1. בפניי תביעה אשר הוגשה ביום 3.8.10 ע"י רוקח ניהול והשקעות בע"מ ועזבון המנוח רפאל אלבז ז"ל על סך של 1,172,382 ₪, כנגד הנתבעים, וזאת בגין הפרת הסכם שכירות של חנות ברח' חרל"פ 2 ברחובות (להלן: "החנות" ו/או "הנכס" ו/או "המושכר") אשר נחתם ביום 7.3.05 (להלן: "ההסכם") בין בעלי החנות באותה עת – מר רפאל אלבז (להלן: "המנוח"), גב' חיה צילה רובינוביץ ועזבון דניאל אביטל ז"ל (ע"י פולט אביטל) (להלן: "הבעלים"), לבין הנתבעים 1-2 (להלן: "הצדדים להסכם").

הנתבעים 3-4 חתמו על הסכם השכירות ועל כתב ערבות בלתי מותנה – נספח להסכם כערבים לכל התחייבויותיהם של השוכרים, נתבעים 1-2, עפ"י ההסכם.

בפתח הדברים יצוין, כי לכל אחד מהבעלים היו 1/3 מן הזכויות בחנות. התביעה הוגשה, במקור, ע"י עזבון המנוח וע"י התובעת 1 – מי שרכשה את זכויותיה של הגב' חיה צילה רובינוביץ בחנות ביום 6.5.08. כתב התביעה תוקן, לאחר שניתן צו ירושה בעניין המנוח, כך שיורשי המנוח נרשמו כתובעים במקום עזבונו (להלן: "תובע 2").

2. בחקירת הנתבע 1 על תצהירו במהלך הדיון בבקשת הרשות להגן מיום 26.12.2010, הודה הנתבע 1, הלכה למעשה, כי מחודש אפריל 2007 ועד לפינוי המושכר בדצמבר 2009, לא שולם למנוח חלקו בדמי השכירות. בהסכמת הצדדים, ניתן כנגד הנתבעים ע"י כבוד הרשמת צבייה גרדשטיין פפקין (כתוארה אז), פסק דין חלקי על סך של 52,265 ₪, לטובת התובע 2, אשר נקבע כי ישולם לידי ב"כ התובעים תוך 14 ימים. בינואר 2011 שולם ע"י הנתבעים סכום של 54,151 ₪ שכנגדו ניתנה להם חשבונית מס כדין (נספח 26 לתצהירו של מר גדי רוקח).

3. להשלמת התמונה יצוין, כי ביום 17.5.2009 הגישו התובעים תביעה לסילוק ידם של הנתבעים 1-2 מהמושכר (ת.א (רחובות) 1507/09). בד בבד, הגישו התובעים בקשה לפיצול סעדים על מנת שיתאפשר להם להגיש תביעה כספית נפרדת. ביהמ"ש נעתר לבקשה לפיצול סעדים (החלטת כב' השופטת נילי קוצר מיום 17.5.09).

בדיון שהתקיים בתביעה לסילוק יד, ביום 12.11.09, בפני כב' הרשמת יוכבד גרינוולד (כתוארה אז) ניתן פסק-דין בהסכמת הצדדים לפינוי המושכר עד ליום 12.12.09 (להלן: "פסק הדין של הפינוי").

4. ניסיונות להביא הצדדים לידי סיום המחלוקת בפשרה לא צלחו, ואף לאחר שמיעת ההוכחות והסיכומים הועברה לצדדים הצעה אולם בהודעה משותפת, הודיעו הצדדים כי לא הצליחו להסדיר המחלוקת שביניהם על דרך הפשרה.

טענות התובעים

5. ביום 7.3.05 נחתם, כאמור, הסכם שכירות, לפיו שכרו הנתבעים 1-2 חנות ברח' חרל"פ 2 ברחובות ממי שהיו בעליה באותה עת - המנוח, הגב' צילה רובינוביץ ועזבון המנוח דניאל אביטל ז"ל, באמצעות פולט אביטל, וזאת על מנת להפעיל בחנות מספרה.

הנתבעים 3-4 חתמו, כאמור, על כתב ערבות בלתי מותנה להסכם השכירות.

6. התובעים טוענים, כי הנתבעים 1-2 הפרו את הסכם השכירות, הפרה יסודית ומתמשכת שהחלה, לטענתם, מיד עם חתימת ההסכם בחודש מרץ 2005 ועד לפינוי המושכר בחודש דצמבר 2009, וזאת כמפורט להלן: אי המצאת שטרי בטחון בניגוד לסעיף 9.1 להסכם, אי ביטוח המושכר בניגוד לסעיף 8.1 להסכם, השכרת חלק מהמושכר לפדיקוריסטית בניגוד להוראת סעיף 10.1 להסכם, אי מסירת שש המחאות להבטחת תשלום חובות מים וחשמל בניגוד להוראת סעיף 7.2 להסכם, אי תשלום דמי שכירות עבור 3 חודשים מראש ואי הוספת 5% כעדכון לדמי השכירות בניגוד לסעיף 7.4 להסכם ובניגוד לסעיף 7.3 להסכם, אי מתן הודעה על הארכת הסכם השכירות כנדרש בסעיף 6.3 להסכם ואי פינוי המושכר בהתאם להוראות סעיף 14.10 להסכם והפסקה מוחלטת של תשלום דמי השכירות למנוח מאפריל 2007 ועד למועד הפינוי.

7. בגין ההפרות המפורטות לעיל, טוענים התובעים, כי הם זכאים לסעדים כספיים בהתאם להסכם השכירות שסכומם נכון ליום הגשת התביעה כדלקמן:

א. בגין אי תשלום דמי השכירות למנוח – זכאי התובע 2 לתשלום דמי השכירות בגין כל התקופה שבה לא שולמו לו דמי השכירות קרי; מאפריל 2007 ועד אמצע דצמבר 2009, כאשר החוב נושא הצמדה וריבית של 5% לחודש – סעיף 13.1 להסכם ובסך הכל 105,690 ₪. באופן דומה על הנתבעים לשלם לתובעת 1 סכום של 1,643 ₪ בגין איחור בתשלום דמי השכירות בתקופה שתחילתה מועד העברת שליש מהזכויות בנכס לתובעת 1 (6.5.08).

כמו כן, זכאי התובע 2 לתשלום בסך של 66.6$ (1/3 מ- 200$) בגין כל יום של איחור בתשלום – בהתאם לסעיף 13.5 להסכם, וזאת החל מיום 1.4.07 ובסך הכל 701,845 ₪.

ב. בגין אי פינוי הנכס במועד

זכאי כל אחד מהתובעים לסך של 33.3 $ (1/3 מ- 100 $) בגין כל יום שבו החזיקו הנתבעים 1-2 במושכר לאחר המועד שבו היה עליהם לפנותו. לתובע 2 - הזכאות מתחילה ביום 29.6.07 ובסה"כ 225,535 ₪ ולתובעת 1 – מתחילה הזכאות ביום 19.3.09 ומסתיימת ביום 17.12.09 ובסה"כ 50,165 ₪.

ג. בגין הוצאות משפטיות מוסכמות על פי ההסכם

זכאי כל אחד מהתובעים לסכום של 2,500 $ + מע"מ שהינו 11,020 ₪ - בהתאם לסעיף 14.4 להסכם הקובע כי באם יותיר אחריו השוכר חוב כלשהו לאחד מיחידי המשכיר ואף הוגשה נגדו תביעה בגין החוב האמור, ישלם השוכר סכום של 2,500 $ + מע"מ לכל מי שיתבע אותו וזאת בנוסף להוצאות שיפסוק בית המשפט.

ד. בגין הפרת תנאי יסודי בהסכם שלא תוקן ע"י הנתבעים

התובעים טוענים, כי זכאי כל אחד מהם לפיצוי מוסכם ע"ס 5,000 $ בהתאם לסעיף 15.1 להסכם בגין הפרת תנאי יסודי של ההסכם ובסה"כ 22,040 ₪ לכל אחד מהתובעים.

ה. בגין צריכת חשמל ע"י הנתבעים, אשר שולמה ע"י המנוח - סך של 21,384 ₪, בהתאם לסעיפים 12.6 ו- 12.3 להסכם – לתובע 2.

מהסכומים המפורטים לעיל כלפי התובע 2 יש להפחית סך של 54,151 ₪ ששילמו הנתבעים ביום 6.1.11 בהתאם לפסק דין חלקי שלעיל.

טענות הנתבעים

8. הנתבעים 1-2 טוענים, כי שכרו את הנכס, חנות בשטח של 28 מ"ר משלושה בעלים דאז: המנוח, עיזבון דניאל אביטל ז"ל ע"י פולט אביטל וצילה חיה רובינוביץ. עוד טוענים הנתבעים, כי לא היו להם בעיות עם פולט אביטל ו/או עם צילה חיה רובינוביץ, אולם עם המנוח נוצרו בעיות וסכסוכים כבר מראשית הדרך - תחילת תקופת השכירות.

תקופת השכירות (לרבות האופציה) הייתה ל-5 שנים החל מיום 1.4.05 ועד ליום 31.3.10, אך הסתיימה ביום 3.12.09. דמי השכירות נקבעו לסך של 850 $ + מע"מ לפי שער של 4.4 ₪ דהיינו 3,740 ₪ והועלו מידי שנה ב- 5%. בהתאם לתצהירו של הנתבע 1, ביום 12.5.08 פורקה השותפות בינו ובין הנתבע 2 אשר פנה להמשך דרכו.

9. הנתבעים 1-2 טוענים, כי בין שלושת בעליו של המושכר התגלעו סכסוכים קשים, התנהלו הליכים משפטיים כאלה ואחרים וכי הנתבעים נקלעו באל כורחם לסכסוכים אלו.

10. עוד טענו הנתבעים, כי המנוח היה אדם בלתי אמין ובלתי מהימן כפי שקבע ביהמ"ש בהליכים משפטיים אחרים בהם היה מעורב וכי לא ניתנה להם הזדמנות להראות את חוסר מהימנותו ואמינותו בהליך זה הואיל והתביעה הוגשה לאחר שנפטר.

