ניתן ביום 30 יוני 2013

בפני: סגן הנשיאה יגאל פליטמן, השופט עמירם רבינוביץ, השופטת רונית רוזנפלד

נציג ציבור (עובדים) מר ראובן רבינוביץ, נציג ציבור (מעבידים) מר מיכה ינון

בשם המוסד לביטוח לאומי - עו"ד רועי קרת

בשם תמר רונן כרמי - בעצמה

בשם דניאלה כרמל- אין התייצבות

בשם דורון גלקין- עו"ד איתן ליברמן

בשם קיבוץ בית אורן- עו"ד גיורא מיכאלי

בשם התנועה הקיבוצית המאוחדת- עו"ד אמיר גנז ועו"ד יעקב אברהמי

בשם קיבוץ גבעת ברנר- עו"ד נעמי אשחר

השופט עמירם רבינוביץ

פתח דבר

1. לפנינו ארבעה ערעורים ועניינם אחד – האם ניתן לנכות "הכנסה רעיונית" מדמי אבטלה לחברי קיבוץ אשר הינם "עובדי חוץ" כלומר עובדים, חברי קיבוץ המועסקים על ידי מעסיק חיצוני שאיננו הקיבוץ( להלן - עובד חוץ או עובדי חוץ). בשל השאלה המשפטית הזהה, אוחד הדיון בערעורים.

2. המשיבים בעב"ל 73/10, בעב"ל 74/10, בעב"ל 8977-08-10 והמערער בעב"ל 114/10 (להלן: המשיבים), הינם חברי קיבוצים שונים, אשר תביעתם לדמי אבטלה אושרה. המערער בעב"ל 73/10, עב"ל 74/10 ועב"ל 8977-08-10 והמשיב בעב"ל 114/10, המוסד לביטוח לאומי (להלן: המוסד), ניכה מדמי האבטלה המגיעים למשיבים, הכנסה בשיעור 10% מגובה בסיס הכנסת חברי הקיבוץ לצורך תשלום דמי ביטוח לאומי המחושב בהתאם לתקנה 5ב' לתקנות הביטוח הלאומי (גביית דמי ביטוח), התשנ"ד - 1954 (להלן- התקנות). (הכנסה כאמור, תיקרא להלן- ההכנסה הרעיונית).

תמצית העובדות הרלוונטיות לענייננו

תביעת גב' תמר רונן כרמי

3. גב' תמר רונן כרמי, היא המשיבה בעב"ל 73/10 (להלן: גב' רונן) הינה חברה בקיבוץ בית אורן (להלן: בית אורן) משנת 1988. עד שנת 1995 עבדה בקיבוץ. בשנה זו הקיבוץ הופרט וגב' רונן החלה לעבוד מחוץ לקיבוץ כעובדת שכירה. ביום 18.02.07, פוטרה גב' רונן מעבודתה בחברת "פרסום ישראל לוי בע"מ" לאחר כ-10 שנים וחצי בהן עבדה בחברה. במהלך תקופת עבודתה שילם המעסיק דמי ביטוח בגינה ובנוסף שילם הקיבוץ דמי ביטוח עבור גב' רונן לפי בסיס ההכנסה הרעיונית שקבע הקיבוץ לצורך תשלום דמי ביטוח לחבריו.

4. לאחר פיטוריה, הגישה גב' רונן למוסד תביעה לדמי אבטלה. תביעתה אושרה, אך המוסד ניכה מדמי האבטלה המגיעים לגב' רונן הכנסה בשיעור 10% מגובה בסיס ההכנסה הרעיונית לצורך תשלום דמי ביטוח לחבריו.

5. בעקבות הדברים, הגישה גב' רונן תביעה לבית הדין האזורי לעבודה בחיפה, בה ערערה על החלטה זו של המוסד (בל 3453-07; השופטת מיכל פריימן). בית הדין האזורי קיבל את עמדת גב' רונן כי לא היה מקום לנכות מדמי האבטלה שקיבלה ניכוי "הכנסה" מהקיבוץ, שעה שלא הייתה כל הכנסה שכזו, ובפרט שבגין גב' רונן שולמו למוסד תשלומי דמי ביטוח "כפולים". בית הדין קבע כי על המוסד להשיב לגב' רונן את הסכומים שנוכו מדמי האבטלה ששולמו לה.

6. פסד דין זה הוא מושא הערעור בעבל 73/10.

תביעת גב' דניאלה כרמל

7. גב' דניאלה כרמל, היא המשיבה בעב"ל 74/10 (להלן: גב' כרמל), הינה חברה בקיבוץ בית העמק (להלן: בית העמק). גב' כרמל עבדה כ- 5 שנים כעובדת חוץ שכירה. לאחר פיטוריה הגישה תביעה לדמי אבטלה, וזו אושרה לתקופה מ-6/03 ועד 02/04. המוסד ניכה מדמי האבטלה המגיעים לה 10% מגובה בסיס ההכנסה הרעיונית שקבע הקיבוץ לצורך תשלום דמי ביטוח לחבריו.

8. כנגד החלטתו של המוסד לניכוי מדמי האבטלה, הגישה גב' כרמל תביעה לבית הדין האזורי לעבודה בחיפה, בה ערערה על החלטת המוסד (בל 340-08; השופטת מיכל פריימן). בית הדין האזורי קיבל את עמדת גב' כרמל כי לא היה מקום לנכות מדמי האבטלה שקיבלה "הכנסה" מהקיבוץ, שעה שלא הייתה כל הכנסה שכזו, ובפרט שבגין גב' כרמל שולמו למוסד תשלומי דמי ביטוח "כפולים". בית הדין קבע כי על המוסד להשיב לגב' כרמל את הסכומים שנוכו מדמי האבטלה ששולמו לה.

9. פסד דין זה הוא מושא הערעור בעבל 74/10.

תביעת מר דורון גלקין

10. מר דורון גלקין, הוא המשיב בעב"ל 8977-08-10 והמערער בעב"ל 114/10 (להלן: מר גלקין), הינו חבר בקיבוץ גבעת ברנר (להלן: גבעת ברנר). מר גלקין היה "עובד חוץ" בחברת "קרדיומדיקס" במשך כ- 8 שנים עד לפיטוריו ביום 19.3.06, שאז פנה למוסד בתביעתו לדמי אבטלה. המוסד הכיר בזכאותו לדמי אבטלה, אך ניכה מדמי האבטלה ששולמו לו 10% בגין ההכנסה הרעיונית המדווחת לגביו כחבר קיבוץ גבעת ברנר.

11. כנגד החלטתו של המוסד לניכוי מדמי האבטלה, הגיש מר גלקין תביעה לבית הדין האזורי לעבודה בתל אביב, בה ערעור על החלטת המוסד (בל 1002-08; השופט ד"ר יצחק לובוצקי).

12. המוסד טען כי יש לדחות את התביעה על הסף מחמת התיישנות, הואיל והחלטת פקיד התביעות ניתנה ביום 13.11.06, והתביעה הוגשה לבית הדין האזורי רק ביום 1.1.08. לגופו של עניין נטען, כי בדין ניכה המוסד מדמי האבטלה להם זכאי מר גלקין, את ההכנסה הרעיונית בגין היותו חבר קיבוץ בשיעור של 10%, וזאת בהתאם לסעיף 176 (א) לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), התשנ"ה – 1995 (להלן: החוק).

