1. לפנינו תביעה לתשלום פיצויי פיטורים, חלף הודעה מוקדמת, פיצויים בגין פיטורים שלא כדין, שכר מולן וכן דמי הבראה.

התובע, הגיש את תביעתו לאחר, שלטענתו, פוטר מבלי ששולמו לו פיצויי פיטורים, מן הטעם שנחשד בגניבה ושליחת יד בכספי הנתבעת.

2. להלן העובדות הדרושות לענייננו, כפי שהן עולות מכלל החומר שהונח לפנינו:

א. התובע, אופטומטריסט במקצועו, הועסק בנתבעת - אחים אופטיקה הלפרין בע"מ, מיום 01.03.2002 ועד ליום 26.05.2010.

ב. הנתבעת, חברת "אחים אופטיקה הלפרין בע"מ" הינה רשת בפריסה ארצית של חנויות למוצרי אופטיקה. המנכ"ל של הנתבעת ואחד מהבעלים של הנתבעת הינו מר שמואל הלפרין (להלן "מר הלפרין ו/או המנכ"ל").

ג. הנתבע עבד כמנהל סניף הנתבעת בצפת והחל ממרץ 2009 פתח וניהל את סניף הנתבעת בראש פינה.

ד. ביום 26.05.2010 נקרא התובע, על ידי מר יאיר ורבר, המשנה למנכ"ל הנתבעת, לישיבת מנהלים במשרדי הנתבעת בתל- אביב. באותה הישיבה שנערכה בין התובע לבין מנכ"ל הנתבעת, מר הלפרין, הודיע האחרון לתובע כי יודעים בנתבעת שהוא גונב ממנה כספים.

ה. במסגרת הישיבה הנ"ל, הודה התובע בכתב במעשי גניבה שכביכול ביצע (להלן: "ההודאה"), אמיתות תוכנו של המסמך והסיבות והנסיבות שהביאו לעריכתו שנויות במחלוקת ועליהן נעמוד בהמשך.

ו. ביום 30.05.2010 מסר התובע למר הלפרין מכתב בו הוא מודיע על התפטרותו מהנתבעת מיום 26.05.2010 ועל אי הגעתו לעבודה יותר, על הנסיבות שהובילו להגשת מסמך זה גם נעמוד בהמשך.

ז. הנתבעת לא שילמה לתובע פיצויי פיטורים או פיצוי בגין אי מתן הודעה מוקדמת, כן לא לו שכרו עבור חודש מאי 2010 והפרשי דמי הבראה, כאשר סכומים אלו קוזזו, מהסכומים שלטענת הנתבעת נטל ממנה התובע.

ח. ביום 10.6.10, פנה התובע, באמצעות ב"כ, לנתבעת וביקש להשיבו לעבודה סדירה, לאלתר, כן ביקש כי הנתבעת תעביר לו מכתב התנצלות לתובע בגין עוגמת הנפש שגרמה לו עת הטיחה בו אשמות שווא.

ט. ביום 15.06.10 התקבל בנתבעת מכתב נוסף, מבא כוחו של התובע, במסגרתו הודיע על "השעיית" הנדרש במכתבו מיום 10.06.10 עד ליום 22.06.10 באותו יום, חזר והודיע ב"כ התובע, כי מרשו עומד על דרישותיו כפי שפורטו במכתבו מיום 10.06.10.

י. עוד ביום 22.06.10 דחתה הנתבעת, באמצעות בא כוחה, את דרישותיו של התובע.

יא. ביום 29.08.10, הגיש מר הלפרין נגד התובע תלונה במשטרה. ובנובמבר 2011, בעקבות התלונה שהגישה הנתבעת נגד התובע, הוגש נגדו כתב אישום בגין גניבה מהנתבעת.

להשלמת התמונה יצויין כי הצדדים הסכימו כי היה וייקבע כי התובע זכאי לפיצויי פיטורים, הרי ששכרו החודשי הקובע הינו 7,360.44 ₪ ברוטו וכי פיצויי הפיטורים המלאים עומדים על סך של 60,110 ₪.

עוד יצויין כי בשלבים מסויימים היתה נכונות להמתין עם ההכרעה בתביעת התובע לפנינו, עד לסיום ההליך הפלילי המתנהל כנגד התובע, בעקבות התלונה שהגישה כנגדו הנתבעת, אולם בסופו של דבר, ומשההליך הפלילי התארך וככל הידוע לבית הדין, עדיין לא בא אל סיומו, הוחלט שלא להמשיך ולהמתין.

3. עיקר טענות התובע:

הוא מעולם לא נטל דבר וחצי דבר מחנויות הנתבעת ופעל, לאורך כל תקופת עבודתו, ביושר ובניקיון כפיים.