11. לטענת הנתבעים 1-2, התביעה הינה תביעת סרק, קנטרנית וטורדנית. המנוח סירב לקבל את חלקו בדמי השכירות רק לצורך "ניפוח" הסכומים בהפרשי הצמדה וריביות חריגות ומתוך נקמנות הואיל והנתבעים סירבו לשלם לו כספים שלא מגיעים לו וללא חשבוניות וקבלות כדין.

12. לטענת הנתבעים, הסכם השכירות נערך ונוסח ע"י התובעים ו/או מי מהם ונחתם על ידם מבלי שעיינו בו ומבלי שגמרו דעתם ו/או הסכימו לתשלום סכומי הכסף המפורטים בהסכם ובכתב התביעה כפיצויים מוסכמים במקרה של הפרה.

כך או כך, הנתבעים 1-2 טוענים, כי לא הפרו את ההסכם הפרה יסודית ו/או הפרה אחרת. זאת ועוד, הנתבעים 1 ו- 2 היו בני 25 לערך בעת חתימתו של הסכם השכירות והנתבע 3, אבי הנתבע 1, קרא ההסכם ברפרוף והעיר מספר הערות מינוריות.

13. הנתבעים 1-2 טוענים, כי עובר להגשת התביעה, ביום 10.1.10, קיבלו שני מכתבי התראה, האחד מהתובעת 1 והשני מהמנוח, במכתבים אלו נדרש הנתבע 1 לשלם לתובעת 1 סך של 103,602 ₪ וסך של 309,727 ₪ למנוח. מכתבים אלו נענו ע"י הנתבעים באמצעות בא כוחם, עו"ד יהונתן שרעבי, והוצע לתובעים לקבל את סכום החוב, אשר לטענת הנתבעים עמד אותה עת ע"ס של 52,565 ₪ בלבד.

14. עוד טוענים הנתבעים 1-2, כי 1/3 מדמי השכירות שולמו במלואם במהלך כל תקופת החזקתם במושכר לגב' פולט אביטל, ואין לה כל טענה כלפיהם.

1/3 נוסף שולם לתובעת 1 במלואו, לרבות עבור 4 חודשים (12/09 – 3/10) בהם לא החזיק הנתבע 1 במושכר וכי גם עד ליום בו רכשה התובעת 1 את חלקה במושכר מהגב' צילה רובינוביץ שולמו דמי השכירות לגב' רובינוביץ באופן סדיר וקבוע וכי עניינה העיקרי של התביעה ב- 1/3 מדמי השכירות שלא שולמו למנוח עבור תקופה שמחודש 4/07 ועד 12/09.

לטענת הנתבעים, לא נותר חוב כלשהו לחברת החשמל ו/או לרשות המקומית. הנתבעים טוענים, כי התביעה אשר הוגשה נגדם הינה בסכום דמיוני לחלוטין.

15. הנתבע 1 טוען, כי בגין שלושה חודשי השכירות הראשונים שילם למנוח את דמי השכירות במזומן ולא הומצאה לו בגינם חשבונית וכי כבר אז, ויתרו המשכירים על תשלום דמי השכירות לשלושה חודשים מראש ודמי השכירות שולמו מידי חודש בחודשו. הנתבעים מודים, כי לא שילמו למנוח את חלקו (1/3) מדמי השכירות מחודש אפריל 2007 ועד למועד הפינוי, אולם לטענתם, המנוח סירב לקבל את חלקו בדמי השכירות. המנוח הציג עצמו, לטענת הנתבעים, כמייצגם של יתר הבעלים והחליט שהוא אמור לקבל את דמי השכירות במלואם ולחלקם בין המשכירים. הנתבע 1 ביקש לשלם למנוח את חלקו בלבד בדמי השכירות, אולם המנוח סירב לקבלו ו/או דרש כסף במזומן ולא כנגד חשבוניות.

16. לטענת הנתבע 1, גב' צילה רובינוביץ דרשה כי חלקה בדמי השכירות יועבר ישירות אליה שכן המנוח אינו מייצג אותה –נספח ה' לתצהירו של הנתבע 1. עוד טען הנתבע 1, כי גם "השותף השלישי" הודיע לו שהוא מסוכסך עם המנוח וכי מתנהלים ביניהם הליכים משפטיים, ודרש כי הנתבע 1, ישלם לו את חלקו בדמי השכירות באופן ישיר ולא באמצעות המנוח. לראיה טען הנתבע 1, כי מסר לגב' פולט אביטל שיקים בגין דמי השכירות עד ליום 31.3.2010 והיא החזירה לידיו את השיקים מיום 12/09 (מועד הפינוי) ועד 3/10.

17. הנתבע 1 טוען, כי הודיע למנוח שהוא מחלק את דמי השכירות לשלוש ומשלמם ישירות לכל אחד מהבעלים. במשך שנתיים קיבל כל אחד מהבעלים את חלקו בדמי השכירות ללא בעיות ו/או דרישות.

18. החל מחודש אפריל 2007, לטענת הנתבעים, סירב המנוח לקבל את חלקו בדמי השכירות, כאמור, ודרש לקבל לידיו את חלקם של כל השותפים ואף איים על הנתבע 1 והפריע לו בניהול המספרה.

19. הנתבעים טוענים, כי יש לזקוף לחובתו של המנוח את סירובו לקבל את חלקו בדמי השכירות, שכן הפר את חובתו המשפטית להקטין את נזקו.

20. הנתבע 1 טוען, כי אינו חייב בתשלומי החשמל הנטענים ואף הטענה כי לא ביטח את המושכר אינה נכונה שכן המושכר היה מבוטח כל תקופת השכירות כנדרש.

21. הנתבע 1 מוסיף וטוען, כי לאחר פסק הדין שניתן בהסכמה לפינוי המושכר, הוא פינה את המושכר ביום 3.12.09, אולם המנוח סירב לקבל המפתח ולבסוף מסר אותו בלית ברירה לרו"ח רונן ממשרד עו"ד רוקח.

עוד טוען הנתבע 1, כי הוא והנתבע 3 ניסו לסיים את הסכסוך, עובר להגשת התביעה, בסיועו של צד ג' – מר משה חובשווילי. הנתבע 3 העביר למנוח 50,000 ₪ במזומן, 13,000 ₪ יותר מסכום החוב, אך המנוח סירב ליתן חשבונית מס כנגד התשלום ובחלוף שבועיים הודיע כי הוא נכון ליתן קבלה על סך 26,000 ₪ בלבד. בנסיבות אלה, דרש הנתבע 3 לקבל את הכסף ששילם במזומן בחזרה ואכן המנוח השיב לו את הכסף.

משלא הניב הניסיון לסיים הסכסוך פרי, הפקיד הנתבע 3 שיק ע"ס 52,265 ₪ בידי עו"ד יהונתן שרעבי והודיע לתובעים על כך שהשיק הופקד בידיו.

22. אשר לשטרי הביטחון, טוענים הנתבעים 1-2, כי במשך 4 שנים התובעים לא פנו אליהם בעניין זה ואף במעמד חתימת ההסכם לא נדרשו הנתבעים 1-2 להמציא שטרי בטחון.

כך גם לעניין אי מתן ההודעה לגבי מימוש תקופת האופציה, טוענים הנתבעים, כי תקופת השכירות הוארכה ומומשה בפועל והנתבעים המשיכו לשלם את דמי השכירות.

23. הנתבעים 1-2 טוענים, כי לא השכירו חלק מהמושכר לפדיקוריסטית ובתקופות הקצרות בהן עבדה פדיקוריסטית במספרה היא היתה חלק מהעסק ולא שילמה דמי שכירות ו/או דמי שימוש.

24. הנתבעים מכחישים קבלת נספחים ז, ח, ט, ו- י לכתב התביעה (מכתבי התראה). לטענתם, מכתבים אלו לא נשלחו ולא נמסרו להם ומעולם לא התקבלו ע"י הנתבע 1 או הנתבע 2.

דיון והכרעה

25. בטרם אפנה לבירור השאלות השנויות במחלוקת בתיק זה, אתייחס לטענת הנתבע 1, כי היה צעיר במועד חתימת ההסכם וכי הלכה למעשה לא היה מודע להוראותיו והשלכותיו של ההסכם. הנתבע 1 אף טען כי לא עיין בהסכם טרם חתימתו (סעיף 32 לתצהיר הנתבע בבר"ל).

עדותו של הנתבע 1 בעניין זה רצופה סתירות והתחמקויות.

כשנשאל הנתבע 1 האם קיבל לידיו את טיוטת ההסכם ועיין בה לפני שחתם על ההסכם, השיב "עיינו בה" (פרוטוקול עמ' 19 שורה 10).

זאת ועוד, כשנשאל הנתבע 1:

"ש. אני מפנה אותך לנספח 6 לתצהיר התובע. תאשר לי, זה מסמך הערות מ- 24.2.05. האם נכון שהוא נכתב ע"י אביך הנתבע 3?"

השיב:

ת. "אני לא זוכר בדיוק. אני לא הייתי נוכח בזה".

אולם, לאחר מכן העיד הנתבע 1, כי אביו קרא ההסכם והעיר הערות "אבל הוא עדיין לא עו"ד. הוא לא יכול להיכנס לתוך הפרטים" (פרוטוקול עמ' 19 שורות 14-15).

כמו כן, בהמשך העיד:

"ש. הטענה שחתמתם על ההסכם בלי לעיין בו זה לא נכון?

ת. קשה לי לענות על זה... היה לי חבר עו"ד שבדק.

ש. הוא עזר לכם עם ההערות?

ת. כן. (פרוטוקול עמ' 20 שורות 2-19).

הנה כי כן, אף הנתבע 1 בסופו של דבר בחקירתו הנגדית הודה כי קיבל לידיו טיוטה של ההסכם. על ההסכם עבר אביו וגם חבר עו"ד, הם העבירו מסמך של תיקונים והערות – נספח 6 לתצהיר מר רוקח - וכעולה מהראיות הצדדים ניהלו מו"מ טרם כריתת ההסכם. לפיכך, טענת הנתבע 1 בעניין זה נדחית.

26. השאלות המרכזיות הטעונות הכרעה בתיק הן האם הנתבעים 1-2 הפרו את הסכם השכירות ומהם הפיצויים שעל הנתבעים לשלם לתובעים בגין הפרת ההסכם, ככל שייקבע כי הנתבעים 1-2 הפרו את ההסכם.