13. בית הדין האזורי דחה את טענת ההתיישנות, שכן מכתב המוסד מיום 13.11.06 איננו מהווה החלטה ב"תביעה" כהגדרתה בתקנות. שיקול נוסף, שעמד בבסיס החלטת בית הדין, נעוץ בהלכה, ולפיה על המוסד חלה החובה לפעול בסבירות ובהגינות, ומכאן נגזרת חובת גילוי מוגברת ליידוע מבוטחים בקשר למיצוי זכויותיהם. מאחר ונראה כי המוסד לא עדכן את מר גלקין בדבר גדר הזמן שבאפשרותו להגיש תביעה לבית הדין לעבודה, דחה בית הדין את הטענה.

14. לגופו של עניין קבע בית הדין האזורי, כי מר גלקין לא קיבל כל טובת הנאה מהקיבוץ, וכי נשא בכל הוצאותיו, למעט מגורים. על כן לעניין הניכוי מדמי האבטלה, יש לקחת בחשבון כ"הכנסה רעיונית" אך ורק את עניין המגורים בקיבוץ, שבעדם לא שילם מר גלקין דבר. בהתאם נדרש המוסד להשיב למר גלקין את השיעור היחסי שנוכה שלא כדין, אם אכן נמצא כזה.

15. פסק דין זה הוא מושא ערעור המוסד בעב"ל 8977-08-10, וערעור מר גלקין בעב"ל 114/10.

הערעור

עיקר הטענות בערעור

16. לאור ההחלטה לדון בערעורים במאוחד ולאור דמיונן של הטענות שהובאו בארבעת ההליכים, יובאו אלה במאוחד, אלא אם נאמר במפורש אחרת.

17. אלה עיקר טענות המוסד:

א. לפי סעיף 176 (א) לחוק מנוכים מדמי אבטלה הכנסה מעבודה או ממשלח יד שיש למבוטח באותו זמן. בתקנה 5ב' לתקנות נקבע כי לעניין תשלום דמי ביטוח תהיה הכנסתו של חבר קיבוץ צירופם של שווייה של סך אספקת המחיה הקיבוצית ושוויין של כל ההטבות הניתנות על ידי הקיבוץ לחבריו, בניכוי מס הכנסה וסכומים המופרשים לזכות קופת גמל, מחולק במספר כלל חברי הקיבוץ. הוראות תקנות אלו חלות גם על קיבוצים שהופרטו, ומעמדם החוקי ברשם האגודות טרם שונה.

ב. לאור ישום תקנה 5ב' על חברי קיבוץ העובדים מחוצה לו,הם מבוטחים הן בגין הכנסותיהם מעבודה מחוץ לקיבוץ, והן בגין הכנסתם כחברי קיבוץ. בעקבות "ביטוח כפול", זה כאשר ישנה זכאות לגמלה מחליפת שכר (פגיעה בעבודה, דמי לידה וכד') היא מחושבת לגבי עובד חוץ בהתאם לשכרו, הן כעובד מחוץ לקיבוץ והן כחבר קיבוץ. קביעת בית הדין האזורי, לפיה אין למשיבים הכנסה מהקיבוץ, משמעה כי לכלל חברי הקיבוצים, שהינם עובדי חוץ, יחושבו גמלאות מחליפות שכר רק על בסיס הכנסתם מעבודתם מחוץ לקיבוץ. קביעה זו תפגע בכלל חברי הקיבוצים, אשר הגישו למוסד תביעות לגמלאות מחליפות שכר, והשתלמו להם גמלאות בהתאם להכנסותיהם הן מהעבודה מחוץ לקיבוץ והן כחברי קיבוץ, ולפיכך יהיה צורך להקטין להם את בסיס הכנסתם לצורך חישוב הגמלה.

ג. המוסד מנהל מספר רב של תביעות של מבוטחים הטוענים שההכנסה הרעיונית שדווחה לגביהם על ידי הקיבוץ קטנה מההכנסה בפועל שלהם, ולכן הם זכאים לגמלאות משלימות הכנסה גבוהות יותר.

ד. בהתאם לסעיף 176 (א) לחוק ותקנה 5ב' לתקנות היה על המוסד לראות בעובדי החוץ כמי שמשתכרים סכום השווה למלוא ההכנסה הרעיונית ולנכות סכום זה במלואו מתוך דמי האבטלה להם הם זכאים. המוסד והקיבוצים הגיעו להסכם, לפיו עובדי החוץ ישלמו דמי ביטוח בשיעור מופחת של 10% מבסיס ההכנסה הרעיונית ממנה חושבו דמי הביטוח לשאר חברי הקיבוץ שאינם עובדי חוץ, כאשר שיעור מופחת זה ינוכה מדמי האבטלה להם הם זכאים. בדרך זו דאג המוסד לביטוחם של חברי הקיבוצים בגין אירוע ביטוחי (מילואים, פגיעה בעבודה).

ה. אין רלוונטיות לטענה כי הקיבוץ הופרט, כל עוד ממשיך הקיבוץ לדווח על כלל חבריו, לרבות המשיבים- למוסד, ולשלם עבורם דמי ביטוח בדרך זו.

ו. אם יקבע כי אין לייחס למשיבים הכנסה מהקיבוץ בתקופה שבמחלוקת בגין שווי ההכנסה הרעיונית שדווחה לגביהם, הרי שיהיה על המוסד לחייב את הקיבוצים בהפרש דמי ביטוח, שיווצר בגין גריעת המשיבים ממצבת החברים שנהנו מההכנסה הרעיונית. בכך יגדל שיעור דמי הביטוח הכולל בהם יחויב הקיבוץ.

ז. לקראת סוף שנת 2007, בעקבות עתירה שהוגשה לבג"צ בנושא, פנו נציגים מטעמם של חלק מהקיבוצים, בבקשה חוזרת להפסיק ולשלם דמי ביטוח עבור חברי קיבוץ המועסקים מחוץ לקיבוץ, אשר אינם נוטלים חלק בסידור העבודה בתוך הקיבוץ, כל זאת מבלי שהמוסד היה מודע לכך, שחלק נכבד מהקיבוצים כבר הפסיק בפועל לדווח על עובדים אלה. הדברים הביאו להסדר משנת 2009 (להלן- הסדר 2009), שאינו חל על המשיבים, בו נקבעו דמי ביטוח שונים בהתאם להיקף המשרה של החבר מחוץ לקיבוץ. אלה מעובדי החוץ שלא היו משולמים עבורם דמי ביטוח מההכנסה הרעיונית, בהתאם להסדר 2009, הכנסה זו גם לא נלקחה בחשבון בחישוב גמלה משלימת הכנסה.הסדר הותנה בתנאים מסוימים וביניהם אישור אסיפת הקיבוץ.

ח. קביעות בית הדין האזורי הן בניגוד להלכה שנקבעה בעב"ל 1059/01 המוסד לביטוח לאומי - מלמן גוסטבו ו-עב"ל1061/01 דוד נחום - המוסד לביטוח לאומי, ולפיה בדין מנכה המוסד הכנסה בשיעור 10%.

ט. ביחס לתביעתו של מר גלקין טען המוסד כי שגה בית הדין האזורי כשדחה את טענת ההתיישנות, משום שמר גלקין פנה לבית הדין לאחר למעלה משנה ממועד מתן ההחלטה בעניינו; שיטת החישוב שקבע בית הדין האזורי, לפיה יש לנכות את הכנסה רעיונית על בסיס חישוב שווי ההטבה ממנה נהנה המשיב בהיותו חבר קיבוץ, קרי מגורי חינם, אינה נהירה. שיטה זו אינה מתיישבת עם האמור בתקנות, וייתכן שתוצאותיה יהיו שהמוסד יידרש לנכות סכומים בשיעורים גבוהים מאלו המנוכים כיום.

