1. נגד המבקשת ניתן פסק דין בהעדר בקשת רשות להתגונן מטעמה, בתאריך 26.10.10.

בקשתה לביטול פסק הדין הוגשה ביום 6.1.2013. לא הוגשה בקשה להארכת מועד להגשת הבקשה, שעל פי תקנה 201 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984, יש להגישה בתוך 30 יום ממועד היוודע לנתבע על פסק הדין.

1. לבקשה צורף תצהיר לאקוני, שאינו מפרט את תוכן הבקשה ודין הבקשה להידחות מטעם זה בלבד.
2. שתי שאלות ניצבות בפנינו בבואנו לדון בבקשה לביטול פסק דין שניתן בהעדר הגנה.

האם נפל פגם בהליך מתן פסק הדין שבעטיו שומה להורות על ביטולו מחובת הצדק;

ולחלופין, האם חרף העדר פגם יש מקום להורות על ביטולו מכח שקול הדעת הנתון לבית

המשפט.

לענין זה ראה ב-רע"א 7034/00 ציון צדקה נ' זאב וייל (2001):

"... בסוג המקרים השני, לא מדובר בהחלטה שנפל פגם בנתינתה. במקרה כזה לבית

המשפט שיקול דעת לבטל את ההחלטה, לפי תקנה 201 לתקנות סדר הדין האזרחי,

התשמ"ד-1984, ואז נהוג להפעיל מבחן כפול, שעניינו הסיבה לאי הגשת הגנה או אי

התייצבות מאת בעל הדין הרלוונטי, וסיכויי ההליך אם יבוטל פסק הדין (שם, בעמודים

739 - 738)".

סיבת המחדל:

1. המבקשת אינה מכחישה קבלת כתב התביעה, במסירה כדין. לטענתה, מיד עם קבלת כתב התביעה יצרה קשר עם בעלה לשעבר, הנתבע אף הוא בתביעה זו (להלן:"הנתבע") וזה הודיע לה כי הינו נוטל על עצמו את ניהול התיק וכי פנה לעורכי דין לשם ייצוגו (כך נכתב בבקשה – ייצוגו).

לטענת המבקשת, מספר ימים לאחר מכן הודיע הנתבע לבניהם (שלה ושל הנתבע), כי הוגש כתב הגנה, ובשל כך היתה המבקשת בטוחה, לטענתה, שכתב ההגנה הוגש גם בשמה.

משהחלו הליכי ההוצאה לפועל נגדה, סברה כי צו התשלומים שניתן בעניינה, על סך 300 ₪ מדי חודש, יעמוד בתוקפו עד למתן פסק הדין בלבד.

לטענת המבקשת, התרופה לאיחור בהגשת הבקשה הינה חיוב בהוצאות, אך במקרה זה כבר גבה המשיב כ- 17,000 ₪ ממנה, במסגרת הליכי ההוצאה לפועל, כך שאין מקום לחיובה בהוצאות נוספות בשלב זה.

1. לטענת המבקשת, מה שהכריע את גורלה, היא כותרת הבקשה – בקשת הרשות להתגונן – שהגיש הנתבע בתיק זה, שכן לו רק היה מוסיף את שמה כמבקשת בכותרת הבקשה, לא היה ניתן נגדה פסק דין.

לטענתה, הוליך אותה הנתבע שולל, כאשר נתן לה להאמין שהגיש בקשת רשות להתגונן גם בשמה, בעוד שלמעשה הטיל עליה במסגרת הגנתו, את כל האחריות לחוב.

