התובעת ביצעה עבודות קציר וכבישתו לחבילות, מקש שרכשה הנתבעת בשדות של המגדל. הצדדים לא ערכו הסכם טרם ביצוע העבודות ועם סיומן נתגלעו חילוקי דעות בנוגע לשיעור התמורה שמגיעה לתובעת ואופן תשלומה. השאלה המרכזית הינה האם הסכימה התובעת לקבל שכרה רק ביתרת הקש שתוותר לאחר אספקת הקש לנתבעת, או שמא על הנתבעת לשלם את עלות העבודה במידה והקש שיוותר ברשות התובעת לא יכסה את עלות עבודתה.

רקע וטענות הצדדים

1. במאי 2010, במהלך תקופה בת כחודש, ביצעה התובעת עבור הנתבעת עבודות חקלאיות שונות בשטחי חיטה של גד"ש הר חברון באזור אופקים. הנתבעת הינה חברה שמגדלת פטריות על מצע קש לצורך מכירתן.

הנתבעת התקשרה ביום 5.5.10 בהסכם עם גד"ש הר חברון (שותפות של מספר קיבוצים לצרכי גידולים) לרכישת קש חיטה לאחר קציר השיבולים משטחי גידול באזור אופקים. סוכם כי ישולם סך של 50 ש"ח לדונם מושקה (שלחין) ו- 15 ₪ לדונם בעל (לא מושקה). בהסכם נקבע כי גד"ש הר חברון אינה מתחייבת לאיכות הקש. להסכם צורפו מפות המפרטות את שטחי הגידול בשטח של כ- 7,000 דונם. לטענת הנתבעת שילמה לגד"ש הר חברון סכום כולל של 216,000 ₪ לפני מע"מ (שיעורו אז 16%).

לטענת התובעת, ביום 5.5.10 הוציאה הזמנה לביצוע עבודה (להלן: הזמנת העבודה) אשר לא נחתמה על ידי הנתבעת ופרטיה מולאו מאוחר יותר. אין מחלוקת כי סמוך לרכישת הקש פנתה הנתבעת לתובעת כדי שתבצע עבורה את עבודות קציר הקש וכבישתו לחבילות. מעבר להסכמה זו חלוקים הצדדים בנוגע לטיבה של ההסכמה.

בהעדר הסכם בין הצדדים או הזמנת עבודה חתומה הותירו הצדדים לבית המשפט לבור המוץ מהתבן (תרתי משמע).

2. בכתב התביעה, שהוגש ביום 4.8.10, סמוך לאחר המצאת מכתב דרישה לנתבעת, נסמכה התובעת על הזמנת העבודה ועל חשבונית בסך 377,279 ש"ח שהוציאה ביום 5.6.10 (להלן: החשבונית) המהווה את סכום התביעה. כתב התביעה הלקוני אינו מפרט את אופן ההתקשרות בין הצדדים. לאחר בקשה ראשונה להטלת עיקולים מצד התובעת ותגובת הנתבעת, הוגשה ביום 20.9.10 בקשה נוספת להטלת עיקולים בה הוסיפה התובעת כי זכאית למלוא הסכום הנקוב בחשבונית בקיזוז סך של 44,000 ₪ שהתקבל ממכירת קש על ידה.

רק בתצהיר עדותו הראשית של מנהל התובעת, סאלם אלרינאוי (להלן: סאלם) פורטה, באופן חלקי ולא ברור, הגרסה לאופן ההתקשרות בין הצדדים. לטענתו, עת פנה אליו מנהל הנתבעת, זהר אלינסקי (להלן: זהר), והזמין את העבודות, הציע לו שירכשו יחד את החלקות מגד"ש הר חברון. מאחר וזהר סירב סוכם כי:

"אני יבצע את העובדות בלבד וככול שהיו יותר מ 800 טון קש לא יתנגד זוהר וכי את היתרה נמכור עד לכיסוי עלות העבודות ואת היתר נמכור במשותף" (סעיף 18 לתצהיר צוטט כלשונו).

