פתח דבר

1. עסקינן בטענות שמעלה התובע כנגד החלטת מנכ"ל משרד הדתות בדבר זכאותו לגמלה, מכוחה של החלטת שירותי הדת היהודיים (גמלאות לראש מועצה דתית וסגניו) התשמ"א- 1981 (להלן: "חוק שירותי הדת היהודיים").

ואלו העובדות הנדרשות לעניין:

1. התובע, יליד 1.1.34, עבד במועצה האזורית לכיש בין השנים 1.4.84 עד 1.4.94 בתפקיד רכז ועדה חקלאית (להלן: "התקופה הראשונה"). בגין תקופה זו, התובע זכאי לפנסיה בשיעור 20% ממשכורתו הקובעת, בהתאם להחלטת ראש מינהל השירות במשרד הפנים מיום 26.01.01.
2. ביום 1.4.94 שימש כסגן ראש המועצה הדתית וקיבל משכורת כנבחר (להלן: "התקופה השנייה").
3. ביום 28.7.96, מונה התובע לכהן כראש המועצה הדתית. הוא כיהן בתפקידו עד ליום 31.7.98 (להלן: "התקופה השלישית").
4. לאחר מכן, ביום 1.8.00 שב וכיהן התובע כסגן ראש המועצה, וזאת עד ליום 27.12.00 לפי הסכם רוטציה שנקבע (להלן: "התקופה הרביעית"). אז פרש לגמלאות.
5. ביום 6.1.02 החליט מנכ"ל משרד הדתות (בנעליו של משרד הדתות באה היום הנתבעת 1) ליתן לתובע מענק בגין 52 חודשי עבודה ובסך 129,160 ₪.
6. התובע פנה במכתב למנכ"ל משרד הדתות ובו ביקש לערער על ההחלטה האמורה. בנוסף, נשלח מכתב למשרד הדתות מההסתדרות בבקשה להתייחס לשאלה מדוע לא זכאי התובע לגמלה. בתשובת הלשכה המשפטית במשרד לענייני דתות צוין כי התובע לא שימש 4 שנים כיו"ר מועצה דתית. כמו כן, נטען כי שכרו של התובע כסגן יו"ר לא אושר על ידי משרד הדתות ובכל מקרה רק סגן יו"ר מועצה דתית בתחום עירייה זכאי לגמלה.
7. ביום 9.8.07 הוגשה מטעם התובע תביעתו המקורית לבית הדין האזורי לעבודה בבאר שבע . תביעתו נדחתה, וערעור מטעמו הוגש אל בית הדין הארצי לעבודה. בדיון שם הוסכם בין הצדדים- הסכמה שקיבלה תוקף כי פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה יבוטל מחמת חוסר סמכות, והתובענה תועבר לבית משפט זה. מכאן באה התביעה שלפנינו, ובו חזר התובע על טענתו בדבר זכותו לפנסיה.
8. יצוין, כי בהליכים שהתנהלו בית הדין האזורי לעבודה ובבית הדין הארצי לעבודה הגיעו הצדדים להסכמה כי הנתבעות 2-3 יהפכו לנתבעות פורמאליות, וזאת נוכח העובדה שהנתבעת 1 לא התכחשה לאחריות לתשלומי הגמלאות לתובע, ככל שייקבע שהוא זכאי להן.
9. בטרם אפנה לגופם של דברים, אציין כי ביום 2.10.11 ניתנה החלטת כבוד השופט נ' סולברג אשר דחתה את טענת המדינה לחלוף המועדים הסטטוטוריים, וקיבלה את עמדת התובע לפיה ניתן להאריך את המועדים הקבועים בחוק. כך קבע: "דומני כי יש מקום להיעתר לבקשתו ולהאריך את המועד להגשת הערעור- לפנים משורת דיני סדרי הדין ולצורך בירור הזכויות המהותיות. הטעמים המיוחדים לכך נעוצים במצבו הכלכלי והבריאותי הקשה, לכאורה, של התובע, ובמצוקה הכלכלית שבה הוא מצוי...". הנתבעים לא מצאו לנכון להגיש בקשת רשות ערעור על החלטה זו. משכך אין מקום לשוב ולהידרש לטענה זו לאחר שזו נדונה ונדחתה לגופה או לסטות מאותה החלטה. אוסיף, כי לא התגלו עובדות או ראיות חדשות שיש בהן כדי להצדיק דיון מחודש. אין כל טעם חדש לכך שהנתבעת תשוב ותעלה את טענת ההתיישנות בהסתמך על אותן עובדות וטענות שהיוו את הבסיס להחלטת בית המשפט.