כן טען בתצהירו, כי הנתבעת טפלה עליו האשמות שווא של גניבות, כדי לגרום להתפטרותו וכדי לסיים את העסקתו בזול ללא תשלום פיצויי פיטורים (סעיף 6 לתצהיר).

המסמך המפרט מעשים בלתי כשרים, שכביכול, הוא ביצע בכספי החברה, בטל, היות והושג תוך שימוש באמצעי עושק וכפיה. לגרסתו, ביום שנקרא לישיבת ההנהלה בתל-אביב הוא היה בעיצומם של הכנות הבר מצווה לבנו, כאשר בישיבה הטיח בו המנכ"ל, האשמות שווא תוך איומים בפניה למשטרה במידה ולא ייעתר לתכתיביו ומתוך חשש לגורל משפחתו ולגורלו, ומחשש שתמנע ממנו חגיגות בר המצווה של בנו, מתוך מצוקה ופחד וללא כל שיקול דעת, נעתר לתכתיבי המנכ"ל ומסר לידיו את הודאתו.

עוד טען התובע כי המנכ"ל ניצל את מצבו ואת מצוקתו ואילצו לוותר על כספי פיצויי הפיטורים שהופרשו והופקדו על שמו, ובנוסף לכך לשלם סך של 23,000 ₪ בטענה כי כספים אלו מיועדים להשבת הכספים שגנב.

בשל נסיבות ואופן סיום עבודתו עותר התובע לפיצוי בגין עגמת נפש בסך של 50,000 ₪ כן עותר הוא לחייב את הנתבעת בפיצויי פיטורים בסך של 60,110 ₪, פיצוי בגין אי מתן הודעה מוקדמת לפני פיטורים בסך 7,360.44 ₪, הפרשי דמי הבראה בסך של 1,983 ₪ וכן תשלום עבור שכר מולן לחודש מאי 2010 בסך 6,739 ₪.

4. עיקר טענות הנתבעת:

התובע אינו זכאי לסעדים הנתבעים על ידו שכן הוא זה שהתפטר מעבודתו אצלה ביום 30.05.10 לאחר שנתפס "גונב כספים ממנה באופן שיטתי ומתמשך" (סעיף 4 לכתב ההגנה). הנתבעת מסתמכת, בראש ובראשונה, על מכתב התפטרותו של התובע שנכתב, לטענתה, מרצונו החופשי, בכתב ידו.

בנסיבות סיום עבודתו של התובע לא חלה עליה החובה לשלם לו פיצויי פיטורים ותשלום חלף הודעה מוקדמת.

לגרסת הנתבעת, כפי שהובאה ע"י מר הלפרין בתצהירו, במהלך חודש מאי 2010, עבדה יחד עם התובע, בסניף ראש פינה, עובדת בשם דינה טוקרוב (להלן: "הגב' טוקרוב") אשר מסרה להנהלה, כי במספר הזדמנויות ראתה כי התובע אינו רושם תקבולים בקופה בגין מכירת מוצרי עדשות מגע (סניף 5 לתצהירו של מר הלפרין). משהתעורר חשדה של הנתבעת, בעקבות המידע הנ"ל, היא שלחה, מספר פעמים, לקוחות מטעמה לחנות בראש פינה על מנת לעקוב אחר רישום התקבולים בקופה. לטענתה, התובע תועד במצלמות החנות, לפחות בשני מקרים, כשהוא מקבל תקבולים ואינו רושם אותם בקופה.

על רקע הדברים האמורים נקרא התובע לישיבת הנהלה, שתועדה והוקלטה במצלמת וידאו מתחילתה עד סופה, בה עומת עם הממצאים, כאשר הוא כתב ופירט מיוזמתו מקרי גניבה שביצע הן לאחרונה והן בעבר הרחוק יותר.

ישיבת השימוע הוקלטה ותומללה ע"י הנתבעת וצורפה לתצהירו של מר הלפרין.

משכך, טוענת הנתבעת, כי התובע אינו זכאי לפיצויי פיטורים והודעה מוקדמת, ומודה היא כי קיזזה שכר חודש מאי 2010 ואת יתרת ההבראה, כתוצאה ממעשי הגניבה הנטענים, המסתכמים, לפי הערכתו של התובע עצמו,בסך של 75,000 ₪.

5. מהלך הדיון

בתיק התקיימו שלוש ישיבות הוכחות, במהלכן נשמעו חמישה עדים.

בישיבה הראשונה, שהתקיימה ביום 03.05.12, נשמעה עדותו של התובע אשר הופסקה כדי לאפשר לנתבעת להמציא את צילום הוידיאו המתעד את ישיבת השימוע וכן כדי להמציא את תמלול הישיבה, באותה הישיבה נשמעה גם עדותו של עד הנתבעת, מר אברהם לוסטיג (להלן: "מר לוסטיג"), אחד הלקוחות שנשלח מטעם הנתבעת לחנות בראש פינה.

