בפני תביעה לתשלום סך של 51,877 ₪ בטענה לפיה ערב הנתבע לחוב בחשבון שהתנהל אצל התובע.

הנתבע איננו כופר בחתימתו על כתב הערבות, אך טוען שלא הוסברה לו מהות חתימתו, כי בכלל סבר כי הוא מצטרף לחשבון שהיה קיים על שם החייבת, וכי איש לא הסביר לו את משמעות חתימתו למרות שאיננו דובר כלל את השפה העברית.

טענה זו, טענת "לא נעשה דבר", היא העומדת במוקד התביעה.

העובדות

1. התובע הינו בנק. במסגרת פעילותו נוהל בסניף פרדס – כץ של התובע חשבון מספר 479197 (להלן: "החשבון") על שמה של גב' סופיה קובל (להלן: "סופיה"). הנתבע הינו עולה חדש אשר עלה לישראל מרוסיה ביום 7.11.05. הנתבע נשוי לגב' טטיאנה קובל (להלן: "טטיאנה") היא אימה של סופיה. במועדים הרלוונטיים לתביעה זו, שנת 2007, התגוררו הנתבע, טטיאנה וסופיה בדירה אחת בבני ברק.
2. במהלך 2007 נקלעה סופיה לקשיים, לא עמדה בפירעון חובה לתובע בחשבון, ובקשה לקבל הלוואה מהתובע לצורך פירעון החוב שהצטבר בחשבון. התובע נעתר לבקשת סופיה וניאות להעמיד לה הלוואה בסך של 50,000 ₪ (להלן: "ההלוואה").
3. ביום 10.5.07 הגיעו לסניף פרדס – כץ של התובע סופיה והנתבע כדי לחתום על מסמכי ההלוואה. באותו מעמד חתמו הן סופיה והן הנתבע על "כתב התחייבות וערבות להחזרת הלוואה", שלפיו ערב הנתבע בערבות אישית להתחייבות סופיה להשבת ההלוואה. באותו מעמד אף חתם הנתבע על טופס "גילוי מידע לערב יחיד או מוגן". מסמכים אלו יכונו להלן: "מסמכי הערבות".
4. לאחר העמדת ההלוואה לסופיה, התברר שסופיה לא עומדת בהתחייבויותיה לפירעון תשלומי ההלוואה. ביום 24.12.08 הגיש התובע תביעה כנגד סופיה ובה עתר לחיובה בתשלום סך של 69,547.77 ₪, כאשר חוב זה נובע גם מיתרת ההלוואה שלא נפרעה בסך של 43,866.13 ₪. סופיה לא הגישה בקשת רשות להגן וביום 16.3.09 ניתן נגדה פסק דין בהיעדר הגנה, ברם בסמוך לאחר מכן, ביום 2.2.10, ניתן כנגד סופיה צו כינוס בהליכי פשיטת רגל וביום 3.8.10 הוגשה תביעה זו.

תמצית טענות הצדדים וההליך

1. לטענת התובע, יש לחייב את הנתבע בפירעון יתרת החוב בגין ההלוואה על יסוד ערבותו האישית להתחייבות סופיה כלפי התובע. סכום החוב ליום הגשת התביעה מסתכם בסך של 51,877 ₪.

ביחס לטענות הנתבע לפיהן לא היה מודע למהות חתימתו על כתב הערבות בגין ההלוואה, טוען התובע שלנתבע הובהר כי הוא חותם על כתב ערבות בגין ההלוואה ואף שמדובר בהלוואה לכיסוי חוב קודם של סופיה, הכל כעולה ממסמכי הערבות.

1. לטענת הנתבע עומדת לו טענת "לא נעשה דבר" שכן כלל לא היה מודע לכך שהוא חותם על כתב ערבות להלוואה.

הנתבע טוען כי במועד בו חתם על מסמכי הערבות לא דבר ולא קרא עברית, ולכן גם לא הבין על מה חתם. לשיטתו, סבר שהוא מגיע לסניף הבנק רק כדי לחתום על מסמכים לפיהם הוא מצטרף לחשבון ואיש לא טרח להסביר לו את מהותם האמיתית של המסמכים עליהם חתם. לו ידע, טוען הנתבע, כי הוא מתבקש לחתום ערבות להלוואה שנוטלת סופיה לכיסוי חוב שלה לתובע – לא היה מסכים לחתום.

