06 אוגוסט 2013

1. לפנינו תביעתו של התובע להכיר ביחסי עובד מעביד בינו לבין הנתבעת ועל בסיס הכרה בקיומם של אלו, לחייב את הנתבעת לשלם לו פיצויי פיטורים, פיצויים בגין פיטורים שלא כדין ותנאים סוציאליים נוספים.

ואלו העובדות שאינן שנויות במחלוקת בין הצדדים, כעולה מחומר הראיות:

2. הנתבעת הינה חברה פרטית המנהלת תחנת מוניות.

3. התובע, יליד שנת 1946, מספק שירותים לנתבעת החל משנת 1969 ועד היום (עדות התובע בעמוד 12 לפרוטוקול, שורות 25-26).

בין השנים 1975 – 1985 נתן התובע שירותי הנהלת חשבונות לנתבעת;

בין השנים 1985 – 1987 נתן התובע שירותים כנהג מונית בנתבעת;

בתקופה 1/1988 – 15/4/2010 שב התובע ליתן לנתבעת שירותי הנהלת חשבונות;

בחודש 4/2010 חדל התובע מלמלא תפקיד מנהל חשבונות ושב ליתן שירות כנהג מונית בנתבעת (סעיף 76 לתצהירו) והוא ממלא תפקיד זה עד היום.

(עדות התובע בעמוד 15 לפרוטוקול).

4. הנהלת הנתבעת היא שקבעה ואישרה את שכרו של התובע לאחר משא ומתן שניהלה עמו (סעיף 9 לתצהירו של מר יהושע קרפנוס שהיה בעל מניות בנתבעת).

5. מאז שנת 1976 התמורה המשולמת לתובע משולמת לו תמורת חשבוניות מס והוא מדווח לרשויות המס כנהג מונית עצמאי (עדות התובע בעמוד 16). כך גם משולמת התמורה לכל יתר בעלי המניות האחרים בנתבעת, הנותנים לה שירותים שונים מעבר לשירותים כנהגי מוניות (ראו למשל עדותו של מר יהושע קרפנוס בעמוד 10 לפרוטוקול שורה 31). היו מספר חודשים בהם שולם שכרו של התובע כנגד תלושי שכר.

כאשר סיפק התובע לנתבעת שירותים כנהג מונית ציין על החשבוניות כי התשלום הינו בגין "נסיעות באשראי" וכאשר סיפק לנתבעת שירותי הנהלת חשבונות, דווח על שעות אלו בחשבוניות ובדוחות הכספיים של הנתבעת כעל "ביטול זמן", "הנהלת חשבונות" (עדותו בעמוד 21 לפרוטוקול; סעיף 22 לתצהירו של מר בעל המניות מר יהודה לוי, נספח 3 לתצהירי הנתבעת).

6. החל משנת 1986 מחזיק התובע בשתי מניות (את המניה השניה קיבל בשנת 1988) מסוג "רגילות" בנות 0.01 ₪, כאשר חלוקת הון המניות בנתבעת הינו 30,000 מניות רגילות בנות 0.01 ₪ כל אחת (דו"ח רשם החברות צורף כנספח 1 לתצהירי הנתבעת).

כן שימש העובד במשך שנה אחת, 1988, כחבר הנהלה.

7. התובע נתן שירותיו עבור הנתבעת בין השעות 8:30- 12:30 ובהמשך היום מהשעה 15:30 עד שעות הערב.

בשעות הבוקר המוקדמות (עד השעה 8:30) ובשעות הצהריים (בין 12:30 -15:00) ביצע התובע הסעות ילדים שלא עבור הנתבעת, אלא עבור חברת "סמי מנחם" שבבעלות מר סמי מנחם שאף הוא בעל מניות בנתבעת, והוא שב לעבודתו בנתבעת בסביבות השעה 15:30 – 16:00 עד הערב (סעיף 15 לתצהיר התובע, עדותו בעמוד 13 לפרוטוקול ובעמוד 14, שורות 1-6).

8. בחודש 3/2010 התבקש התובע על ידי הנהלת הנתבעת לחתום על "הסכם לרכישת שירותים" עם הנתבעת (נספח י' לתצהיר התובע) הקובע כי בין הצדדים אין מתקיימים יחסי עובד ומעביד וכי התובע הינו קבלן עצמאי המספק שירותים לנתבעת. לאחר שפנה לייעוץ משפטי, הודיע התובע לחברי הנהלת הנתבעת, כי אינו מתכוון לחתום על ההסכם ובתגובה הודיע לו מר יהודה לוי, מהנהלת הנתבעת, כי הוא יחדל מלשמש בתפקיד מנהל החשבונות של הנתבעת.

ביום 21.7.2010 פנה התובע אל הנתבעת בטענה כי היא קיזזה בניגוד לתקנונה, את סכום האגורות בכל נסיעה ושילמה לו רק בשקלים שלמים. ביום 26.7.2010 פנתה הנתבעת לתובעת במכתב התראה לפני נקיטת הליכים משפטיים בטענה כי התובע הפר התחייבויותיו כלפיה, וגרם לה נזקים כספיים.

9. ביום 23.6.2010 פנה התובע, באמצעות ב"כ, אל הנתבעת בדרישה לתשלום פיצויי פיטורים וזכויות סוציאליות (נ/1).

ביום 4.8.2010 הגיש התובע תביעה זו.

10. ביום 9.11.2010 זימנה הנתבעת את התובע לוועדת משמעת בטענה כי ביצע עבירות משמעת והפרת אמונים. ביום 19.11.2010 נערכה ישיבה של הוועדה לבירור משמעתי בנתבעת וביום 21.11.2010 התקבלה החלטת הוועדה במסגרתה המליצה להפקיע לצמיתות את חברותו של התובע בנתבעת ולהפקיע את מניותיו בה. האסיפה הכללית של הנתבעת אימצה את החלטת הוועדה והחליטה, בהצבעה חשאית וברוב של 34 מתוך 36 חברים, להפקיע את מניות התובע.

11. ביום 12.12.2010 הגישה הנתבעת לבית משפט השלום בת"א כתב תביעה נגד התובע על סך של כ – 500,000 ₪ בגין מעשי מרמה והפרת הסכם (ת"א 17487-12-10). בהחלטה מיום 2.6.2011 הורה בית משפט השלום על עיכוב ההליכים עד למתן פסק דין זה.

12. ביום 15.12.2010 הגיש התובע לבית המשפט המחוזי תביעה נגד הנתבעת, לפיה החלטת האסיפה הכללית להפקיע את מניותיו בנתבעת הינה החלטה מקפחת הנגועה בחוסר תום לב ומטרתה היחידה הינה להענישו על סירובו לחתום על ההסכם לרכישת שירותים ועל כך שהגיש תביעה לבית הדין לעבודה. ביום 29.3.2012 ניתן פסק דין של בית המשפט המחוזי (ה"פ 23346-12-10, כב' השופטת רות רונן) שבו התקבלה תביעת התובע, ונקבע כי ההליך המשפטי נגדו ננקט בשל סירובו לחתום על ההסכם לרכישת שירותים ובשל הגשת התביעה לבית הדין לעבודה ולפיכך נקבע כי החלטות הוועדה לבירור משמעתי והאסיפה הכללית בכל הנוגע להפקעת מניות התובע (נספח יג' לתצהיר התובע) – בטלות וכי המניות יוותרו בבעלות התובע.

טענות הצדדים בתמצית

13. לטענת התובע, בין הצדדים התקיימו יחסי עובד ומעביד, בכל הנוגע למילוי תפקידו כמנהל חשבונות, והוא הועסק בנתבעת במשרה מלאה ואף מעבר לכך. לגרסתו, הוא פוטר מעבודתו כמנהל חשבונות, בצורה משפילה, ללא שימוע ולאחר שנים רבות, רק בשל סירובו, בחודש 3/2010, לחתום על ה"הסכם לרכישת שירותים". לפיכך תבע התובע פיצויי פיטורים בסך 276,862 ₪, פיצויים בגין פיטורים שלא כדין בסך של כ– 300,000 ₪ וזכויות סוציאליות נוספות.

14. לטענת הנתבעת, היא מתנהלת בדומה לאגודה שיתופית והוסכם בין חברי הנתבעת, בהסכמים לאורך שנים, כי כל חבר בעל מניות בנתבעת יתן לנתבעת שירותים שונים תמורת חשבונית מס. לטענת הנתבעת, לא התקיימו יחסי עובד ומעביד בין הצדדים, כך הוסכם בין הצדדים והתובע ידע זאת היטב ואף הציג עצמו במשך השנים כקבלן עצמאי. כן טענה הנתבעת, כי התשלומים ששולמו לתובע גבוהים לאין שיעור מן התשלומים המשולמים לעובדי הנתבעת, כי התובע קבע לעצמו את מסגרת "עבודתו", את שעות עבודתו וכי איש מטעם הנתבעת לא פיקח עליו.

לחלופין טענה הנתבעת, כי ככל שייקבע כי בין הצדדים התקיימו יחסי עובד ומעביד, אזי התובע לא פוטר מעבודתו שכן הוא ממשיך ליתן לה שירותים כנהג מונית עד היום וממשיך לקבל תמורה בגין מתן שירותיו ומעבר לכך, ככל שייפסקו סכומים לטובת התובע, הרי שיש לקזז מהם סכומים ששולמו לו ביתר.

15. מטעם התובע העידו מר יהושע קרפנוס, שהיה בעל מניות בנתבעת והתובע עצמו. מטעם הנתבעת העידו מר אודי לוי, מר סמי מנחם, מר יעקב נאור ומר מאיר קינן – כולם בעלי מניות בנתבעת.