ביום 04.07.12 נערכה ישיבת ההוכחות השניה, בה נשמע המשך עדותו של התובע, וכן נשמעו עדי הנתבעת; עובדת הנתבעת הגב' טוקרוב, ומר יאיר ברבר - משנה המנכ"ל בזמנים הרלוונטיים לתובענה. ישיבה שלישית נוספת התקיימה ביום 14.11.12 ובמסגרתה נשמעה עדותו של מר הלפרין, אשר לא התייצב לישיבה השניה בשל מחלה.

סיכומי התובע הוגשו ביום 24.02.13, סיכומי הנתבעת הוגשו ביום 10.06.13, וסיכומי תשובה של התובע הוגשו ביום 23.06.13.

6. להלן השאלות בהן עלינו להכריע:

א. האם התובע פוטר או התפטר, ומה הן הנסיבות שהובילו לסיום יחסי עובד מעביד בין הצדדים?

ב. האם נסיבות סיום יחסי עובד מעביד בין הצדדים, מצדיקות שלילת פיצויי הפיטורים מהתובע או לא?

ג. האם נגרמה לתובע עגמת נפש במהלך הבירור/השימוע שערך מנכ"ל הנתבעת בשאלת הגניבה והאם הוא זכאי לפיצוי בגין עוגמת נפש זו?

ד. האם זכאי התובע לדמי הודעה מוקדמת, לשכר חודש מאי 2010 ולתשלום הפרש דמי הבראה?

הכרעה בשאלה הנסיבות שהובילו לסיום יחסי עובד מעביד בין הצדדים, יש כדי להשליך על יתר השאלות והפלוגתאות בין הצדדים, ולפיכך נתחיל את הדיון בה.

7. האם התובע פוטר או התפטר, ומה הן הנסיבות שהובילו לסיום יחסי עובד מעביד בין הצדדים?

נקדים אחרית לראשית ונציין, כי לאחר שעיינו בכתבי הטענות, בתצהירי הצדדים ובכל החומר שהוגש לתיק בית הדין ולאחר ששמענו את העדויות וקראנו את סיכומי טענות הצדדים, החלטנו להעדיף את גרסת הנתבעת ולקבוע כי התובע התפטר מיוזמתו, לאחר שהודה כי גנב באופן שיטתי ומתמשך מכספי הנתבעת, ובכך הפר את חובת האמון המוטלת עליו כעובד, באופן המצדיק שלילתם של פיצויי הפיטורים.

בנקודה זו נציין כי השאלה האם התובע אולץ להתפטר או התפטר משהבין שמעשי הגניבה שלו נחשפו, פחות משמעותית עת הגענו למסקנה כי מעשי הגניבה של התובע ממילא הצדיקו את פיטוריו תוך שלילת זכאותו לקבל פיצויי פיטורים.

להלן הנימוקים למסקנתנו זו:

א. האם התובע אכן גנב כספים ?

לטענת הנתבעת - נטל התובע שלא כדין כספים בסכומים שהוערכו על ידו ב - 75,000 ₪.

לטענת התובע - הוא לא נטל כספים כלשהם מן הנתבעת, כאשר טענות האחרונה בענין הינן בבחינת עלילה שנרקמה נגדו במטרה להימנע מתשלום פיצויי פיטורים.

דיון והכרעה

הלכה פסוקה היא כי מידת ההוכחה הדרושה, להוכחת מעשה פלילי, בהליך אזרחי, היא מוגברת וכבדה ממידת ההוכחה הרגילה, הנדרשת בהליך אזרחי רגיל, שהיא הטיית מאזן ההסתברויות, הגם שאינה מגיעה כדי זו הנדרשת בהליך פלילי רגיל, של "מעל לכל ספק סביר" (דב"ע לו/ 3-1 הלמן- וישינגרד, עבודה ארצי כרך ט' (2) 131).

בהתייחסו לעבירה של גניבה ממעביד, קבע בית הדין הארצי כי על מעביד הטוען טענה זו לבססה על ממצאים עובדתיים אשר יובילו בעליל למסקנה כי העובד אכן גנב מן המעביד, ועל כן, אם מערכת ראיות נסיבתיות מאפשרת במידת סבירות משמעותית גם הסקת מסקנה אחרת, אזי אין מתקיימת תשתית ראייתית הדרושה לביסוס טענת הגניבה: "נציין במקום זה כי ראיות נסיבתיות שעל אדניהן מן הראוי לבסס ממצא עובדתי - צריך שתובלנה בעליל למסקנה בדבר קיום העובדה השנויה במחלוקת, ובענייננו למסקנת הגניבה, ממילא צריך שתשלולנה, ברמת הסתברות גבוהה, מסקנה שונה, דהיינו, אי קיום העובדה השנויה במחלוקת ולבל תותרנה ספק מי משתי המסקנה היא הנכונה. לשון אחר: אם מאותן ראיות נסיבתיות מתאפשרת, במידת סבירות משמעותית גם הסקת מסקנה אחרת - כי אז אין להשתית על הראיות הנסיבתיות את הממצא העובדתי הנטען" (דב"ע נג/3-79 לובה יונייב - חברת וייסמן תמרוקים בע"מ (25.11.1993)).