י. ביחס לתביעותיהן של גב' רונן וגב' כרמל - טען המוסד כי טעה בית הדין האזורי בקובעו כי למשיבות לא הייתה כל הכנסה מהקיבוץ, מאחר והקיבוץ הופרט והן נשאו בכל הוצאותיהן. קביעה זו מנוגדת לדיווחי הקיבוץ לפיהם הוציא הוצאות מחייה בגינן בתקופה הרלוונטית. תובעות אלה מתגוררות בבית השייך לקיבוץ, אך אינן מחויבות בתשלום שכר דירה בגינו; בקיבוץ קיימת קרן ערבות הדדית, אשר ממנה משולמים כספים לחבר, אשר אינו מצליח לפרנס את עצמו, נתון זה מעיד על כך שכלל החברים נהנים מההטבות הניתנות על ידי הקיבוץ. מצב דברים זה מצדיק ניכוי ההכנסה הרעיונית.

18. בהתאם להחלטת בית הדין מיום 18/10/10 הגישו התנועה הקיבוצית (להלן: התק"צ), קיבוץ בית העמק, קיבוץ בית אורן וקיבוץ גבעת ברנר את עמדתם בהליך, וכדלהלן.

19. התק"צ טענה כי גם בקיבוץ מתחדש, מקבלים החברים תקציב המבוסס על הכנסותיהם (אם כי דיפרנציאלי ולא שוויוני), ומשום כך עדיין קיימת הכנסה רעיונית מסוימת; התק"צ אף פרטה באריכות את ההסדר הקיים בין המוסד לקיבוצים, וציינה שמטרת הסדר מערכתי זה הוא מיצוי רצונות הצדדים בדרך היעילה והטובה ביותר, ובהכרח יש מי שמצבו באופן פרטי מעט טוב או מעט רע מהאחרים. כל עוד הפגיעה מידתית ומאוזנת אין סיבה לבטל את ההסדר הקיים, וכל שינוי בהסדר צריך שייעשה במו"מ בין המוסד לתק"צ ולברית פיקוח לקואופרציה החקלאית (להלן: ברית פיקוח).

20. קיבוץ בית העמק תמך בעמדת התק"צ.

21. קיבוץ בית אורן תמך בעמדת המשיבים; הקיבוץ טען כי הוא קיבוץ מתחדש. ככזה, כל חבר אחראי לפרנסתו שלו ומקבל את הכנסותיו בניכוי מס מינורי עבור ערבות הדדית; חברת הקיבוץ, הגב' רונן, לא ביצעה תורנויות ולא נכללה בסידור העבודה של הקיבוץ בתקופה הרלוונטית. ברם, בשל הנהלים הפנימיים הלא מתאימים דאז של המוסד, חויב הקיבוץ לשלם בגינה דמי ביטוח; כל זכויותיה של גב' רונן בקיבוץ כגון דיור וערבות הדדית, נובעות מהיותה חברת הקיבוץ ואינן קשורות בעבודתה; המוסד השכיל בשנת 2009 לשנות את הנוהל השגוי, שהיה קיים עד אז ביחס לחברי קיבוץ עובדי חוץ, כגון גב' רונן, והאחריות לתשלום השגוי עד אז רובצת לפתחו שלו.

22. קיבוץ גבעת ברנר נקט בעמדה דומה לזו של בית אורן, והוסיף כי נושא הדיור אינו רלוונטי לשאלת ההכנסה הרעיונית. כפי שלעובדים שכירים שאינם חברי קיבוץ, השאלה אם הם משלמים עבור דירתם אינה מהווה פרמטר לתשלום דמי אבטלה, הוא הדין אף ביחס לחברי קיבוץ שהינם עובדי חוץ.

23. מר גלקין תמך בפסק דינו של בית הדין האזורי, הן לעניין ההתיישנות והן לגופו של עניין, למעט הקביעה לפיה צומחת לו טובת הנאה מזכותו למגורים, אותה יש לנכות מדמי האבטלה. לשיטתו, מגוריו בקיבוץ אינם הכנסה רעיונית - הוא קיבל את זכותו לדירה בתשלומים ובשירותים שהעניק לקיבוץ עד לשנת 2002, מועד בו הוסב הקיבוץ לקיבוץ מתחדש. בית הדין האזורי טעה בכך שאבחן את זכותו מזכותם של המשיבים האחרים, לגביהם נפסק שאין לנכות מדמי האבטלה עבור דירת המגורים.

24. בתגובתו לעמדה שהציגה התק"צ, טען מר גלקין את הטענות הבאות: תקנה 5ב' אינה קובעת את גובה ההכנסה הרעיונית של חבר קיבוץ, אלא סכום לפיו משלם הקיבוץ את דמי הביטוח עבור חבריו; אין בסיס לנטען כי החבר מקבל תקציב במקרה דנא; אין התאמה בין הדברים שהוצגו בעמדה לעובדות בעניינו.

דיון והכרעה

25. קודם שנגיע לגוף ההכרעה, נביא דברים אחדים על דברי ימי הקיבוצים ועל התמורות שחלו בהם. הליכים אלו מהווים את הרקע לשאלה שעומדת להכרעתנו.

הקיבוצים והתמורות בהם- רקע כללי^[1]

26. הקיבוץ הוא סוג מיוחד של אגודה שיתופית, שעניינו מוסדר בדין – בפקודת האגודות השיתופיות והתקנות שהותקנו לפיה, ובתקנון הקיבוץ, שהינו תנאי לרישומו כאגודה שיתופית (סעיפים 8 ו-9 לפקודת האגודות השיתופיות (להלן גם - הפקודה); תקנה 1(ב) לתקנות האגודות השיתופיות (סוגי אגודות), התשנ"ו-1995).

27. תופעת האגודות השיתופיות בכללותה הינה תופעה רב-גונית, המעניקה הכשר משפטי והכרה ציבורית למגוון רחב של "חיבורים אנושיים"^[2]. הגם שמטרותיהן של האגודות השיתופיות השונות הן מגוונות, מקובל לומר כי ביסודן, מתבססות האגודות השיתופיות כולן על קשר אישי בין החברים, ועל שאיפה לקיום שיתוף ועזרה הדדית ביניהם לצורך השגת תכליות שונות – כלכליות, חברתיות ואחרות. בבסיס תופעת האגודות השיתופיות עומדים עקרונות הקואופרציה והסיוע ההדדי לצורך הגשמת יעדים משותפים. תפיסות היסוד שעמדו בבסיס ההתאגדות הקיבוצית תוארו על ידי הנשיא (בדימוס) ברק בפרשת פרי העמק^[3]:

"האגודה השיתופית שואפת, על-כן, "לשוויון בזכויות ובטובות ההנאה המוענקות לחברים" ... היא מבוססת על קשר אישי בין החברים. היא מבקשת לקיים עזרה הדדית בין חבריה. עקרון הקואופרציה הוא העומד ביסוד היחסים שבין החברים ובינם לבין האגודה. ... התופעה הקואופרטיבית היא חלק מהמפעל הציוני. האגודה השיתופית ביקשה לעצב בארץ חברה חדשה ואדם חדש. חברה המבוססת על שיתוף, עזרה הדדית ושוויון. לא הקשר הרכושי, אלא הקשר האישי – הוא העומד ביסוד מפעל הקואופרציה".