27. הואיל והתובעים מייחסים לנתבעים 1-2 הפרות רבות ושונות, למען הנוחיות, תידון בנפרד כל הפרה נטענת.

אי תשלום דמי השכירות מאפריל 2007 ועד דצמבר 2009 למנוח

28. הנתבעים 1-2 מודים, כי לא שילמו למנוח את חלקו (1/3) בדמי השכירות החל מחודש אפריל 2007 ועד לדצמבר 2009 וכי רק בינואר 2011 בעקבות ההסכמה שהושגה בבקשת רשות להגן בתיק זה, ניתן פס"ד חלקי והועברו לידי התובע 2 - 54,151 ₪.

29. הנתבעים טוענים, כי המנוח סירב לקבל תשלומים (חלקו בדמי השכירות) וסירב להוציא להם חשבוניות וזאת החל מאפריל 2007 ודרש לקבל לידיו את מלוא דמי השכירות ולא רק את חלקו בדמי השכירות.

30. עוד טוענים הנתבעים, כי נפלו קורבן לסכסוך בין בעלי הנכס וכי לשני הבעלים האחרים בנכס הם שילמו את מלוא דמי השכירות לפי חלקו של כל אחד מהם בנכס ואין לבעלים האחרים במושכר טענות כלפי הנתבעים והדברים מדברים בעד עצמם.

31. גרסת הנתבעים 1-2 לאי תשלום דמי השכירות למנוח אינה עקבית ואינה נתמכת בראיות כלשהן, וזאת כפי שיפורט להלן:

הנתבע 1 העיד "לא שילמנו אבל המנוח סירב לקבל את הכסף. ישבנו איתו כמה פעמים והוא לא רצה לתת חשבונית ואנחנו פחדנו שיקח את הכסף ויגיד לא קיבלתי כלום. יש עדים ואנשים שישבו וראו את זה...". (פרוטוקול עמ' 21 שורות 26-29).

על אף שהנתבע 1 העיד כי היו עדים כאמור, בחרו הנתבעים שלא להביא לעדות ולו עד אחד שיתמוך בגרסתם.

32. הנתבע 1 טען, כאמור, כי המנוח סירב לתת לו חשבוניות. כשאומת הנתבע 1 עם שתי חשבוניות שהוצאו לו בגין דמי השכירות לחודשים אוקטובר-דצמבר 2005 וינואר-מרץ 2006, נספח 18 לתצהיר התובעת, השיב הנתבע 1: "יכול להיות כן, אני גם לא מעורה בתאריכים מדויקים".

זאת ועוד, בניגוד לגרסתו כי המנוח לא רצה ליתן להם חשבוניות, העיד הנתבע 1 בחקירה נגדית בבקשת הרשות להגן:

"ת: אם אני מראש הייתי אמור לשלם כל 3 חודשים אז למה נתתם לי קבלות וחשבוניות? ... אז למה ששילמתי לכם מלכתחילה נתתם לי חשבוניות וקבלות".

פרוטוקול מיום 26.12.10 עמוד 3 שורות 29-31, וכן:

"ש: אני שואל אותך על אסמכתא לאפשר לך לא לשלם 3 חודשים מראש?

ת: יש לי חשבונית ואף פעם לא היתה בעיה עם זה".

(פרוטוקול עמוד 4 שורות 4-5).

33. בהמשך חקירתו הנגדית טען הנתבע 1, כי המנוח דרש לקבל את מלוא דמי השכירות ולא רק את חלקו (1/3). "עקב סכסוך שנוצר ביניהם הוא החליט שהוא לא מוכן שהם יקבלו את חלקם בדמי השכירות. כל המעמד שלנו מולו ומולם היה בתקופות של מלחמות ביניהם". (פרוטוקול עמ' 26 שורות 18-20).

כשנשאל הנתבע 1 כיצד מתיישבת גרסתו זו עם מה שאמר קודם לכן בעדות, קרי, שמיד לאחר התשלום הראשון שילם לכל אחד מבעלי הנכס בנפרד את חלקו בדמי השכירות, השיב: "נכון, אבל קרה פיצוץ ביניהם והוא החליט שהכסף יגיע אליו. היינו קבורים במלחמות ביניהם... הוא החליט שהוא לא מקבל את הכסף עד שהוא לא מקבל הכל, או הכל או שום דבר לא פעם ולא פעמיים, פשוט דרש את הכסף לעצמו".

(פרוטוקול עמ' 26 שורות 24-26).

בחקירתו החוזרת, נשאל הנתבע 1 מתי אמר להם המנוח שהוא רוצה את דמי השכירות במלואם והשיב:

"ת: קודם כל זה היה בהתחלה, אח"כ הבנו שיש סכסוך ויש את כל הבלאגן הזה, אז הוא שוב פעם חזר על זה" (פרוטוקול עמ' 29 שורות 19-20).

34. הנתבע אינו מציין מועדים, אינו מציין מתי אמר לו המנוח את הדברים, אינו מציין כי דרישה זו היתה בצמוד לסירובו של המנוח לקבל את דמי השכירות מאפריל 2007 הגם שנשאל בחקירה חוזרת כמה פעמים בענין זה (פרוטוקול עמ' 29, שורות 15-21).

35. כשנשאל הנתבע, "אם המנוח לא רצה לקבל מכם דמי שכירות במשך 3 שנים למה לא הוצאת אפילו מכתב אחד למנוח שבו אתה אומר אני מנסה לשלם ואתה מסרב ושמחר לא תתבע אותי על פיצויים שאני לא משלם בזמן", השיב הנתבע 1:

"ת: היינו ילדים ולא הבנו".

ולשאלת בית המשפט באותו ענין השיב:

"אין לי תשובה לזה מדוע לא כתבנו שום פתק או מכתב...".

כשנשאל הנתבע 1:

"למה לא שלחת למנוח שיק למוטב בלבד בדואר רשום, עם דמי השכירות ואם הוא היה מסרב לתת לך חשבונית לאחר מכן היית מגיש תלונה לרשויות המס".

השיב: "לא עשיתי את זה" (פרוטוקול עמ' 24 שורות 10-19).

36. הנתבע 1 בעדותו לא התייחס באופן ברור וחד משמעי לסיבת אי תשלום דמי השכירות למנוח החל מאפריל 2007. האם היה זה סירובו של המנוח ליתן לו חשבוניות, האם דרישתו לקבל את דמי השכירות במזומן, האם דרישתו לקבל לידיו את מלוא דמי השכירות ולא את חלקו בלבד? גרסתו של הנתבע לכל הפחות אינה עקבית, אינה חד משמעית ולמעשה לא ניתן ע"י הנתבע הסבר מניח את הדעת לאי תשלום דמי השכירות למנוח ו/או הסדרת תשלומם בדרך כלשהי ו/או אי תיעוד הסירוב בדרך כלשהי.

37. גרסתו של הנתבע 1 אף אינה מתיישבת ואינה סבירה נוכח עדותו בהמשך חקירתו הנגדית: "לאורך כל התקופה שלא שילמנו הוא אמר את הכסף אני לא רוצה, אני אחכה לכם בסוף, בסוף תראו מי זה רפי אלבז... פעם ראשונה הוא אמר לי את זה קצת אחרי שלא הסכים לקבל את הכסף, הוא טען שאם אני לא נותן את הכל לידיים שלו הוא יחכה לי בפינה".

(פרוטוקול עמ' 25 שורות 23-27).

38. הנתבע 1 מעיד כי ידע כבר בסמוך לחודש אפריל 2007 (המועד בו לטענת הנתבע החל המנוח בסירובו לקבל את דמי השכירות), כי המנוח "מחכה לו בסוף", "מחכה לו בפינה" ולמרות זאת בחר שלא לעשות דבר, כך המשיך במשך שנים שלא לשלם למנוח את דמי השכירות אך גם לא טרח לשלוח למנוח אפילו מכתב אחד, לכתוב לו פתק, לפנות ולהתייעץ עם עו"ד, להפקיד את הכסף במקום מסוים ולהודיע למנוח על כך ועוד כהנה וכהנה אפשרויות שהנתבע לא נקט באף אחת מהן.

39. גם טענת הנתבעים בעניין ניסיונות להגיע לפשרה עם המנוח, רצופה בסתירות ואינה מתיישבת עם הראיות. הנתבע מצהיר ומעיד כי ניסה באמצעות אביו (הנתבע 3) ליישב את הסכסוך עם המנוח באפריל 2009. (סעיף 30 לתצהיר עדות ראשית של הנתבע 1) ושילם לו סך של 50,000 ₪ במזומן, סך שהוחזר לאביו ע"י המנוח אשר סירב לטענתו ליתן חשבונית בגין מלוא הסכום.

לטענת הנתבע, נכחו באותו ניסיון ליישב הסכסוך משה חובשוילי ויניב חיים. כאמור גם אותם בחר הנתבע שלא להביא לעדות לתמיכה בגרסתו.

40. הנתבע 3 הצהיר בתצהירו, אשר הוגש כתמיכה לבקשת רשות להגן, כי נפגש עם המנוח בנוכחות אשתו, וכי לאחר התערבותו של מר חובשוילי, נפגש הוא עם המנוח במהלך חודש אפריל 2009 או בסמוך לכך. הנתבע 3 הצהיר כי אשתו היתה נוכחת באותו המעמד. למרות האמור, הנתבעים בחרו שלא להגיש תצהירי עדות ראשית של הנתבע 3 או של אשתו.

41. א. יתרה מכך, הנתבע 3 הצהיר בתצהיר שלעיל, כי לפגישה שהתקיימה בינו לבין המנוח באפריל 2009, הוא הכין נוסח הסכם פשרה לחתימה, שהעתקו צורף לתצהיר וסומן כנספח א'. עיון בנספח א' לתצהיר מעלה כי הוא מתייחס לחוב דמי השכירות של הנתבע כלפי המנוח מיום 1.4.05 ועד ליום 17.12.09 (מועד מסירת המפתחות לידי התובעים).