במקרה שלפנינו, הוכיחה הנתבעת, לדעתנו, את טענת הגניבה וזאת בשים לב לראיות ההגנה ולהודאתו של התובע בכתב וכן במהלך חקירתו בפנינו.

כפי שיפורט בהמשך, התובע הודה בעדותו בכך שנטל כספים, שלא ברשות, מקופת הנתבעת, ולמעשה שוכנענו כי ההודאה שנחתמה על ידו משקפת את שארע במציאות.

ההודאה

לגרסתו של מר הלפרין "הודה התובע כי גנב באופן שיטתי מהנתבעת במשך השנים, תוך שהוא כותב ומפרט מיוזמתו מקרים של גניבות שביצע לאחרונה ובעבר הרחוק יותר" (סעיף 10 לתצהירו), העתק מההודאה צורף כנספח ד לתצהירו של מר הלפרין.

התובע, לא הכחיש כי הוא שכתב את "מסמך ההודאה", אם כי לטענתו, פעל "תחת מצוקה ואילוץ" ו- "ללא כל שיקול דעת ומתוך פחד איום כי אם לא ארצה את המנכ"ל מיידית ואתן בידיו את המסמך שהוכתב לי אז תוגש נגדי מיידית תלונה במשטרה אשר תמנע ממני כאמור לחגוג את בר המצווה של בני על אף היותי נקי כפיים" (סעיף8 ט. ו- 8 י.לתצהיר התובע) התובע מוסיף וטוען, כי מר הלפרין הפעיל נגדו "אמצעי עושק וכפייה והטיל עליו אימה" (סעיף 8יב.), ומשכך אין תוקף למסמכים שכתב, תוך סחיטה ואיומים, וזאת מכוח סעיפים 17 ו- 18 לחוק החוק (חלק כללי), תשל"ג- 1973 (להלן: "חוק החוזים").

טענתו של התובע הינה מסוג טענת "הודאה והדחה" קלאסית בשים לב לכך שהוא לא כפר בעצם ההודאה וכתיבת המסמך אלא שלהודאתו הוסיף את המילה "אבל" וטען כי אמנם כתב את המסמך, אבל הדבר נעשה על ידו בכפייה ולפי הוראות ותכתיבי המנכ"ל. משכך, יוצא איפוא, כי הנתבעת הרימה את הנטל הראשוני המוטל עליה והנטל עובר לכתפי התובע להוכיח את הסייג. קרי - על כתפי התובע מוטל הנטל להוכיח את נסיבות הלחץ, האיום והכפייה להם הוא טוען ואשר בעטיים, לגירסתו, נכתבה הודאתו.

מהראיות והעדויות שהובאו בפנינו הגענו לכלל מסקנה כי התובע לא הרים נטל זה, כפי שיבואר להלן;

התובע לא נתן הסבר מניח את הדעת לשאלת ב"כ הנתבעת למה בחר להודות בדברים שלא ביצע במקום להתכחש לעניין.

על האווירה שאפפה את הישיבה ועל הדברים שאמר לו מר הלפרין ואשר הביאו אותו לכתיבת ההודאה העיד התובע:

"ת. ...שמוליק (הכוונה למר הלפרין) אמר לי שהשיחה יכולה להגמר בשתי דקות, או שאני מודה או שאני לא מודה ואז הוא מפה יורד למשטרה, הולך להגיש תלונה על גניבה, שאני אתכונן למעצר, למאסר, לחקירות למכור את ביתי על כל שעות העבודה שהוא חוקרים פרטיים כדי לגלות את כל מה שהוא טוען שגילה. אני עוד ביקשתי לראות על מה מדובר. אז שמוליק קם ואמר שהשיחה נגמרה, הוא מבין שאני לא מודה, והוא ניגש מיד למשטרה. לשאלתך- שמוליק ממש קם ואמר את הדברים. מכיוון שאני מעולם לא הייתי בסיטואציה כזו, אשתי היתה בדרך לפגוש אותי... אני פחדתי שאולי לא אהיה בבר מצווה של בני ולא אהיה בבר המצווה של בני ולא בעליה לתורה וזה הביא אותי להודות באונס על משהו שלא עשיתי

ש: כלומר, חשבת אם לא תודה תצא מן המקום עם אזיקים.

ת: כן, כי אני מעולם לא היה לי ניסיון בדברים האלה" (עמ' 16 שורות 1-12 לפרוטוקול מיום 3.5.12).