דיון והכרעה:

האם התקיימו יחסי עובד ומעביד בין הצדדים

16. בפסיקה נקבע לא אחת, כי מעמדו של אדם כעובד או עצמאי, נקבע לפי מכלול נסיבות המקרה, מבחינת מערכת יחסים בין הצדדים בפועל ולא על פי המוסכם ביניהם או על פי התיאור שניתן למערכת היחסים (דב"ע (ארצי) נד/3-77 רוטברג – תדיראן בע"מ, פד"ע כז' 462; ע"ע 300274/96, צדקא – מדינת ישראל , פד"ע לו 625).

כמו כן סטאטוס לא ניתן ליצור או לבטל בהסכם. מושכלות יסוד הם, כי לא ניתן לוותר על זכויות ע"י כינוי היחסים בין השניים השולל קיום יחסי עובד מעביד. משכך בבואנו להכריע בשאלת מעמדו של אדם (שכיר או עצמאי) יש להגיע למסקנה על פי מכלול הסממנים והעובדות הנותנים במצטבר תמונה כוללת ושלמה.

על פי הפסיקה, המבחן העיקרי לפיו יקבע האם עסקינן ביחסי עובד מעביד אם לאו, הינו המבחן המעורב הבנוי משילוב של מספר מבחנים שהדומיננטי שבהם, הוא מבחן ההשתלבות, שהינו בעל משקל נכבד במסגרת המבחן המעורב.

17. למבחן ההשתלבות שני פנים: הפן החיובי – קיום מפעל יצרני שניתן להשתלב בו, שהפעולה המבוצעת צריכה לפעילות הרגילה של המפעל ושמבצע העבודה מהווה חלק מהמערך הארגוני הרגיל של המפעל, ואינו גורם חיצוני. הפן השלילי – האדם המדובר אינו בעל עסק עצמאי משלו, המשרת את המפעל כגורם חיצוני. קיימים מבחני עזר נוספים כגון: מבחן הכפיפות, מבחן הקשר האישי שהינו מבחן מהותי, צורת תשלום השכר, האם המועסק נהנה מסיכויי רווח ומסיכוני הפסד, האם נעשה שימוש בכלי עזר ומי השקיע בהם, כיצד הוצגו היחסים לצדדים שלישיים, האם קיימת בלעדיות למעסיק בפרק הזמן המוקדש לעבודה, האם יש לקוחות נוספים, האם קיימת מסגרת העסקה שעתית קבועה, תשלום מס הכנסה, מע"מ וביטוח לאומי וכד'. יצוין כי אף אחד מהמבחנים אינו מכריע לכשעצמו, אלא יש לראות את התמונה בכללותה (דב"ע מב/3-123 סגל נ' גור פד"ע יד 190; ע"ע 283/99, ברק - כל הקריות בע"מ, פד"ע לה 641).

כן יש להוסיף כי לפי מגמת הפסיקה כיום יש לפרש את המונח "עובד" פרשנות תכליתית, היינו לתת למונח "עובד" משמעות שתגשים את תכלית החקיקה הרלבנטית (דנג"צ 4601/95 סרוסי נ' ביה"ד הארצי לעבודה פד"ע נב 4 817).

הכרעה בשאלת קיומם של יחסי עובד ומעביד בענייננו

18. לטענת התובע, הוא השתלב בעסקה של הנתבעת כמנהל חשבונות, כשתפקידו זה כלל ריכוז של חשבוניות עסקה, הנפקת דוחות נסיעה לנהגים, הגשת דוחות למס הכנסה, לביטוח לאומי ולמע"מ, כתיבת חשבוניות מס לנהגים, חישוב שעות עבודה של הסדרנים, כתיבת שיקים לעובדי החברה, לספקים חיצוניים ולמוסדות (סעיף 14 לתצהיר התובע).

מנגד טענה הנתבעת, כי לא התקיימו יחסי עובד ומעביד בין הצדדים, וכי התובע, כמו יתר בעלי המניות בנתבעת, נתן שירותיו לנתבעת כעצמאי בהתאם להסכמות בין הצדדים.

19. לנוכח הקווים המנחים שהוצגו בפסיקה, ולאחר שעיינו בכל התשתית הראיתית שהונחה בפנינו ולאחר ששמענו את העדים ובחנו את מכלול נסיבות העסקתו של התובע, אנו סבורים כי המסקנה המתבקשת באיזון ושקלול כל הסממנים, נשוא המבחנים, הינה כי שררו בין התובע לנתבעת יחסי עובד ומעביד במהלך תקופת ההתקשרות ביניהם, להלן הנימוקים למסקנתנו זו:

הפן החיובי של מבחן ההשתלבות –

20. לטענת התובע, הוא השתלב, בתפקידו כמנהל חשבונות, בעסקי הנתבעת, ביצע תפקיד זה באופן יום יומי ומדובר בתפקיד חיוני ומרכזי לפעילות הנתבעת.

21. כעולה מגרסתו של התובע, שלא נסתרה, במסגרת תפקידו כמנהל חשבונות בנתבעת, עסק בניהול נסיעות האשראי, ריכוז החשבוניות, הנפקת דוחות נסיעה לנהגים, קליטת שוברי אשראי מהנהגים (נסיעות לקוחות קבועים שאינם משלמים מדי יום אלא באמצעות חתימה על חשבוניות עסקה המצויות בידי הנהגים), הגשת דוחות לרשויות המס, הנפקת חשבוניות מס, חישוב שעות עבודה של סדרנים וכתיבת שיקים לעובדי החברה, לספקים חיצוניים ולמוסדות (סעיף 14 לתצהיר התובע).

פעולות אלו שביצע התובע חיוניות לפעילותה הרגילה של הנתבעת. קיומם של יחסי עובד ומעביד בין מנהל חשבונות לבין חברה נקבעו בפסק הדין ע"ע (ארצי) 99/06 מרכז קהילתי אזורי רמת הגולן – חנה יפהר (מיום 24.6.2007) וכן בפסק הדין ע"ע (ארצי) 548/08 לוי – מוסך עלית לוי 93 בע"מ (מיום 22.11.2009) שבו התקבל ערעור שהגיש מנהל חשבונות נגד מוסך ובית הדין הארצי הפך את פסק הדין האיזורי וקבע קיומם של יחסי עובד ומעביד:

"כפי שנפסק בעבר, למרות שמתן שירותי הנהלת חשבונות אינו חלק מתוך המערך היצרני של המפעל, "אין ספק כי מתן שירותים אלה חיוני לתפקודו של המפעל, ולכן ניתן עקרונית להכיר באדם המעניק שירותי הנהלת חשבונות למפעל כ"עובד" (ע"ע 408/08 שמאי – טראוב תעשיות בע"מ, לא פורסם, ניתן ביום 30.1.2007)..."

מעבר לכך, הנתבעת מאשרת כי היא מנהלת ארגון אשר ניתן להשתלב בו וכי פעולת ניהול החשבונות הינה פעולה חיונית להתנהלותה הרגילה (סעיף 29 לסיכומיה).

22. נוכח האמור אנו מקבלים את עדותו של התובע, לפיה שימש חלק בלתי נפרד מפעילות הנתבעת ואנו קובעים כי התובע היה חלק מהמערך הארגוני של הנתבעת והשתלב בעיסוקה הרגיל.

הפן השלילי של מבחן ההשתלבות

23. בפן השלילי יש לבחון, האם האדם אינו בעל עסק עצמאי משלו, המשרת את המפעל כגורם חיצוני. ישנם מספר סימני היכר לעסק עצמאי כאשר סימן ההיכר החשוב והעיקרי שבהם הוא כי מייעול העבודה ומהחיסכון בהוצאות, ייהנה בעל העסק ולא המזמין וכי ההשקעות ואמצעי הייצור בהון החוזר יהיו של בעל העסק (ע"ע (ארצי) 1466/04 תדיראן בע"מ – קרסנטי, מיום 15.4.07).

24. אין חולק כי מעבר לעבודתו כמנהל חשבונות בנתבעת נתן התובע ועודנו נותן שירותי הסעות לחברת "סמי מנחם". לגרסתו, בשנת 2005 קיבל תמורה של 5,000 ₪ לחודש מחברת "סמי מנחם" וכעולה מהראיות, מאז שנת 2009 עומדת התמורה החודשית המשולמת לתובע בגין שירותיו אלו על סך של כ – 9,000 ₪ (עדות התובע בעמוד 13 לפרוטוקול; סעיף 5 לתצהירו של מר סמי מנחם).

עם זאת, איננו מקבלים את טענת הנתבעת לפיה יש בשירותים אלו שנותן התובע עבור גוף אחר כדי להצביע על היותו בעל עסק משלו, בכל הנוגע למערכת היחסים בין התובע לבין הנתבעת. אין במתן שירותים אלו מצד התובע, תוך כדי ההתקשרות עם הנתבעת, כדי לשלול קיומם של יחסי עובד ומעביד בין הצדדים. על פי פסיקת בית הדין הארצי, יכול אדם להיות מועסק כעובד שכיר אצל מעסיק ובמקביל להיות בעל עסק משלו (ראו למשל ע"ע 1162/01 סמי בן חמו – המכון לפריון העבודה והייצור, פד"ע לח 433 (2002); ע"ע 408/03 משה שמאי – טראוב תעשיות בע"מ, מיום 30.1.2007).

25. כן טענה הנתבעת, כתמיכה לטענתה בדבר המבחן השלילי של מבחן ההשתלבות, כי לנוכח הערבות ההדדית בין חברי הנתבעת ואופי הנתבעת, הרי שהתובע היה שותף לסיכוייה ולסיכוניה של הנתבעת (סעיף 24 לסיכומיה). בנוסף טענה הנתבעת, בסיכומיה, כי התובע הרוויח מהתייעלות מערך ניהול החשבונות שכן התייעלות זו איפשרה לו לעבוד ולהרוויח סכומים נוספים כנהג מונית וכן טענה הנתבעת כי עמדה לתובע האפשרות להשכיר את המונית ולהניב גם מכך רווחים נוספים (סעיפים 37 ו – 38 לסיכומי הנתבעת).