דיון והכרעה

1. את הדיון נפתח בפריסת הוראות הדין העשויות להשליך על ענייננו, מכוחן זכאי התובע לגמלה, כמי שכיהן כסגן ראש המועצה הדתית.
2. סעיף 14 לחוק שירותי הדת היהודיים [נוסח משולב], תשל"א-1971 מחיל על ראש המועצה דתית את הוראותיו של חוק הרשויות המקומיות (גמלאות לראש רשות וסגניו), תשל"ז- 1977 (להלן: "חוק הגמלאות")- בשינויים המחויבים. אחד השינויים הינו הגדרת המונח "ראש רשות" המרבה גם סגני ראש מועצה דתית בשכר הנמנים עם "סוגים, או הממלאים תפקידים".
3. סעיף 2 לחוק הגמלאות קובע כי בזו הלשון:
   1. גמלאות ותשלומים אחרים

לראש רשות ולשאיריו ישולמו, מקופת הרשות המקומית, גמלאות ותשלומים אחרים נוספים כפי שייקבע בהחלטות הכנסת, והיא רשאית להסמיך לכך ועדה מועדותיה;...

בגדרו של סעיף 2 לחוק הגמלאות יצאה מלפני ועדת העבודה והרווחה של הכנסת, ביום 30.3.81 החלטת שירותי הדת היהודיים, המסדיר את נושא הגמלה התקציבית לראשי מועצות דתיות וסגניהם.

1. בנוסף, בתקנה 1(א) לתקנות שירותי הדת היהודיים (ניהול מועצות) התש"ל- 1970, אשר הותקנו מכוח חוק שירותי הדת (להלן: "תקנות התקציב") נקבע כך:

"הסכום הכולל של תקציב כל מועצה, בגדר חוק התקציב הנוהג במדינה מזמן לזמן, וכן כל סעיפי המשכורות שבו, יאושרו מראש בידי השר לענייני דתות".

1. חיקוק נוסף הנדרש לעניין זה הוא סעיף 5 להחלטת שירותי הדת היהודיים, וכך הוא קובע:

5. קצבה לראש רשות לשעבר

"ראש רשות לשעבר שחדל לכהן אחרי שהגיע לגיל ארבעים וחמש, תשולם לו כל ימי חייו החל מהיום שבו חדל לכהן, קצבה בסכום שהוא שישית האחוז מהמשכורת הקובעת כפול במספר חודשי כהונתו במועצה הדתית, ובלבד שנתקיימה אחת מאלה:

1. כיהן כראש רשות ארבע שנים לפחות;
2. ....".

היינו, סעיף 5 להחלטת שירותי הדת קובע את עצם הזכאות לגמלה תקציבית (2% לשנה) ואת תנאי הסף לגיבושה (גיל 45 ומעלה וכהונה כראש רשות לפחות 4 שנים).

מן הכלל אל הפרט

1. התובע טוען כי כיהן למעלה מארבע שנים, ועל כן זכאי הוא לפנסיה על פי התקנות. לגרסתו, כבר במהלך התקופה השנייה, הוא שימש כראש מועצה בפועל עקב העדרו של ראש המועצה הנבחר, ואף משרד הדתות הכיר בכהונתו כראש המועצה בתקופה זו, כאשר העניק לו מענק פרישה בסכום של 18% במכפלת 52 חודשים, לפי סעיף 13 לתקנות שירותי הדת הקובע בזו הלשון: "ראש ראשות לשעבר שאינו זכאי לקצבה לפי החלטה זו, ישולם לו בשעה שיחדל לכהן מענק בסכום של 18% מהמשכורת האחרונה ששולמה לו כראש ראשות כפול במספר החודשים שכיהן כראש ראשות".
2. הוראות סעיף 1 להחלטת שירותי הדת גמלאות קובע, בדומה לאמור סעיף 14 לחוק שירותי הדת, כי "ראש רשות" הינו "אדם המכהן כראש מועצה דתית או סגנו בשכר, ובלבד שהסגן נמנה עם סוגים או ממלא תפקיד שקבע שר הדתות בצו, כאמור בהגדרת "ראש רשות" שבסעיף 14 לחוק". היינו, קיימים שני תנאים מצטברים לתשלום קצבה תקציבית: האחד- מדובר בכהונה בשכר; והשני, מדובר בסגן ראש מועצה שנמנה עם סוגים שקבע שר הדתות בצו.
3. מהוראות החלטת שירותי הדת גמלאות עולה מפורשות כי רק מי שכיהן כראש מועצה דתית או כסגנו בשכר במקום שהוא עירייה, זכאי לגמלה תקציבית. כך גם עולה ממכתב משרד הדתות מיום מיום 1.4.01. כך נכתב: "מכל מקום, עליי לציין כי סגנים בסוג רשות ג' אינם זכאים לזכויות פנסיוניות". לכן, משעה שהתובע, בתקופה השנייה, לא מונה לתפקיד ראש המועצה אלא לתפקיד סגן ראש מועצה, ומאחר ומדובר במועצה דתית הנמצאת בתחומה של מועצה אזורית ולא בתחומה של עירייה, הרי שביחס לתקופה השנייה, התובע לא עומד בתנאים המזכים בגמלה תקציבית לראש מועצה ואין בטענת התובע לפיה כיהן כראש המועצה בפועל, כדי להושיע.