ובהמשך -

ש: הוא צעק עליך איים עליך

ת: כן, זה היה איום. לשאלתך הוא לא הרביץ לי ולא הרים עלי יד, האיום היה מילולי כאשר הבר מצווה עומדת מול עיני" (עמ' 16 שורות 18-20)

מעדויות הצדדים, מעיון בתמליל ומצפיה בקלטת הוידיאו עולה כי תיאורו של התובע אינו תואם את ההתרחשויות. אמנם הגיוני, כי האווירה שאפפה את הישיבה וכתיבת ההודאה הייתה לא נעימה ומתוחה, וסביר הוא, כי בסיטואציות כגון אלו, יהיה דין ודברים, יתגלעו ויכוחים ואולי אף ויכוחים קולניים, וסביר הוא כי המנכ"ל ינסה לחלץ ממנו הודאה, שינסה לאמוד היקף הגניבות שבוצעו ואת הנזקים שנגרמו לנתבעת, אם כי בין כך ובין תיאורו של התובע, המרחק הוא רב.

"שמוליק: יוסי אתה מדבר איתי, אין מה להסביר לי, אתה מדבר איתי, אם אתה לא רוצה לנהל איזה... תראה אתה רוצה בשביל השקט הנפשי שלך, שאני אראה לך מקרה אחד או שנים, ואתה תבין עד הכמה הדברים ברורים, אני יכול לחדד לך את זה. אם יש לך עניין אני בשנייה מראה לך, אני יכול להראות לך גם ככה אני מצפה ללקוח אני אראה לך את הצילום. תשמע! שמים נופלים... פה בחדר. אתה לא יודע, אני אמרתי ליאיר להזמין פה מנהלים ולהסדיר אתך בצפון, על כמות לא מאוד יקר... ברגע זה... ונגמר הסרט. אני אגיד בכל מקום בידיים שלך. ותאמין לי, למה אני עושה זה? אני, אם אתה חס וחלילה... ומתפוצץ וזה הולך לכל הכיוונים גם משטרה, גם תביעה, עורכי דין וכל הדברים, מבחינתי מה אני? אני לא חצוף אני תובע אותך על דבר שעשית לי. סתם להרחיב את עולמך ואת חייך? זה הכל בידיים שלך אם מבקשים...היו דברים הרבה לפני כן. אתה יודע את זה. עד כאן. אין לי מה להוסיף, זה הכל. אני סתם ככה מדבר אתך כי,

יוסי: מה אתה רוצה שאני אעשה? כאילו,

שמוליק: מה אני רוצה שנעשה? כתוב מודה ועוזב ירוחם..." (עמ' 2 שורות 20-28 ועמ' 3 שורות 1-4).

ובהמשך-

"שמוליק: אתה יודע אפילו לא אמרתי לפנינה, כי אני לא רוצה לעורר. נגיד מאלפים ושלוש. עכשיו אני רוצה לשאול אותך שאלה קטנה, שאלה ראשונה שלי אליך, תסתכל אלי כי יש לי את כל החומר מאלפיים ושלוש כמו שאומרים... לשמור חומר... מתי התחלת לגנוב לי? ותכף תבין למה אני חותר, אני כרגע בשלב הזה בפגישה לא חותר לפגוע בך, תדע. אם הייתי רוצה לפגוע בך היה פה מקרים הרבה יותר, אב, לא נעימים. אני לא מחפש ואני מקווה שאתה מרגיש את זה, כי כבר אמרתי מקודם, אנחנו עשינו את בדיקה הזאת ו... אני לא גנבתי פה, ואתה חוזר ל... כל פעם חוטף בפנים את הסיפור. אני לא רוצה לחזור לאיזה מימדים זה הגיע, או שאנחנו מגמדים את זה ומכמתים את זה למשהו, שתוכל להתחיל ולהמשיך להתמודד עם זה. מאיזה תאריך התחלת לגנוב? תגיד לי.

יוסי: אני מעדתי קורה,

שמוליק: כן

יוסי: ...

שמוליק: למה... קודם?

יוסי: לא הייתי בן אדם. אני, אתה יודע למה התחלתי, שמוליק.

שמוליק: למה?

יוסי: אני הייתי...במעבר, במעבר אתה יודע.. לראש פינה?" (עמ' 3 שורות 19-28 ועמ' 4 שורות 1-6)

ועוד-

"שמוליק: אתה לא קבלת משכורת, ומאז התחלת

לגנוב, מראש- פינה?