איננו מקבלים טענות אלו. אין חולק כי התובע לא נשא בהוצאות או הסתכן בהפסדים במסגרת עבודתו כמנהל חשבונות, שכן לא נדרש להשקעות כספיות כלשהן.

מעבר לכך, לא הובאו בפנינו כל ראיות התומכות בטענות הנתבעת לפיהן ככל שייעל התובע את הנהלת החשבונות, יכול היה הדבר לפנות עבורו זמן לעבוד כנהג מונית או לאפשר לו להשכיר את המונית ואפילו הוכח כאמור אין בכך כדי להצביע על סיכוני הפסד כמפורט בפסיקה.

26. באשר לאופן תשלום התמורה – אמנם תשלום שכר כנגד חשבוניות וכן ניכוי מס הכנסה, מע"מ וביטוח לאומי כעצמאי הינם גורמים המבחינים בין חוזה עבודה לבין חוזה קבלני. עם זאת, כידוע, אין באופן תשלום השכר כדי להוות מבחן מכריע (דב"ע (ארצי) נב/3-254 פריץ חיים – מפעל הפיס, פד"ע כו 372, 1993) ונקבע בפסיקה, כי גם אם מועסק מוגדר כ"קבלן עצמאי" ומנהל תיק עצמאי ברשויות המס תוך הוצאת חשבוניות מס למעסיקתו – אין בכך כדי לסתור קיומם של יחסי עובד – מעביד כאשר אלה מתקיימים לפי אמות המידה המהותיות של המבחן המשולב (ע"ע 1162/01 סמי בן חמו – המכון לפריון העבודה והייצור, פד"ע לח 433 (2002); ע"ע 176/09 ז'וז'ט מואב – תפנית וינד בע"מ, מיום 9.11.2010).

מעבר לכך, בענייננו, לגרסת התובע, שלא נסתרה, היתה זו דרישת הנתבעת כי התמורה תשולם לו כנגד חשבוניות מס (סעיף 9 לתצהירו) כך שאין עסקינן במצב שבו ניתנה לתובע אפשרות להיות מועסק כשכיר והוא שדרש להיות מועסק כעצמאי.

27. שוכנענו איפוא כי לתובע לא היה עסק עצמאי משלו, ששירת את המפעל כגורם חיצוני.

מבחנים נוספים

28. מקום ביצוע העבודה וכלי עבודה

לגרסת התובע, בעבר לא היו לנתבעת משרדים שבהם יכול היה לבצע את עבודת הנהלת החשבונות ולפיכך ביצע עבודה זו מביתו, עד לשנת 1988 שאז החל מבנה הנתבעת ברחוב אחד העם בתל אביב לשמש כמשרד עבור עבודת הנהלת חשבונות ובהמשך בוצעה עבודה זו ממשרדי החברה ביד אליהו וברחוב אחוזת בית 3 בתל אביב (סעיף 13 לתצהיר התובע).

כן עולה מהראיות כי הנתבעת העמידה לרשות התובע ציוד ותוכנת מחשב לצורך ביצוע עבודתו (סעיף 80 לתצהיר התובע ועדותו של מר יהודה לוי בעמוד 34, שורה 1).

בסיכומיה אישרה הנתבעת כי התובע ביצע עבודתו במשרדי הנתבעת ובעזרת תוכנת הנתבעת (סעיף 34 לסיכומי הנתבעת).

29. מבחן הפיקוח, הכפיפות והקשר האישי

לגרסת התובע, הוא היה כפוף להנהלת הנתבעת, ובמסגרת כך להוראות מנהליה ולמועדי החופשה שאושרו לו.

מנגד טען מר יהודה לוי בתצהירו כי התובע קבע לעצמו את מסגרת עבודתו, הן בכל הנוגע לשעות העבודה והן בכל הנוגע למקום ביצוע העבודה, כי התובע לא דיווח על ימי חופשה ואף יכול היה לבחור להפסיק את מתן שירותי הנהלת החשבונות לנתבעת ולהתמקד במתן שירותי מוניות בלבד (סעיפים 29-31 לתצהירו).

כעולה מהראיות, היה פיקוח על עבודת התובע. מר יהודה לוי אישר בחקירתו הנגדית כי התובע היה כפוף להוראות הנהלת הנתבעת:

"ש. איסר היה כפוף להנהלה ולהוראותיה?

ת. סוג של. אולם בפועל הוא עשה מה שהוא רוצה לעשות."

(עמוד 35 לפרוטוקול שורות 12-13)

לגרסת התובע, התאפשר לו לצאת לחופשות רק לאחר ה – 15 לחודש והיה עליו לחזור לא יאוחר מה – 25 לחודש (סעיף 82 לתצהירו). מר יהושע קרפנוס תמך בגרסה זו של התובע והעיד:

"התובע יצא לחופש בתקופה שבין הוצאת חשבוניות ללקוחות על מנת שזה לא יפגע בעבודה, זה תמיד היה באמצע החודש הוא היה מקבל אישור על כך."

וכן:

"ת. עד כמה שזכור לי, לפני שהתובע יצא לחופש, כשבועיים לפני, הוא היה מבקש אישור ממני לצאת לחופש.

ש. ואז מה עשית? פנית להנהלה ועדכנת... חוזר על השאלה.

ת. לא היתה הפחתה במצב שכזה משכרו של התובע. היינו מדברים בסוף שבוע חברי ההנהלה, הייתי מעדכן שהתובע יוצא לחופש וזה היה מוסכם. גם רשמתי ותייקתי זאת, לגבי היציאה של התובע לחופש.

ש. איפה רשמת זאת?

ת. היה פרוטוקול שהיה מקוטלג בתוך קלסר, לא רק על החופש, אלא על נושאים נוספים.

ש. בפרוטוקול בישיבות ההנהלה הייתם רושמים שהעניין הועלה , לגבי החופש של התובע?

ת. נכון."

(עמוד 11 לפרוטוקול)

גם מהחלטת ישיבת הנהלה מיום 7.1.2005 עולה כי התובע היה כפוף להנהלת הנתבעת: "מכיוון שמעולם לא הוגדר תפקידו מפורשות הננו יוצאים מנקודת הנחה כי הינו כפוף להנהלת מוניות פלטין, ומחוייב לבצע כל שינוי בהנהלת החשבונות כל עוד דבר זה אינו בגדר הבלתי אפשרי." (נספח ד' לתצהיר התובע).

30. מבחן הקשר האישי – אין כל מחלוקת כי התובע ביצע עבודתו עבור הנתבעת באופן אישי. כידוע מבחן הקשר האישי הינו תנאי הכרחי אשר בהיעדרו נשמט הבסיס לקיומם של יחסי עובד ומעביד ונפסק כי ביצוע העבודה באמצעות מחליף הוא סממן לעצמאי (דב"ע (ארצי) נב/3-254 פריץ – מפעל הפיס, פד"ע כו 372, 1993). בעניינו התובע לא העסיק עובדים ולא שלח מחליפים לבצע את עבודתו במקומו. העובדה שעובד אחר של הנתבעת סייע לתובע לבצע את עבודתו בשל עומס (התובע העיד כי מר יהשוע קרפנוס סייע לו במטלות הנהלת החשבונות – עדותו בעמוד 18 לפרוטוקול) אין בה כמובן כדי לשלול את מבחן הקשר האישי.

31. רציפות ההתקשרות ותלות כלכלית –

הגם שאין חולק כי התובע עבד ועודנו עובד באופן קבוע גם כנהג הסעות ילדים, תמורת סך של כ – 9,000 ₪ לחודש (נספח 4 לתצהירי הנתבעת) איננו סבורים כי יש בכך כדי לשלול את התלות הכלכלית שהיתה לתובע בנתבעת, לנוכח תקופת ההתקשרות הארוכה ביניהם והתמורה שקיבל מהנתבעת מידי חודש בחודשו.

טענות נוספות שהעלתה הנתבעת

32. ערים אנו לכך, כי מעולם במהלך תקופת ההתקשרות בין הצדדים לא טען התובע בפני מנהלי הנתבעת כי מעמדו הינו של עובד שכיר ולא ביקש לשנות את מעמדו. עם זאת, העובדה שהתובע מלא תפקיד מנהל חשבונות תמורת חשבונית מס, ללא דרישה ממנהליו לתשלום זכויות סוציאליות (עדותו בעמוד 17 לפרוטוקול וכן בעמוד 19, שורה 1) ­אין בה כדי לשלול את מעמדו. לגרסת עדי הנתבעת, הכריז התובע לא פעם, במסגרת האסיפות הכלליות, כי אינו עובד הנתבעת, כי הוא נותן שירותיו לנתבעת כקבלן עצמאי וכי התמורה הגבוהה המשולמת לו מגלמת אף זכויות סוצאיליות (סעיפים 39,41 לתצהירו של מר יהודה לוי; סעיפים 9-10 לתצהירו של מר יעקב נאור). עם זאת, לא הוצג בפנינו ולו פרוטוקול אחד המשקף דברים אלו מפי התובע ומר יהושע קרפנוס, עד התובע שהיה בעל מניות בנתבעת, אף טען בתצהירו כי התובע "מעולם לא טען באסיפות הכלליות בהן נכחתי, או בכל פורום אחר, כי הכספים שהוא מקבל כוללים הפרשות לפנסיה וזכויות סוציאליות" (סעיף 16 לתצהירו).