בהמשך הבהיר סאלם גרסתו, לשיטתו זהר ביקש 800 טון קש וסוכם כי ככל שייבול הקש יעלה על 800 טון תמכור התובעת את הקש ותקזז את תמורתו מיתרת התשלום עבור העבודות. לטענתו לא התבקש להעריך מראש את כמות הקש שניתן יהיה להפיק מהשטחים ולא התחייב לכמות של 800 טון ולכן אין יסוד לדרישת הנתבעת לחייב את התובעת בגין הפער בין הכמות שסופקה למובטחת. לפיכך דורשת התובעת את סכום החשבונית בקיזוז 44,000 ₪.

3. הנתבעת העלתה גרסה סדורה לקשר בין הצדדים וטיבו של הסיכום בעל פה. לטענתה, לאחר קבלת הצעה מגד"ש הר חברון לרכוש את הקש בשטחי הגידול פנה זהר לסאלם אשר בחן את שטחי הגידול והעריך כי ניתן להפיק 1 טון קש מכל 3 דונם שטחי שלחין (סה"כ 1,200 טון) ו- 1 טון קש לכל 6 דונם שטחי בעל (סה"כ 400 טון). על סמך הערכה זו התקשרה הנתבעת בהסכם הנ"ל עם גד"ש הר חברון.

לטענת הנתבעת בפועל נרקמה עסקה של עבודה תמורת סחורות, קש (עסקת סחר חליפין ובלעז barter - ברטר). לשיטתה סוכם כי הנתבעת תקבל את 800 הטון הראשונים והיתרה עד לכמות של 800 טון נוספים תקבל הנתבעת כשכר עבור עבודתה. ככל שתופק כמות העולה על 1,600 טון יחלקו הצדדים ביתרת הקש.

לטענת הנתבעת קיבלה כ- 614 טון קש בלבד ויתרת הקש, בכמות נכבדה נמכרה על ידי התובעת לאחרים. לפיכך טוענת הנתבעת כי התובעת קיבלה את שכר עבודתה מהקש שנותר בחזקתה ואין עליה חובה לשלם לה. על בסיס טענתה כי סאלם התחייב לספק 800 טון קש הוגשה תביעה שכנגד בסך 96,200 ₪ בגין 186 טון קש שלא סופקו ונזק בגין איכות קש ירודה.

דיון והכרעה

4. מטעם התובעת העידו סאלם ובנו יאסר אלקרנאוי (להלן: יאסר). רק מחקירותיו של סאלם עלה לראשונה כי בניגוד למצג בכתב התביעה, הזמנת העבודה מעולם לא הוצגה לנתבעת טרם ביצוע העבודות ולא נדרשה היא לחתום עליה. טענתו כי פנה לזהר לחתום על הזמנת העבודה אינה מהימנה ועלתה רק בחקירה הנגדית. בחקירתו מיום 4.10.10 בהליכי העיקול הזמני אישר סאלם כי מחיר טון קש בעת העבודה עמד בין 300 – 330 ₪ לפני מע"מ, בהתאם לטיב הסחורה. עוד אישר כי החבילות שבוצעו היו במשקל של כ- 410 ק"ג לחבילה. מעדותו עלה כי מילא את הזמנת העבודה לאחר סיום העבודות בהתאם לכמויות שבוצעו בפועל. בהעדר גרסה סדורה לאופן חישוב החוב בחשבונית והזמנת העבודה נתן סאלם תשובות שונות למרכיבי החשבונית וההזמנה. מהזמנת העבודה והחשבונית ולאור עדותו של סאלם עולה כי חייב את הנתבעת לפי הפירוט הבא (המחירים לפני מע"מ):

112,000 ₪ בגין קציר שטח של 7,000 דונם.

67,200 ₪ בגין מגוב (גיבוב הקש) בשטח של 7,000 דונם.

110,015 ₪ בגין כבישת 1033 טון קש.

9,000 ₪ בגין העמסת 1,500 חבילות קש שסופקו לנתבעת.