יוסי: כן" (עמ' 4 שורות 14-15)

עוד ובהמשך אומר המנכ"ל לתובע-

"...או שאתה נותן לי תמונה מה היה שזה יהיה כנה ונקי, או ש... מבחינתי אני רוצה... אני מבחינתי איך אומרים? חס וחלילה שלא תחשוב מה יהיה יוסי, הכל מצולם לצערי, אז אני אין לי ברירה. אז אם אתה רוצה פעם אחרונה מדויקת, לקרא לזה תיקון גרסא או שתקרא לזה איך שאתה רוצה, אנחנו ננסה לכמת את זה לבד, אם אני לא מסוגל להגיע איתך בקלות לכימות, אני נותן את זה לאנשי מקצוע ואתה מבחינתי בבלגן גדול" (עמ' 5 ש' 21-28)

מכאן, כפי שעולה מהתמליל, מנכ"ל ביקש מהתובע שיודה ויכתוב את הדברים לאחר שהזמינו למשרד ועימת אותו עם המידע שהיה בידיו לרבות קלטות הוידיאו, הוא אף ביקש ממנו לכמת את הסכומים שגנב, סביר להניח כי הסיטואציה ואי הנעימות המוסרית הכרוכה בצורך להסביר את מעשיו גרמה לתובע פחד ומבוכה והוא הודה במעשיו מתוך בושה שנתפס בקלקלתו, אך בין זה לבין כפיה ואיום המרחק רב.

נכונים אנו לקבל גרסת התובע, כי מול עיניו עמדה הבר מצווה של בנו, והגיוני שחששו שמא הדברים יוודעו ברבים והמבוכה הכרוכה בכך לו ולבני משפחתו תשבית את שמחת הבר מצווה, לפיכך, העדיף, כנראה, "לסגור" העניינים מול המנכ"ל להודות ולכתוב את הדברים כבקשתו, בתקווה שהכל "ייעלם" אלה היו פחדיו של אדם החש עצמו אשם, פחדיו מהבושה שאם העניין יצא החוצה, כגון לחקירה במשטרה, וזה, לדעתינו היה המניע של התובע לכתיבת ההודאה ולא בגלל שהיה מאוים.

יתרה מכך, לאחר קריאת הודאת התובע, אי אפשר שלא להגיע למסקנה שהיא ניתנה מרצון ומדעת שכן הפירוט שבה, התיאור, והצגת הדברים בה מראים כי הדברים שנכתבו בה אמת ומתארים נכונה אשר ארע.

מפאת חשיבות הפרטים שהובאו בהודאה ולשם שלימות התמונה יובא להלן נוסח ההודאה בלא אותן מילים שקשה היה לפענחן:

"לקחתי כספים שלקוחות שילמו לכיסי ולא הכנסתי לקופה

לקוחות שילמו ___ על החשבון ואת היתרה לקחתי לכיסי

לקוחה ביום ב' 23/5 לקוחה החזירה משקפיי שמש בלינק שילמה עוד 350 ₪ מזומן על משקפיי רייבנד ואת הכסף לקחתי לכיסי

לקוח קנה 2 קופסאות ___ ולא הדפסתי 100 ₪ ולקחתי לכיסי

לקוח הזמין עדשות ph00 L....שילם 200 ₪ ולקחתי אותם לכיסי

נתתי ללקוח שתי קופסאות 6.00 והלקוח שילם 200 ₪ ולקחתי אותם לכיסי

לקוח שילם על עדשות מולטיפוקל 3000 ₪ 1000 ₪ הדפסתי 2000 לקחתי לכיסי זה קרה לפני כשנתיים ___ ימים".

קריאת ההודאה והפירוט שבה מעלה תהייה מבחינת התובע, שכן הכיצד ידע מר הלפרין להכתיב לו את כל פרטי הפרטים המפורטים בה??

לצערינו, לא מצאנו כי ניתן, למקרא ההודאה, להגיע למסקנה זולת המסקנה כי האירועים שתוארו בה, אכן התרחשו ומתארים נכונה את אשר היה. ההודאה כללה פירוט מלא של המוצרים שנרכשו על ידי הלקוחות, אופן התשלום, מה תועד והופקד בקופה ומה וכמה "הוכנס לכיסו", פירוט זה מכרסם באפשרות כי מדובר באירועים שהוכתבו לתובע על ידי המנכ"ל או שהוא בדה אותם מליבו רק כדי לספק את רצונו של המנכ"ל.

כפי שציינו קודם לכן, אם היה מדובר בהודאה שנרשמה בשל האיומים והלחץ שהופעלו, על התובע לטענתו, סביר להניח שההודאה היתה כללית יותר.

אם לא די בכל שנאמר עד כה להוכיח שמדובר בהודאה חופשית ומרצון, נוסיף ונציין כי אף אם נקבל תיאור הנסיבות מפי התובע אין באלו לבסס טענות עושק וכפייה. סעיף 17 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג- 1973, עליו נסמך התובע בטיעוניו, הקובע כי:

(א) מי שהתקשר בחוזה עקב כפיה שכפה עליו הצד השני או אחר מטעמו, בכוח או באיום, רשאי לבטל את החוזה.