טוען לפיכך הנתבע שמסמכי הערבות עליהם חתם בטלים, יש להפטיר אותו מערבותו ולדחות את התביעה.

1. התביעה הוגשה בסדר דין מקוצר, הנתבע הגיש בקשת רשות להגן ובהחלטה מיום 26.3.13 ניתנה לנתבע רשות להתגונן.

התובע תמך את טיעוניו בתצהירי מר שמעון פדלון, מיחידת הגבייה של התובע, וגב' ציפי שם טוב, זו שבפניה נחתמה הערבות. הנתבע תמך את טיעוניו בתצהירו (אותו תצהיר שתמך את בקשת הרשות להגן) ובעדות סופיה, אשר לא הגישה תצהיר עדות ראשית.

בדיון שהתקיים בפני היום, 23.4.14, נחקרו העדים ובתום החקירות סכמו ב"כ הצדדים את טענותיהם בעל פה.

דיון

1. אדם המתקשר בחוזה ערבות, נוטל על עצמו לשלם את חובו של החייב כלפי הנושה. בעניין דנא, התובע הוא הנושה, סופיה היא החייבת והנתבע הוא הערב. אין מחלוקת על כך שלפי מסמכי הערבות עליהם חתום הנתבע, ערב הנתבע להתחייבויות סופיה כלפי התובע להשבת ההלוואה.

אין גם מחלוקת על כך שסופיה לא עמדה בהתחייבויותיה לפרוע את ההלוואה. התובע הציג תדפיסים המבטאים את תחשיב החוב ולמעשה הנתבע כלל לא כפר בכך שתדפיסים אלו משקפים את החוב בחשבון, ולא כפר בכך שסופיה לא פרעה את החוב בגין ההלוואה.

1. לטענת הנתבע, חתימתו על כתב הערבות נעשתה מתוך הטעיה וניצול של חוסר ידיעתו את השפה העברית, כאשר כלל לא הייתה לו כוונה לערוב להשבת ההלוואה. הנתבע איננו טוען למעשה הטעיה של מי מעובדי התובע אלא לפער דרמטי בין מערך ההתחייבויות בין מסמכי הערבות עליהם חתם לבין מה שסבר בפועל שיש במסמכים אלו. לפי גרסת הנתבע, הוא בכלל סבר שהוא חותם על מסמכים שמבטאים הצטרפות לחשבון ותו לא. לא טענה לפגם בכריתה מעלה הנתבע אלא טענה להיעדר כל כוונה להתקשר. וטענה זו הינה למעשה הטענה המוכרת זה מכבר הימים בשם "לא נעשה דבר" (non est factum).
2. בהתאם להלכה הפסוקה, במקרים בהם מתברר כי צד לחוזה חתם עליו בלא שהתכוון לכך, בלא שהתכוון ליטול על עצמו את מערכת ההתחייבויות והזכויות המגולמות במסמך, כי אז נעדר מהחוזה יסוד ההסכמה, יסוד שבלעדיו לא תתכן התקשרות חוזית. בהוכחת נסיבות שכאלו, החוזה יראה כחוזה בטל והצד הטוען זאת ישוחרר מההתחייבויות שלפי אותו חוזה. עם זאת, מודגש בפסיקה כי טענה זו תתקבל רק במקרים חריגים, כאשר מסתבר שהמסמך נחתם בכפייה או שיש שוני קיצוני בין האמור במסמך שנחתם לבין מה שהאמין החותם שנכתב במסמך. עוד מודגש בפסיקה כי על המבקש להשתחרר מהתחייבות בטענה זו להוכיח כי לא התרשל בהתנהגותו.

"אין הטענה עומדת גם למי שלא טרח לקרוא על מה הוא חותם ומה תוצאותיה של החתימה. ... לא תעמוד טענת non est factum גם כאשר החותם חתם בלי דעת וזאת כאשר האדם חותם על-פי עצת פרקליטו או יועץ אחר המהימן עליו, מבלי שהייתה טעות או הטעיה באשר למהותו של המסמך, אלא מתוך הסתמכות עיוורת על דעת היועץ האמור, ואמון בה, ותוך נכונות לחתום על כל מסמך על-פי שיקולו של הלה, יהיה המסמך אשר יהיה" (ע"א 413/79 אדלר נ' מנצור, פ"ד לד (4) 29, 38).