15,875 ₪ עבור 635 חבילות קש שרוכזו באזור אופקים.

11,151 ₪ עבור 413 חבילות קש שרוכזו באזור דודאים.

בחקירתו של סאלם טען כי כבר לאחר עבודה בחלקה הראשונה ידע כי כמות הקש תהיה קטנה מהמצופה. לפי עדותו מדונם שטח מושקה הופקו 264 ק"ג ומדונם שטח בעל הופקו עד 100 ק"ג בלבד. לטענתו המשיך לעבוד לפי הוראת זהר אולם לא פירט מדוע במועד זה לא נערכה התחשבנות של התמורה הצפויה ואופן חישובה. בחקירתו מיום 22.12.13 טען סאלם כי עלות טון קש עמדה בין 250 – 270 ₪ בהתאם לטיב החומר. בעדותו אישר כי זהר ביקש לקבל 800 טון אולם טען שסוכם כי מעבר לכמות זו יועבר הקש לתובעת שתקנה את הקש ושוויו יופחת ממחיר העבודה. סאלם הבהיר כי לאחר שהועברו 1,500 חבילות לנתבעת, נוכח טיב הקש בשטחים שנותרו לקצור סרב זהר לקבל עוד קש.

5. בניסיון להתחקות אחר הקש שלא סופק לנתבעת עלתה תמונה לא ברורה. אין מחלוקת כי 413 חבילות הועברו באופן זמני לאחסון באשל הנשיא. (תצהירו של אליאס מרדכי לא נסתר ממנו עולה כי קש אוחסן באשל הנשיא מסוף מאי 2010 למשך שלושה חודשים). הנתבעת לא נתנה הסבר ברור לגורלן של 635 חבילות נוספות. העד הסביר כי העביר אותם משטחי הקציר לריכוז אופקים, אולם לא הובהר מה נעשה עם כמות קש זו לאחר מכן.

יאסר טען כי מתוך הכמות של 413 חבילות שהועברו לאשל הנשיא, וחלקן נגנבו בשטח, נמכרו לרצועת עזה רק 250 חבילות באוגוסט 2010 והיתרה הועברה לריכוז אופקים. לתמיכה בטענה צורפו שתי חשבוניות האחת מיום 18.8.10 בסך 29,000 ₪ בגין מכירת 250 חבילות קש והשנייה ממאי 2010 בסך 22,040 ₪. לאור מועדי החשבוניות מסתבר יותר כי המכירה לעזה בוצעה טרם העברת הקש לאשל הנשיא ומצטברת לכמות שהועברה לשם ולא נלקחה מתוכה.

6. התובעת בסיכומיה מתעלמת מכל התשתית העובדתית הנ"ל ולא סיפקה הסברים וראיות בנוגע לפעולות שביצעה בקש שלא הועבר לנתבעת. אין בידי לקבל טענות התובעת כי כל הכנסותיה ממכירת הקש שנותר בחזקתה מתמצות בשתי החשבוניות האמורות. אין הסבר כיצד קשורה החשבונית ממאי 2010 לקש הנדון ולא הובאו ראיות להסביר את החשבוניות שהוצגו במהלך גילוי המסמכים (סומנו נ/1) מהן עולה כי התובעת מכרה קש ביוני 2010, לשלושה לקוחות שונים תמורת 45,495 ₪, 141,990 ₪ ו- 7,308 ₪.

החשבוניות שצירפה התובעת לתצהיריה המעידות על רכישות קש בימים 28.6.10 ו- 10.1.10 אינן מסבירות את פשר המכירות האמורות. עולה כי התובעת לא סתרה טענת הנתבעת כי קיבלה כמות גדולה של קש בו סחרה ובאמצעות מכירתו מימנה את עבודתה.