ב. נספח א' לתצהיר הנתבע 3 והמועדים הנקובים בו (קרי, מועד החזרת המפתחות בפועל, 17.12.09) אינו מתיישב עם תצהיר ועדות הנתבע 3 בבר"ל, כי נעשו נסיונות ליישב את המחלוקת עם המנוח באפריל 2009 וכי נספח א' הוכן על ידו לקראת הפגישה באפריל 2009 זאת הואיל והמועדים הנקובים באותו נספח א' מתייחסים לדצמבר 2009 ולמועדים אשר נקבעו בפסק הדין מיום 12.11.09. לאור האמור, ככל שהיו ניסיונות לסיים הסכסוך, היו אלה, בהתאם למועדים הנקובים בנספח א', לאחר מתן פסק הדין של הפינוי ולא כפי שהצהיר הנתבע 1 בסעיף 30 לתצהירו.

ג. גם עדותו של הנתבע 1, בעניין זה, אינה מתיישבת עם גרסתו בתצהירו.

כשנשאל על הסתירה, בחקירתו הנגדית, מילא הנתבע 1 פיו מים.

"ת: ישבנו איתו, אבא שלי, אני אחד השוכרים שלו בשם משה... הוא היה המגשר, ישבנו עם המנוח, שילמנו לו את הכסף".

ש: במרץ 2009 שילמתם לו?

ת: שילמנו לו פעמיים או שלוש והוא התחרט.

ש: אתה מדבר על ה- 50,000 ₪.

ת: כן.

ש: זה היה בשנת 2010 אני מדבר על מרץ 2009?

ת: הוא קיבל פעמיים את הכסף היה נתק של חצי שנה או שנה ושוב ישבנו ושוב התחרט כי לא רצה לתת חשבונית.

ש: למה בתצהיר שלך לא מופיע הפעם השניה של תשלום 50,000 ומדובר רק על פעם אחת...".

לאור האמור, גם גרסת הנתבעים בעניין הניסיון להגיע עם המנוח לפשרה בעניין אי תשלום דמי השכירות רצופה בסתירות.

42. התובעים טענו, כי המנוח שלח לנתבעים 1-2 מספר מכתבים בעניין הפרת ההסכם. הנתבעים טענו מנגד, בתצהיר הנתבע 1, כי לא קיבלו את מכתבי המנוח.

בניגוד לאמור בתצהיר, בחקירה הנגדית הודה הנתבע 1, כי מכתב המנוח מיום 9.3.08 (נספח י' לכתב התביעה), נשלח בדואר רשום לכתובת שמסר עם חתימת ההסכם – כתובת הוריו וכי הדואר נשלח על פי רצונו לבית ההורים ויתכן כי אביו קיבל את המכתב (פרוטוקול עמ' 24 שורות 30-31, עמ' 25 שורות 1-6).

כך גם מאשר הנתבע "אבא שלי מטפל לי בדואר" (פרוטוקול עמ' 25 שורות 15-16). באותו מכתב טען המנוח, כי הנתבעים מפרים את ההסכם והגדילו לעשות כאשר הפסיקו לשלם לו את דמי השכירות. באותו מכתב נדרשו הנתבעים 1-2 לתקן את כל הטעון תיקון תוך 7 ימים.

43. הנתבע 1 אף מודה בחקירתו הנגדית, כי קיבל את מכתבו של עו"ד לנקרי מיום 5.3.09 הנושא כותרת - "הנכס המוחזק על ידכם ברחוב חרל"פ פינת רחוב בילו הודעה על ביטול ההסכם, דרישת פינוי".

44. במכתב זה טענו התובעים כלפי הנתבעים 1-2, כי הם מפרים מזה זמן את הוראות ההסכם, אינם משלמים דמי שכירות בהתאם להוראות ההסכם, לא שילמו למנוח מזה כשלוש שנים דמי שכירות ועוד. עוד נרשם באותו מכתב כי חרף התראות התובעים על ביטול ההסכם ודרישות פינוי הנכס, הנתבעים 1-2 ממשיכים להחזיק בנכס בניגוד להסכם ובניגוד לדין ולכן שבו והודיעו התובעים לנתבעים 1-2 על ביטול ההסכם ודרשו את פינוי הנכס בתוך 7 ימים ממועד משלוח המכתב.

45. כשנשאל הנתבע 1 בחקירה הנגדית מדוע לא הגיב למכתב זה, השיב:

"ת: התגובה היתה בע"פ ולא רשום על דף ישבנו איתו אבא שלי, אני, אחד השוכרים שלו בשם משה ששכר ממנו קיוסק הוא היה המגשר, ישבנו עם המנוח. שילמנו לו את הכסף"...

ת: לא מצאתי מקום להגיב בכתב. המנוח היה יושב כל יום בקרבנו היו אנשים שרצו לגשר בינינו".

(פרוטוקול עמ' 22 שורות 13-26).

46. כאמור, הנתבעים לא הביאו כל ראיה שהיא לגרסתם בדבר הסיבה לאי תשלום דמי השכירות למנוח, כך גם לא הביאו הנתבעים עדים, אשר יעידו על התנהלות המנוח הנטענת. כבר נקבע בפסיקה, כי הימנעות בעל דין מהעדת עד ומהבאת ראייה רלוונטית בהעדר הסבר אמין וסביר, מחזקת את המסקנה כי העדות ו/או הראיה היו פועלים לרעת אותו בעל דין (ראה ע"א 548/78 אלמונית נ' פלוני, ע"א 55/89 קופל (נהיגה עצמית) בע"מ נ' טלקאר בע"מ – פורסמו במאגרים המשפטיים).

זאת ועוד, גרסתם של הנתבעים, כפי שבאה לידי ביטוי בעדות הנתבע 1, היתה בלתי אמינה, רצופה בסתירות, בלתי מתיישבת עם ההיגיון ובלתי סבירה.

47. באותו אופן גם בחר הנתבע 1 שלא להגיב למכתבים שלעיל ולא להעלות על הכתב בכל שלב שהוא את טענתו, לפיה מסרב המנוח לקבל ממנו את דמי השכירות. כאמור, אין בפי הנתבע 1 כל הסברים להתנהלותו.

48. לאור כל האמור לעיל, אני קובעת כי הנתבעים 1-2 הפרו את ההסכם בכך שלא שילמו למנוח את דמי השכירות החל מאפריל 2007 ועד ליום 17.12.09. הנתבעים התעלמו מפניות המנוח ולו הפניות אשר אף הנתבע 1 לבסוף הודה כי נשלחו אליו ו/או אל כתובתו.

אי המצאת שטרי בטחון

49. התובעים טוענים, כי הנתבעים 1-2 לא המציאו שטרי חוב בהתאם להוראת סעיף 9.1 להסכם, אשר קבעה, כי הנתבעים 1-2 יפקידו את שטרי הביטחון במעמד חתימת ההסכם. זאת ועוד, בהתאם לסעיף 9.4 להסכם הובהר כי המצאת שטרי הביטחון הינה תנאי הכרחי ויסודי למסירת החזקה בנכס לידי השוכרים.

50. אין חולק, כי שטרי החוב לא הומצאו. הנתבעים טוענים, כי בתחילה, המנוח רצה שימציאו לו את שטרי החוב, אולם לאחר מכן ויתר על דרישתו (ראה פרוטוקול עמוד 20 שורות 20-28).

51. הלכה היא כי "התנהגות הצדדים או אחד מהם, יכולה גם להביא לידי שינוי חוזה הקיים ביניהם. השאלה תהא תמיד האם ניתן להסיק מנסיבות העניין ומהתנהגות הצדדים כוונה לשנות מהוראות החוזה שביניהם" (ג' שלו, דיני חוזים, מהדורה 2, תשנ"ה, עמ' 135).

"כאשר מדובר בשינוי חוזה כתוב על דרך של התנהגות הצדדים המאוחרת לכריתתו, מן הדין שהתנהגות הצדדים לחוזה תשקף את גמירת הדעת לסטות מהוראות החוזה" (דברי הנשיא שמגר בע"א 4956/90 פזגז חברה לשיווק בע"מ נ' גזית הדרום בע"מ, פ"ד מו(4) 35, עמ' 41).

52. בענייננו, ההסכם נחתם והחזקה במושכר הועברה לנתבעים 1-2, הגם שלא הומצאו שטרי הביטחון במעמד חתימת ההסכם. אילו היה עומד המנוח על קיום התנאי, לא היה חותם על ההסכם ו/או מעביר החזקה לידי השוכרים. כמו כן, המנוח היה יכול לתבוע את פינוי המושכר בסמוך לאי קיום התנאי ו/או לסרב לקבל את דמי השכירות ו/או לא לאפשר את הארכת תקופת השכירות לשנת האופציה הראשונה. מהתנהגות המנוח – חתימה על ההסכם, אי תביעת פינוי המושכר בסמוך לאי קיום התנאי וקבלת דמי השכירות במשך שנתיים, עולה כוונה לסטות מהוראות החוזה בעניין המצאת שטרי הביטחון ולפיכך בנסיבות אלה, מקבלת אני את גרסת הנתבעים כי המנוח ובעלי המושכר לא עמדו על קיומו של התנאי.

53. לאור האמור, דוחה אני את טענת התובעים בדבר הפרת ההסכם ע"י הנתבעים בעניין זה.

אי המצאת פוליסות ביטוח

54. התובעים טוענים, כי בהתאם להסכם השכירות היה על הנתבעים 1-2 לבטח את המושכר ולהציג את פוליסת הביטוח למשכירים באמצעות המשכיר המייצג – סעיף 8.1 וסעיף 8.3 להסכם.

55. בעניין זה, כמו גם בעניין שטרי החוב, מקבלת אני את גרסת הנתבעים כי המנוח לא עמד על הדרישה כי יוצג לו העתק מפוליסת הביטוח וכי מכל מקום הנתבעים ביטחו את המושכר כפי שעולה אף מנספח ז' לתצהירו של הנתבע 1.

הנתבע העיד:

"ת: היו פוליסות מהרגע שפתחנו את העסק אי אפשר בלי אני עובד עם צבור.

ש: מפנה לנספח ז' לתצהיר שלך אשר מיום 1.5.06 עד 30.4.07, האם יש לך פוליסות דומות לגבי יתר התקופות ששכרת את הנכס?

ת: יש לי ביטוח לכל התקופה, לא עבדת(י) בלי ביטוח. הפירוט הכל נמצא בניירת.

ש: מסרת העתקים של הפוליסות למשכיר המייצג?

ת: הוא לא ביקש מעולם. לא נדרשתי מעולם לשום דבר כזה".

(פרוטוקול עמ' 21 שורות 15-25).