28. הרובד הרעיוני הבסיסי הניצב בתשתית קיומה ותכליותיה של האגודה השיתופית, מהווה מקור פרשני להבנת מערכת הזכויות והחובות ההדדיות שלהם במישור המשפטי, הכלכלי, החברתי והמוסרי כאחד^[4].

29. הקיבוץ הוקם על בסיס השקפה הדוגלת בשיתוף ושוויון מלא בין חבריו בתחום הקניין וביתר תחומי החיים; בערבות הדדית של חברי הקיבוץ זה כלפי זה, ובערבות הקיבוץ, כמייצג הכלל, כלפי חבריו; בשוויון ברמת החיים ובאיכות החיים, ובהקצאה שוויונית של תגמולים כלכליים לחברים ללא קשר לגובה התרומה האישית של החבר לקיבוץ; השוויון התייחס לכל אורחות-החיים^[5].

30. 512883693החברות בקיבוץ לא התבססה על תרומת כוח עבודה וסיפוק צרכים כלכליים בלבד. המפעל הקיבוצי והמצטרפים אליו הונעו מאידיאולוגיות ותפיסות עולם רחבות יותר, עליהן נמנו, כצירים מרכזיים, השאיפה להקים בארץ "חברה חדשה" – מסגרת התיישבותית וחברתית המבוססת על עקרונות של שוויון ושיתוף; ולצידה, המטרה לתרום להגשמת התכלית הציונית-לאומית של יישוב הארץ ובנייתה. על מערכת היחסים הייחודית והמיוחדת שנרקמה בין חברי הקיבוץ לקיבוץ, עומדת השופטת (בדימוס) פרוקצ'יה בפרשת קיבוץ קלי"ה^[6]:

"חבר קיבוץ קושר את גורלו הפיסי, הנפשי, הרוחני, התרבותי והחברתי לקיבוץ. הוא קושר את גורלו הכלכלי והתעסוקתי עם הקיבוץ. הקיבוץ הופך להיות מקום מגוריו, מקום עיסוקו, המוקד החברתי של חייו, מקום בניית משפחתו וגידול ילדיו. פעמים רבות, הקיבוץ הוא מוקד ההתייחסות הרעיוני-אידיאולוגי של האדם. זהו מרכז חייו שאליו מובילות כל הזיקות בכל המובנים ובכל המישורים. חבר הקיבוץ מעמיד לרשות הקיבוץ את מלוא יכולותיו בכל התחומים, והקיבוץ נותן מענה לצרכיו החומריים, החברתיים והתרבותיים. חבר הקיבוץ הופך לחלק משותפות חברתית, כלכלית ותרבותית ומקים בשותפות זו את ביתו".

תמורות בתנועה הקיבוצית

31. לאורך מאה השנים שחלפו מאז עלתה "קבוצת דגניה", הישוב הקיבוצי הראשון, על הקרקע בשנת 1910, עברו על הקיבוצים בישראל, והתנועה הקיבוצית בכללותה, תקופות של צמיחה ושגשוג, בצד תקופות משברים כלכליים, חברתיים ואידיאולוגיים. חלק מהקיבוצים לא שרדו אותם משברים, והתפרקו, ננטשו, או הוסבו לצורות התיישבות אחרות. הרוב המכריע של הקיבוצים התגבר על המשברים, אך גם אלה עברו שינויים ניכרים במהלך השנים^[7] .

32. באמצע שנות ה-80 של המאה הקודמת החלו להסתמן אותות משבר בקיבוצים רבים בארץ, אשר הביאו לשינוי רחב-היקף בתפיסת ההתיישבות הקיבוצית והמפעל הקיבוצי, כפי שהוכרו עד אותה עת. היו שתלו את המשבר בתמורות שהתחוללו בחברה הישראלית בכללותה, היו שתלו אותו בקיבוצים עצמם, והיו שראו בכך "מפגש של נסיבות חומריות ופוליטיות מזה, ושל תפיסות ושאיפות של פרטים וקבוצות מזה"^[8] . הקשיים הכלכליים שהיו נחלת הכלל באותה עת, הביאו עימם גם מצוקות חברתיות ואידיאולוגיות, וכך, מצאה עצמה גם החברה הקיבוצית במשבר. המשבר הכלכלי בא לידי ביטוי גם בירידה ברמת החיים בקיבוצים רבים, ונתלוותה לו תחושת אכזבה מן הרעיון הקיבוצי ומיכולת הקיבוץ להבטיח לחבריו קיום בכבוד לאורך זמן. על רקע זה התרחש גם משבר דמוגראפי, שהתבטא בעזיבה של צעירים ואנשים בעלי כישורים את הקיבוץ, בד בבד עם האטה ניכרת בקליטת חברים חדשים. ככלל, מעמדו של הקיבוץ בחברה הישראלית נפגע^[9].

33. המשבר המקיף על היבטיו השונים – הכלכלי, החברתי, האידיאולוגי והדמוגראפי – האיץ את תהליכי השינוי שהחלו להתפתח בקיבוצים רבים במהלך שנות ה-90 ואילך, לאחר שבהדרגה התפתחה התודעה כי לצורך התמודדות עם המציאות המורכבת שנוצרה, נדרש לבצע שינויים מהותיים במסגרת החיים הקיימת בקיבוץ. וכך, אף שהיו קיבוצים שצלחו את המשבר תוך דבקות בהסדרים הקיימים, בקיבוצים אחרים גברה ההכרה כי בעיות-קיום יסודיות שלא נפתרו מצריכות מציאת פתרונות שיתנו מענה למצוקה הכבדה אליה נקלעו, תוך הנהגת שינויים הדרגתיים באורחות-החיים המסורתיים. השפעות המשבר היו שונות מקיבוץ לקיבוץ, ולכן גם השינויים שהוצעו ויושמו הלכה למעשה היו שונים בהיקפם ובעוצמתם^[10]. בהכללה ניתן לומר, כי תהליכי השינוי שעברו הקיבוצים היו כרוכים לא רק בחיפוש אחר פתרונות פרקטיים לפתרון המשבר, אלא בתמורה בסיסית בתפיסות ועקרונות היסוד שאפיינו את ההוויה הקיבוצית^[11]. הטיבו לבטא זאת לפידות, אפלבום ויהודאי במאמרם^[12]:

"תגובות חברי הקיבוצים כפרטים למשבר, וכמותן גם תגובות המוסדות, היו חריפות ונוגעות, אולי לראשונה בתולדות הקיבוץ, ביסודות המהותיים של זהותו – הערבות ההדדית המלאה, הקניין המשותף והחלוקה השוויונית של התגמולים הכלכליים. היו שאיבדו את אמונם ביכולתו של הקיבוץ להתאושש מן המשבר הכלכלי ולקיים לאורך זמן את הערבות ההדדית בין חבריו והעדיפו לעזוב כדי להבטיח את עתידם הכלכלי ... אחרים החלו להעלות דרישות לשינויים במבנה הקיבוץ ובמערך היחסים שבין הקיבוץ כתאגיד לבין חבריו, במגמה להגדיל את זכויות הקניין של הפרט מול הקולקטיב ... הקיבוצים מצאו את עצמם נאבקים על הישרדותם בשתי חזיתות: מצד אחד – שיקום התשתית הכלכלית והתאמתה למציאות החדשה, ומהצד האחר – הצורך להבטיח את קיומו והמשכיותו של היישוב כמערכת קהילתית בת-קיימא"

34. אכן, הגם שכל קיבוץ עיצב את השינוי בהסדר הקיים בדרכו שלו, המכנה המשותף שאפיין את כולם השתקף בזניחת חלק מיסודותיו של הקיבוץ המסורתי, כגון: ניהול קולקטיבי של המשק, שליטה קולקטיבית על משאבי הייצור, שוויון בתחום הקצבת כספים לחברים, שמירה על ריחוק תרבותי וחברתי מהסביבה הלא-קיבוצית, ועוד; המגמה החדשה התבטאה בחיזוק האינדיווידואליות, צמצום השותפות והערבות ההדדית, הקטנת האחריות הקולקטיבית של הכלל לגורל הפרט הנמנה עליו, והסבת האחריות לעמידה בנטלי החיים לפרטים עצמם. קיבוצים שונים אימצו אורחות-חיים חדשים בהיבטים שונים ובמינונים משתנים^[13].