לאחר סיום הקציר נערכה פגישה במשרדי הנתבעת בערד. סאלם טען כי החלו לעבוד ביום 5.5.10 וסיימו ביום 5.6.10. עוד אישר כי ביום 10.6.10 נערכה פגישה מסכמת עם זהר בה הוצגה טבלה שערך יאסר ועליה רשמו הצדדים את חישוביהם. הפגישה נערכה כשבוע לאחר שהתובעת סיימה לעבוד בשטח. העד לא מסר גרסה להסכמות באותה הפגישה וחקירתו לא שפכה אור על הטבלה שנערכה באותו מעמד.

7. מעבר לעדותו של סאלם העיד בנו אשר אחראי על הפועלים בשטח, רושם עבודתם ביומן עבודה וערך את הטבלה על בסיסה בוצע הסיכום בתום העבודה. למרות מרכזיותו של העד בעבודת התובעת, בחר הוא לטעון כי אין לו כל נגיעה לחשבוניות שערך אביו ואין לו כל ידיעה אודותיהן.

בתצהירו הקצר לא התייחס כלל לטבלה שערך ולהתחשבנות שבוצעה בפגישה בסיום העבודה. כל שנטען בתצהירו הוא כי נכח בפגישה הראשונה בין אביו לזהר שם ביקש זהר 800 טון עבור הנתבעת ואמר כי ימכור את יתרת הקש וישלם לתובעת, (מדובר בגרסה נוספת מפי התובעת ועמומה כשלעצמה).

לאחר שמיעת העדויות, לרבות עדותו של זהר והעד מטעם הנתבעת, סלים אלקרינאוי שקישר בין הצדדים וביצע חלק מהובלות הקש הנדון, מעדיף אני את גרסת הנתבעת כי יאסר כלל לא נכח בפגישה הראשונה ולא יכול להעיד על ההסכמות שהושגו בה.

מעימות יאסר עם הנתונים בטבלה עולה כי למרות שערך את הטבלה ונכח בפגישה עם זהר בה הוצגה והוספו לה רישומים, לא זכר פרטים מהותיים שנשאל. יאסר אישר כי הכמויות בטבלה המודפסת מעידות על כמויות הקש שנקצר ונכבש והרישומים בכתב יד שערך זהר מתחת לטבלה מעידים על הערכה של כמות הקש שניתן עוד להפיק מחלקות שטרם עובדו. יאסר אישר כי לאחר עריכת הטבלה לא חזרו עוד לקצור קש.

למרות שבחקירתו הנגדית ניסה ב"כ הנתבעת לשים בפיו הודאה כי הוכנו 4,000 חבילות קש, לא אישר העד עובדה זו שלא עולה מהטבלה. מהטבלה עולה כי הוכנו 2709 חבילות קש וניתן היה להפיק, לפי הערכה של הצדדים, לו הייתה ממשיכה הנתבעת בקציר, עוד כ- 1,288 חבילות.

8. אל מול גרסתה החלקית של התובעת אשר נמנעה מהבאת ראיות אודות היקף הקש שנותר בחזקתה ומה בחרה לעשות עמו, הציגה הנתבעת גרסה סדורה. בתצהירו של זהר פירט הוא את הפגישה הראשונה והמסכמת שבה נרשמו ההערות על הטבלה. לתצהירו צורפה רשימה שערך בזמן אמת בה נרשמה כל משאית שהובילה קש לנתבעת, משקלה ומספר החבילות שהעמיסה. מעיון ברשימה, אשר מהימנותה לא נסתרה, עולה כי בין 9.5.10 לבין 25.5.10 סופקו לנתבעת 1,502 חבילות קש במשקל כולל של כ- 614 טון (613,824 ק"ג). זהר אישר בתצהירו כי בראשית מאי, בידיעתו ואישורו, מכרה התובעת קש לרצועת עזה. לשיטתו בשלב זה כבר החלה לקבל את התמורה לעבודתה בקש. עוד ציין כי התובעת מכרה קש בהזדמנויות נוספות לבדואים בהובלות שביצע העד סלים. עוד פורט בתצהיר כי לאחר קבלת החשבונית של התובעת, אשר אינה משקפת את החיוב המוסכם, הוציאה הנתבעת חשבונית נגדית בסכום כולל של 120,640 ₪ המשקפת את שווי הקש שקיבלה והייתה התובעת צריכה לקבל בהסכם.

