בפני תביעה כספית בגין נזקים שנגרמו לניידת משטרה בליל ה-19.9.09 שעה 23:30 במהלך מרדף משטרתי אחרי רכב סיטרואן ברלינגו מ"ר הרשום על שם הנתבע (להלן: הרכב).

כעולה מהראיות שהוצגו מתיק החקירה המשטרתי, ואינן שנויות במחלוקת, כרזה ניידת המשטרה לנהג הרכב לעצור, אך הנהג פתח במנוסה וכשהגיע לרחוב ללא מוצא, שילב להילוך אחורי ופגע בניידת (להלן: התאונה). כתוצאה מהתאונה נגרמו לניידת הנזקים המפורטים בחוו"ד השמאי שהוגשה. הנהג ברח מהרכב בסיועם של תושבי המקום שיצאו מבתיהם והתגודדו סביב לניידת.

אין מחלוקת לגבי נסיבות התאונה כפי שתוארו ע"י השוטר בני כהן שהעיד עליה ובמזכר ת/1 שערך ביום האירוע, והמחלוקת היא רק בשאלת הזיהוי של הנתבע כמי שנהג ברכב.

השוטר תאר את הנהג כבחור צעיר ורזה – תיאור ההולם את מראהו של הנתבע. עם זאת לא היו יכולים לזהות בוודאות את הנתבע כמי שנהג, אף שהיה מוכר מקודם לאחר מהשוטרים. כמו כן עולה מתיק החקירה כי מפתחות הרכב נשארו במתנע ונאספו ע"י השוטרים (ת/2). השוטרים הגיעו כחצי שעה לאחר האירוע לבית הנתבע, שלדברי אמו ישן במיטתו, ועיכבו אותו לחקירה. הנתבע אמר לשוטרים כי מדובר ברכב ששייך לאביו וכולם עושים בו שימוש, כי יצא לקנות משהו לאמו וחזר הביתה, וכי משעה עשר הרכב עמד מחוץ לבית והנתבע לא נגע בו.

השוטר בני כהן אמר בעדותו כי הנתבע נמצא במיטתו כשהוא לבוש מכנסים ונעליים, אך לאימרה זו אין תימוכין במזכר ת/1 (שרק העמוד הראשון ממנו אותר בתיק המשטרה) או ת/2 והעד עצמו אמר כי יתכן שהוא מתבלבל עם אירוע אחר הקשור בנתבע.

יצויין כי הנתבע הינו הבעלים הרשום של הרכב, וכי בעת התאונה היה בן 17 שנים, ולדבריו הרכב נרשם על שמו מאחר שאביו היה נתון בהליכים משפטיים ועיקולים ולכן רשם את הרכב המשפחתי על שם בנו הבכור.

הנתבע בעדותו אישר כי עשה שימוש ברכב כנהג חדש עם מלווה, אך לדבריו באותו ערב לא נהג ברכב והיה בביתו עם הוריו ושלושה מקרובי משפחתו עד שהלך לישון בשעה 22:00. רק בחצות הוער משנתו ע"י השוטרים שהגיעו לבית ועיכבו אותו. לדבריו, היה צרור אחד של מפתחות הרכב, שהיה בבית והובא ע"י אביו לתחנה לאחר עיכובו, לבקשתו. בניגוד למשתמע מדבריו לשוטר במזכר ת/2, טען כי כשיצא מהבית באותו ערב לקניות, היה זה ברגל ולא ברכב. הפעם האחרונה שנהג ברכב היתה יום קודם.

הנתבע לא הביא אף אחד מקרובי המשפחה שלטענתו נכחו בבית באותו ערב, ויכלו להעיד כי לא יצא מהבית אחרי שעה עשר, כעדי הגנה.

אביו של הנתבע, שהוזמן מלכתחילה כעד הגנה, החל להעיד ומסר כי הרכב היה שלו אך מאחר ואין לו רשיון נהיגה שימש כרכב משפחתי שהיה נהוג ע"י אחיו של האב וע"י בנו – הנתבע. כן מסר, כי הנתבע נהג ברכב באותו ערב כשנסע לקניות וחזר הביתה. זאת, בסתירה לעדות הנתבע בנקודה זו. בשלב זה, ביקש ב"כ הנתבע להפסיק את עדותו של האב בטענה כי הוא סובל ממחלת נפש ויש לו בעיות זכרון. העד אישר כי הוא לוקה במאניה דיפרסיה אך הכחיש בעיות זכרון. נוכח בקשת ב"כ הנתבע, הופסקה עדותו של עד ההגנה בנקודה זו.

בסופו של יום, לא הובאו כל עדויות תמיכה לעדות הנתבע על כך שלא יצא מהבית אחרי השעה עשר בערב, ואביו אף סתר את גרסתו על כך שהנתבע לא נהג ברכב באותו ערב. גם לא הובאו כל תימוכין לגרסת הנתבע, כי צרור המפתחות של הרכב היה בבית והובא ע"י אביו למשטרה.

לא ניתן כל הסבר סביר להימנעות הנתבע מהבאת עדים – קרובי משפחה שהינם בשליטתו. בנסיבות אלה אין הוא יכול להאחז בכך שקרובים אלה מסרו הודעות בחקירה (טענה שלא הוכחה, וממילא אין ההודעות יכולות לשמש כראיה לאמיתות תוכנן אם העדים לא זומנו לעדות בתיק זה ולא נחקרו), ושעקב כך נסגר התיק נגדו.

ממכלול הראיות עולה כי הנתבע היה הנהג העיקרי ברכב, ולא הובאה כל ראיה שהיה צרור מפתחות בידי גורם אחר פרט לנתבע והוריו. האב אף לא ציין שמות של נהגים אחרים ברכב למעט אחיו – שהינם מטבע הדברים אנשים בגיל מבוגר ולא בחורים צעירים כפי שנראה נהג הרכב. או כי אדם יצויין, כי אחיו של הנתבע היו באותה עת קטינים בני 13-14, ועל כן גם הם אינם באים בחשבון כנהגים פוטנציאליים.

מכאן, שאין כל טענה, ודאי לא ראיה, כי הרכב נמסר לנהיגה של בן משפחה אחר ברשות, ואין ראיה בפני כי הרכב ו/או מפתחות הרכב נלקחו שלא ברשות מבית המשפחה.

לפיכך אני קובעת כי על פי מאזן ההסתברויות, הנדרש במשפט אזרחי, הוכח שהנתבע הוא שנהג ברכב בעת התאונה.

לפיכך אני מחייבת את הנתבע לשלם לתובעת את סכום התביעה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה ועד לתשלום בפועל, וכן האגרה והוצאות העדים כפי שנפסקו, וכן הוצאות משפט בסך 1,500 ₪.

ניתן היום, ט"ז כסלו תשע"ד, 19 נובמבר 2013, בהעדר הצדדים.