנייניות ולמכור אותו שכן קבלת יפוי כוח מאימו לצורך זה היה ענין פורמלי בלבד, וממכלול הנסיבות ברור כי האם מעולם לא הערימה קושי כלשהו על הנפגע (באם בכלל ידעה אודות הפעולות הנעשות על ידו...) לעשות כל פעולה נדרשת ביחס לרכב הרשום על שמה, ומשכך גם לא היתה סיבה שתעשה כן ביחס לרכב נשוא התביעה.

14. הנסיבות המרכזיות המעידות על כך שהרכב אינו בבעלותה הקניינית הינן שתיים:

הראשונה, כי הרכב, אשר נרכש על ידו במזומן (כך שאין כל אפשרות לעקבו מה מקור הכסף) נועד לשמש בעיקר את צרכיו של הנפגע, ובעיקר לשמשו בכדי להגיע למקום עבודתו על בסיס יומיומי. על אף שהמעביד לא יכול היה להתחייב כי הרכב נשוא התביעה שימש את הנפגע בכל יום ביומו (שכן לא היה באפשרותו לשלול אפשרות כי הגיע עם רכב אחר באיזה מהימים) הרי שלנוכח העובדה כי בבעלות הנפגע לא היה באותה העת רכב אחר, המסקנה הברורה והסבירה יותר, הינה כי אכן הנפגע עשה ברכב שימוש יומיומי לצורך פרנסתו.

השניה, התובע לא הוכיח קיומה של הפרדה רכושית בין רכוש הנפגע לרכוש אימו, ולמעשה עלה מעדותו של הנפגע כי הפרדה כזו איננה קיימת כלל. הנפגע אישר כי הוא המטפל בכל עניניה של האם וכי בחשבונה היא לא קיימים כספים כלשהם. אמנם נטען על ידו כי אימו העבירה לו סכום כסף משמעותי בחייה על מנת שידאג לכל מחסורה, אולם מעדותו עולה למעשה כי הוא חופשי לחלוטין לעשות בכספים אלו כרצונו, והם למעשה כספים "על חשבון" ירושתו העתידית, ואין הוא יכול לציין שמתוך כספים אלו רכש את הרכב (עמ' 7 שורה 31-32).

העובדה שהרכב משמש גם לצרכי האם (אם כי לא הוכח באיזה היקף בהתחשב בכך שהוא שימש את הנפגע ברוב שעות היום) אין בה כדי ליצור את אותה זיקת בעלות בין האם לבין הרכב, שכן גם שימוש זה היה תלוי לחלוטין ביכולתו של הנפגע לפנות את הרכב לצורך זה, ולמעשה ברצונו הטוב של הנפגע, אשר ארשה לעצמי להעיר כי בהחלט התרשמתי שמדובר בבן מסור מאוד.

בהעדר הפרדה רכושית כזו, ובהעדר נתונים מהם ניתן ללמוד כי את הכספים ששימשו את הנפגע לרכישת הרכב אכן ניתן "לצבוע" ככספי האם, אינני סבורה כי יש מקום לקבוע שהרישום משקף את הבעלות הקניינית.

15. באשר לאי העדת אם הנפגע בהליך בפני אין מקום לזקוף זאת לחובת הנתבעת שכן זו פעלה לזימונה אולם עקב מצבה הרפואי הקשה כפי שזה פורט במכתב הנפגע מיום 13.10.13, פטרתי אותה מהתיצבות. ראוי לציין כי במכתב זה טען הנפגע כי האם חולה, אינה עצמאית ומטופלת ע"י מטפל צמוד, ואף סובלת מפגיעה בזכרון בשל ארוע מוחי, ולפיכך לא ראיתי כל טעם בהעדתה בפני.

16. כל אחד מהצדדים התיחס למקרים שנדונו בפסיקה והתומכים, לטענתם, בעמדתם, אולם אקדים ואומר, כפי שאין מחלוקת למעשה, כי כל מקרה נדון לנסיבותיו ולא מצאתי כי קיימת זהות מלאה בין הנתונים שנקבעו בכל מקרה אליו הפנה התובע, לבין אלו שהובאו בפני.

כך למשל לא מצאתי כי הענין שנדון בע"א (י-ם) 2117/08 המוסד לביטוח לאומי נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ (26.6.08) תומך כהוא זה בטענות התובע בפני, שכן שם דובר על מקרה בו מלבד העברת השימוש לידי הנפגע למשך שנתיים ורישומו כמבוטח בפוליסה, לא היו ראיות נוספות כלשהן המעידות על כך שהבעלות הקניינית ברכב הועברה מידי האב (ששם נקבע כי רכש אותו בעצמו!) לידי הנפגע.

כך גם הנסיבות בשנדונו בת.א. (י-ם) המוסד לביטוח לאומי נ' שמג"ד ואח' (30.6.09) שונות לחלוטין מעלו שהתבררו בפני שכן שם נקבע עובדתית כי הקטנוע המעורב בתאונה נרכש על ידי הורי הנפגע, מכספם, על מנת לשמש בעסקי המכבסות שניהלו. מכאן הסיק בית המשפט כי העובדה שההורים נתנו לנפגע "אפשרות חלקית להשתמש בקטנוע", אין בה להביא לסתירת החזקה הנוצרת מהרישום כי הקטנוע בבעלות ההורים.