33. טענה מרכזית נוספת שהעלתה הנתבעת הינה כאמור כי אופייה של הנתבעת והסכמתם של החברים בה, לאורך כל השנים, וכן תקנון הנתבעת (נספח 2 לתצהירי הנתבעת) שוללים קיומם של יחסי עובד ומעביד בין התובע לבין הנתבעת שכן הנתבעת מתנהלת כאגודה שיתופית שבה החברים קבעו בהסכמים לאורך השנים כי כל חבר בעל מניות יתן לחברה שירותים שונים כנגד חשבונית מס ושבה העבודה נועדה לטובת כלל החברים תוך שיתוף פעולה (התקנון צורף כנספח 2 לתצהירי נתבעת).

הנתבעת אף הפנתה בהקשר זה לפסקי דין אשר קובעים היעדר יחסי עובד מעביד בשל "מבחן ההתקשרות" אשר אינו מתקיים – היינו אגודה שיתופית המתבססת על קשר אישי בין החברים, ביניהם ערבות ואחריות אישית.

איננו סבורים כי בטענה זו של הנתבעת בדבר אופיה של הנתבעת המתנהלת באגודה שיתופית ובפסקי הדין שאליהם הפנתה יש כדי לתמוך בטענתה.

באשר לפסקי הדין השוללים קיומם של יחסי עובד ומעביד שאליהם הפנתה הנתבעת בסיכומיה – מדובר בפסקי דין הדנים בשאלת קיומם של יחסי עובד ומעביד בין חבר קיבוץ לבין הקיבוץ ולא בין נותן שירותים לבין חברה פרטית אולם גם באותם פסקי דין בעניין חברי קיבוץ – נדון כל מקרה לגופו ואף נקבע בבית הדין הארצי כי:

"נקודת המוצא בפסיקתנו עד כה לרבות בהכרעתנו בערעור
זה, עניינה במסכת היחסים שבין חבר הקיבוץ לבין הקיבוץ, כפי שהיא קיימת ומתקיימת ב"קיבוץ המסורתי" לגביה קבענו שאיננה באה בגדר יחסי "עובד מעביד". זאת, מבלי שנדרשים אנו, בשלב זה, לדיון במסכת היחסים בין חבר קיבוץ לבין הקיבוץ בו נעשה שינוי בתשתית הארגונית והתפעולית שלו בכלל וביחסיו עם החברים בו בפרט" (ע"ע 1530/04 חנה רייק גולדשמידט – קיבוץ איילון, אגודה שיתופית בע"מ, מיום 20.12.2005).

מעבר לכך, בפסק הדין ס"ע 9261-03-11 (איזורי) בן אהרון – קיבוץ תל-יוסף (מיום 18.4.2013) שאליו הפנתה הנתבעת בסיכומיה (סעיף 13 לסיכומים) קבעה דווקא כב' השופטת ורד שפר כי מתקיימים יחסי עובד ומעביד בין חבר קיבוץ לבין הקיבוץ, כי נשמט הבסיס להחלת ההלכה הפסוקה לפיה אין יחסי עובד ומעביד בין חבר קיבוץ לבין קיבוץ וכי אין עוד מקום היום לבחון את היחסים בין שני צדדים אלו על רקע חברה שיתופית של שוויון מוחלט.

בפסק דין של בית הדין הארצי שניתן בתקופה האחרונה, נקבע כי אין יחסי עובד ומעביד בין חבר קיבוץ לבין קיבוץ אולם מתוכן הדברים שם ניתן לראות את ההבחנה הרלוונטית גם לענייננו:

"קיבוץ על פי תקנונו הוא אגודה שיתופית מיוחדת המאופיינת בארגון ייחודי של חיי קהילה משותפים של אנשים שהחליטו לקשור ביניהם גורל חיים ולחיות יחדיו, בדומה לבני זוג. חייהם מושתתים על עקרונות עזרה הדדית ושאיפה לשוויון, בה הפרט דואג לצורכי הכלל והכלל לצורכי הפרט. הקיבוץ הוא הוויית חיים שלמה המשתרעת הרבה מעבר לחיי העבודה וכוללת למשל עניני חינוך, תרבות, בריאות, כלכלה, לימודים, תחבורה, כביסה, ספריה, עניינים מוניציפליים וכו'.

כדי לקיים את צורת החיים המיוחדת הזו, חב חבר הקיבוץ מכוח חברותו בקיבוץ לעבוד ולתרום מכוחו לקיבוץ באופן שאין להפריד בין החברות בקיבוץ לעבודה בו. לאור אבחנה זו, עצם עבודת חבר הקיבוץ מתוקף חברותו בקיבוץ אינה מקנה לו מעמד של "עובד" בקיבוץ כמקום עבודה אצל מעסיק על פי משפט העבודה"

(עב"ל 441/08 המל"ל – אסתר פרגר, מיום 12.6.2013)

בענייננו אין מדובר בקיבוץ, ואין חולק כי הנתבעת ומערכת היחסים בין בעלי המניות בה – היו במסגרת של עבודה בלבד. כן אין מדובר בענייננו באגודה שיתופית שעליה חלה פקודת אגודות שיתופיות ושלגביה הסדרה מיוחדת של מערכת היחסים בין החברים בה.

התקנון של הנתבעת (נספח 2 לתצהירי הנתבעת) שבו נקבע בין היתר שיתוף פעולה בין החברים וחלוקה שוויונית – אף הוא אינו שולל יחסי עובד ומעביד בין הצדדים. מעבר לכך, הגם שבתצהירים טענו עדי הנתבעת כי נקבע בתקנון כי "הוא מגלם בתוכו את כל המגיע לחבר" וכי "לא תועלה על ידי החבר טענה לזכויות נוספות" (ראו למשל סעיף 9 לתצהירו של מר יהודה לוי; סעיף 7 לתצהיר סמי מנחם) הרי שבחקירותיהם הנגדיות לא יכולים היו להצביע על סעיף כלשהו בתקנון השולל מפורשות העלאת טענת יחסי עובד ומעביד (ראו למשל עדותו של מר יהודה לוי בעמוד 31 לפרוטוקול) ומר סמי מנחם אישר בחקירתו הנגדית כי אין סעיף כאמור בתקנון (עדותו בעמוד 46 לפרוטוקול).

34. גם העובדה שהתובע היה בעל מניות בנתבעת – אין בה בענייננו כדי לשלול מעמדו כעובד בנתבעת.

ככלל, כפי שנקבע בפסיקה, יכול ויתקיימו יחסי עובד ומעביד בין פרט לבין חבר, במקביל להיות אותו פרט בעל מניות בחברה או מנהל בה (דב"ע

לד/3-60 עיזבון בלה ולרי המנוח – לאורווי בע"מ, פד"ע ו' 10). כשהמבחנים שנקבעו בפסיקה לצורך בחינת שאלה זו הינם האם התקיימה הפרדה בין פעילותו של הפרט כבעל מניות בנתבעת לבין פעילותו כעובד, כלשם כך יש לבחון את אמיתות ההסדר עם בעל המניות והאם ניתן לקבוע מה היה גובה שכרו (ע"ע 457/05 חברת גן האוז יבוא ריהוט וכלי בית בע"מ – יעקב מצליח, מיום 27.5.2008).

בעניינו, התובע מלא תפקיד של מנהל חשבונות, תפקיד אשר אלמלא בוצע על ידו, היה מבוצע על ידי עובד אחר – ואין חולק כי לאחר שסיים התובע לבצע תפקידו כמנהל חשבונות, עובד אחר נאלץ למלא תפקיד זה. כעולה מהראיות, אף בתקופת עבודתו של התובע כמנהל חשבונות היה צורך בעזרה בביצוע תפקיד זה – מפרוטוקול אסיפה שנתית מיום 29.3.2007 (נספח ה' לתצהיר התובע) עולה כי סוכם בין היתר: "הוסבר לחברים כי נוכח הגידול בעבודה ישנו לחץ אדיר על הנהלת החשבונות, סוכם עם איסר כי חייב לבוא פתרון בדמות מנהל חשבונות נוסף".

תפקידו של התובע כמנהל חשבונות וגם שכרו – נקבעו על ידי מנהלי הנתבעת, כעולה מפרוטוקולים של הנתבעת והתובע הוצג כמנהל חשבונות וקיבל שכר בגין תפקיד זה. יודגש עוד כי בענייננו, התובע לא היה בעל חלק משמעותי ממניות הנתבעת ולא היה מורשה חתימה (סעיף 22 לתצהירו).

מעבר לכך, אישר מר סמי מנחם בחקירתו הנגדית כי ישנו בעל מניות בנתבעת ששכרו משולם לו באמצעות תלוש שכר (עדותו בעמוד 46 לפרוטוקול) ומכאן, אין לקבל את טענת הנתבעת, כי באופן כללי ועקרוני, עצם החזקת מניות שוללת מעמד של עובד שכיר בנתבעת.

זאת ועוד: כעולה מפרוטוקול אסיפה מיום 25.9.2011, הכתוב בכתב יד, באותה אסיפה ביקש מר יהודה לוי להעלות את שכרו הכולל לסך של 25,000 ₪ וכן להעלות את שכרם של מר חזי לוי ושל מר סמי מנחם בנימוק ש"מהיום והלאה השכר שאני מבקש יגלם גם זכויות סוציאליות" (נספח ח' לתצהיר התובע).

אשר על כן, אנו קובעים כי שררו בין התובע לנתבעת יחסי עובד ומעביד במהלך תקופת ההתקשרות ביניהם, זאת עד למועד בו הופסקה העסקת התובע, כפי שיפורט בהמשך.