בחקירת זהר לא נסתרה גרסתו ומהימנה עלי עדותו כי מאחר ואין לו ניסיון בעבודות חקלאיות, ביקש מסאלם להעריך את כמות הקש שניתן להפיק משטחי גד"ש הר חברון. גרסה זו מקבלת חיזוק בטענת סאלם כי הציע לזהר לרכוש את הגידולים על השטח במשותף. ממכלול הראיות עולה כי סאלם בחן את שטחי הגידול בטרם הפגישה עם זהר שבוצעה למחרת ההסכם בין הנתבעת לגד"ש הר חברון. אמנם איש מהצדדים לא הזמין את נציג גד"ש הר חברון לעדות, אולם כדי להזים את גרסת הנתבעת היה על התובעת לזמנם לעדות, אולם נמנעה היא מלעשות כן.

ביחס לרישומים בטבלה אישר זהר כי הטבלה משקפת את העבודה שנעשתה ובתחתית הטבלה העריכו את הכמות שניתן עוד להפיק. עוד כוללת הטבלה רישום של חלק מהסחורה שנמכרה על ידי התובעת (ככל שניתן להבין 120 טון). בסוף חקירתו תיאר זהר בפשטות את כל המחלוקת וענה בכנות, את מה שעלה בפגישה האחרונה. תשובתו מהווה את התוצאה הראויה של הליך זה ומשקפת את מה שהיה על הצדדים לעשות:

"באותו מעמד סאלם טען שהיבול הוא נמוך יותר ממה שחשב ושאני צריך לשלם לו, אמרתי לו שעשיתי את העסקה בגלל הערכה שלו ולא קיבלתי את ה- 800 טון שלי ואני צריך לקחת קש ממקום אחר. הצעתי שאספוג את ההפסד שלי ושהוא יספוג את ההפסד שלו וזהו". (עמ' 72, ש' 5-7)

9. מעבר לעדותו של זהר הוגש מטעם הנתבעת תצהירו של סלים, בן דודו של סאלם. בתצהיר פירט סלים את שתי הפגישות בהן נכח וחזר על האמור בתצהירו של זהר בנוגע לטיב העסקה. לגבי הפגישה האחרונה מיום 10.6.10 , בה נכח גם בנו של סאלם, טען כי הועלו בה הסיכומים הראשוניים שלא נסתרו. עוד הצהיר העד כי העביר כ- 400 חבילות קש לאשל הנשיא וכ- 80 חבילות מריכוז אופקים ללקוח בפזורה הבדואית.

בחקירתו הנגדית התרשמתי כי העד מדקלם תשובות וניכר כי המצב בו עליו להעיד כנגד בן דודו אינו נוח לו. בראשית חקירתו תיאר את הצעת השותפות וטען כי זהר הציע שייקחו את העבודה תמורת קש במקום כסף, (עמ' 72, ש' 28). רק לאחר שב"כ התובעת ניסח אותן שאלות מספר פעמים ושם בפי העד את התשובה כי סאלם הסכים רק שקש שיקבל יקוזז מהתמורה המגיעה לו, אישר העד גרסה זו. לא מצאתי כי חקירת העד הובילה לקריסת גרסתו בתצהיר שכן העד מיוזמתו אישר כי מהות ההתקשרות הייתה קש תמורת עבודה.

מסקנות מניתוח הראיות

10. עלה כי התובעת חייבה את הנתבעת לאחר מעשה בהתאם למחירון קבלני של ארגון עובדי הפלחה שצורף לתצהיר התובעת. (יוער כי לא ניתן להסתמך על מחירון כאמור ללא חוות דעת שמאית ולא הוכח כי המחירון הוצג מראש לנתבעת וסוכמו עלויות העבודה). מעדות סאלם לא עלה כי תמחר את עלות עבודתו הצפויה טרם תחילתה וביקש את אישורו של זהר, טרם ביצוע העבודות. העדר גרסה מפורטת כאמור מצדו של סאלם מחזקת את גרסת הנתבעת כי לא דובר כלל על מחיר העבודה ורכיביה השונים שכן סוכם כי התובעת תקבל קש תמורת עבודתה.