1. זאת ועוד, מעיון במכתב מטעם הלשכה המשפטית של המשרד לענייני דתות מיום 19.5.02 עולה כי רק "לפני משורת הדין, המשרד אישר למר רביבו תשלום של מענק אף לתקופה הקודמת לבחירתו כיו"ר המועצה הדתית בה נבחר כסגן כי, על פני הדברים, בפועל הוא מילא את תפקידו של יו"ר המועצה הדתית בהעדרו של הנ"ל". קרי, תשלום המענק במכפלת 52 חודשים ניתן רק לפנים משורת הדין ואינו מהווה הודאה של משרד הדתות לכך שהתובע כיהן כראש המועצה הדתית לצורך זכאות לקצבה.

מכאן, ברי כי התובע לא היה זכאי לקצבה על פי סעיף 5 להחלטת שירותי הדת היהודיים.

1. אשר לאמור בתקנה 8 לתקנות המועצות הדתיות (ניהול מועצות): "נבצר מראש המועצה לפעול או שחדל לכהן בתפקידו וטרם נבחר ראש מועצה אחר, ימלא את מקומו ...(1) אם יש סגן ראש מועצה אחד- סגן ראש המועצה; (2)...". קרי, במקרה שנבצר מראש המועצה הדתית למלא את תפקידו, הסגן ימלא את מקומו והוא יהיה ראש המועצה. למקרא מכתב משרד הדתות מיום 19.5.02 עולה כי התובע מילא תפקיד ראש המועצה, לאחר שראש המועצה עזב את אזור המועצה מסיבות אישיות. ובזו הלשון: "המשרד אישר למר אליהו רביבו תשלום של מענק אף לתקופה הקודמת לבחירתו כיו"ר המועצה הדתית בה נבחר כסגן כי על פני הדברים, בפועל הוא מילא את תפקידו של יו"ר המועצה הדתית בהעדרו של הנ"ל". אלא, שגם ההחלטה בדבר נבצרות ראש והמועצה ומילוי מקומו עקב כך הייתה כפופה לאישור מקדים של משרד הדתות. מכתב משרד הדתות מיום 19.5.02 אינו מהווה אישור למילוי מקומו כראש מועצה בהתאם להוראות החוק.
2. עוד טוען התובע, כי גם אם לא ניתן להכיר בתקופה השנייה בתפקידו כראש ראשות, הרי שבכל מקרה התובע זכאי לפנסיה מכוח העובדה שניתן לצרף לצרכי הפנסיה את שנות עבודתו במועצה האזורית. התובע מבקש להיבנות מהאמור בתקנה 10 להחלטת שירותי הדת היהודיים גמלאות הקובעת כדלקמן:

"(א) בקביעת הזכות לגמלה של ראש רשות לשעבר ושיעורה, תחושב תקופת שרות במשרה ציבורית בשכר כתקופת כהונה כראש רשות במשך מחצית מאותה תקופה ובלבד שנתקיימו כל אלה:

1. שירותו במשרה הציבורית נסתיים תוך שנה שקדמה לבחירתו כראש רשות;
2. אותה תקופה אינה מובאת בחשבון לצורך זכות לגמלה מקופת מועצה דתית, רשות מקומית או מאוצר המדינה או לצורך חישוב שיעורה של גמלה כזו;
3. ראש הרשות הודיע בכתב למנהל הכללי של משרד הדתות, תוך שלושה חדשים מעת שהחל לכהן כראש רשות או תוך שלושה חדשים מיום פרסום החלטה זו ברשומות, לפי המאוחר יותר, על החלטתו להחזיר כל מענק או פיצויי פיטורים ששולמו לו עם פרישתו מהשירות כאמור, והחזירו כאמור בסעיף 30".