גובה השכר שלפיו יש לחשב את זכויותיו של התובע

35. לטענת הנתבעת, אילו הועסק התובע כשכיר מלכתחילה הרי שהיה מקבל שכר נמוך יותר שכן "שכר עבודה ממוצע של עובד החברה" בתקופה הרלוונטית הינו בסך 6,000 ₪ בלבד (סעיף 50 לתצהירו של מר יהודה לוי ונספח 10 לתצהירו) ומכאן שבגין כל תקופת עבודתו שולם לתובע סך של 949,310 ₪ ביתר שעליו להשיבו לנתבעת (לפי חישוב המפורט בסעיף 52 לתצהירו של מר יהודה לוי).

לחלופין טענה הנתבעת, כי על התובע להשיב לה סכומים שקיבל ביתר בגין הצמדת התשלומים ששולמו לו לתעריפי הנסיעה במונית לעומת תוספת היוקר הנהוגה במשק, וסכומים אלו מסתמכים בסך של 1,189,000 ₪ אולם יובהר כבר בשלב זה כי לא הובאו בפנינו כל ראיות לעניין טענה זו.

36. מנגד טען התובע, כי עובדים בנתבעת בתפקידים, בהיקף ובוותק פחותים משמעותית מתפקידו, אשר שכרם שולם להם באמצעות תלושי שכר, השתכרו שכר דומה ואף גבוה מהתמורה ששולמה לו.

37. בסוף שנת 2008 קיבל התובע תמורה חודשית בסך של 12,508 ₪ בגין תפקידו כמנהל חשבונות (סעיף 30 לתצהיר התובע; סעיף 88 לסיכומי הנתבעת).

כעולה מהראיות, בשנת 2008 הועבר תפקיד ניהול החשבונות של הנתבעת לרואה חשבון חיצוני, רו"ח זיו אדלר. באסיפת חברים שהתקיימה ביום 26.6.2008 (נספח ו' לתצהיר התובע) הוסכם כי שכרו של רו"ח אדלר יעמוד על סך של 8,500 ₪, לא כולל מע"מ, בגין עבודת הנהלת חשבונות בלבד, כשבגין הגשת דו"ח שנתי ישולם לו סכום נוסף של 10,000 ₪. אין חולק כי בעקבות כך, שכרו של התובע הופחת מסך של 12,508 ₪ לסך של 10,508 ₪ (סעיף 30 לתצהירו; עדותו של מר יהודה לוי בעמוד 35).

בהמשך, מנהלת חשבונות בשם קרן משיח החליפה את רו"ח אדלר בתפקידו (עדות התובע בעמוד 36). כעולה מהראיות, הגב' קרן משיח השתכרה בחודש 8/2010 סך של 8,200 ₪ לא כולל הפרשות לקרן השתלמות ולקרן פנסיה (נספח ט' לתצהיר התובע) ובחודש 7/2011 – סך של 12,800 ₪, בנוסף למענק מיוחד ע"ס 3,750 ₪.

כעולה מעדותו של מר יהודה לוי, אף עובדת עם קרן משיח עובדת נוספת, בשם אביבה, המשתכרת סך של 4,000 ₪ לחודש (עדותו בעמוד 37).

עולה איפוא מהראיות כי מאז שסיים התובע למלא תפקידו כמנהל חשבונות בנתבעת, מבוצע תפקיד זה על ידי עובדים אחרים שלהם משולמת תמורה שאינה נמוכה מהתמורה ששולמה לו.

ערים אנו לגרסתו של מר יהודה לוי, כאשר נשאל בחקירתו הנגדית לגבי הסכום הכולל המשולם כיום להנהלת חשבונות, והעיד:

"זה לא רלבנטי כי הדברים השתנו. מדובר על סדר גודל של 15,000 ₪,היום זה שונה לגמרי מהתקופה של התובע שלא השתלט על העבודה." (עמוד 37 לפרוטוקול).

עם זאת, מישיבת הנהלה מיום 7.1.2005 (מספח ד' לתצהיר התובע) עולה כי גם לתובע היתה עבודה רבה כמנהל חשבונות ("הלה מקדיש שעות רבות מזמנו") ומעבר לכך, הנתבעת לא הוכיחה הבדל כלשהו, ודאי לא משמעותי, בין מספר שעות העבודה שהקדיש התובע בזמנו לצורך מילוי תפקידו כמנהל חשבונות לעומת מספר שעות העבודה המוקדש לתפקיד זה על ידי עובדים שכירים כיום. טענת הנתבעת לפיה עבד התובע 4 או 6 שעות בלבד מדי יום (למשל בסעיף 45 לתצהירו של מר יהודה לוי) אינה מתיישבת עם הראיות ועומדת בניגוד לגרסת התובע, שעליה לא נחקר, לפיה עבד בנתבעת בהיקף של משרה מלאה ואף מעבר לכך (סעיף 25 לתצהירו). טענת הנתבעת לפיה התובע עבד במשרה חלקית אף אינה מתיישבת עם פרוטוקול האסיפה השנתית של הנתבעת מיום 29.3.2007 (נספח ה' לתצהיר התובע) שבו נכתב בין היתר: "הוסבר לחברים כי נוכח הגידול בעבודה ישנו לחץ אדיר על הנהלת החשבונות, סוכם עם איסר כי חייב לבוא פתרון בדמות מנהל חשבונות נוסף".

לפיכך גם אין ממש בטענת הנתבעת בסיכומיה (סעיף 83 לסיכומיה) לפיה ככל שמבקש התובע להשוות בין התמורה ששולמה לו לבין התמורה ששולמו לעובדים שכירים אחריו, הרי שעליו להתייחס לשכר השעתי ולא החודשי.

לאחר שסיים התובע למלא תפקיד מנהל חשבונות בנתבעת, הוא החל למלא תפקיד בתחום הקלדת שוברי אשראי. בגין תפקיד זה שולמה לו תמורה חודשית בסך של 10,991 ₪ (סעיף 74 לסיכומי התובע; סעיף 77 לסיכומי הנתבעת).

עולה מהראיות, כי מי שהחליף את התובע בעבודתו בתחום הקלדת שוברי האשראי היה עובד שכיר בשם רוני עזיז. לגרסת התובע, מר רוני עזיז השתכר בחודש 7/2011 סך של 12,315 ₪ בגין תפקיד זה (סעיף 44 לתצהיר התובע) וכעולה מהראיות, סייעה לו בתפקיד זה עובדת בשם צביה מערבי (עדותו של מר יהודה לוי בעמוד 39) שקיבלה שכר חודשי בסך כ – 7,000 ₪ (ת/13; סעיף 79 לסיכומי הנתבעת).

38. עולה איפוא מהראיות, כי התמורה ששולמה לתובע בגין ביצוע עבודתו כמנהל חשבונות ובתחום הקלדת שוברי האשראי היתה נמוכה יותר מהתמורה הכוללת ששולמה והמשולמת כיום לעובדים שהחליפו בתפקיד.

לטענת מר יהודה לוי, החישובים שאותם ערך התובע באשר לשכר עובדים אחרים בנתבעת שביצעו לכאורה את תפקיד הנהלת חשבונות – מופרכים שכן היקף העבודה גדל משמעותית, מורכבות העבודה גדלה, מערכת הנהלת חשבונות הוחלפה והשכר ששולם להם כלל תשלום בגין כל העבודה שנדרשה מהם, גם מעבר לעבודת הנהלת חשבונות (סעיף 51 לתצהירו של מר יהודה לוי).

אפילו לא הציג התובע כל ראיות בנוגע לסכומים שטען כי שולמו לעובדים שהחליפו אותו בתפקיד – לא היה בכך כדי לתמוך בטענת הנתבעת שכן לא על התובע הנטל להוכיח כי השכר ששולם לו משקף שכר של עובד שכיר. בהתאם לפסיקה, נטל הראייה להוכחת השכר שהיה משולם למי שהועסק כ"עצמאי", אילו היה מועסק כ"עובד", מוטל על המעביד (ע"ע 300267/98 יוסף טויטו נ' מ.ש.ב הנדסה קירור למיזוג אוויר (1965) בע"מ, פד"ע לז 354; ע"ע 300256/98 אורי אייזק נ' תה"ל – תכנון המים לישראל בע"מ, פד"ע לו 817; ע"ע 99/06, 160/06 מרכז קהילתי אזורי רמת הגולן נ' חנה יפהר, ניתן ביום 30.4.2008).

הנתבעת לא עמדה בנטל להוכיח את טענתה באשר לשיעור שכרו של התובע, אילו הועסק כשכיר מלכתחילה. באשר לעובדים השכירים שצוינו לעיל – עולה כאמור כי לא שולם להם שכר כולל נמוך יותר מהשכר ששולם לתובע. מעבר לכך, הגישה הנתבעת תלושי שכר של עובדים שכירים נוספים (כהן טל, מג'מי יהודה, רוזנברג דורון) אולם לא הוצגו בפנינו כל ראיות באשר לתפקיד שביצעו עובדים אלו ולפיכך אין בתלושי שכרם כדי להצביע על כך כי לתובע שולם שכר גבוה מהשכר ששולם לעובד מקביל לו. כן יצויין כי מעיון באותם תלושי שכר של עובדים שכירים אלו עולה כי למר רוזנברג דורון שולם שכר, כולל תמורה בגין שעות נוספות, בסך של כ- 12,000 ₪ – שכר חודשי שאינו נמוך מהשכר ששולם לתובע.

לנוכח כל המפורט לעיל, הרי שיש לחשב את הזכויות המגיעות לתובע, בהתאם לשכר ששולם לו בפועל.

אין חולק כי עד לתום שנת 2008, עמד שכרו של התובע על סך של 12,508 ₪ ולאחר מכן עד למועד בו הפסיק ליתן לנתבעת שירותי הנהלת חשבונות, על סך של 10,991 ₪ (סעיף 30 לתצהיר התובע; סעיף 88 לסיכומי הנתבעת).