17. גם בדברים המצוטטים ע"י ב"כ התובע מת.א. (י-ם) 7928/07 המוסד לביטוח לאומי נ' קרנית (29.6.10) אין בהם לסייע לו בענין שבפני שכן שם דובר במקרה שונה לחלוטין מהמקרה שנדון בפני. המקרה שם עסק ברכב שנמכר למעביד הנפגע, עסקת המכר לא הושלמה, ולא ניתן היה לקבוע באם השלמתה היתה מביאה לרישומו על שם החברה המעבידה. בנוסף לא הוכח שם שהרכב נרשם כ"נכס" של החברה המעבידה ולא הוכח כי החברה המעבידה (להבדיל מאנשים שונים שהיו מעורבים בענין) היא שנשאה במלוא העלויות של החזקת ותפעול הרכב.

אמנם נקבע שם, והדבר אינו במחלוקת בין הצדדים כאן, כי שאלת ההחזקה והשימוש בפועל ברכב איננה יכולה, לבדה, להכריע את שאלת הבעלות, שכן בנוסף נדרש ש"תהא לבעלים של המטלטלין גם זכות לעשות בהם כל דבר וכל עסקה". דברים אלו מתאימים "ככפפה ליד" לענין שבפני, שכן לאור מכלול הנסיבות כפי שהוכחו בפני, אין ספק כי לנפגע כאן היתה הזכות לעשות ברכב כל דבר וכל עסקה, גם באם הדבר היה כרוך בחתימת האם על יפוי כוח לצורך זה (חתימה שלא היתה מותנית בתנאי כלשהו וברור לחלוטין כי היתה נעשית, לאור מערכת היחסים כפי שתוארה, לבקשת הנפגע).

18. מעט מוקשית יותר הינה הפנית התובע לפסק הדין שניתן בע"א (ת"א) 59602-12-12 המוסד לביטוח לאומי נ' כלל חברה לביטוח בע"מ ואח' (24.2.14) אשר ערעור עליו נדחה ברע"א 2424/14 (11.8.14), מהטעם היחיד שדובר על ערעור בגלגול שלישי שלא היה מקום להגישו בהיותו נוגע לענין עובדתי פרטני שאין בו כל היבט כללי.

ביהמ"ש המחוזי שם הפך את הכרעת בית משפט השלום ביחס לבעלות במיניבוס בו נהג הנפגע בעת התאונה ונקבע כי הנתבעות שם לא הצליחו להרים את הנטל ולהוכיח כי הבעלות במיניבוס הינה של הנפגע חרף הרישום שלו על שם בנו. אמנם קיימות נקודות דמיון מסויימות בין המקרה שנדון שם לבין זה שנדון לפני, אולם למרות זאת לא מצאתי כי יש באמור בו לשנות את מסקנתי.

בניגוד למפורט שם ביחס לעדות הנפגע ועמדתו (בניגוד להצהרה אחרת שנתן) כי הרכב שייך לבנו, הרי שהנפגע כאן בעדותו בפני לא טען באופן מפורש כי מדובר ברכב השייך לאימו, אלא עדותו בהקשר זה היתה לא חד-משמעית. אמנם נכון כי הוא השתמש בפראזה "רכב של אמא" מספר פעמים, אולם מנגד הוא אישר כי אינו יכול להצביע על מקור הכספים ששימשו לרכישתו (עמ' 7 שורות 31-32) וזאת להבדיל מהמקרה שנדון שם בו הנפגע הצביע מפורשות על מקור הכספים ששימשו לרכישה, שהם כספים שאספו בני המשפחה כדי לעזור לבן.

כמו כן בניגוד לעובדות שנקבעו שם (בערעור) לפיהן המיניבוס נרכש מלכתחילה לשמש את הבן בעבודתו כסטודנט ורק משכוונה זו לא עלתה יפה הוא נתן לאביו הנפגע לעשות בו שימוש, הרי שבמקרה שבפני ברור שמלכתחילה כי לא היתה כל כוונה שהרכב ישמש בעיקר את האם בעצמה, אלא רק להסעה על ידי הנפגע עצמו, וזאת כאשר הוא ובני משפחתו האחרים אינם עושים בו שימוש....

לא ניתן להתעלם גם מהעובדה שבית המשפט שם ייחס משקל לכך שהנתבעות שם לא זימנו את הבן לעדות, נסיבה שבמקרה שבפני, כפי שהוסבר לעיל, לא צריכה להיזקף לחובת הנתבעות.

19. משנאמר כל זאת אין אלא לקבוע כי הנתבעות עמדו בנטל המוטל עליהן לסתור את רישום הרכב על שם האם, והוכח בפני במידה מספקת הנדרשת במאזן ההסתברויות במשפט האזרחי, כי הרכב היה בבעלות הנפגע או לכל הפחות בבעלות משותפת של הנפגע ואימו.

משכך, דין התביעה להידחות תוך חיוב התובע בהוצאות הנתבעת בגין שכ"ט עו"ד בסך של 7,000 ש"ח.

אציין כי לא חייבתי במלוא סכום ההוצאות ההולם את ניהול ההליך ותוצאתו שכן התביעה אכן הוגשה בהסתמך על רישום במשרד הרישוי אשר הסתמכות התובע עליו סבירה, לפחות בשלב ראשוני. מנגד, מהודעות התובע במהלך ניהול ההליך ניתן להיווכח כי טענות הנתבעת ביחס לבעלות הקניינית לא נבדקו ע"י התובע עד ובסמוך למועד הגשת כתב ההגנה (ראה הודעות התובע מיום 8.9.12 ומיום 1.11.12), בחלוף כשנתיים ממועד הגשת התביעה!.

ניתן היום, י"ב סיוון תשע"ה, 30 מאי 2015, בהעדר הצדדים.