35. מהלכים אלו אשר התרחשו בקיבוצים השונים יצרו פער בין אורחות-החיים החדשים שאומצו בקיבוצים השונים, לבין המסגרת המשפטית הנורמטיבית שחלה על הקיבוצים אותה שעה בהתאם לפקודת האגודות השיתופיות והתקנות שהותקנו מכוחה, אשר יחד עם תקנון הקיבוץ, היו אמורים לשמש עוגן ועיגון למסגרת החיים הקיבוצית. בתוך כך, התעוררה השאלה האם ועד כמה קיימו הקיבוצים המשתנים את הגדרת המונח "קיבוץ" בתקנות האגודות השיתופיות, ואת תפיסות היסוד של הקיבוץ, נוכח התהליכים שעברו עליהם, ולאור השינויים באורחות- החיים שאומצו בהם^[14].

הוועדה הציבורית לעניין הקיבוצים

36. לאור הצורך במענה לתהליכים מרחיקי-לכת שהתרחשו ברחבי התנועה הקיבוצית, ובעקבות עתירה שהוגשה בעניין השינויים שהתרחשו בקיבוץ בית אורן^[15], החליטה הממשלה בשנת 2002 על הקמת ועדה ציבורית לבדיקת עניין השינויים שחלו בקיבוצים^[16].

37. הוועדה התבקשה, לבחון ולהמליץ על דרכי פעולה אפשריות העומדות בפני הקיבוצים, ובכלל זה בעניין ההגדרה המשפטית של הקיבוץ, וכן לבחון האם ההגדרה הקיימת עונה על צורות החיים השונות המתהוות בקיבוץ, תוך מתן הדעת, במיוחד למכלול היחסים בין הפרט והקיבוץ.

38. בחודש אוגוסט 2003 פרסמה הוועדה את המלצותיה. עיקרי ההמלצות בסוגיות הרלוונטיות לענייננו נגעו לעניינים הבאים: ראשית, הוועדה המליצה להחליף את ההגדרה הקיימת בתקנות ל"קיבוץ" בשלושה סיווגים חדשים, חלופיים זה לזה: סיווג אחד יהיה של "קיבוץ שיתופי", שמאפייניו יהיו זהים להגדרה שהייתה קיימת בתקנות עד אז, תוך שמירה על העקרונות של שוויון מלא, בעלות הכלל בקניין, וכיוצא באלו; הסיווג השני יהיה של "קיבוץ מתחדש", אשר נועד לתת ביטוי לשינויים המגוונים שהתרחשו בקיבוצים, ובכלל זה, לאפשר הכרה בזכות לקניין פרטי, בכפוף לשמירה על עקרונות הערבות ההדדית והשוויון, בגבולות שייקבעו. הגדרה זו תחול על קיבוץ אשר ביצע או מבקש לבצע שינויים בתקנון באחד או יותר מהנושאים הבאים: שיוך דירות לחברים, חלוקת שכר דיפרנציאלי, ושיוך נכסים לחברים; סיווג שלישי אשר חורג מענייננו הוא של "קיבוץ עירוני", והוא יחול על קבוצות המנהלות אורח-חיים שיתופי בתוך עיר, תוך מעורבות חברתית בקרב תושביה.

39. כן המליצה הוועדה, כי לאור קיומם של דברי חקיקה רבים המתייחסים למונח "קיבוץ", תיקבע בתקנות הוראה אופרטיבית שלפיה יראו אגודה שיתופית שתסווג על-ידי הרשם כ"קיבוץ שיתופי", "קיבוץ מתחדש" או "קיבוץ עירוני" כ"קיבוץ", אלא אם נעשתה התייחסות מפורשת לאחד מן הסיווגים האמורים בדברי החקיקה הרלוונטיים.

40. הוועדה הציבורית נדרשה לשאלת קו-הגבול שבחצייתו יאבד הקיבוץ את סיווגו כ"קיבוץ מתחדש". בהקשר זה, היא ראתה בשמירת הערבות ההדדית בין חברי הקיבוץ יסוד מרכזי בסיווגו של "הקיבוץ המתחדש" אל מול צורות חיים אחרות, ובבחינת תנאי הכרחי לסיווגו ככזה. משמעותה של הערבות ההדדית בקיבוץ מסוג זה תהיה שמירה על שוויון בסיסי בין החברים, אשר יושג, בין היתר, באמצעות עזרה הדדית בנושאים כגון: סיעוד, חינוך, השכלה, בריאות, בטחון סוציאלי ותמיכה באוכלוסיות בעלות צרכים מיוחדים, בהתאם ליכולת הכלכלית של הקיבוץ, אך בעדיפות על פני נושאים אחרים. הוועדה המליצה, כי התנועות הקיבוציות יגבשו הצעה ל"גבולות המינימום" של הערבות ההדדית ב"קיבוץ המתחדש", וכי הרשם יתנה אישור של שינוי התקנון בכך שיובטחו צרכיהם הבסיסיים של החברים, ובפרט, צרכיהן וקיומן ההוגן של האוכלוסיות החלשות במסגרתו. לבסוף, הוועדה הדגישה כי הקיבוץ הוא תופעה ייחודית וחשובה, וכי יש לאפשר לו להתקיים ולהתפתח, בין בדרך של "קיבוץ שיתופי" ובין בדרך של "קיבוץ מתחדש". לדברי הוועדה, צורות התיישבות אלה משקפות שתיהן מסגרות של שוויון וערבות הדדית, תוך שהן מממשות, כל אחת על-פי דרכה, הן את השקפת עולמם של חבריהן, והן את ייעודן ההתיישבותי -לאומי^[17].

41. המלצות הוועדה אומצו על-ידי הממשלה ביום 28.3.04, ובהחלטת הממשלה מס' 1736 מיום זה, הוטל על שר התעשייה, המסחר והתעסוקה לפעול ליישומן, ובכלל זה, לתקן את תקנות האגודות השיתופיות ואת הגדרת ה"קיבוץ" המופיעה בהן.

42. בהתאם להחלטת הממשלה, פעל משרד התעשייה, המסחר והתעסוקה, בשיתוף-פעולה עם משרד המשפטים, ליישום המלצות הוועדה, וביום 20.12.05 פורסמה ברשומות שורת תקנות חדשות המטמיעות את המלצות הוועדה בדין. תקנות אלה הן: תקנות האגודות השיתופיות (סוגי אגודות) (תיקון), התשס"ו-2005; תקנות האגודות השיתופיות (ייסוד) (תיקון), התשס"ו-2005; תקנות האגודות השיתופיות (ערבות הדדית בקיבוץ מתחדש), התשס"ו-2005 (להלן: תקנות הערבות ההדדית); תקנות האגודות השיתופיות (שיוך אמצעי ייצור בקיבוץ מתחדש), התשס"ו-2005; תקנות האגודות השיתופיות (שיוך דירות בקיבוץ מתחדש), התשס"ו-2005; ותקנות האגודות השיתופיות (יישוב סכסוכים בקיבוץ), התשס"ו-2005.