(ב) אזהרה בתום לב על הפעלתה של זכות אינה בגדר איום לענין סעיף זה"

תנאי לביטול חוזה בשל כפיה הוא שהצד שכנגד כפה על יריבו את ההתקשרות "בכוח או באיום" (סעיף 17 לחוק החוזים). התובע אינו מייחס לנתבעת הפעלת כוח כנגדו (ראה עדותו של התובע מיום 03.15.12 עמ' 16 שורה 19) אם כי מיוחסת לנתבעת השמעת איום באוזני התובע. כאשר ביחס לאיומי המנכ"ל שבעקבותיהם כתב הוא את ההודאה העיד התובע:

ש. כלומר, חשבת שאם לא תודה תצא מן המקום עם אזיקים"

ת. כן, כי אני מעולם לא היה לי ניסיון בדברים האלה

ש. אבל הוא אמר לך שהוא ניגש למשטרה

ת. כן, אבל הוא גם אמר שאתכונן למעצר, מאסר, חקירות

ש. הוא לא אמר שיושב שוטר בחוץ

ת. נכון, אבל הוא אמר שהוא עכשיו יורד למשטרה, שאתכונן למכור את ביתי וכל מה שאמרתי קודם

ש. הוא צעק עליך, איים עליך

ת. כן, זה היה איום. לשאלתך הוא לא הרביץ לי ולא הרים עלי יד, האיום היה מילולי כאשר הבר מצווה עומדת מול עיני" (עמ' 16 שורות 11-20 לפרוטוקול).

לדידנו, התובע לא הוכיח, ולו בראשיתה של ראיה , את התקיימותם של תנאי סעיף 17 לחוק החוזים, אשר דן בעילת הכפייה, ולא עמד בנטל ההוכחה המוטל על הטוען לכפייה (ע"א 5806/02 ארביב נ' קרני, פ"ד נח(5) 193.)

בדיקת תיאורי התובע ומכלול הנסיבות מביאות לכך כי על המקרה חלה הוראות סעיף 17(ב) לחוק החוזים המורה, כי "אזהרה בתום לב על הפעלתה של זכות אינה בגדר איום לעניין סעיף זה". הלכה היא כי סעיף 17(ב) מיועד לקדם את האינטרס הציבורי הטמון במימוש זכויות, באמצעים שהועיד החוק לשם כך, ולפיו אזהרה בתום לב היא אזהרתו של מי שסבור בכנות, אם גם שלא בצדק, כי הוא בעל זכות. לא אחת נקבע, כי כאמצעים חוקיים ומקובלים ייחשבו התראה בנקיטת הליכים אזרחיים, כמו פניה לבית המשפט או לעורך דין, כמימוש הזכות.

לאור זאת, ובהעדר הוכחה, הרינו דוחים את טענת התובע כי הוא כתב בידו את הודאתו בהיותו תחת כפיה ואיומים, שכן אף על-פי גרסתו, הוא, איימה הנתבעת, באמצעות מנכ"לה, להגיש נגדו תלונה במשטרה כאמור, איום בנקיטת הליכים חוקיים העומדים, לרשותה אינו נחשב כפייה לפי חוק החוזים.

על כן ולאור כל האמור לעיל, הרינו קובעים כי יש לראות את הודאתו של התובע בדבר גניבת כספים מאת הנתבעת בהזדמנויות שונות, כהודאה שניתנה מרצון חופשי ותוך לקיחת אחריות ומתוקף הבנת הדברים והשלכותיהם וללא כל כפיה ואילוץ.

בנוסף להודאת התובע בכתב ידו, הביאה הנתבעת ראיות נוספות להוכחת טענת הגניבה;

העדה הגב' קוטרוב:

הגב' קוטרוב הצהירה, כי היא עובדת בעיקר בסניף קרית שומנה, וכי פעם בשבוע ולכל היותר פעמיים בשבוע הגיעה לסניף ראש פינה, שאותו ניהל התובע, למשמרת בוקר.

הגב' קוטרוב הצהירה, כי "אני ראיתי בעיניים שלי שכמה פעמים (2-3 פעמים) התובע קיבל כסף מזומן (100-200 ₪) עבור עדשות ולא שם את הכסף בקופה" עוד הצהירה היא כי "בסוף המשמרת שלי בדקתי במחשב וראיתי שלא הופיע בקופה הכסף המזומן שלקח התובע" (סעיפים 4 ו- 5 לתצהיר) הגב' קוטרוב סיפרה על מה שראתה לאחראית שלה, הגב' מירב, וביקשה לא לשלוח אותה יותר לעבוד בסניף ראש פינה.

בעקבות תלונתה של הגב' קוטרוב התעורר החשד אצל הנתבעת והיא החלה לבדוק את פעילותו של התובע, ושלחה "לקוחות מטעמה" - מר לוסטיג, לשם בדיקת רישום התקבולים בקופה.