בהעלאת טענת "לא נעשה דבר", שומה להוכיח הן את אותן נסיבות קיצוניות, חריגות, של שוני קרדינאלי בין מה שכתוב במסמך לבין מה שהאמין החותם שנכתב במסמך, והן יש להוכיח היעדר התרשלות מצד החותם. כיוון שזו טענת הגנה, הרי שנטל ההוכחה רובץ לפתחו של הנתבע, טוען הטענה, ונטל זה כבד הוא במיוחד:

"הנטל להוכחת טענת "לא נעשה דבר" הוא כבד מן הנטל הנדרש להוכחת טענות אחרות במשפטים אזרחיים. שכן "בדרך-כלל דין הוא, שאדם החותם על מסמך בלא לדעת תוכנו, לא יישמע בטענה שלא קרא את המסמך ולא ידע על מה חתם ובמה התחייב. חזקה עליו שחתם לאות הסכמתו, יהא תוכן המסמך אשר יהא" (ע"א 1548/96 בנק איגוד לישראל בע"מ נ' לופו, פ"ד נ"ד (2) 559, 570).

לפיכך, כאשר טוען הנתבע לבטלות מסמכ הערבות עליהם חתם כאשר כלל לא התכוון להיות ערב לחובות סופיה, עליו הנטל להביא ראיות להוכיח את טענתו וחובה עליו להציג ראיות של ממש לביסוס הטענה, שכן הנטל כבד מהנדרש כרגיל במשפט אזרחי.

1. לטענת הנתבע, כאשר חתם על מסמכי הערבות איש מטעמו של התובע לא הסביר לו את מהות המסמכים ואיש מטעם התובע לא שוחח עימו בשפה הרוסית ולא תרגם עבורו את מסמכים הערבות. כנגד טענה זו, טוען התובע כי ככלל, במצב בו חותם על מסמכים מי שהינו דובר רוסית ואינו דובר עברית, מצטרף מי מעובדי התובע שדובר רוסית למעמד החתימה ומוודא כי החותם מודע למשמעות חתימתו. טענה זו של התובע לא ניתן לקבל.

עדותו של מר פדלון איננה רלוונטית כלל לביסוס טענה זו. מר פדלון כלל לא היה מעורב אישית בעניינים נשוא התביעה ומעיד אך ורק על בסיס מסמכי התובע.

גב' ציפי שם טוב מאידך, היא זו שלפי כתב הערבות חתם הנתבע בפניה, אך גב' שם טוב הבהירה שאיננה זוכרת דבר ממעמד החתימה (טענה הגיונית בהתחשב בשנים שחלפו ובכמות הלקוחות בהם פגשה גב' שם טוב בעבודתה). גב' שם טוב לא טענה שהיא דוברת את השפה הרוסית וטענה שנהגה לוודא שלמעמד החתימה יצטרף עובד אחר של התובע שדובר רוסית, ברם אין ולו זכר לטענה זו בכתבי הערבות אף שלא היה קל מלציין זאת, וממילא שלא צוין שמו של אותו עובד.

לפיכך, אני מקבל את גרסת הנתבע וקובע כי הנתבע חתם על כתב הערבות בלא שמי מעובדי התובע יקרא את המסמכים בפניו בשפה הרוסית.

1. על אף זאת, על אף שעובד התובע לא הקריא ותרגם את מסמכי ההלוואה לנתבע, לא ניתן לקבל את טענות הנתבע.

ראשית, הנתבע טוען שבעת חתימת כתב הערבות כלל לא הבין עברית ולא ידע לקרוא עברית. גם אם כך היה המצב (וזולת עדות הנתבע שעמד על סיוע מתורגמנית לא הובאו ראיות לכך) אי ידיעת השפה איננה יכולה להישמע מצד מי שחתם על המסמך, כשם שלא תשמע אפילו מצד מי שכלל איננו יודע קרוא וכתוב (פרופ' ג. שלו, טעות בחתימה – האמנם לא נעשה דבר? משפטים יא 501, תשמ"א).

שנית, הנתבע מודה כי סופיה היא שהסבירה לו את מהות המסמכים עליהם חתם וכי בטח בסופיה והאמין בדבריה. הסתמכות עיוורת על דברי סופיה איננה מתיישבת עם טענה להיעדרה רשלנות מצד הנתבע.