1. לטענת המשיב הבקשה הוגשה באיחור ניכר. פסק הדין ניתן עוד ביום 26.10.10. לשם ביצוע פסק הדין נפתח תיק הוצאה לפועל ביום 28.11.10 (13-11214-10-8) והמבקשת אף הגישה בקשות במסגרתו. בתאריך 17.4.2011 נערכה למבקשת חקירת יכולת בלשכת ההוצאה לפועל, במסגרת תיק זה, לאחר שהגישה בקשה להסדר תשלומים ועיכוב הליכים. לפיכך, אין שחר לטענת המבקשת לפיה לא הבינה את משמעות ההליכים המתנהלים נגדה בהוצאה לפועל.
2. עוד טוען המשיב, כי ביום 26.7.2011 פנתה אל משרד ב"כ המשיב עו"ד בן שושן-יקוטי, בשמה של המבקשת, כשלפנייתה מצורף יפוי כח חתום על ידי המבקשת. בפנייתה זו, ביקשה עו"ד יקוטי לקבל לידיה העתק מכתב התביעה ומן הפסיקתא, וציינה כי המסמכים דרושים לה לצורך "בחינת התיק ושקילת כדאיות תביעת שיפוי כנגד מר חיים כהן". לפיכך, טוען המשיב, ברור כי המבקשת מטעה את בית המשפט כאשר היא טוענת, בסעיפים 14-15 לבקשה, כי לא היתה מיוצגת בכל ההליכים.
3. לטענת המשיב, טענת המבקשת לפיה סברה כי באת כוחו של הנתבע מייצגת גם אותה בהליך זה, בלתי מתקבלת על הדעת ויש לדחותה. ברור כי בכותרת בקשת הרשות להתגונן לא היה מקום לציין אלא את שם בעל הדין שאותו מייצגת עורכת הדין שהגישה את הבקשה, והטענה לפיה היה על הנתבע לציין גם את שמה בכותרת הבקשה מגוחכת לטענתו.

בנוסף, טוען המשיב, אם אכן סברה המבקשת כי הנתבע הגיש בקשת רשות להתגונן גם בשמה, וגילתה כי הולכה שולל על ידיו רק ביום 23.12.12, מדוע זה פנתה לקבלת ייצוג משפטי מעו"ד יקוטי, עוד ביולי 2011 ושקלה אפשרות של הגשת תביעת שיפוי נגדו.

1. לעניין סיבת המחדל, טוענת המבקשת כאמור כי כתב הגנה לא הוגש משום שסברה כי בעלה לשעבר, הנתבע אף הוא בתביעה זו, הגיש בקשת רשות להתגונן אף בשמה.

דין הטענה להידחות.

ראשית, התצהיר התומך בבקשה אינו ערוך כדין. מדובר בתצהיר על דרך ההפניה אל נימוקי הבקשה, בשעה שהיה על המבקשת לתמוך את בקשתה בתצהיר מפורט.

שנית, הטענה בלתי מתקבלת על הדעת, ואין בה כל ממש.

אף לשיטתה של המבקשת, לא אמר לה הנתבע בשום שלב כי בכוונתו להגיש בקשת רשות להתגונן או כתב הגנה גם בשמה. המבקשת טוענת, בבקשתה, כי הנתבע מסר לבניהם כי הוגש כתב הגנה, והיא היתה בטוחה שכתב הגנה הוגש גם בשמה, כי לא היתה לה כל סיבה להניח אחרת (סעיף 4 לבקשה). אף אם היה ממש בעובדות הנטענות, הטענה שהמבקשת הסתמכה על דבר מה שאמרו לה ילדיה, שאמר להם הנתבע, והיא הניחה מאותם דברים שהוגש כתב הגנה בשמה, אינה יכולה להישמע, והיא מעידה על החלטתה של המבקשת לא להתגונן מפני התביעה, או לכל הפחות על זלזול של ממש בהליך המתנהל נגדה ובבית המשפט.

1. טענת המבקשת לפיה היה על הנתבע "בסך הכל" לציין את שמה בכותרת בקשת הרשות להתגונן, תמוהה ומוטב היה לולא נטענה כלל. בא כוחו של אדם מייצג אותו ואותו בלבד. המבקשת אינה טוענת כי חתמה על יפוי כח בו ייפתה את כוחה של באת כח הנתבע לייצגה בהליך, ולפיכך ברי כי לא ניתן היה להגיש בקשת רשות להתגונן גם בשמה, ואף לא היתה כל כוונה כזו.
2. עוד יובהר, כי טענות ההגנה של הנתבע בהליך זה מופנות כנגד המבקשת עצמה, בין היתר, והמבקשת מודעת לעובדה זו, או לכל הפחות היה עליה להיות מודעת לה.
3. לטענת המבקשת לא הבינה כי העובדה שמתנהל נגדה תיק הוצאה לפועל משמעה שניתן פסק דין נגדה. לתמיכה בטענה, מפנה המבקשת אל דבריה, כפי שרשמו בפרוטוקול הדיונים שהתנהלו בלשכת ההוצאה לפועל.

אף טענה זו אינה יכולה להישמע.