39. לנוכח המפורט לעיל, הרי שגם אין לקבל את טענת הנתבעת לביצוע קיזוז. בית הדין הארצי עסק בהרחבה בשאלה, באילו נסיבות תבוצע "התחשבנות בדיעבד" שתביא לקיזוז ולהשבה לאחר הכרעה שיפוטית בדבר היותו של אדם "עובד", בפסק הדין ע"ע 110/10 רפי רופא נ' מרקם סוכנות לביטוח בע"מ, מיום 22.12.11. בית הדין סקר בפסק הדין את הלכותיו של בית הדין הארצי בסוגיה זו עד היום ואת המחלוקת בקרב השופטים בשאלת הקיזוז וההשבה, וקבע כי הכלל המשפטי הבסיסי הראוי הינו שעובד שסווג באופן שגוי כ"עצמאי" יהא זכאי לכל הזכויות הכספיות שנשללו ממנו, וזאת מבלי שניתן יהיה לקזז סכום כלשהו כתוצאה מהפער בין התמורה הקבלנית ובין השכר החלופי שנקבע עבורו, או לחייבו בהשבת סכומים למעסיק (סעיף 61 לפסק הדין). הסייג שנקבע לכלל זה, המתאפשר רק במקרים חריגים, הינו כאשר משתכנע בית הדין בדבר חוסר תום לב קיצוני של העובד אשר יוביל לקביעה שיפוטית כי הסכומים שקיבל העובד במשך תקופת עבודתו והעולים על השכר החלופי שהיה מקבל לו היה מוגדר מלכתחילה כעובד, שולמו לו תוך הפרת חובת תום הלב מצידו ולכן עליו להשיבם וכאשר מדובר על פער משמעותי. בית הדין הארצי קבע כי עצם הגשת התביעה להכרה במעמד ה"עובד" לאחר שנות התקשרות רבות לא תיחשב בשום מקרה בפני עצמה כהפרת חובת תום הלב וקבע מבחני עזר לצורך הקביעה אם הופרה חובת תום הלב באופן קיצוני אם לאו, כדלקמן: "קיומו של פער ניכר בין התמורה כ'עצמאי' לבין השכר החלופי, ובנוסף לכך (במצטבר) קביעה עובדתית כי הבחירה במתכונת ההתקשרות ה'קבלנית' היתה של המועסק ולא של המעסיק – בין מתוך יוזמה שלו מטעמיו, ובין לאחר שניתנה לו אפשרות אמיתית לבחור בין העסקה כ'עובד' לבין העסקה כ'עצמאי' בשכר גבוה יותר, והוא בחר באחרונה" (סעיף 62 לפסק הדין). למרות זאת, קבע בית הדין הארצי שמבחני העזר אינם חזות הכל, וקיימת אפשרות לקבוע שגם בהתקיימם – ולנוכח מכלול הנסיבות – אין לבצע "התחשבנות בדיעבד".

בענייננו אנו קובעים כי אין לבצע השבה או קיזוז. הנתבעת לא עמדה בנטל להוכיח כי היה קיים פער – וודאי לא פער ניכר – בין התמורה ששולמה לתובע לבין השכר שקיבל עובד מקביל לו, כפי שפורט בהרחבה לעיל וכן לא הוכח כי התובע הוא שבחר במתכונת העסקה שבה משולמת התמורה בגין חשבונית.

פיצויי פיטורים

40. עולה מהראיות כאמור כי לאחר שסירב התובע בחודש 3/2010 לחתום על הסכם השולל יחסי עובד ומעביד בינו לבין הנתבעת – הודיעו לו מנהלי הנתבעת על סיום תפקידו כמנהל חשבונות בנתבעת (ראו סעיף 60 לתצהיר התובע; עדותו של מר יהודה לוי בעמוד 33 לפרוטוקול).

41. אין חולק כי ההתקשרות עם התובע לא הופסקה כליל וכי הוא ממשיך עד היום ליתן שירותיו לנתבעת, כיום כנהג מונית בלבד וזאת באמצעות מונית שבבעלותו. עוד עולה מהראיות, כי התמורה המשולמת לתובע כיום אינה נמוכה משמעותית מהתמורה ששולמה לו בתקופה בה ביצע תפקיד של מנהל חשבונות בנתבעת. (כעולה מנספחים 5 ו- 7 לתצהירי הנתבעת, כן ר' חקירתו הנגדית של התובע בעמ' 12 שורות 30-31).

לפיכך טענה הנתבעת כי התובע ממשיך ליתן שירותיו לנתבעת והוא לא פוטר.

42. אכן, אין חולק כי התובע ממשיך כיום ליתן שירותי הסעה במונית שלו, עבור הנתבעת אולם משהנתבעת טוענת לרציפות בעבודתו, הרי שעל פי הפסיקה, נטל הראיה עליה (ראו למשל ע"ע 1264/04 פאיז – פרי צח בע"מ, מיום 25.12.2005). מכאן שעל מנת לשלול את טענת התובע כי פוטר מעבודתו בנתבעת, היה על הנתבעת להציג בפנינו ראיות לכך כי עודנו מועסק כיום כעובד שכיר ולא הובאו בפנינו כל ראיות בנדון, נהפוך הוא כל מהות טענות הנתבעת בתיק זה היא כי התובע עבד כעצמאי .

איננו שוללים, עקרונית, מצב שבו מודיע מעסיק לעובד על הפסקת עבודתו בתפקיד מסויים אולם העובד ממשיך להיות מועסק בנתבעת בתפקיד אחר כעובד ולפיכך אינו זכאי לפיצויי פיטורים. עם זאת, כאמור, משהנתבעת טוענת כי התובע לא פוטר מעבודתו ואינו זכאי לתשלום פיצויי פיטורים, כאמור עליה נטל ההוכחה והיה עליה להבהיר, תוך הצגת תשתית עובדתית ומשפטית, מדוע יש לראות את התובע כמי שממשיך להיות מועסק על ידי הנתבעת ברציפות, קרי קיום יחסי עובד ומעביד בין התובע לנתבעת, במסגרת תפקידו כנהג מונית, טענה שהנתבעת לא טענה ולא הוכיחה.

יצויין כי התובע העיד בחקירתו הנגדית כי רכש מונית חדשה במרץ 10 אותה קיבל באפריל 10 ( עמ' 14 שורות 23-24 ) וכן מעדותו עולה כי ממאי 2010 , המועד בו רכש מונית נתן שירותי מוניות באשראי עבור הנתבעת אבל גם ביצע נסיעות באופן פרטי:

"ש: החל ממאי 2010 כמה שעות עבדת במקביל במונית עבור הנתבעת?

ת: אתה לא יכול להגיד שזה עבור הנתבעת, אני לא עובד עבור מוניות הנתבעת, אני לוקח אנשים פרטים כל הזמן.

ש: כמה שעות עבדת עבור מוניות הנתבעת, יש לך נסיעות פרטיות, נסיעות עבור הנתבעת ונסיעות עבור סמי מנחם, כמה מתוך היום אתה עובד עבור כל אחד?

ת: לא ניתן להעריך. דוגמא, אני חונה תחת המשרד שלך, אני חונה בנתבעת ברמת גן, אבל אז בא אלי נוסע ומבקש לנסוע, אני נוסע, זה לא נקרא שאני עובד עבור הנתבעת." ר' עמ' 20 שורות 11-18.

קרי התובע בעצמו מעיד כי אין לראותו כעובד עבור הנתבעת החל מחודש מאי 2010. הנתבעת לא סתרה טענה זו ולא הוכיחה כי התובע המשיך לעבוד כעובד בשירותה, בתפקיד של נהג מונית.

מנגד עיון בחקירתו הנגדית של מר יהודה לוי מעלה כי קיימת הודייה בנוגע לפיטוריו של התובע:

"ת: אחרי שהבנתי שהתובע לא מסכים לחתום על ההסכם ופנינו אליו מספר פעמים והוא הבהיר לנו שהוא לא חותם ואז אמרנו לו שתסתיים ההתקשרות, אני לא מבין מה לא בסדר בזה?" עמ' 33 שרות 10-12.

ובהמשך:

" ... המנעול הוחלף, אני לא מכחיש שהתובע הגיע למשרד, המנעול הוחלף...

ש: אתה מכחיש שאמרת באסיפה "ביקשתי מרוני"?

ת: המנעל הוחלף זה לא משנה ממי ביקשתי.

ש: האם חסמת את הקוד של התובע למחשב?

ת: כן ..."

ר' עמ' 33 שורות 18-24.

האמור עולה בקנה אחד עם גרסת התובע בתצהירו בדבר פיטוריו שלא נסתרה גם בחקירתו הנגדית:

" ת: ב-15 לחודש בצהרים שהייתי בהסעות ילדים, קיבלתי טלפון מאודי בשעה שלוש וחצי ושאל אותי אם אני חותם על המסמך או לא? אמרתי לא

( צ.ל: "לו" א.ר.ב) שאני לא חותם על המסמך , בתשובה ענה לי "אל תבוא יותר למשרד". אמרתי לו שיש לי דברים פרטיים במשרד הוא אמר לי " אין בעיה תבוא לקחת אותם". חזרתי אחרי ההסעות ולתדהמתי החליפו את המנעול במשרד ואני לא יכול להיכנס למשרד.... אני לא הפסקתי את העבודה אלא פוטרתי..." עמ' 14 שורות 29-32 ועמ' 15 שורות 1-5.

לפיכך אנו קובעים כי התובע פוטר מעבודתו ומשכך זכאי לתשלום פיצויי פיטורים.