בעניין זה אף העיד מר רוקח:

"ש: נגרם איזה נזק לנכס שהיה צריך להפעיל הביטוח?

ת: לא שאני יודע".

(פרוטוקול עמ' 13 שורות 28-29).

56. יצוין, כי גם בהתאם לסעיף 8.3 היה על השוכרים להמציא את העתק פוליסת הביטוח למנוח עוד לפני תחילת תקופת השכירות. כאמור, החזקה במושכר נמסרה לנתבעים 1-2 גם מבלי שהוצג בפני המנוח העתק של פוליסת הביטוח.

57. לאור כל האמור, אני קובעת כי המנוח לא עמד על הדרישה בעניין הצגת העתק פוליסות הביטוח ובהתנהגותו מחל על התנאי ולפיכך ההסכם לא הופר בעניין זה ע"י הנתבעים.

השכרת הנכס לפדיקוריסטית

58. התובעים טוענים, כי הנתבעים הפרו הפרה יסודית את סעיף 10.1 להסכם הואיל והשכירו או נתנו זכות שימוש בחלק מן החנות לפדיקוריסטית עצמאית, מבלי שקיבלו את הסכמת המשכירים. בעניין זה אף הפנו התובעים למכתב המנוח לנתבעים מיום 19.3.08.

59. הנתבע 1 הודה, כי בתקופות מסוימות עבדה במספרה פדיקוריסטית "לא השכרנו את המושכר לפדיקורסטית. היא עבדה במספרה כעובדת מטעמנו". (תצהיר הנתבע 1 סעיף 54). בעדותו הבהיר הנתבע 1, כי עבד עם הפדיקוריסטית על בסיס אחוזים. לטענת הנתבע 1, דווקא המנוח שכנע אותו להכניס פדיקוריסטית למספרה כדי שינצל את שטח המקום. (ראה פרוטוקול עמ' 24 שורות 20-27).

60. התובעים לא הוכיחו כי ככל שהיו תקופות בהן עבדה פדיקוריסטית במספרה, לא היתה היא עובדת של הנתבעים. כמו כן, לא הוכח כי תנאי ההתקשרות עם הפדיקוריסטית היו כאלו שהיה בהם כדי הפרה של הוראות סעיף 10.1 להסכם.

61. לאור האמור, דוחה אני את טענת התובעים כי הנתבעים הפרו את ההסכם בעניין זה.

אי תשלום חובות בגין צריכת חשמל

62. התובעים טוענים, כי בהתאם לסעיף 12.3 להסכם היה על הנתבעים 1-2 לשלם למנוח את עלות צריכת החשמל מידי חודשיים לפי הרשום במונה הפנימי המותקן במושכר, סעיף 7.2 להסכם. כמו כן, התחייבו הנתבעים 1-2 להפקיד בידי המנוח שש המחאות חתומות ללא ציון סכום כלשהו לתשלום כל חוב של השוכר וכן לתשלום חשבונות מים וחשמל לכל שנת השכירות הראשונה.

63. בעניין זה העיד הנתבע 1 -

"המנוח היה נותן לנו חשבונות ביד והיינו משלמים, שלושת החנויות היו מגיעות על שמי והיינו מתחלקים בינינו". (פרוטוקול עמ' 28 שורות 29-28).

64. לטענת התובעים, הנתבעים 1-2 הפרו את התחייבותם למסור 6 המחאות חתומות להבטחת תשלומי המים והחשמל, הנתבעים 1-2 צברו חובות בשל אי תשלום חלקם היחסי בחשבונות החשמל בגין השימוש בחנות, כאשר חשבונות אלה שולמו ע"י המנוח. התובעים צירפו לתצהירו של מר רוקח חשבוניות שהוצאו לטענתם ע"י המנוח לנתבעים בגין צריכת החשמל – נספח 11 לתצהירו של מר רוקח וכן מכתב המנוח לנתבעים - נספח 12 לתצהיר מר רוקח מיום 28.6.07.

65. בעניין זה הצהיר הנתבע 1, כי היה משלם עבור החשמל למנוח במזומן (סעיף 50 לתצהירו).

66. בעדותו תיקן ואמר כי התכוון לומר ששילם למנוח בשיק מזומן. לטענת הנתבע 1 הוא שילם עבור צריכת החשמל במשך כל תקופת השכירות ואף ביתר. המנוח היה נותן לו את חשבונות החשמל, חשבונות החשמל היו מגיעים על שם הנתבע 1 עבור כל שלוש חנויות ביניהן הנכס, והשוכרים השונים היו מתחלקים ביניהם – (פרוטוקול עמ' 28 שורות 24-32).

67. דווקא החשבוניות אשר צורפו ע"י התובעים נספח 11 לתצהירו של מר רוקח, עשויות להעיד על תשלום עבור צריכת החשמל ע"י הנתבעים למנוח, שכן סביר כי המנוח לא היה מוציא לנתבעים חשבונית מס אילולא שולם לו על ידם הסכום הנקוב בחשבוניות. כך גם עפ"י הוראת סעיף 12.3 להסכם התחייב המנוח להמציא לשוכר חשבונית כדין בגין תשלומי צריכת החשמל.

68. לאור האמור, אני קובעת כי התובעים לא הוכיחו כי הנתבעים 1-2 חייבים לתובעים סכומים כלשהם בגין צריכת החשמל ובאשר לאי הפקדת השיקים בהתאם לסעיף 7.2 להסכם מצאתי לאור הוראת הסעיף והעדויות, כי המנוח לא עמד על קיומו של תנאי זה.

אי מתן הודעה על מימוש תקופת האופציה

69. אין מחלוקת בין הצדדים, כי הנתבעים 1-2 או מי מהם לא מסרו הודעה בדבר רצונם בהארכת ההסכם ומימוש האופציה. הנתבע 1 הצהיר: "גם לעניין ההודעות בעניין מימוש האופציה, טענת המשיבים קנטרנית, טורדנית וחסרת משמעות כאשר בפועל מומשה האופציה והמשכנו לשלם את דמי השכירות, או לפחות רצינו לשלמם וסרבו לקבל מאיתנו. התביעה הוגשה לא בגלל העדר הודעה או העדר שטר חוב אלא מכיוון שרפי חפץ לקבל וכנראה "לגזול" את דמי השכירות של המשכירים הנוספים, פעולה שמנענו ממנו". (תצהיר נתבע 1 סעיף 34).

70. כשנשאל הנתבע בעניין אי מסירת הודעה בדבר הרצון לממש האופציה, השיב בחקירה הנגדית:

"ש. תסכים איתי שבכל שנה משנות האופציה של ההסכם, אתה היית צריך למסור למשכיר המייצג הודעה בכתב מראש על זה שאתה רוצה עוד שנה להיות בנכס.

ת. הייתי צריך אבל לא התבקשתי הוא לא רצה את זה הוא נתן לנו כל חודש בחודשו...". (פרוטוקול עמ' 26 שורות 26-28).

"ש. אתה מסכים איתי שאין לגבי אף שנה מהשכירות הודעה בכתב שלכם על הארכה?

ת. אולי בשנה השנייה או הראשונה לא בטוח.

ש. מעבר לזה אין משהו כתוב.

ת. לא. אבל תמיד קיבל שיקים מראש.

ש. ההודעה הראשונה נמצאת אצלכם.

ת. כנראה שלא". (פרוטוקול עמוד 27 שורות 3-8).

"ש. גם לגבי רוקח לא מסרתם הודעה בכתב שאתם רוצים לממש את האופציה לשנה נוספת?

ת. דרשת? אף שנה לא דרשו. זה היה מובן שממשיכים". (פרוטוקול עמ' 28 שורות 3-4).

71. הנתבעים טוענים אפוא, כי לא נדרשו להודיע על רצונם במימוש האופציות וכי ממילא תקופת השכירות הוארכה. הנתבעים טוענים, כי המנוח לקח שיקים מראש לפחות לגבי שנת האופציה הראשונה וכי הבעלים הנוספים של הנכס, קיבלו את דמי השכירות גם לתקופות האופציה הנוספות.

72. מן העדויות והמסמכים אשר הוגשו עולה כי אכן הייתה הסכמה בין הצדדים להארכת הסכם השכירות באשר לתקופת האופציה הראשונה, קרי, 4/06 ועד 3/07. המנוח קיבל לידיו דמי השכירות ובכך גילה דעתו כי הוא מסכים למימוש תקופת האופציה הראשונה.

73. באשר לתקופות האופציה הנוספות, לא הוכח ע"י התובעים כי המנוח פנה אל הנתבעים בעניין אי מסירת הודעה בדבר מימוש האופציה. לא הוכח ע"י התובעים, כי המכתבים אשר צורפו לתצהירו של מר רוקח בעניין זה, אכן נשלחו לנתבעים או מי מהם וכי הם קיבלו אותם.

זאת ועוד, מכתב המנוח אל הנתבעים מיום 9.3.08 אשר הנתבע 1 מאשר בעדותו שכנראה אביו, קיבל אותו, דן בין היתר, בטענת המנוח כי הנתבעים מפרים את ההסכם ודורש מהנתבעים "לתקן" את כל הטעון תיקון. אין במכתב ולו רמז לטענת המנוח בדבר אי מתן הודעה על מימוש תקופת האופציה. זאת ועוד, מן העדויות עלה כי הנתבעים 1 ו- 2 שילמו דמי שכירות גם בתקופות האופציה הנוספות לבעלי המושכר האחרים.

תמיכה נוספת למסקנה זו ניתן לקבל ממכתב התובעת 1 אל הנתבע מיום 27.5.08 המודיע לו כי התובעת רכשה את זכויות הבעלות של הגב' חיה צילה דורפמן רובינוביץ בנכס, במכתב זה מודיעה התובעת לנתבעים 1-2 כי היא זכאית לקבל את חלקה היחסי בדמי השכירות מיום 6.5.08 והנתבעים נדרשו להכין המחאות לפקודת התובעת 1 במקום ההמחאות שהועברו לידי הגב' דורפמן. אילו הייתה לתובעת 1, טענה כנגד הנתבעים 1-2 בעניין החזקתם בנכס/ אי משלוח הודעה על מימוש האופציה, היה עליה להתריע על כך בפני הנתבעים 1-2. כאמור, פנייה ראשונה של התובעת בעניין הפרת ההסכם ע"י הנתבעים 1-2 נעשתה רק ביום 5.3.09.