הטענה עומדת בסתירה לראיה הברורה, שהציג המשיב, ממנה עולה כי המבקשת יוצגה על ידי עורכת דין, לכל המאוחר ביום 26.7.2011 אז נשלח מטעמה מכתב אל ב"כ המשיב, בו התבקשה להמציא עותק מהפסיקתא נגד המבקשת, על מנת לשקול, בין היתר, הגשת תביעת שיפוי נגד הנתבע. המבקשת הסתירה עובדה זו מבית המשפט, וטענה כי לא יוצגה על ידי עורך דין מאז הגשת התביעה. טענה זו נמצאה לא נכונה, ודי היה בכך על מנת לדחות את הבקשה.

העובדה כי יוצגה על ידי עורכת דין בעבר שומטת את הקרקע מתחת לטענה כי סברה שהיא מיוצגת על ידי ב"כ הנתבע, ואף מתחת הטענה כי לא הבינה שניתן נגדה פסק דין.

1. הדברים שנשמעו מפי המבקשת במהלך הדיונים בלשכת ההוצאה לפועל, יש בהם לכל היותר להעיד על כך שהמבקשת סברה שאם יצליח הנתבע להוכיח את טענותיו כלפי המשיב, ממילא יתבטל פסק הדין גם נגדה. אין די בכך על מנת להצדיק ביטול פסק הדין.
2. הבקשה הוגשה בשיהוי ניכר, המצדיק אף הוא, כשלעצמו, דחיית הבקשה.

לכל היותר, נודע למבקשת על פסק הדין נגדה בחודש יולי 2011, אם כי מלשון פנייתה של עורכת דינה אל ב"כ המשיב, עולה כי ידעה על קיומו זמן רב קודם לכן. למרות זאת, הוגשה הבקשה רק ביום 6.1.2013.

סיכויי ההגנה:

1. ביחס לסיכויי ההגנה, טוענת המבקשת כי אין צורך להוכיחם, שכן מזה שנתיים מתנהלים דיונים לבחינת העובדות הנטענות בכתב התביעה, ועדיין אין הכרעה. עוד טוענת המבקשת, כי עם החלפת המותב, נשמעה שוב עדותו של עו"ד גבע ומונה מומחה לכתב יד לצורך בחינת החתימות (כך לטענתה) על גבי התצהיר, נספח ה' לכתב התביעה.

המבקשת תוהה, הכיצד לא נדרשה גם ממנה דוגמת חתימה, ומציינת שלא ייגרם כל עיכוב בדיונים אם יבוטל פסק הדין נגדה.

המבקשת מבהירה, כי תצטרף לטענות הנתבע ככל שהן נוגעות להתנהלות המשיב ביחס לחוב, וכמובן תדחה את טענותיו של הנתבע ככל שהן מטילות אחריות בלעדית עליה.

המבקשת מכחישה את הטענה כאילו היא זייפה את חתימתו של הנתבע על התצהיר.

1. אין כל ממש בטענה.

חוות דעתו של המומחה לכתב יד שמינה בית המשפט, ניתנה זה מכבר, ולא עסקה בבחינת חתימתה של המבקשת, כך שממילא לא נדרש כל שיתוף פעולה מצידה לצורך הכנת חוות הדעת. העובדה שהתביעה נגד הנתבע מתבררת מזה שנתיים, אין בה להעיד כלל על סיכויי ההגנה של המבקשת, שעניינה שונה לחלוטין מזה של הנתבע. כאמור, המבקשת והנתבע התגרשו זה מכבר, והיא זו שהמשיכה להתגורר בדירה שנרכשה בכספי ההלוואה. היא זו שהמשיכה לשאת בתשלומי ההלוואה, והתנהלות המשיב ביחס לדחיית מועד התשלום נעשתה מולה ולא מול הנתבע, זו טענתו העיקרית של הנתבע. משכך, ברור כי טענות ההגנה של הנתבע אינן יכולות להיות טענות ההגנה של המבקשת.