ניכוי מדמי אבטלה

43. על רקע הניתוח הכללי של התהליכים שהתרחשו בתנועה הקיבוצית, נעבור לבחינת השאלות המתעוררות בתיקים שבפנינו.

44. בענייננו לא התעוררה מחלוקת כי המשיבים זכאים לדמי האבטלה. השאלה היא האם המוסד ניכה כדין 10% מדמי האבטלה בשל "הכנסה רעיונית" מהקיבוץ שזקף לטובת המשיבים.

45. סעיף 176 (א) לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנה-1995 קובע בזו הלשון:

"הזכאי לדמי אבטלה למעט אדם שנבחן בבחינות לפי הוראות סעיף 163(ד) ובעד אותו זמן יש לו הכנסה מעבודה או ממשלח יד, תנוכה ההכנסה הממוצעת היומית מהעבודה או ממשלח היד מדמי האבטלה המגיעים לו ליום".

46. בתקנה 5ב' לתקנות נקבע שלעניין תשלום דמי ביטוח תהיה הכנסתו של חבר קיבוץ צירופם של שוויה של אספקת המחייה הקיבוצית, ושוויין של כל ההטבות הניתנות על ידי הקיבוץ לחבריו, בניכוי מס הכנסה וסכומים המופרשים לקופת גמל, מחולק במספר כלל חברי הקיבוץ.

47. על בסיס הסעיפים הנ"ל, קיזז המוסד מדמי האבטלה ששילם למשיבים, סכום בשיעור 10% מבסיס הדיווח, שהוא רואה בו כ"הכנסה רעיונית". בסיס ההכנסה על פיה חושבו דמי הביטוח עבור המשיבים, ושכמותם הייתה בשיעור של 10% מבסיס החישוב של הכנסתם הרעיונית של חברי הקיבוץ שלא הועסקו על ידי גורם חיצוני מחוץ לקיבוץ. במילים אחרות דמי הביטוח היו משולמים עבור המשיבים ושכמותם כאילו הייתה להם הכנסה בשיעור של 10% מהכנסתם הרעיונית של חברי הקיבוץ לפי תקנה 5ב' לתקנות. לפי עמדה זו של המוסד, יש לראות את המשיבים כמי שיש להם הכנסה נוספת בשיעור של 10% ולנכותה בהתאם, כשם שהכנסה זו מובאת בחשבון בחישוב גמלה משלימת הכנסה. אנו נדרשים אפוא לבחון האם ניכוי זה הוא בדין. לטעמנו, ראוי ששאלה זו תבחן לאור התהליכים שעוברת התנועה הקיבוצית כפי שנפרט להלן.

48. בתי הדין האזוריים יצאו מנקודת מוצא לפיה ניכוי מדמי אבטלה יכול להיעשות מהכנסה הנובעת מעבודה או ממשלח יד, אך לא מהכנסה רעיונית הנובעת מעצם החברות בקיבוץ ולא מעבודה בו. ככתוב בסעיף 176א לחוק. זהו פשט הכתוב, ומבחינה זו צדקו בתי הדין האזוריים בפסיקתם. ברם, פירוש זה מתעלם מהמציאות ההסכמית בה פעלו המוסד והקיבוצים גם בתקופה בה נולדו תביעות המשיבים. על פי המוסכם בין הקיבוצים והמוסד נקודת המוצא היא שחבר קיבוץ מעמיד את כוח עבודתו לקיבוץ בכל עת בגיל העבודה בין אם הוא עובד בפועל בקיבוץ ובין אם לא. לכך גם הסכים בא כוחו של קיבוץ גבעת ברנר, אשר הודה כי הקיבוץ המשיך לשלם דמי ביטוח מופחתים (סיווג 05) עבור עובדי חוץ, בנוסף לתשלומים המלאים ששלמו חברים אלה דרך המעסיק החיצוני, משום שגם עובדי חוץ נהגו כחברים בקיבוץ להשתלב בתורנויות שונות בקיבוץ במועדים הרלוונטיים, והיה רצון לכסותם כנגד פגיעה בעבודה. אמור מעתה חבר קיבוץ עובד חוץ היה צפוי באותה עת להיקרא למשימה זו או אחרת בקיבוץ גם אם לא עבד באופן סדיר בקיבוץ, ולכן הייתה הצדקה לבטחו גם על בסיס ההכנסה הרעיונית.

49. כפי שפורט לעיל, וכעולה מפסקי הדין של בית הדין האזורי, התנועה הקיבוצית בכלל וקיבוצי המשיבים בפרט עברו תהליכים שונים של הפרטה. תהליכים אלו, הינם תהליכים דינאמיים שיש להם השלכות על סוגיות המתעוררות בתחום הביטחון הסוציאלי, כבנידון דידן.

50. המחוקק היה מודע למיוחד שבחיי השיתוף בקיבוץ, ולכן קבע הוראות מיוחדות לתשלום דמי ביטוח לחברי קיבוץ. לאורך השנים, הייתה חלוקה בין הסדרי התשלום הנהוגים ביחס לחברי קיבוץ העובדים בענפי הקיבוץ השונים (להלן- עובדי פנים), לבין חברי קיבוץ העובדים כשכירים מחוץ לקיבוץ עובדי חוץ. עבור עובדי פנים שילם הקיבוץ דמי ביטוח לאומי לפי סיווג מיוחד לחברי קיבוץ (סיווג 1). עבור עובדי חוץ, המבוטחים בביטוח לאומי באמצעות המעסיק החיצוני, ואשר עבורם משלם המעסיק החיצוני על בסיס משכורתם מידי חודש בחודשו תשלומים לביטוח לאומי, שילם הקיבוץ לביטוח לאומי תשלום מופחת כחברי קיבוץ (סיווג 5), בנוסף לתשלומים ששילמו חברים אלו דרך המעסיק החיצוני.

51. הסדר זה התבקש כדי לתת מענה לשינויים השונים בדרך העסקתם של חברי הקיבוץ, אשר יצרו מצב חדש איתו נדרש להתמודד המוסד בקשר לביטוחם של "עובדי כלאיים" אלו, אשר אופן והיקף פעולתם בקיבוץ היה שונה ממקרה למקרה. המוסד נדרש למצוא נוסחה ראויה אשר תמצה את הצורך להבטיח את ביטוחם של עובדים אלו מחד גיסא, ומאידך גיסא שתיתן מענה לכך, שאין מדובר עוד בחברי קיבוץ "קלאסיים" אלא בעובדים בעלי מעמד מיוחד, שישנו צורך להפחית את תשלום דמי הביטוח המשולמים עבורם על ידי הקיבוץ, משום שדמי הביטוח משולמים בעדם גם על ידי מעסיקם החיצוני.

52. נעיר, כי ההסדר האמור, הוא זה שהיה בתוקף במועד הרלוונטי להגשת התביעות על ידי המשיבים. כמו כן אין חולק על כך שהקיבוצים שילמו עבור המשיבים דמי ביטוח לאומי בהתאם לסיווג 5, בנוסף לדמי הביטוח ששילם עבורם מעסיקם החיצוני.