לאור האמור, אני קובעת, כי התובעים ויתרו על זכותם החוזית לקבלת הודעה על רצון הנתבעים 1-2 לממש את האופציה. האופציה מומשה, הלכה למעשה, ע"י הנתבעים 1-2, בהסכמה שבהתנהגות התובעים, וזאת עד להודעת ביטול ההסכם ע"י התובעים, כפי שיפורט בהמשך.

אי תשלום דמי שכירות עבור 3 חודשים מראש

74. התובעים טוענים, כי בהתאם לסעיף 7.4 להסכם השכירות התחייבו הנתבעים 1-2 לשלם את דמי השכירות עבור כל 3 חודשים מראש. הנתבע אישר, כי משלב מסוים החל לשלם את דמי השכירות מידי חודש בחודשו ולא שלושה חודשים מראש, אולם טען כי עשה כן בהסכמת המנוח. הנתבע לא יכול היה לומר ממתי אישר לו המנוח או שותפיו לשלם את דמי השכירות מידי חודש בחודשו.

"ש. ... אתה מתאר שם שכל השותפים הסכימו לקבל חודש בחודשו, מתי הייתה ההסכמה הזו?

ת. לא זוכר תאריכים, אני חושב שמההתחלה. (פרוטוקול עמ' 27 שורות 14-16).

"ש. אני אומר לך שבהתחלה שילמתם לשותפים עבור 3 חודשים מראש.

ת. נכון.

ש. גם אחרי זה בתחילת 2006 שילמתם מראש.

ת. אבל אח"כ ביקשנו מרפי שזה מקשה עלינו בתזרים התשלומים ואם אפשר להקל עלינו שיהיה חודש בחודשו ואמר בסדר..." (פרוטוקול עמ' 27 שורות 28-32).

"ש. אז זה לא מדויק מה שאמרתם שהסכימו כבר בהתחלה.

ת. לא התכוונתי מהרגע הראשון, התכוונתי בתחילת התקופה". (פרוטוקול עמ' 28 שורות 1-2).

ובעניין התובעת 1 נשאל:

"ש. איך אתה יכול לטעון שהייתה הסכמה שתשלם כל חודש, כאשר כותבים לך פעמיים גם במרץ וגם ביוני.

ת. אתה מבין שזה קנטרנות מה שאתה אומר לי. אני הגעתי פיזית ליישב את ההדורים והרואה חשבון גירש אותי משם בהוראת מר רוקח". (פרוטוקול עמ' 27 שורות 20-25).

75. מקבלת אני את גרסתו של הנתבע, כי ככל ששולמו למנוח דמי שכירות עד אפריל לשנת 2007 ולא שולמו אחת לשלושה חודשים, הרי שהמנוח הסכים לאופן התשלום.

76. איני מקבלת את גרסתו של הנתבע 1, כי המנוח הסכים שדמי השכירות ישולמו לו מידי חודש בחודשו ולא כל שלושה חודשים, וזאת לפחות מחודש אפריל 2007, שהרי ממועד זה חדל המנוח לקבל דמי שכירות בכלל. אשר לתובעת 1, שכאמור לא פנתה אל הנתבעים בעניין הפרת ההסכם ובעניין אי תשלום דמי השכירות במועד, אלא לראשונה ביום 5.3.09 - מועד משלוח המכתב בדבר ביטול ההסכם והדרישה לפינוי המושכר. מכתב זה, אישר הנתבע 1 קבלתו, ובו גילתה התובעת דעתה לראשונה, כי תשלום דמי השכירות מבוצע תוך חריגה מן המועדים הנקובים בהסכם השכירות.

התנהלותה של התובעת 1 כמפורט בהרחבה אף בהמשך, מעידה על כך כי לא עמדה על תשלום חלקה בדמי השכירות אחת לשלושה חודשים.

יחד עם זאת, נוכח קביעתי כפי שיפורט להלן, כי ההסכם בוטל כדין במכתב מיום 5.3.09, וכי היה על הנתבעים לפנות המושכר עד 31.3.09, הרי שמתייתר הדיון בטענת התובעת בדבר אי תשלום דמי השכירות אחת לשלושה חודשים, שכן בסוף אותו החודש, היה על הנתבעים לפנות המושכר ובגין אי פינויו במועד, תהיה התובעת 1, כמו גם התובע 2, זכאים לפיצוי כפי שיפורט להלן.

לאור האמור, אני קובעת כי הנתבע הפר את הסכם השכירות, בכך שלא שילם למנוח את דמי השכירות מידי שלושה חודשים מראש – מחודש אפריל 2007 ועד 31.3.09.

אי פינוי המושכר במועד

77. התובעים טענו, כי המנוח שלח לנתבעים 1-2 מספר מכתבים, בהם פירט המנוח את שורת ההפרות היסודיות שביצעו הנתבעים 1-2, ודרש את פינוי המושכר. כך גם מטעם התובעת והמנוח נשלח לנתבעים 1-2, מכתב ביום 5.3.09, בדבר הפרת ההסכם – הודעה על ביטול ההסכם – ודרישה לפינוי המושכר בתוך 7 ימים ממועד משלוח המכתב.

78. כאמור, הנתבעים 1-2 לא הגיבו בדרך כלשהי גם למכתבים אשר הודו בקבלתם, לא תיקנו ההפרות הנטענות ולפיכך, תביעה לפינוי המושכר הוגשה ע"י התובעים בחודש מאי 2009.

בדיון שהתקיים בתביעה בחודש דצמבר 2009 ניתן כאמור פסק דין בהסכמת הצדדים לפינוי המושכר.

79. לאור הקביעה כי הנתבעים 1-2 הפרו את ההסכם, הואיל ולא שילמו למנוח את דמי השכירות מחודש אפריל 2007 ועד לפינוי הנכס, הרי שהמנוח היה זכאי לבטל את החוזה.

בנסיבות אלה, היה זכאי המנוח, כפי שאכן עשה, לבטל את ההסכם וזאת לאחר שנתן לשוכרים על ידו, ארכה לקיומו וההסכם לא קוים תוך זמן סביר לאחר מתן הארכה וזאת כמצוות סעיף 7 (ב) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א – 1971 (להלן: "חוק החוזים תרופות").

ראה ת.א. (ת"א) 1028/08 אחים שרבט חברה לבניין בע"מ נ' חיים איטח בע"מ (פורסם במאגרים המשפטיים).

80. במכתב מיום 5.3.09 בדבר ביטול ההסכם, נדרשו הנתבעים 1-2 לפנות המושכר בתוך 7 ימים מיום משלוח המכתב. בנסיבות העניין, סבורני, כי מן הראוי לקבוע כי מועד הפינוי הראוי הינו ביום 31.3.09 ולא 7 ימים מיום משלוח המכתב, מהטעמים שיפורטו להלן:

א. שנת האופציה השלישית עתידה היתה להסתיים ביום 31.3.09.

ב. ממועד משלוח מכתב המנוח לנתבעים – 9.3.08 - בדבר הפרת ההסכם, ועד להודעת הביטול – מיום 5.3.09, חלפה כשנה באופן המעיד על השתהות המנוח בהפעלת זכות הביטול ולפיכך ראוי היה ליתן לנתבעים 1-2 זמן סביר לפינוי הנכס ובשים לב לכך כי שנת האופציה השלישית מסתיימת ממילא ביום 31.3.09.

ג. התובעת 1 אשר רכשה את זכויות הגב' חיה צילה דורפמן, לא דרשה את פינוי המושכר מיד לאחר שרכשה את הזכויות. כך למשל, פנתה במכתב (נספח ד' לכתב התביעה), אל הנתבע 1 ביום 27.5.08. באותו מכתב הודיעה התובעת 1 לנתבע 1, כי הגברת דורפמן העבירה לידי התובעת 1 המחאות שהועברו לה ע"י הנתבעים בגין חלקה בדמי השכירות והתובעת ביקשה, כי הנתבע 1 יכין המחאות חלופיות לשם החברה במקום שמה של הגב' דורפמן והתובעת 1 תחזיר לנתבעים ההמחאות שניתנו לגב' דורפמן. הנה כי כן, לפחות במאי 2008 (ראשיתה של תקופת האופציה השלישית), הועברו ע"י הנתבעים דמי השכירות לגב' דורפמן וגם לתובעת 1 לא היו טענות כי המושכר מוחזק ע"י הנתבעים שלא כדין.

ד. התובעת 1 פנתה לנתבעים בעניין ביטול ההסכם רק לאחר כ- 10 חודשים, מעת שרכשה שליש מהזכויות במושכר, קרי, ביום 5.3.09.

ה. למרות האמור לעיל, אין מחלוקת בין הצדדים, כי ביום 5.3.09 נשלח אל הנתבעים מכתב מאת התובעים בדבר ביטול ההסכם ודרישה לפנות הנכס לאלתר. ממועד זה ברי, כי התובעים דרשו את פינוי המושכר, גילו דעתם כי אין בכוונתם לאפשר לנתבעים 1-2 להאריך ההסכם לתקופת האופציה האחרונה ואף הגישו תביעה לפינוי המושכר ביום 17.5.09.

הנתבעים התעלמו מדרישות התובעים והמשיכו להחזיק במושכר וביום 12.11.09 ניתן פסק דין לפינוי הנכס בהסכמה וזאת עד ליום 12.12.09, כאשר בפועל מפתח המושכר הוחזר ביום 17.12.09, כאמור.

81. לאור כל האמור, אני קובעת כי ההסכם בוטל כדין והיה על הנתבעים לפנות המושכר בתום תקופת האופציה השלישית, קרי, 31.3.09, לפיכך, מיום 1.4.09 החזיקו הנתבעים 1-2 במושכר שלא כדין.

82. אשר למועד הפינוי בפועל, בהתאם לפסק הדין שניתן בהסכמה בתביעה לסילוק יד, היה על הנתבעים 1-2 לפנות את הנכס עד ליום 12.12.09. יחד עם זאת, מפתח הנכס נמסר לב"כ התובעים רק ביום 17.12.09. הנתבע ניסה לטעון בחקירתו כי המנוח סירב לקבל לידיו המפתחות וכי לאחר מכן מסרם כאמור. בפסק הדין נרשם במפורש כי: "המפתחות ימסרו לב"כ התובעים במשרדה עד ליום 12.12.09".