התובע תבע פיצויי פיטורים לתקופה שמחודש 1/1988 ועד ליום 15.4.2010 בסך כולל של 276,862 ₪.

עד לחודש 1/2009 שכרו החודשי של התובע עמד על סך של 12,508 ₪. לפיכך תבע התובע לתקופה 1/1988 – 1/2009 פיצויי פיטורים בסך 262,672 ₪ (21 שנים X 12,508 ₪)

מחודש 1/2009 ועד לפיטוריו ביום 15.4.2010 שכרו החודשי של התובע עמד על סך של 10,991 ₪. לפיכך תבע התובע פיצויי פיטורים לתקופה זו בסך של 14,189 ₪ (1.291 X 10,991 ₪).

מאחר שחלה הפחתה בשכרו האחרון של התובע, יש לקבל את החישוב שערך התובע וזאת בהתאם לסעיף 8 לתקנות פיצויי פיטורים (חישוב הפיצויים והתפטרות שרואים אותה כפיטורים) תשכ"ד - 1964 הקובע: "חלה הפחתה בשכרו של עובד אשר כתוצאה ממנה קטן שכרו האחרון יראו כשכר אחרון לגבי התקופה שלפני ההפחתה את שכרו של העובד ערב ההפחתה."

לנוכח חילוקי הדיעות בין הצדדים באשר לעצם קיומם של יחסי עובד ומעביד, לא מצאנו בנסיבות לפסוק לטובת התובע פיצויי הלנת פיצויי פיטורים.

תמורת הודעה מוקדמת

43. משעולה מהמתואר לעיל, כי התובע פוטר מעבודתו ללא הודעה מוקדמת, הוא זכאי לתמורת הודעה מוקדמת בסך 10,991 ₪.

פדיון חופשה

44. בגין כל אחת משלוש השנים האחרונות לעבודתו, זכאי היה ל – 28 ימי חופשה ולגרסתו ניצל מדי שנה 10 ימי חופשה לכל היותר ולפיכך תבע פדיון של 54 ימי חופשה.

התובע תבע פדיון חופשה בסך 38,307 ₪ כשאת חלק מפדיון החופשה חישב לפי שכר חודשי בסך 12,508 ₪ ששולם לו עד לחודש 1/2009.

עם זאת, סעיף 13 לחוק חופשה שנתית, תשי"א – 1951 קובע: "חדל עובד לעבוד לפני שניתנה לו החופשה המגיעה לו עד ליום שבו חדל לעבוד, ישלם המעביד פדיון חופשה בסכום השווה לדמי החופשה שהיו משתלמים לעובד אילו יצא לחופשה ביום שבו חדל לעבוד" ומכאן שיש לחשב את פדיון החופשה המגיע לתובע לפי שכרו האחרון שעמד על סך של 10,991 ₪.

לפיכך זכאי התובע לפדיון חופשה בסך 19,784 ש"ח (10,991/30 X 54).

שכר עבודה

45. לטענת התובע, הוא זכאי לסך של 6,060.60 ₪, שאותו התחייבה הנתבעת לשלם לו בגין דו"ח ניכוי במקור שנתי ממוחשב שערך לשנת 2005 (סעיף 85 לתצהיר התובע) וכן לסך של 5,495.70 ₪ בגין שכר מחצית חודש 4/2010 (סעיף 86 לתצהירו)– סך הכל סך של 11,556 ₪.

באשר לשכר חודש 4/2010 – בכתב ההגנה נטען כי "התובע לא נתן לה שירותים במהלך חודש אפריל" (סעיף 106 לכתב ההגנה) אולם כאשר נשאל מר יהודה לוי בחקירתו הנגדית באשר לאי תשלום השכר לחודש 4/2010 לא טען כי התובע לא עבד באותו חודש אלא כי "אני כמעט בטוח ששילמו, אני מניח ששילמו לו מחצית חודש אפריל" (עמוד 41, שורות 11-13). עם זאת, הנתבעת לא הציגה כל אישור כי שילמה לתובע את התשלומים ובסיכומיה אף לא התייחסה לרכיב זה.

לפיכך, אנו קובעים כי התובע זכאי לשכר בגין חודש 4/2010 בסך 5,494.70 ₪ כנתבע.

באשר לתמורה בגין כדו"ח לשנת 2005 – לא הכחיש מר יהודה לוי כי בגין דוחות לשנים אחרות שילמה הנתבעת לתובע:

"ש. אתם אישרתם לשלם לתובע עבור דוחות ממוכנים למס הכנסה בשנים 2004 ו – 2006?

ת. לא מאשר. כפו עלינו. היתה תוכנה של הקלדת עסקיות שרק התובע ידע להקליד אותם. התובע הגיע למשרד ואמר שהגיש את הדוחות למס הכנסה והאם אמרו שהוגש לא טוב וצריך לשעות מחדש. כל הזמן חששנו שהתובע יקום ויעזוב ואנו לא יודעים לעסוק בתוכנות. כעסנו על כך שילמנו לו את ה – 6,000 ₪ בלית ברירה, אחרי שנה גילינו שוב אותו דבר. הוא לא התייעץ על הסכום עם אף אחד. אמרתי לתובע שפעם שעברה בלענו את הצפרדע ששילמנו לו את ה – 6,000 ₪, לא עלה הנושא של עובד לא עובד החברה, נשאלה השאלה למה עשה את הטעות גם שנה אחרי שוב. ואז התקבלה החלטה בהנהלה שלא בולעים את הצפרדע ולא משלמים לו כי הוא לא הגיש את זה טוב"

(עמוד 41 לפרוטוקול)

משאין חולק כי התובע ערך את הדו"ח כנטען על ידו, ומשאין חולק כי בשנה קודמת קיבל התובע תמורה בגין עבודה זו, אנו סבורים כי התובע זכאי לשכר גם בגין הדו"ח שערך בשנת 2005.

הנתבעת לא הכחישה את הסכום הנטען על ידי התובע, ובסיכומיה אף זנחה טענתה בכל הנוגע להיעדר זכאותו של התובע לשכר בעבור עריכת הדו"ח ולפיכך אנו קובעים כי על הנתבעת לשלם סך של 6,060.60 ₪, כנתבע.

התובע לא טען מתי היה אמור לקבל את התשלום בגין עריכת הדו"ח לשנת 2005 ולפיכך ישולם סכום זה בתוספת הפרשי ריבית והצמדה כחוק מיום הגשת התביעה.

פדיון דמי הבראה

46. התובע זכאי לפדיון דמי הבראה בגין השנתיים האחרונות לעבודתו כמנהל חשבונות בנתבעת. התובע זכאי ל – 10 ימי הבראה בגין כל אחת מהשנתיים האחרונות לעבודתו כמנהל חשבונות, לפי תעריף של 340 ₪ כנתבע ובסך כולל של 6,800 ₪.

פיצוי בגין אי העברת כספים לקרן השתלמות

47. לטענת התובע, כל העובדים בנתבעת זכאים להפרשות לקרן השתלמות בסך 200 ₪ לחודש. לפיכך בגין 7 שנים תבע 16,800 ₪.

התובע לא הוכיח טענתו בדבר "נוהג" בנתבעת לקרן השתלמות או להבטחה שכזו בעניינו. העובדה שבוצעו הפרשות לקרן השתלמות עבור חלק מהעובדים בנתבעת, כחלק מתנאי עבודתם של אותם עובדים, אין בה כדי לקבוע זכאות שכזו בעניינו של התובע.

לפיכך נדחית תביעת התובע לפיצויים בגין אי ביצוע הפרשות לקרן השתלמות.

פיצויים בגין פיטורים שלא כדין

48. לגרסת התובע, לאחר שסירב לחתום על ההסכם השולל קיומם של יחסי עובד ומעביד, החלו חברי ההנהלה לרמוז לו כי אם לא יחתום – יפוטר (סעיף 58 לתצהיר התובע) וביום 15.4.2010 התקשר אליו מר יהודה לוי ומשהודיע לו התובע כי אינו חותם על ההסכם הודיע לו מר לוי "אל תבוא למשרד החל ממחר". עוד עולה מגרסתו של התובע, כי כאשר הגיע למשרדי הנתבעת על מנת לקחת את חפציו האישיים, גילה כי המנעול הוחלף (סעיפים 60,61 לתצהירו; עדותו בעמודים 14-15 לפרוטוקול) וכי נמחקה סיסמתו האישית למחשב (סעיף 71 לתצהירו). לגרסת התובע, נגרמה לו עוגמת נפש רבה והוא נאלץ לחזור לעבוד כנהג מונית לצורך פרנסתו.

כן טען התובע, כי בניגוד אליו שפוטר בשל סירובו לחתום על הסכם הקובע היעדר יחסי עובד ומעביד, בעלי מניות אחרים בנתבעת שסירבו אף הם לחתום על הסכמים הקובעים היעדר יחסי עובד ומעביד – לא פוטרו מתפקידיהם (סעיף 75 לתצהיר התובע ועמ' 15 שורות 5-6).

49. מנגד טענה הנתבעת כי אמנם ביקשה להסדיר בכתב את ההתקשרות בינה לבין חבריה והתובע סירב לעשות כן אולם בדיעבד התברר לה כי התובע החליט זמן רב קודם לכן להפסיק את מתן שירותי הנהלת החשבונות לנתבעת ולחזור ליתן לה שירותים כנהג מונית בלבד כשלשם כך רכש בחודש 3/2010 מונית חדשה ללא שעדכן בכך את הנתבעת (סעיף 56 לתצהירו של מר יהודה לוי).