שלישית, לפי גרסת הנתבע הוא בכלל סבר שהוא חותם על מסמכים לפיהם הוא מצטרף לחשבון ולא מסמכי ערבות. את הגיונה של טענה זו כלל לא ניתן להבין. הנתבע טוען כי בהצטרפות לחשבון היה קל יותר לשלם את חשבונות השכירות (עמ' 12; ש' 14 בפרוט') אך לנתבע, לטענתו, הרי היה חשבון נפרד ומשותף עם טטיאנה (סעיף 6 בתצהיר הנתבע; עמ' 14 בפרוט') ולא ברור מדוע יהיה "קל יותר" לשלם חשבונות מחשבון אחר. גם לא נטען כלל שלאותו חשבון של סופיה העביר הנתבע כספים או שנפרעו באמצעותו תשלומים בקשר עם השכירות. גרסת הנתבע באשר למה שהבין הוא בחתימת מסמכי הערבות חסרת היגיון.

רביעית, במהלך עדותו של הנתבע הסתבר שלא רק בהבנת משמעות חתימתו על מסמכי הערבות כופר הנתבע, אלא גם בהבנת האמור בתצהירו הוא. תצהירו של הנתבע ערוך בעברית אך בשוליו רישום שהתוכן הוקרא לנתבע ותורגם לרוסית על ידי גב' יבגניה נרודצקי. בעדותו מאידך, התעקש הנתבע שוב ושוב שגם את התצהיר הקריאה לו סופיה והוא לא הבין את תוכנו (עמ' 10 – 11 בפרוט'). התכחשות הנתבע לתצהירו הוא מקשה על מתן אמון בגרסתו.

חמישית, הנתבע בקש לתמוך גרסתו בעדות סופיה, אשר טענה שאותה עת הייתה במצוקה אישית קשה ולכן הוליכה שולל את הנתבע. כאשר סופיה מעידה בעצמה שהטעתה הן את הנתבע והן את עובדי התובע; כאשר סופיה מצויה בעצמה בהליכי פשיטת רגל כך שהתובע איננו יכול להיפרע ממנה; וכאשר נראה שיש לסופיה אינטרס ברור לסייע לנתבע – לא ניתן ליתן כל אמון בעדותה וודאי שלא ניתן ליתן לה משקל שיתמוך בגרסת הנתבע.

1. כאשר מסכמים את העבודות כאמור, מסתבר שלא ניתן כלל ליתן אמון בטענת הנתבע כי הוטעה בידי סופיה ולא הבין את משמעות חתימתו על כתב הערבות. בהיעדר כל הסבר הגיוני אחר לעצם חתימת הנתבע על כתב הערבות, סביר יותר להניח שהנתבע בסך הכל בקש לסייע לסופיה שנזקקה להלוואה, סמך על סופיה, ולא חשש שיידרש לפרוע את ההלוואה בעצמו. עוד מתברר כי אפילו לא יודע הנתבע לקרוא עברית כלל, כאשר התבסס הנתבע לחלוטין על ההסברים שקבל מסופיה באשר למשמעות חתימתו, הרי שהתרשל, ואין לו להלין אלא על עצמו.

להוכחת טענת "לא נעשה דבר" שומה על הטוען להוכיח במצטבר את שני יסודותיה אלא שהנתבע לא הוכיח ולו אחד מהם.

אכן, חובתו של התובע הייתה לוודא שהנתבע מודע למשמעות חתימתו ואכן נראה שיש טעם לפגם בכך שהתובע לא ודא שעובד דובר רוסית מטעמו הוא שיחתים את הנתבע על מסמכי הערבות, אך כאשר התברר שהנתבע הבין את משמעות חתימתו ולכל היותר התרשל בעצמו כשהסתמך על סופיה – אין בכך כדי להביא לבטלות הערבות.

1. לא מצאתי ממש ביתר טענות הצדדים.
2. נוכח כל האמור לעיל, אני דוחה את טענות הנתבע, מקבל את התביעה ומחייב את הנתבע לשלם לתובע את מלוא סכום התביעה, 51,877 ₪ בצירוף הפרשי ריבית כאמור בכתב התביעה. כמו כן ישא הנתבע באגרת בית המשפט ובשכ"ט עו"ד בסך של 6,000 ₪.

ניתן היום, כ"ג ניסן תשע"ד, 23 אפריל 2014, בהעדר הצדדים.