לפיכך, טענת הנתבע כי ניסיונותיו למסור את המפתחות למנוח לא צלחו, אינה עולה בקנה אחד עם הוראות פסק הדין ולפיכך אני קובעת כי מועד הפינוי בפועל הינו יום החזרת המפתחות, קרי, 17.12.09 (ראה פרוטוקול עמ' 28 שורות 5-17).

הסעדים הכספיים

הסעד הכספי למנוח בגין אי תשלום דמי השכירות במועד ומדי שלושה חודשים מראש

83. כאמור, קבעתי כי הנתבעים הפרו את ההסכם הואיל ולא שילמו את דמי השכירות למנוח החל מאפריל 2007 ועד למועד הפינוי 17.12.09, כשדמי השכירות היו אמורים להיות משולמים לו אחת ל- 3 חודשים.

84. התובעים טוענים, כי הם זכאים למספר סעדים כספיים, עפ"י הוראות ההסכם כדלקמן:

א. בהתאם לסעיף 13.1 להסכם, פיגור בתשלום כלשהו ליחידי המשכיר יגרור אחריו חיוב בהפרשי הצמדה וריבית בשיעור של 5% לחודש מהמועד שבו היה על השוכר לשלם התשלום ועד למועד התשלום בפועל, בהתאם למסמך "הגשת תחשיב בנוגע לסכומים נשוא התביעה"; להלן: "התחשיב", חייבים הנתבעים לתובע 2 סך של 105,690 ₪ וסך של 1,643 ₪ לתובעת 1, נכון למועד הגשת התביעה.

ב. כמו כן, בהתאם לסעיף 13.5 להסכם השכירות בגין אי תשלום דמי השכירות במועד, ישלם השוכר סכום של 200 $ בתוספת מע"מ כפיצוי קבוע ומוסכם בגין כל יום של איחור בתשלום, כאשר התשלום יעשה "שליש לכל אחד מיחידי המשכיר".

בהתאם לתחשיב, חייבים הנתבעים סך של 701,845 ₪ לתובע 2 וסך של 50,165 ₪ לתובעת 1, נכון למועד הגשת התביעה, וזאת בנוסף לדמי השכירות עבור המושכר.

ג. כמו כן, כוללת התביעה רכיב נוסף של פיצוי מוסכם בסך כולל של 10,000$, 5,000$ לתובעת 1 ו- 5,000 $ לתובע 2 עפ"י סעיף 15.1 או סעיף 14.9 להסכם.

ד. כאמור לעיל, קבעתי כי הנתבעים 1-2 הפרו את ההסכם בכך שלא שילמו דמי שכירות למנוח מחודש אפריל 2007 ועד למועד פינוי המושכר וכי היה על הנתבעים 1-2 לשלם למנוח את דמי השכירות מדי שלושה חודשים מראש. עוד קבעתי, כי בעניין תשלום דמי השכירות מידי שלושה חודשים מראש, לא הפרו הנתבעים 1-2 ההסכם כלפי התובעת 1.

85. הנתבעים טענו בסיכומיהם, כי יש להפחית הפיצויים המוסכמים עפ"י ההסכם, הואיל והם בלתי סבירים, נוגדים את תקנת הציבור ומהווים הלכה למעשה קנסות ועונשים. לעניין זה, הגיש ב"כ הנתבעים פסקי דין של הערכאות השונות, על פיהם מוסמך בית המשפט להפחית פיצויים מוסכמים על פי סעיף 15 לחוק החוזים תרופות. לטענת הנתבעים, נקבעו הפיצויים המוסכמים בהסכם ללא כל יחס סביר לנזק/לתוצאה המסתברת של ההפרה. בעניין זה, ציין והדגיש ב"כ הנתבעים, כי מלוא חוב דמי השכירות הנומינליים למנוח עמד ע"ס של כ- 50,000 ₪, בעוד שהתביעה ברכיב זה בלבד עמדה על כ- 810,000 ₪ (מהם יש להפחית את הסכום של 54,151 ₪ אשר שולם בינואר 2011 בפסק דין חלקי שניתן בהסכמה בבקשת הרשות להגן).

86. לאחר שקראתי טענות הצדדים ועיינתי באסמכתאות אשר צורפו לסיכומי הצדדים, הגעתי לכלל דעה כי יש לקבל את טענת הנתבעים וכי בראייה לאחור הפיצויים הנתבעים בגין אי תשלום דמי השכירות במועד, אינם סבירים, וזאת כפי שיפורט להלן.

87. דרישות התובע 2 לקבל את מלוא דמי השכירות בצירוף ריבית פיגורים חודשית של 5% לחודש במצטבר לדרישתו לקבל שליש מהפיצוי המוסכם היומי בסך 200$ לכל יום של פיגור בתשלום ופיצוי מוסכם נוסף בסך 5,000$ הינן סנקציות בלתי סבירות, מופרזות ומוגזמות, המעמידות את הפיצוי בגין אי תשלום דמי השכירות על כ- פי 16 מדמי השכירות שנקבעו בהסכם בגין אותה התקופה.

88. ככלל, תנייה הכוללת פיצויים מוסכמים ללא הוכחת נזק יש לכבד. עם זאת, סעיף 15 (א) לחוק החוזים תרופות, מסמיך את בית המשפט להפחית את שיעור הפיצויים המוסכמים בנסיבות שבהן "הפיצויים נקבעו ללא יחס סביר לנזק שניתן היה לראותו מראש, בעת כריתת החוזה כתוצאה מסתברת של ההפרה". לעניין זה, קבעה הפסיקה כי יש לבחון האם בעת כריתת החוזה שיקפו הפיצויים המוסכמים קנה מידה סביר של הנזק העלול להיגרם מאותה הפרה (ע"א 126/84 יצחקי נ' שור; ע"א 448/90 אהרון נ' פרץ מ. בן גיאת חברה להנדסה ובניין בע"מ – פורסמו במאגרים המשפטיים).

89. על המבקש להפחית את סכום הפיצויים המוסכמים, חל ככלל, נטל ההוכחה, להראות כי סכום הפיצויים שנקבע הוא גבוה ונעדר כל יחס סביר לנזק שאותו ניתן היה לראות מראש בעת כריתת החוזה, כתוצאה מסתברת של ההפרה (ע"א 463/04 קניונים נכסים בע"מ נ' בני יעקב נדל"ן בע"מ – פורסם במאגרים המשפטיים).

90. הנתבעים לא הביאו ראיות בעניין זה אולם כאמור טענו, כי מדובר בפיצויים בלתי סבירים, נוגדים את תקנת הציבור ומהווים הלכה למעשה קנסות ועונשים. הפסיקה הכירה בכך, כי הוכחה קונקרטית של חוסר הסבירות אינה תנאי קונקלוסיבי בכל המקרים. עוד הכירה הפסיקה באפשרות להתערב בשיעור הפיצוי המוסכם ולהפחיתו, גם באין ראיות קונקרטיות לציפיות הסובייקטיביות של הצדדים, זאת בעיקר בחוזים שגרתיים ומקובלים שבאין שיקולים יוצאי דופן לגביהם, יכול בית המשפט להתייחס לסבירותם מתוך החוזה עצמו (ע"א 126/84 דוד יצחקי נ' משה שור; ע"א (ת"א) 35498-03-10 שריקי נ' חנה בורשטיין – פורסמו במאגרים המשפטיים).

91. יתרה מכך, הפסיקה אף הכירה בכך כי במצב דברים בו חוסר הסבירות בולט לעין, יכול בית המשפט להפחית את סכום הפיצוי אף באופן דרסטי בכדי למנוע אכיפתה של תנייה דרקונית (גבריאלה שלו ויהודה אדר, "דיני חוזים" – התרופות לקראת קודיפיקציה של המשפט האזרחי" – עמ' 508).

92. פיצוי מוסכם אשר נקבע בהסכמים בגין הפרת חוזה, לרבות בגין אי תשלום דמי השכירות מהווה גורם הרתעה לשוכר, אולם גם מגמה זו צריכה להיות מידתית ולשקף איזון נכון בין התכלית שלשמה היא מיועדת ובין הענשה בתחום המשפט האזרחי.

93. דברים אלה יפים בענייננו, כאשר הסנקציות בגין אי תשלום דמי השכירות במועד מגיעות כאמור, כדי פי 16 מדמי השכירות החוזיים לאותה תקופה. קרי, עולים מונים רבים על הערך של דמי השכירות הבסיסיים.

תביעה לפיצויים ע"ס כ- 800,000 ₪ בשל אי תשלום דמי שכירות בסך של כ- 50,000 ₪ נראית על פניה כפיצוי עונשי מאשר כפיצוי בגין נזק שהצדדים צפו כנזק מסתבר בנסיבות העניין. במילים אחרות, נראה, כי הפיצוי המוסכם שנקבע, נקבע ללא כל יחס סביר לנזק שניתן היה לראות מראש בעת כריתת ההסכם כתוצאה מסתברת של ההפרה.

בנסיבות אלה, כשהפיצוי המוסכם שנקבע הינו בסכומים אסטרונומיים ואינו עומד בשום יחס לנזק שהצדדים יכלו לצפות שינבע מן ההפרה, רשאי בית המשפט ואף ראוי, בנסיבות העניין, שיעשה שימוש בסמכות ההפחתה.

94. לכל האמור יש להוסיף את השתהותו ואי עמידתו הממושכת של המנוח על ביצוע הוראות ההסכם ע"י הנתבעים 1-2. המנוח ישב בחוסר מעש במשך תקופה ארוכה (גם אם נצא מנקודת הנחה כי מעת לעת פנה במכתבים לנתבעים). לא הגיש תביעה כנגד הנתבעים במשך שנים ולא עשה כדי להאיץ את הפינוי (התביעה כנגד הנתבעים לפינוי מושכר הוגשה רק ב- 5/09 והתביעה הכספית הוגשה רק ב- 8/10 לאחר שנפטר המנוח). גרסת מר רוקח בעניין זה, קרי, כי לא השתוקק להגיש תביעה וכי טבע האדם הוא כזה שהוא מקווה שהדברים יסתדרו, תמוהה לכל הפחות, הן בשים לב לסנקציות הדרקוניות הקבועות בהסכם בגין ההפרות הנטענות והן בשים לב ליחסים אשר שררו בין הצדדים במועדים הרלבנטיים, כפי שעולה הדבר מכתבי הטענות והעדויות (פרוטוקול עמ' 16 שורות 18-12, עמ' 13 שורות 18-20).