1. טענה נוספת בפי המבקשת, ולפיה לא זומנה על ידי התובע או הנתבע למתן עדות, ביחס לטענת הנתבע לפיה חתימתו זויפה, ומכאן היא מסיקה כי בחרו להסתיר את עדותה. לטענתה, נמנע הנתבע מלזמנה לעדות, על מנת להטיל עליה את מלוא האחריות ודי בכך על מנת להביא לביטול פסק הדין. לטענת המבקשת, בית המשפט אינו יכול להכריע בטענות הנתבע נגד התובע, מבלי לשמוע את גרסתה.
2. טענת המבקשת, לפיה לצורך הכרעה בתביעת המשיב נגד הנתבע היה על בית המשפט לשמוע את עדותה, אינה יכולה להוות שיקול לצורך הכרעה בבקשתה. מומחה כתב היד שמונה על ידי בית המשפט לבדיקת הטענה, נתן את חוות דעתו זה מכבר, ולצורך חוות דעתו לא נדרש לשמוע את המבקשת או לקבל ממנה דוגמת חתימה. יובהר, כי המבקשת אינה עומדת לדין במסגרת בירור טענות הנתבע, עמדתה לא נשמעה, וממילא, אף אם ישתכנע בית המשפט שלא הנתבע הוא שחתם על התצהיר, לא יכיל פסק הדין כל קביעה עובדתית לפיה המבקשת היא שחתמה בשמו.
3. עוד טוענת המבקשת, כי אי ביטול פסק הדין עלול להביא למצב בלתי נסבל, שכן אם בית המשפט יחליט לדחות את התביעה נגד הנתבע, יהיו שני פסקי דין סותרים ביחס לאותה סוגיה עובדתית.
4. אף אם תתקבל טענת הנתבע לפיה זויפה חתימתו על התצהיר עליו, על פי הטענה, חתמו הוא והמבקשת, לא יהיה בכך כדי להשפיע על חיובה של המבקשת, ולא יהיו שני פסקי דין סותרים באותה סוגיה עובדתית. כאמור, העובדות ביחס לנתבע שונות לחלוטין מהעובדות ביחס למבקשת, ככל שהן עולות מן הראיות שהובאו במהלך הדיון, ומבקשתה הלאקונית. בעוד המבקשת היא זו שהיתה בדין ודברים עם המשיב עם היווצרות החוב, וטרם מכירת הדירה, טענת הנתבע היא כי לא יודע על ידי המשיב בדבר הפיגורים בהחזר ההלוואה והאורכות שניתנו למבקשת לשם מכירת הדירה בעצמה.

במהלך הדיון הוגשו ראיות למכביר, הכוללות מכתבים ששלחה המבקשת אל המשיב, מהם עולה כי שבה והפצירה בו לאפשר לה למכור את דירתה בעצמה, ולסלק את חובותיה לבנק.

ראיות אלה הן המבדילות בין המבקשת לבין הנתבע, לטענתו.

1. השיקול המכריע בבקשה לביטול פסק דין עפ"י שיקול דעת ביהמ"ש, הוא אם יכולה לצמוח למבקש תועלת מהביטול ומכך שהתובענה תתברר לגופה, שכן:

"כפי שנקבע לא אחת בפסיקה, אין מקום לביטול פסק דין שניתן במעמד צד אחד, מקום בו ברור כי סיכויי ההגנה אפסיים "שכן אם לא תצמח למבקש תועלת מן הביטול אין כל טעם להורות כן רק על מנת שלאחר קיום הדיון בתיק במעמד הצדדים ושמיעת המבקש יצא תחת ידו של בית המשפט אותו פסק הדין עצמו"

(רע"א 9565/09 רינה מרגוליס נ' איגור גנץ ואח' מיום 10.08.10).

בענין זה כותב כב' השופט א. גורן בספרו, סוגיות בסדר דין אזרחי, מהדורה 7, עמ' 283:

"כאשר הנתבע לא התייצב וניתן נגדו פסק דין בהעדרו, הרי שבדיקת סיכוי ההצלחה נעשית על פי כתב ההגנה המצוי כבר בתיק בית המשפט . לעומת זאת, כאשר הוא לא התגונן כלל, נלמדים סיכויי ההצלחה מהבקשה לביטול ומהתצהיר התומך בה"

1. מכאן, שבחינת סיכויי ההגנה של המבקשת תיעשה אך ורק בדלת אמותיה של הבקשה והתצהיר התומך בה בלבד – תצהיר שכאמור לא נערך כדין.
2. בבקשתה, טוענת המבקשת, כי כאשר מכרו היא והנתבע את הדירה, היה ברור לה כי אין יתרת חוב של עשרות אלפי שקלים. המשיב אינו יכול להסביר, לטענתה, כיצד המידע בדבר יתרת החוב לאחר מכירת הדירה, הובא לידיעתה ולידיעת הנתבע רק כחודשיים לאחר מכירת הדירה. לטענת המבקשת, המידע לא הובא בפניה והיא לא חתמה על תצהיר חודשיים לאחר ביצוע המכירה.
3. הטענה אינה מפורטת דיה, היא אינה מופיעה כלל בתצהירה של המבקשת ולפיכך לא ניתן לקבלה.