העובדה כי התובעת לא הציגה לנתבעת מראש עלות צפויה של כל העבודה, למרות שחלק מהתמחור היה ידוע מראש נוכח גודלם של השטחים שיש לעבד, מלמדת על טיב התקשרות של סחר מכר כגרסת הנתבעת.

בהעדר הסכם בכתב יש לבחון את הגרסאות על סמך מהימנות העדים והגיונם הכלכלי של גרסאותיהם. לאחר בחינת מכלול העדויות אין בידי לקבל את גרסת התובעת אשר נסמכה על עדויות מגמתיות וחלקיות אשר נעדרות עיגון במסמכים ולא הונחה תשתית להסביר את הגיונה הפנימי. לא נסתרה גרסת הנתבעת כי מחיר קש מוכן סמוך לעסקה הנדונה עמד על כ- 330 ₪ לטון לפי מע"מ (המחיר בו רכשה קש נוסף ביום 25.7.10). מהעדויות עלה כי הנתבעת שילמה 216,000 ₪ עבור הזכות לקצור קש משטח של 7,000 דונם ( 50 ₪ לדונם עבור 3,600 דונם ו- 15 ₪ לדונם עבור 2,400 דונם). בפועל קיבלה הנתבעת 614 טון ולכן שילמה בפועל כ- 352 ₪ לטון. התובעת דורשת עוד 333,279 ₪, סכום השווה ל- 543 ₪ נוספים לכל טון שקיבלה הנתבעת. ברי כי אין הגיון כלכלי מבחינת הנתבעת לעסקה מעין זו ועל התובעת היה לשכנע מדוע נטלה על עצמה הנתבעת סיכון כלכלי מעין זה. לא ניתן כל הסבר ובחינת הראיות מלמדת כי יש להעדיף את גרסת הנתבעת לפיה סוכם כי תמורת עבודתה של התובעת תשולם לה בקש אשר יופק מהשטחים, לאחר שתקבל הנתבעת את חלקה בקש.

11. עלה כאמור כי הנתבעת קיבלה כ- 614 טון ב- 1,502 חבילות. בפועל מהטבלה עולה כי נכבשו 2709 חבילות במשקל כולל של 1,105 טון. עולה כי בידי הנתבעת נותר קש במשקל של 491 טון, כ- 1,207 חבילות. לטענת התובעת מכרה קש רק לרצועת עזה במחיר של 100 ₪ לחבילה. מהחשבוניות שצירפה עולה כי נמכרו רק 440 חבילות (משקל כולל של כ- 180 טון). לא ניתנו הסברים להיעלמותם של כ- 300 טון נוספים. אין בידי לקבל את הסבריו החלקיים של סאלם, אשר עלו רק בחקירתו הנגדית, כי העביר את חבילות הקש אשר היו חסרות שווי כלכלי לאזור ריכוז אופקים ולא יודע מה עלה בגורלן. כאמור לעיל, חשבונית התובעת שהוצגו בהליך גילוי המסמכים העבירו את הנטל לתובעת להוכיח כי לא מכרה את יתרת הקש וקיבלה תמורתו בסך של כ- 350 ₪ לטון לפני מע"מ, כעולה מהחשבוניות.

תמורה צפויה של 350 ₪ לטון הייתה אמורה להניב לנתבעת הכנסה של 280,000 ₪ לפני מע"מ (324,800 כולל מע"מ כשיעורו אז), סכום הדומה להערכתה את שווי העבודות שהוערכו לאחר מעשה.