50. מהראיות עולה, כי אכן, כגרסת התובע, סירובו לחתום על הסכם הקובע היעדר יחסי עובד ומעביד בינו לבין הנתבעת – הוא שהוביל להחלטת הנתבעת על סיום ההתקשרות עמו כמנהל חשבונות הנתבעת וזאת כמפורט להלן:

ראשית, מקבלים אנו את טענת התובע, לפיה פסק הדין של כב' השופטת רות רונן מהווה השתק פלוגתא לענייננו. על פי הפסיקה, השתק פלוגתא מקים מחסום דיוני לבעל-דין המבקש לשוב ולהתדיין בשאלה עובדתית מסוימת שכבר נדונה בין בעלי-הדין בהתדיינות קודמת אם מתקיימים ארבעה תנאים, והם: הפלוגתא העולה בכל אחת מההתדיינויות היא אכן אותה פלוגתא, על רכיביה העובדתיים והמשפטיים; קוים דיון בין הצדדים באותה פלוגתא במסגרת ההתדיינות הראשונה, ולצד שנגדו מועלית טענת השתק בהתדיינות השנייה היה יומו בבית-המשפט ביחס לאותה פלוגתא; ההתדיינות הסתיימה בהכרעה מפורשת או מכללא של בית-המשפט באותה פלוגתא, בקביעת מימצא פוזיטיבי, להבדיל ממימצא הנובע מהיעדר הוכחה; ההכרעה הייתה חיונית לצורך פסק-הדין שניתן בתובענה הראשונה (ראו למשל ע"א (עליון) 1041/97 סררו – נעלי תומרס בע"מ, פ"ד נד(1) 642, מיום 24.2.2000).

כל התנאים מתקיימים בענייננו ולפיכך אנו קובעים כי הקביעות העובדתיות שנקבעו בפסק הדין – מהווים השתק פלוגתא לענייננו. וכך נקבע, בין היתר, בפסק הדין:

"המבקש הוכיח את עמדתו לפיה ההליך המשמעתי נגדו ננקט בגין סירובו לחתום על ההסכם לרכישת שירותים והגשת התביעה לבית הדין לעבודה.

...
עד ההגנה מר לוי אף העיד בהקשר זה כי: 'הובהר לו (למבקש, ר.ר.) חד משמעית שעובד שמגיש שירותים ומגיש חשבוניות ולא יחתום על ההסכם, לא ימשיך לעבוד בחברה. זה נאמר לו עשרות פעמים לפני שהוא הודיע שהוא לא חותם." (ר' עמ' 14 ש' 23-25 לפרוטוקול, וכן עמ' 20, ש' 8).

...

מעדותו של מר מנחם, בעל מניות חבר הנהלה וחבר בוועדה, עולה כי אילו המבקש היה חותם על ההסכם לרכישת השירותים, מניותיו לא היו מופקעות והוא יכול היה להמשיך ולהחזיק בהן ולהיות חבר בחברה:

'ש: כלומר אתה זוכר שבאסיפה אמרת למבקש שיחתום על ההסכם ויחזור לעבוד?

ת. נכון, לעבודה רגילה... הוא יכול לחזור בתור חבר' (עמ' 21, ש' 15-16).

...

גם מר לוי אישר בעדותו כי אילו היה המבקש חותם על ההסכם לרכישת השירותים ולא היה תובע את החברה, לא היו מניותיו מופקעות.

...מכל האמור לעיל עולה גם כי אין לקבל את טענת החברה לפיה הפקעת מניות המבקש נעשתה גם לאור העובדה שהמבקש הוציא כספים שלא כדין מהחברה, ופגע במוניטין שלה.

...

החברה וחבריה היו סבורים כי המבקש הוא עובד מצוין, הם נתנו בו אמון מלא, הן לפני המועד בו הוא העלה את טענותיו נגד החברה והן לאחר מכן. לו היה המבקש חותם על ההסכם לרכישת השירותים ולא מגיש תביעה נגד החברה – לא היו ננקטים כנגדו ההליכים המשמעתיים שהובילו להפקעת מניותיו."

בפסק הדין של בית המשפט המחוזי אמנם לא נדונה סוגיית סיום עבודתו של התובע כמנהל חשבונות, שכן סוגייה זו נדונה בפנינו, אולם באותו פסק דין נדון ההליך המשמעתי שננקט נגד התובע, ולגביו נקבע בפסק הדין, כמצוטט לעיל, כי הוא ננקט נגד התובע בין היתר בשל סירובו לחתום על ההסכם הקובע היעדר יחסי עובד ומעביד בין הצדדים ואנו סבורים כי סירובו של התובע לחתום על היעדר יחסי עובד ומעביד בינו לבין הנתבעת הוביל באופן כללי ל""התנכלות" מצד הנתבעת, אשר באה לידי ביטוי גם בהחלטה כי יסיים עבודתו כמנהל חשבונות בנתבעת.

שנית, ואפילו בהתעלם מפסק הדין של כב' השופטת רות רונן הרי שבחקירתו הנגדית אישר מר יהודה לוי:

"ת. אחרי שהבנתי שהתובע לא מסכים לחתום על ההסכם ופנינו אליו מספר פעמים והוא הבהיר לנו שהוא לא חותם, ואז אמרנו לו שתסתיים ההתקשרות, אני לא מבין מה לא בסדר בזה?"

ש. תאשר לי שאמרת לתובע שלא להגיע יותר למשרד?

ת. בשיחה האחרונה, לא יודע את המינוח המדויק של המילים, אמרנו לתובע שאם הוא לא חותם הוא לא ממשיך, וזה היה החלטה של התובע לא לחתום."

(עמוד 33 לפרוטוקול)

עולה איפוא מהראיות כי הנתבעת החליטה על סיום עבודתו של התובע כמנהל חשבונות אך בשל סירובו לחתום על ההסכם השולל קיומם של יחסי עובד ומעביד בין הצדדים.

יצויין בהקשר זה, כי אין חולק כי חרף דרישת ההנהלה מהתובע, אף לא אחד מבעלי המניות האחרים בנתבעת לא חתם על הסכם כאמור.

51. כן אישר מר יהודה לוי בחקירתו הנגדית, את שטען התובע, כי בעקבות סירובו זה של התובע, הוחלף המנעול במשרדו ונחסמה הסיסמה שלו למחשב:

"המנעול הוחלף, אני לא מכחיש שהתובע הגיע למשרד, המנעול הוחלף."

ובהמשך:

"ש. האם חסמת את הקוד של התובע למחשב?

ת. כן. אם בן אדם החליט להפסיק לתת שירותים ויושב בבית לא ברור לי למה הוא צריך להיות נגיש למחשב?"

(עמוד 33 לפרוטוקול)

52. אין בעובדה שהתובע רכש מונית חדשה כדי לחזק את גרסתו של מר יהודה לוי לפיה התובע הוא שהחליט לסיים למלא תפקיד של מנהל חשבונות בנתבעת. מר יהודה לוי אישר בפנינו, כמפורט לעיל, כי הוא שהחליט כי אם "התובע לא חותם אז הוא לא ממשיך".

53. לנוכח ההתנהלות של הנתבעת כמתואר לעיל, אנו סבורים כי יש לחייב את הנתבעת בפיצויים בגין פיטורים שלא כדין. הנתבעת החליטה לפטר את התובע מתפקידו כמנהל חשבונות רק מאחר שסירב לחתום על הסכם לרכישת זכויות וללא כל סיבה עניינית ואף ללא שנערך לתובע שימוע. ההחלטה נמסרה לתובע בטלפון. כן אין חולק כי הוחלף מנעול המשרד שבו עבד התובע וכי בוטלה סיסמתו למחשב.

פיטורים בנסיבות אלו, ודאי לנוכח מעמדו והוותק של התובע בנתבעת, הינם פיטורים שלא כדין שבגינם זכאי התובע לפיצויים.

בנסיבות שתוארו לפנינו, ובין היתר לנוכח תקופת העבודה של התובע, אנו סבורים כי יש לחייב את הנתבעת בפיצויים בגין פיטורים שלא כדין בשיעור של כ – 4 משכורות, היינו בסך של 40,000 ₪.

סוף דבר

54. בתוך 30 ימים מיום קבלת פסק הדין, תשלם הנתבעת לתובע את הסכומים הבאים:

א. שכר חודש 4/2010 בסך 5,494.70 ₪, בתוספת הפרשי ריבית והצמדה כחוק מיום 1.5.2010 ועד למועד התשלום בפועל.

ב. שכר בגין עריכת דו"ח 2005 בסך 6,060.60 ₪, בתוספת הפרשי ריבית והצמדה כחוק מיום 4.8.2010 ועד למועד התשלום בפועל.

ג. פיצויי פיטורים בסך 276,862 ₪, בתוספת הפרשי ריבית והצמדה כחוק מיום 1.5.2010 ועד למועד התשלום בפועל.

ד. תמורת הודעה מוקדמת בסך 10,991 ₪, בתוספת הפרשי ריבית והצמדה כחוק מיום 1.5.2010 ועד למועד התשלום בפועל.

ה. פדיון חופשה בסך 19,784 ₪, בתוספת הפרשי ריבית והצמדה כחוק מיום 1.5.2010 ועד למועד התשלום בפועל.

ו. פדיון דמי הבראה בסך 6,800 ₪, בתוספת הפרשי ריבית והצמדה כחוק מיום 1.5.2010 ועד למועד התשלום בפועל.

ד. פיצויים בגין פיטורים שלא כדין בסך 40,000 ₪.

55. התביעה לפיצויים בגין אי ביצוע הפרשות לקרן השתלמות – נדחית.

56. כן תשלם הנתבעת לתובע הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 10,000 ₪, שישולמו לתובע בתוך 30 יום מיום מתן פסק הדין.

ניתן היום, ל' אב תשע"ג, (06 אוגוסט 2013), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.