כאמור, המבקשת התגוררה בדירה לאחר גירושיה ונטלה על עצמה לשלם את החזר ההלוואה. הטענה כי לא ידעה שנותר חוב לאחר מכירת הדירה אינה יכולה להישמע מפיה, כמי שהיתה בעלת החוב, היתה מוטלת עליה החובה לברר האם תיוותר יתרת חוב לאחר מכירת הדירה.

8. אל מול זכות המבקשת כי ינתן לה יומה בבית המשפט, עומד עיקרון סופיות הדיון.

במקרה הנדון, ניתן פסק הדין שאת ביטולו מבקשים כעת, ביום 26.10.10 היינו לפני שנתיים וחצי. מאז מתן פסק הדין, ננקטו נגד המבקשת הליכי הוצאה לפועל, היתה פניה של עורכת דין בשמה לבאי כח המשיב, ולמרות כל זאת הוגשה בקשתה רק כעת.

בשנתיים וחצי שחלפו מאז מתן פסק הדין, התנהל בין המשיב לנתבע הליך ממושך שכלל הבאת ראיות לרוב ומינוי מומחה. ההליך עומד לפני סיום. בימים אלה עתיד להינתן פסק דין. קבלת הבקשה כעת, תגרום למשיב נזק רב, שכן הוא יחויב לנהל הליך נפרד מול המבקשת, שעה שיכול היה לנהלו בה בעת עם ההליך המתנהל מול הנתבע, לו היתה המבקשת מגישה בקשת רשות להתגונן במועד, או לכל הפחות מגישה בקשתה לביטול פסק הדין, ברגע שהובהר לבאת כוחה כי ניתן נגדה פסק דין.

עקרון סופיות הדיון מחייב, דחיית הבקשה.

ראו לעניין זה: ע"א 5993/08 חברת סונובר שיווק דלקים בע"מ נ' סולי ש.ואנו הנאמן על נכסי חברת רם ( 31.1.2010):

"אכן, בימינו לא פעם קיימת גישה סלחנית למחדלים 'פרוצדוראליים', וזאת מתוך התחושה כי ניתן להימנע מתוצאה גורפת – כגון דחיית הליך – באמצעות פתרונות מתונים ו'מידתיים' יותר ובהם מתן אפשרות לתיקון המחדלים, לעיתים תוך חיוב בהוצאות. גמישות זו הגיונה בצדה וטעמיה עמה, אך בה-בעת, תהא זו טעות מצדם של בעלי-הדין לסבור שכל מחדל דיוני הוא בר-תיקון בהבל פה תוך הכרזה כי 'הפרוצדורה אינה מיטת סדום'. בוודאי כך כאשר מאחורי הפרוצדורה ניצבים שיקולים מהותיים בעלי משקל"

על גישה זו חזר השופט י. דינצגר ב-רע"א 5673/11 עאדל גרים רגבי, הייתם עאדל רגבי נ' נאיף סלימאן מוחמד כחלה :

"אכן, ייתכן והעדפת בירור מהותי של סכסוך בין הצדדים היא דרך המלך במקרים מן הסוג שלפני, כאשר את מחדליו הדיוניים של בעל דין יש לרפא באמצעות חיוב בהוצאות. יחד עם זאת, קיימים מקרים -ומקרה זה נמנה על אותם המקרים - בהם התנהלות בעל דין מצביעה על שימוש לרעה בהליכי משפט ועל זלזול בהליך המשפטי, עד כי על בית המשפט לנקוט בסנקציות חמורות יותר כנגד בעל הדין. "

1. מכל האמור לעיל, עולה כי אין מקום להיעתר לבקשה לביטול פסק הדין.

הבקשה נדחית.

המבקשת תישא בהוצאות המשיב בגין בקשה זו בסך 2,000 ₪.

ניתנה היום, כג' ניסן תשע"ג, 3 אפריל 2013, בהעדר הצדדים.