12. מכל האמור לעיל עולה כי התובעת הסכימה להצעת הנתבעת לבצע עבודות קציר, גיבוב וכבישה תמורת קבלת הקש שיופק מהשטחים שעובדו לאחר שהתובעת תקבל את חלקה. התובעת קיבלה 614 טון ולאחר מכן איכות הקש, אורכו, לא הייתה מספקת עבורה ולכן נערכה התחשבנות. במועד ההתחשבנות עלה כי כמות הקש המופקת מהשטחים נמוכה מהצפוי. התובעת בחרה משיקוליה לא לנצל זכותה ולקצור את יתרת השטחים. במקום להיפרד בנקודת זמן זו, העלתה התובעת טענה אשר משנה מיסודה את בסיס ההסכם מראשיתו. התובעת מכרה את יתרת הקש, או חלקו, ולא הביאה ראיות אודות פעולותיה בקש שנותר בחזקתה.

עולה כי הצדדים התקשרו בעסקת סחר מכר. הנתבעת נשאה בעלות חומר הגלם, הקש בשטחי גד"ש הר חברון, והתובעת נשאה בעלות העבודות. ציפיות הצדדים לרווח מהעסקה לא התממשו ועל כל צד לשאת בסיכונים שנטל על עצמו.

התביעה שכנגד

13. הקביעות האמורות אין משמעותן קבלת הטענה הנוספת של הנתבעת אודות התחייבות התובעת לספק מינימום 800 טון קש. למרות שמקבל אני טענת הנתבעת כי התקשרה עם גד"ש הר חברון על בסיס הערכתו של סאלם את הכמויות שניתן להפיק, אולם מבחינתה גידרה את הסיכון בסכום ששילמה ולקחה סיכון כי תקבל כמות קטנה מהמצופה. שעה שבהסכם הנתבעת מול גד"ש הר חברון לא התחייב המגדל לכמות קש שתופק מהשטחים, קל וחומר כי התובעת לא יכלה לספק התחייבות מעין זו. התנהלות הצדדים והעובדה כי מרבית הקש סופק ראשית לנתבעת אשר לא מחתה בזמן אמת על חסר בכמות הקש מלמדת כי לא הייתה התחייבות לכמות מינימלית של 800 טון או איכות הקש.

כאשר הבינה הנתבעת כי לא תוכל לקבל יותר קש העומד באיכות הדרושה לה לגידול הפטריות, ערכו הצדדים התחשבנות. לפיכך אין בידי לקבל הטענה כי התובעת התחייבה לספק לנתבעת 800 טון קש. פועל יוצא הוא כי אין לחייב את התובעת לשלם לנתבעת בגין הפער בין 614 טון שסופקו לה לבין כמות של 800 טון.

גם הטענה הנוספת בתביעה שכנגד לא הוכחה. מדובר בטענה סתמית על בסיס תצהיר יחיד של בעל דין אשר אינה מהווה בסיס לחיוב בגין איכות קש ירודה אשר גרמה לפגיעה באיכות הפטריות.

כאמור בחקירתו של זהר, מחיר פטריות בשוק מושפע מגורמים רבים ולא רק מאיכות הקש. התשתית העובדתית לטענות בגין איכות קש ירודה ופגיעה בו בגין אופן הקציר אין בה די כדי להוות בסיס לחיוב התובעת בפיצוי הנתבעת.

סוף דבר

14. לאור האמור לעיל אני מורה על דחיית התביעה והתביעה שכנגד.

נוכח הפער בין סכום התביעה לסכום התביעה שכנגד היה ראוי לחייב את התובעת בהוצאות משמעותיות. יחד עם זאת, הנתבעת בחרה להגיש תביעה שכנגד מיותרת וניהלה חקירות נגדיות ממושכות יתר על המידה, ואף הגישה סיכומים החורגים מהנדרש, באופן שהאריך את הדיון שלא לצורך. לפיכך ניתן להסתפק בחיוב התובעת בהוצאות בשיעור מתון.

התובעת תשא בהוצאות הנתבעת ובשכר טרחת עו"ד בסכום כולל של 10,000 ₪. סכום זה מגלם בתוכו את הוצאות התביעה שכנגד.

ניתן היום, כ"דכ"ד אב תשע"ד, 20 אוגוסט 2014, בהעדר הצדדים.