התובע מוסיף כי סעיף קטן (ג) לתקנה 10 מבהיר את המונח "משרה ציבורית" שבתקנה, כדלקמן: "(ג) לעניין סעיף זה, "משרה ציבורית"- שירות במועצה דתית כעובד המועצה הדתית, שירות ברשות מקומית כעובד הרשות המקומית, או שירות במדינה כעובד המדינה או כחייל, או כל משרה אחרת המזכה לגמלאות מאוצר המדינה".

1. הנתבעת טוענת כי תנאי יסודי לצירוף תקופות לפי האמור לעיל, הינו כי התקופה שאותה מבקשים לצרף הייתה תקופת עבודה בשכר המזכה לגמלה כדין. היינו, כדי לעמוד בתנאי הרציפות צריך להראות שהתובע החל בתפקידו במועצה הדתית תוך שנה מיום שהפסיק להיות עובד במועצה האזורית. לטענתה, בתקופה השנייה התובע כיהן כסגן ראש מועצה דתית בשכר ללא תקן מאושר על ידי משרד הדתות, שכן לא די בעצם מעשה הבחירות אלא יש צורך באישורו הפוזיטיבי של שר הדתות לתקן המשרה ולתקצובה על מנת שבחירתו של חבר מועצה דתית לכהונת סגן ראש מועצה דתית בשכר תשתכלל.
2. בחוזר מנכ"ל 88/7 – חשוון תשמ"ט כתוב בזו הלשון: "המועצה הדתית רשאית לבחור סגנים בשכר אך ורק לאחר אישור של המשרד לענייני דתות". עינינו הרואות שהגורם שאישר תקנים למועצות הדתיות, לרבות תקני סגנים בשכר היא ועדת התקנים שפעלה במשרד הדתות. כך עולה מתצהירה של הגב' יפה כהן, מנהלת אגף משאבי אנוש במועצות הדתיות (להלן: "הגב' יפה כהן"): "בלא אישור עקרוני של אותה ועדה למינוי סגן ראש מועצה דתית בשכר, מנועה הייתה המועצה למנות את מי מחבריה לכהונת סגן ראש מועצה בשכר, וברי כי תשלום שכר ללא אישור כאמור מהווה קבלת כספים שלא כדין שאינו מזכה את מקבל השכר בזכויות לגמלה תקציבית...כך נקבע מפורשות בחוזר מנכ"ל מחודש פברואר 1999: "יתרה מכך, סגן יו"ר מוע"ד שלא אושר לו שכר על ידי המשרד לא יהיה זכאי לזכויות פנסיוניות לפי ההחלטה הנ"ל"". בהקשר זה, הנתבעת מוסיפה וטוענת כי שכר ששולם חרף העובדה שמשרה לא אושרה כדין, היה למעשה הוצאה כספית בלתי חוקית מצדה של המועצה הדתית, וקבלת כספים שלא כדין מצידו של הנבחר.
3. זאת ועוד, בפרוטוקול מישיבת מליאת המועצה הדתית האזורית מיום 26.4.94 נכתב מפורשות כי "לגבי שכרו של סגן ראש המועצה הדתית. יש להדגיש שמשכורתו של יו"ר מועצה דתית, תחולק לחצי חצי בין היו"ר לבין הסגן עד למציאת תקציב לסגן ראש המועצה". גם בפרוטוקול ישיבת המועצה הדתית מתאריך 28.7.96 נכתב "רביבו יו"ר ושלום פרץ סגן שניהם במשכורת אחת ויעשו ביניהם רוטציה". למקרא הדברים עולה בבירור כי לא היה תקן מאושר לתפקיד סגן ראש מועצה דתית בשכר. בנסיבות אלה, כל עוד לא ניתן אישור המשרד לענייני דתות לעניין עצם מינוי התובע כסגן ראש המועצה בשכר, משולל אותו מינוי כל תוקף הנדרש לו על פי דין (ראה עת"מ 352/04 מכלוף מלכה נ' המועצה הדתית באר שבע [פורסם בנבו]).