95. לאור האמור, בנסיבות המפורטות לעיל, אני קובעת כי יש מקום להתערבות בית המשפט בשיעור הפיצויים.

96. לפיכך, אני קובעת כדלקמן:

א. בגין אי תשלום דמי השכירות למנוח מיום 1.4.07 ועד ליום 31.3.09 ישלמו הנתבעים 1-2 למנוח את דמי השכירות כפי שנקבעו בהסכם בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין ממועד התשלום אשר נקבע בהסכם ועד למועד פסק דין זה (להלן: "דמי השכירות המעודכנים"). התחשיב יבוצע בהתאם לקביעתי כי את דמי השכירות למנוח היה על הנתבעים 1-2 לשלם מראש אחת לשלושה חודשים.

ב. כמו כן, ולאחר שבחנתי את הוראות ההסכם, דמי השכירות הבסיסיים כפי שנקבעו בהסכם ובשים לב לפסיקת ביהמ"ש במקרים דומים, ובנסיבות העניין כפי שפורטו בהרחבה, בפסק דין זה, סבורני כי יש להעמיד את שעור הפיצוי בגין אי תשלום דמי השכירות למנוח, בגובה דמי השכירות המעודכנים ׁ(להלן: "הפיצוי בגין אי תשלום דמי השכירות למנוח").

ג. מסכום דמי השכירות המעודכנים בצירוף הפיצוי בגין אי תשלום דמי השכירות למנוח יש להפחית הסך של 54,151 ₪, אשר שולמו ע"י הנתבעים בהתאם לפסק הדין החלקי כאמור ובהתאם לחשבונית – נספח 26 לתצהיר מר רוקח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מהמועד ששולמו ועד למועד פסק דין זה. על היתרה שתתקבל יתווספו הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום פסק דין זה ועד לתשלום בפועל.

הסעד הכספי בגין אי פינוי המושכר במועד

97. בהתאם לסעיף 14.10 להסכם, הוסכם בין הצדדים, כי אי פינוי המושכר במועד מהווה הפרה יסודית של ההסכם. כאמור, קבעתי כי היה על הנתבעים 1-2 לפנות המושכר עד ליום 31.3.09.

98. סעיף 14.3 להסכם השכירות קובע, כי במקרה של אי פינוי המושכר, ישלם השוכר סכום של 100$ ליום בתוספת מע"מ בגין כל יום, מהמועד שהיה עליו לפנות את המושכר ועד למועד הפינוי בפועל, כאשר התשלום יעשה "שליש לכל אחד מיחידי המשכיר".

99. גם בעניין הסעד הכספי שנתבע ע"י התובעים בגין אי פינוי המושכר במועד, טענו הנתבעים כי על בית המשפט לעשות שימוש בסמכותו עפ"י סעיף 15 (א) לחוק החוזים תרופות ולהפחית את שיעור הפיצויים.

100. דמי השכירות הבסיסיים נקבעו כאמור ל- 850$ לחודש בתוספת של 5% לכל שנת אופציה. פיצוי בסך 100$ ליום, קרי, כ- 3,000$ לחודש, מהווה כ- פי 3 מדמי השכירות הבסיסיים.

101. כפי שפורט בהרחבה, בפרק שדן בסעדים הכספיים בגין אי תשלום דמי השכירות במועד, כך גם בעניין זה, מוצאת אני כי הפיצויים המוסכמים במקרה של אי פינוי המושכר במועד, נקבעו ללא כל יחס סביר לנזק/לתוצאה המסתברת של ההפרה ולפיכך, סבורני, כי יש להפחית את הפיצוי המוסכם גם בעניין זה, בהתאם לסמכותי עפ"י סעיף 15 (א) לחוק החוזים תרופות (ראה: רע"א 817/96 אהרוני נ' דוד- פורסם במאגרים המשפטיים).

102. כאמור, קבעתי כי היה על הנתבעים 1-2 לפנות המושכר ביום 31.3.09. עוד קבעתי, כי המושכר פונה הלכה למעשה ביום 17.12.09. לאור האמור, ולאחר שבחנתי הוראות ההסכם, ופסיקת ביהמ"ש הרלוונטית, סבורני כי יש להעמיד את הפיצוי המוסכם ע"ס כולל של 66 דולר + מע"מ כדין לכל יום של איחור בפינוי המושכר, קרי – 22 דולר + מע"מ כדין לתובעת 1 ו- 22 דולר + מע"מ כדין ליום למנוח (תובע 2). הסכום יחושב מיום 1.4.09 ועד ליום 17.12.09 בהתאם לשערו היציג של הדולר ביום הפינוי בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום הפינוי ועד התשלום בפועל.

103. הואיל והנתבעים 1-2 שילמו לתובעת דמי שכירות בגין תקופה זו, יופחת מהסכום שיתקבל בגין פיצוי התובעת 1 על פי סעיף 102 לעיל, הסכום ששולם לה בגין דמי שכירות בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום התשלום ועד למועד פסק הדין ובגין היתרה יתווספו הפרשי הצמדה וריבית מיום מתן פסק הדין ועד התשלום בפועל.

סעד בגין הוצאות משפטיות מוסכמות

104. בהתאם לסעיף 14.4 להסכם השכירות, נקבע כי במקרה שבו ישאיר אחריו השוכר חוב כלשהו לאחד מיחידי המשכיר ובחר מי מהם לתבוע תשלום החוב, ישלם השוכר בנוסף לחוב האמור סכום השווה ל- 2,500$ בתוספת מע"מ עפ"י השער היציג של הדולר ביום התשלום בגין הוצאות משפטיות.

משהוגשה ע"י התובעים תביעה משפטית בגין חוב דמי השכירות וקבעתי את אשר קבעתי, קמה להם הזכות לפיצוי המוסכם בגין הוצאותיהם המשפטיות.

לפיכך, חייבים הנתבעים בתשלום 2,500$ לתובעת 1 ו- 2,500$ לתובע 2 כערכם בש"ח ביום הגשת התביעה בצירוף מע"מ והפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד לתשלום בפועל.

פיצוי מוסכם בגין הפרת ההסכם

105. התובעים טוענים, כי הם זכאים לפיצוי המוסכם בסך 5,000 דולר לכל אחד, אשר נקבע בסעיף 14.9 או 15.1 להסכם.

משקבעתי כי הנתבעים 1-2 הפרו ההסכם נוכח אי תשלום דמי השכירות למנוח וכן נוכח אי פינוי המושכר ביום 31.3.09. ומשקבעתי כי התובעים זכאים לפיצוי בגין הפרת ההסכם, קבלת הטענה כי התובעים זכאים אף לפיצוי מוסכם בסך 5,000 דולר לכל אחד עפ"י סעיף 14.9 או 15.1 משמעה פסיקת כפל פיצויים לתובעים. הגם שסעיף 14.9 להסכם נוקט בלשון "בנוסף לאמור לעיל" והפיצוי הנקוב בו חל לכאורה בגין הפרת כל תנאי מהוראות החוזה, בעניין זה לשון ההסכם אינה חזות הכול ואין פירושו שהתובעים זכאים בהכרח לסעדים כספיים שונים המצטברים זה לזה.

"השאלה אם האינטרסים הנפגעים של הנושה מזכים אותו בסעדים מצטברים בגין עילות שונות נבחנת בכל מקרה לגופו תוך הקפדה על קיומם של שני תנאים: כי קבלת סעד אחד אינה סותרת במהותה קבלת סעד אחר וכי צירוף הסעדים אינו מביא להתעשרות שלא עפ"י דין של הנושה".

(רע"א 7452/96 מדינת ישראל משרד הביטחון נ' חברה קבלנית האחים אהרון בע"מ – פורסם במאגרים המשפטיים).

בין הסעיפים בחוזה הקובעים פיצוי מוסכם בגין אי תשלום דמי השכירות במועד ובגין אי פינוי המושכר במועד ובין סעיפים 14.9 או 15.1 מתקיים יחס של הוראה מיוחדת וספציפית אל מול הוראה כללית. על הפרת ההסכם בעניין אי תשלום דמי השכירות ואי פינוי המושכר במועד חלות הוראות ספציפיות ומיוחדות שנועדו להפרות מסוג זה ולפיכך החלת הוראת הפיצוי הכללי בנוסף לפיצוי ספציפי – קרי פסיקת פיצוי מצטבר יהיה בה כדי התעשרות שלא כדין של התובעים תוך מתן פיצוי בגין אותו אינטרס עצמו- קרי האינטרס שהשוכר ישלם את דמי השכירות במועד והאינטרס שהחזקה במושכר תוחזר במועד.

לאור האמור, קובעת אני כי התובעים אינם זכאים לפיצוי המוסכם על פי סעיף 14.9 או 15.1 לחוזה.

סוף דבר

106. לאור כל האמור לעיל, אני מקבלת התביעה בחלקה.

הנתבעים, ביחד ולחוד, ישלמו לתובעים את הסכומים המפורטים בפסק הדין.

ב"כ התובעים יגיש לחתימתי פסיקתא בצירוף פירוט תחשיב בהתאם לפסק הדין בתוך 14 יום מיום קבלת פסק הדין.

107. בהתחשב במכלול הנסיבות בתיק זה, אני מחייבת את הנתבעים ביחד ולחוד, לשלם לתובעים 1-2 שכר טרחת עו"ד והוצאות משפט בסך של 15,000 ₪ לכל אחד (15,000 ₪ לתובעת וסך כולל של 15,000 ₪ לתובע 2 על כל יחידיו) בתוספת מע"מ כחוק. סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד התשלום בפועל.

בסכום זה נלקחו בחשבון פסיקת הפיצויים עפ"י סעיף 104 לפסק דין זה וכן החלטת כבוד הרשמת גרינוולד (כתוארה אז) בפסק הדין של הפינוי.

המזכירות תמציא העתק מפסק הדין לב"כ הצדדים.

ניתן היום, כ"ג תמוז תשע"ג, 01 יולי 2013, בהעדר הצדדים.