53. החל מחודש ינואר 2009, חלו שינויים בנתוני הדיווח והתשלום לביטוח לאומי בעקבות החלטת מנהלת המוסד שאושרה ע"י ועדת המיסים הבינקיבוצית. בין השינויים שנקבעו נוספו "סוגי מבוטחים" נוספים, כאשר מאותו מועד ואילך נוצרה אפשרות לאבחן בין חבר קיבוץ שעובד במשק הקיבוץ ובין חבר קיבוץ שמוכר כ"עובד חוץ". הוחלט, כי עבור חברים העובדים מחוץ לקיבוץ, שמעסיקם מחויב לשלם דמי ביטוח בעדם ודמי הביטוח משתלמים בפועל, לא ישלם הקיבוץ דמי ביטוח עבורם, ולא תחושב לגביהם כל הכנסה מכוח חברותם בקיבוץ (ובלבד שאינם משולבים בסידור העבודה ואינם מבצעים כל עבודה בקיבוץ לרבות תורנויות או גיוסים). הואיל והסדר זה מפחית את הכנסתם המחושבת של חברי קיבוץ עובדי חוץ, לעניין גמלאות מחליפות שכר, הוחלט להתנות את החלת ההסדר בכך שאסיפת הקיבוץ תאשר שעובדי החוץ יהיו פטורים מתשלום דמי ביטוח בידי הקיבוץ.

54. בית הדין האזורי הסיק מכך שגם המוסד ראה צורך לשנות את המצב שהיה עד לאותו מועד, בו שולמו עבור חברי הקיבוץ דמי ביטוח כפולים (ע"י המעסיק החיצוני וע"י הקיבוץ) ובפועל הופחתו לחברי הקיבוץ הללו מדמי האבטלה סכומים בגין הכנסה מהקיבוץ, על אף שיתכן כי כלל לא עבדו או ביצעו תורנות כלשהי בקיבוץ בתקופת האבטלה. מסקנה זו הביאה את בית הדין להכריע, שלא הייתה הצדקה בתקופה שקדמה להסדר זה, עובר לינואר 2009, להפחית מדמי האבטלה של המשיבים. בעניין זה דעתנו שונה.

55. המוסד היה ער לתמורות שחלו בקיבוצים השונים, ולפיכך ראה צורך בגיבוש הסדר ראוי לעובדי חוץ אשר לא הועסקו בשום אופן בקיבוצים עצמם. יחד עם זה, שינוי כאמור צריך שיעשה בצינורות המקובלים, ובדרך המשקללת את כל התוצאות הנלוות לשינוי זה.

56. לא די להתלות בכך שהיה צורך בשינוי, ולקבוע כי אף בטרם הוסדר השינוי הוא כבר החל לחול. אכן, הרציונאליים העומדים בבסיסו יתכן ונכונים אף לגבי המשיבים, ברם כל עוד לא הוסדר השינוי בסיווג באופן רשמי, אין הוא חל עליהם. יצוין כי הקיבוצים המשיכו לדווח למוסד על חברים אלה , עובדי החוץ כחברי הקיבוץ. במילים אחרות הוצג מצג על ידי הקיבוצים כי עולם כמנהגו נוהג, ומן הסתם בעיקרו של דבר הכל נהנו מהסדר זה כפי שנציין בהמשך.

57. להפסקת דיווח הקיבוץ למוסד על חברים עובדי חוץ, ישנה השלכות מרחיקות לכת. משכך, כל עוד לא הוסדר האופן שבו יכול הקיבוץ שלא לדווח עבור עובדי החוץ, לא ניתן לקבל את העמדה לפיה ניתן לבחון כל מקרה לגופו.

58. בדיון שהתקיים בפנינו ציין ב"כ המוסד את ההשלכות שישנן לאי ההכרה בהכנסה הרעיונית לעניין דמי הביטוח. ראשית צוין, כי ההכנסה לעניין דמי ביטוח היא ההכנסה לצורך חישוב גמלה. אם יקבע שלא הייתה הכנסה מהקיבוץ, אזי חישוב ההכנסה לגמלה יעשה בהתאם. יתירה מכך, כל גמלה מחליפת שכר, שבחישובה צורפה בעבר ההכנסה הרעיונית, יסתבר ששולמה ביתר וצריכה להיות מוחזרת למוסד. לא זו אף זו, שיטת החישוב הקיימת יוצאת מנקודת הנחה שהחבר מעמיד את כושר עבודתו, כל עוד הוא בגיל עבודה, לקיבוץ בכל עת. אם הנחה זו אינה נכונה, קרי אין עבודה ואין תמורה, בתקופה זו החבר צריך להיות מוכר כמי שאינו עובד ואינו עצמאי, ולשלם דמי ביטוח עבור עצמו. גם מושג של "עקרת בית" לא היה קיים עד כה בקיבוץ, ואם אנו מקבלים את הטענה שישנו מצב בו חברות קיבוץ אינן עובדות, צריך לערוך בחינה מחודשת של כל המובטחות בקיבוצים.

ההשלכות אינן רק לגבי הפרט אלא גם לגבי הקיבוצים בכללותם, מפני שבקיבוץ, בשונה מאשר בעיר, לא משלמים דמי ביטוח לפי הכנסות, אלא לפי מה שהקיבוץ דיווח שהוא נותן לחבריו. החישוב נעשה באופן הבא: לוקחים את סך ההוצאות שהקיבוץ דיווח עליהן, ומחלקים בסך החברים שלהם ניתנו ההטבות. לצורך הדוגמה, ניקח קיבוץ פלוני בו חברים 200 איש, מהם 100 עובדי חוץ. במקרה בו לא 200 חברים קיבלו את ההטבות אלא רק 100 חברים, התוצאה היא, שאותן ההטבות עליהן דווח, חולקו במלואן רק ל-100 החברים. על פי נתונים אלה, כאשר הקיבוץ מחשב שלכל אחד מחבריו יש לדוגמה הכנסה של 10,000 ₪, על פי סך ההוצאות שחולק לסך החברים, משמעות הטענה שיש רק 100 חברים היא, שכל אחד ממאת החברים האלה מרוויח 20,000 ₪, וזה מעלה באופן משמעותי את החיוב של הקיבוץ.

59. מהאמור עד כה נגזרת מסקנתנו, שכל עוד לא הוסדר מעמדם של עובדי חוץ, המאפשר לקיבוצים השונים, לאחר בחינת מכלול השיקולים, להוציאם ממכסת החברים המדווחים למוסד על כל המשתמע מכך – עובדי חוץ אלו נחשבים כחברי קיבוץ שיש להם "הכנסה רעיונית" מהקיבוץ. יתכן כי קו הגבול הוא הסדר 2009 ככל שנתמלאו כל הסייגים הכלולים בהחלתו.

60. אכן, קיימת תקופת מעבר בין עידן הקיבוץ הישן לבין עידן הקיבוץ המתחדש. תקופה זו טומנת בחובה קשיים, באשר לצורת סיווג חברי הקיבוצים, ואולם אין בכך כדי לאפשר למבוטחים לאחוז את החבל בשני קצותיו, דהיינו גם ליהנות לאורך השנים מההסדרים המיוחדים שיש בין הקיבוצים למוסד, וגם לטעון שבנסיבות ספציפיות אין להחילם.