4. ער אני לעובדה כי פרוטוקולי ישיבת מליאת המועצה נשלחו לסמנכ"ל משרד הדתות, אולם שליחת הפרוטוקולים, לכשעצמה, אינה מהווה אישור בהתאם לחוק.
5. כך גם בנוגע לועדת החקירה שמונתה לבדיקת תפקוד המועצה הדתית. הועדה מטעם משרד הדתות לא ציינה דבר בדו"ח בנוגע למעמדו ושכרו של התובע. עם זאת, הועדה התמקדה בעיקר בבחינת תפקוד המועצה הדתית תחת שרביטו של התובע בתקופה השלישית, תקופה שלגביה אין מחלוקת באשר למהות תפקידו של התובע.
6. לחילופין, טוען התובע כי יש לראות את התקופה השנייה כ"משרה ציבורית" שכן משרד הדתות אישר לו תקן של מזכיר.
7. מהראיות שהוגשו עולה כי משרד הדתות אישר לתובע תקן של מזכיר. כך עולה ממכתב משרד הדתות מיום 19.5.02: "אושר לו תקן של מזכיר בלבד". כך גם עולה מחקירתה של הגב' כהן בבית המשפט: "ש. את כותבת בתצהיר שלך שלתובע אושר תקן של מזכיר מועצה. ת. כן" (פרוטוקול הדיון מיום 3.4.12 עמוד 16 שורות 18-19). גב' כהן אישרה כי לא היה מזכיר אחר זולת התובע ולפי ראות עינה תפקיד הסגן ותפקיד מזכיר המועצה היה למעשה אותו תפקיד (עמוד 16 לפרוטוקול שורות 21-27).
8. בהמשך, כשנשאלה הגב' כהן מה היה התפקיד של מזכיר המועצה ציינה "לפי מה שראיתי התפקיד של סגן ושל מזכיר היה אותו הדבר, התפקיד של סגן ושל מזכיר, אז ביטלו את התפקיד של הסגנים". הנה כי כן, מעדותה של הגב' כהן עולה כי אין כל סתירה או חשש לניגוד עניינים בין מינוי לסגן ראש המועצה לבין מילוי תפקיד ראש המועצה היות ששני התפקידים היו, למעשה, בעלי תוכן זהה. עם זאת, כנשאל התובע באיזה תפקיד שימש באותה תקופה השיב "הייתי סגן" (עמוד 13 לפרוטוקול שורות 5-6). היינו, התובע כיהן כסגן ראש המועצה בשכר (ששולם ללא אישור) כאשר אושר לו בפועל תקן של "מזכיר המועצה"
9. כעת ניצבת בפנינו השאלה, האם ניתן לראות את התובע בבחינת "עובד" עקב כך שאושר לו תקן של מזכיר המועצה לצרכי השאלה האם הוא יכול לצרף תקופות לזכאות לפנסיה תקציבית.
10. סבורני, כי לא ניתן לראות בתובע כעובד המועצה הדתית, לפחות לצורך צירוף תקופות לזכאות לפנסיה תקציבית. ודוק, התובע נבחר מתוך חברי המועצה וכיהן בפועל כחבר מועצה. התובע בעצמו הודה בחקירתו שכיהן כחבר מועצה ותו לאו. לראיה, התובע קיבל בתקופה זו שכר הגבוה מזה שהיה אמור להיות משולם לו אילו אכן היה משמש כמזכיר.
11. למעלה מן הצורך, אוסיף כי עובד של מועצה אזורית אינו יכול לכהן כחבר מועצה. אלה הם פשוטם של דברים והם עולים מהוראות סעיף 101 לצו המועצות המקומיות (א), תשי"א- 1950 הקובע כדלקמן:

"אלו הם הפסולים מלכהן כחברי מועצה מקומית...

1. עובד במשכורת באותה מועצה
2. עובד במשכורת בכל רשות מקומית אחרת
3. שעבודתו עלולה להביא לידי סתירה או אי התאמה בין

לפקידיו בשירות הרשות המקומית לבין תפקידיו כחבר

מועצה".

יצוין, כי מכוח סעיף 3 (א) לחוק שירותי הדת היהודיים [נוסח משולב], התשל"א-

1971 מוחל סעיף 101 גם על חבר מועצה דתית ובזו הלשון: "כל הוראה בחיקוק לפיה פסול אדם מלכהן כחבר מועצה ברשות מקומית, תחול בשינויים המחייבים גם על חבר מועצה דתית".

העולה מהוראה זו, שחבר מועצה דתית, כמוהו כחבר מועצה של רשות מקומית חייב להימנע מניגוד עניינים, מסתירה ומאי התאמה בין תפקידיו כנבחר לבין עבודה אחרת תמורת שכר במועצה או מחוצה לה. מתוך כך, פסול הנבחר, מלכתחילה, מלכהן בעת ובעונה אחת כחבר מועצה וכעובד בה.

נדמה שאין צורך להכביר במילים על תכליתה של הוראה זו שנועדה למנוע ניגוד עניינים בין תפקידו של עובד בשכר לבין תפקידו כנבחר ציבור ולמנוע שימוש לרעה במעמד כפול של עובד מועצה וחבר מועצה.

1. אוסיף, כי לא ניתן לראות את התובע כעובד לצורך צירוף תקופות גם אם יוכר כסגן ראש המועצה. לטעמי, חבר מועצה אינו כלול במונח "משרה ציבורית" כפי שמופיע בסעיף 10 א (ג) להחלטת שירות הדת היהודיים. כמובן, כי קביעה זו הינה רק לצורך פרשנות המונח "משרה ציבורית" ואין משמעה כי התובע לא ייחשב עובד לצורך תביעה בתחום אחר, שכן הפסיקה הכירה בזכויות "נבחר ציבור" כ"עובד" בתנאים מסוימים.
2. לא למותר לציין, כי התובע הבהיר בתצהיר עדות ראשית מטעמו כי לא היה מודע לבעייתיות לשמש בשני תפקידים, ובלשונו: "אבקש להדגיש- הדבר נעשה בתום לב מוחלט, ולא הייתה לי כל כוונת זדון לשמש ב"שני תפקידים" בעת ובעונה אחת. איש לא אמר לי דבר על כך שיש פסול בתפקידי- לא משרד הדתות, לא המועצה הדתית ואף לא היועץ המשפטי של המועצה הדתית". בחקירתו בבית המשפט העיד התובע כי לא היה מודע להליכים שנדרשו על מנת שמינויו כסגן ראש המועצה יאושר. למשל, כנשאל האם ידע שסגן ראש מועצה דתית לא זכאי לשכר אלא אם מקבלים אישור של משרד הדתות השיב "אף אחד לא עדכן אותי, לא מהמשרד ולא מהמועצה" (עמוד 12 לפרוטוקול שורות 26-27). אף על פי כן, קשה להניח שהתובע לא ידע כלל וכלל כי יש צורך באישור משרד הדתות. ולראיה, התנהל דיון סביב ההחלטה לחלק את שכר ראש המועצה לשניים, כאשר התובע קיבל מחצית הסכום על כהונתו כסגן ראש המועצה.
3. יוצא אפוא, כי לא ניתן להכליל את התקופה השנייה והרביעית בגדר תקופת כהונתו של התובע כסגן ראש המועצה לצורך חישוב גמלתו.
4. התובע מתייחס באריכות להיבט הכלכלי. לטענתו, לא יגרם נזק כלכלי לנתבעת מאישור זכאותו של התובע לפנסיה תקציבית. סבורני, כי אין נפקא מינה אם הנתבעת תפסיד אם לאו מאישור זכאותו של התובע לפנסיה תקציבית. השאלה היחידה שיש לבחון היא האם התובע עמד בתנאי הזכאות לקבלת גמלה תקציבית מכח החלטת שירותי הדת גמלאות.
5. אשר לטענות התובע לעשיית עושר ולא במשפט– משקבעתי כי החלטת מנכ"ל משרד הדתות התקבלה בהתאם לחוק, לאחר שנמצא כי התובע אינו עומד בתנאי הזכאות הסטטוטוריים לקבלת פנסיה תקציבית, אין מקום לטענות כי המדינה הרוויחה כספים שלא כדין.
6. אין לקבל את התביעה גם מכוח עילת הרשלנות. ההוראות בעניין מינוי סגני מועצות דתיות בשכר כפי שהתפרסמו בחוזרי מנכ"ל המשרד לענייני דתות ברורות וחד משמעיות. קרי, לא ניתן למנות ראש מועצה בשכר ללא אישורו המקדים של משרד הדתות. משרד הדתות אינו אמור על פי הוראות החוק להודיע לתובע כי לא יוכר כסגן ראש המועצה.

סוף דבר

1. לאור האמור לעיל, התביעה נדחית
2. בנסיבות העניין, לאור גילו ומצבו הבריאותי של התובע, אין מקום לעשות צו להוצאות.

ניתן היום, י"ג ניסן תשע"ג, 24 מרץ 2013, בהעדר הצדדים.