61. קביעתנו זו מייתרת את הדיון בשאלה אם הקיבוץ הופרט או לא. כל עוד הקיבוץ המשיך לדווח עבור חבריו למוסד, הרי שההכנסה הרעיונית הנזקפת לחברים הינה בדין, וניתן לנכות בעדה מדמי האבטלה.

מן הכלל אל הפרט

62. ישום העקרונות שפורטו לעיל על ענייננו מביא למסקנה כי דין ערעורי המוסד להתקבל, וכי בדין ניכה 10% מדמי האבטלה להם זכאים המשיבים.

63. כאמור עניינה של תקנה 5ב' לתקנות הגבייה הינו קביעת מנגנון לצורך חישוב בסיס התשלום לפיו יחויב כל קיבוץ. זו כביכול ההכנסה של החבר לצורך חישוב הסכום שישלם הקיבוץ בגינו לביטוח הלאומי. תקנה זו נחקקה כאשר מדובר היה בקיבוץ שיתופי, והקיבוץ נתן לחבריו תקציב ושאר טובות הנאה.

64. האם כתוצאה מתהליכי ההפרטה שונתה צורת הדיווח של הקיבוצים למוסד, עובר לשנת 2009? התשובה לכך היא שלילית, כפי שנפרט להלן:

65. בטרם שינה המוסד את נהלי הדיווח בשנת 2009, עובדי חוץ בקיבוצים היו מסווגים בסיווג 5. כאמור לעיל, קיימים לחברי קיבוץ סיווגים שונים. הסיווגים הללו נקבעים בהתאם לאחוז מאותו בסיס תשלום, שהקיבוץ ישלם בגין העובדים לביטוח הלאומי. הסיווג הנפוץ ביותר הוא סיווג 01 שחל על עובדי הפנים, חברי הקיבוץ שעובדים בענפי הקיבוץ. להם הקיבוץ משלם אחוז מסוים שנקבע מאותו בסיס תשלום. עובדי החוץ, יתכן וכלל לא היו צריכים להיכלל בסיווגים האלה, מכיוון שהמעביד החיצוני שלהם משלם עליהם ביטוח לאומי כמו לכל עובד שכיר, ברם מאחר שבעת התקנת הוראות אלו היה מקובל בקיבוצים, שעובדי חוץ עובדים בקיבוץ מדי פעם, והיה רצון שיהיה להם כיסוי ביטוחי, בעיקר בענף נפגעי עבודה, למקרה שחס וחלילה תקרה להם תאונה בעת עבודתם בקיבוץ, נקבע סיווג מיוחד לעובדי החוץ, סיווג 05, ונאמר שסכום התשלום שישולם בעדם יהיה 10% מהסכום שמשולם לפי סיווג 01.

66. לטעמנו, בנסיבות העניין, די בכך שהקיבוץ משלם עבור עובדי החוץ 10% מהסכום שהוא משלם על עובדי פנים, כדי שהדבר ייחשב כהטבה הניתנת באותו גובה, וזאת כל עוד לא נקבע הסדר שונה בעניין, ואפילו אם אין קורלציה בין דיווח זה להטבות שמקבל החבר בפועל מהקיבוץ.

67. בדיון שהתקיים בפנינו נשאלו המשיבים, האם הייתה זו טעות כאשר המוסד לקח בחשבון את 10% דמי מחייה לעניין דמי לידה, פגיעה בעבודה ותשלום עבור ימי מילואים. תשובת המשיבים הייתה כי אין זו טעות, משום שהמוסד משלם קצבאות תלויות הכנסה בהתאם להכנסות מהן משולמים דמי הביטוח קרי, ההכנסה המדווחת, ובמקרה הזה, ההכנסה המדווחת לעובד החוץ היא משני מקורות. מכאן, כי אף המשיבים מכירים בכך שתשלום זכויות סוציאליות על ידי המוסד נגזר מההכנסה המדווחת למוסד. עמדה זו מחזקת את מסקנתנו כי הניכוי מדמי האבטלה ראוי ומוצדק. כפי שהטעמנו, המשיבים אינם יכולים לפסוח על שני הסעיפים, מחד לטעון שאין לנכות את ההכנסה המדווחת מדמי האבטלה, ומאידך לשקלל הכנסה זו לצורך קבלת זכויות סוציאליות שונות.

68. משאלה הם הדברים, אנו קובעים כי המוסד ניכה בדין 10% מדמי האבטלה להם זכאים המשיבים, ולפיכך על המשיבים להשיב למוסד סכומים אלו, ככל ששולמו להם בהתאם לפסיקת בית הדין האזורי.

69. נעיר כי התוצאה האמורה, מייתרת את הדיון בסוגיית הדיור שנטענה בהליכים אלו.

70. סוף דבר- ערעורי המוסד בעב"ל 73/10 ועב"ל 74/10 מתקבלים במלואם. בעב"ל 8977-08-10 הערעור מתקבל, למעט לעניין טענת ההתיישנות. ערעורו של מר גלקין, בעב"ל 114/10- נדחה. המוסד ינכה מדמי האבטלה להם זכאים המשיבים 10% בגין הכנסה רעיונית.

71. אין צו להוצאות.

ניתן היום, כ"ב תמוז תשע"ג (30 יוני 2013), בהעדר הצדדים וישלח אליהם.

1. ראה ע"א 1773/06 שמואל אלף נ' קיבוץ איילת השחר, ניתן ביום 19.12.2010 (להלן: איילת השחר). ↑

2. ע"א 3581/04 קיבוץ בית ניר, אגודה שיתופית חקלאית נ' שק, פסקה 6 (לא פורסם, 11.7.2006) (להלן: עניין קיבוץ בית ניר). ↑

3. ע"א 524/88 פרי העמק – אגודה חקלאית שיתופית בע"מ נ' שדה יעקב – מושב עובדים של הפועל המזרחי להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ, פ"ד מה(4) 529 (1991), עמ' 544. ↑

4. רע"א 3680/00 גמליאלי נ' מגשימים כפר שיתופי להתיישבות חקלאית בע"מ, פ"ד נז(6) 605, 620-622 (2003). ↑

5. אבי לפידות, לביאה אפלבום ומירה יהודאי "הקיבוץ בסביבת משתנה – בין הישרדות לשמירת ערכים" אופקים בגאוגרפיה 66 7, 12 (2006) (להלן: לפידות, אפלבום ויהודאי), הובא בעניין איילת השחר, פסקה 27. ↑

6. ע"א 11533/05 קיבוץ קלי"ה נ' הרטי, ניתן ביום 10.3.2009 (להלן: עניין קיבוץ קלי"ה). ↑

7. לפידות, אפלבום ויהודאי עמ' 7, הובא בעניין איילת השחר, פסקה 29. ↑

8. הוועדה הציבורית לעניין הקיבוצים "דין וחשבון בעניין הקיבוצים" 24 (2003) (להלן: דו"ח הוועדה לענין הקיבוצים). ↑

9. לפידות, אפלבום ויהודאי, בעמ' 16. ↑

10. אורי זליגמן "הקיבוץ המשתנה ומעמדו החוקי" מפנה 28 52-53 (1999). ↑

11. איילת השחר, פסקה 31. ↑

12. עמ' 10 במאמר, הובא שם, שם. ↑

13. דו"ח הוועדה לעניין הקיבוצים, עמ' 26. ↑

14. איילת השחר, פסקה 32 והאסמכתאות שם. ↑

15. בג"צ 4639/99 אביתר נ' רשם האגודות השיתופיות ↑

16. החלטת ממשלה מס' 1833 מיום 19.5.02. ↑

17. שם, פסקה 34. ↑