הגב' קוטרוב נחקרה במשטרה ביום 21.10.10, לאחר שמר הלפרין הגיש תלונה במשטרה נגד התובע, שם היא סיפרה "תוך כדי עבודתי גיליתי שהקופה לא הייתה בסדר" (מוצג ת/2 שורה 5) וכי ראתה "פעם אחת" התובע מכניס כסף לכיס שלו, (ת/2 שורות 14-15) וראתה "שלקוחות רכשו בסכומים יותר גדולים מארבע מאות ₪ והוא היה רושם פחות מהרבה מהסכום שצריך לשלם" (ת/2 שורות 10-11) וכי "הגיעו תלמידי ישיבה שרכשו משקפים מהחנות אבל הוא לא רשם אותם וכשפניתי ליוסי ושאלתי אותו למה אתה לא רושם אותם במחשב ענה לי ישיבה משלמים אחר כך (ת/2 שורות 35-36) על כן ומתוך פחד שיפיל "עליה תיק" היא ביקשה לא לעבוד יותר בחנות בראש פינה (ת/2 שורה 25).

בעדותה של הגב' קוטרוב בפנינו, היא נשאלה אם "ראתה פעם אחת את התובע יוצא ומסיים את יום העבודה ויוצא מן החנות עם כסף שהוא קיבל מלקוח" והיא השיבה "לא ראיתי את זה. ראיתי מה שאגיד לך, אני ראיתי שכמה פעמים אנשים באים עם מזומן לקנות נגיד או תמיסה שעולה 60-70 ₪ או עדשות מגע שעולות 200 ₪ הוא פשוט לא מדפיס במחשב . זה כמה פעמים ראיתי בתקופה שאני עבדתי, החלפתי, לא את יעל, אני מתקנת את יעל שלמדה בתל חי. סיימתי משמרת ראשונה ולא ראיתי שיש סכום של 100 או 200 ₪ מזומן בקופה מה שראיתי בן אדם בא לקנות תמיסה או עדשות מגע, זה קרה כמה פעמים". (פרוטוקול עמ' 28 שורות 6-10).

הגב' קוטרוב שללה, מכל וכל, בעדותה, את סוגיית הבונוס ואת גרסת התובע כי אמר לה שאם הגיעו ליעד היומי, כדאי לרשום הכנסות מסוימות, בעיקר על תמיסות, למחרת היום (עמ' 28 שורות 11-14).

הגב' קוטרוב, לא זכרה את כל פרטי האירוע ואישרה, בכנות, כי בעצם יש דברים שהיא זוכרת ויש דברים שהיא לא (פרוטוקול עמ' 25 שורות 15-16) וכן ציינה ואישרה כי מסרה את גרסתה ועדותה למשטרה.

לא נעלם מענינו כי עדותה של הגב' קוטרוב, במשטרה, היתה מפורטת יותר מעדותה לפנינו, אך לא מצאנו כי מדובר בענין אשר פוגע במהימנותה של העדה או מעיד על קיומו של מניע להעליל על התיבה, שכן סביר להניח כי כמועד מתן עדותה במשטרה, שהיה סמוך יותר לאיורע, זיכרונה אז היה טוב יותר. ועל כן, וחרף הסתירות שנתגלו באמרותיה של הגב' קוטרוב במשטרה ובעדותה בבית הדין, כפי שפורט לעיל, השתכנענו כי גרעין עדותה ועיקר הדברים שמסרה עדה זו הינו אמת, וזאת גם בשל העובדה כי היא הותירה עלינו רושם מהימן וגם בשל העובדה שהתובע לא הוכיח למה תרצה עדה זו להעליל עליו עלילת שווא זדונית, כאשר הוא אף לא הציג או טען לאינטרס של העדה לעשות כן.

סיבה נוספת שבעטיה ראינו לנכון לתת אמון בדברי העדה היא שעדותה משלימה ומשתלבת עם ראיות ועדויות נוספות שהובאו לפנינו, כך עדותה של הגב' קוטרוב משתלבת עם הודאת התובע בכתב בה הוא פירט שלושה מקרים בהם לקוחות הגיעו לחנות לרכישת עדשות מגע או תמיסה והוא נטל את הכספים, כן משתלבת עדותה עם עדות התובע עצמו, שהרי הוא העיד כי "היו דברים המקובלים בנתבעת בחנויות ועל דעת המנהלים מעלי כמו יאיר ושרון ומנהלים קודמים שהיו. היו בנתבעת שתי שיטות- שיטת הבונוסים שהיתה מתוגמלת על ידי יעדים יומיים, זה אומר שאם לדוגמא היעד היומי שלי היה 3,000 ₪ ליום, אז כל העובדים מקבלים 50 ₪ . אם החנות הגיעה ליעד היומי. לכן מוצרים שהם לא היו משקפיים כמו התמיסות, היינו מכניסים אותם לפי צרכי הבונוס, זה אומר שאם היום לדוגמא היה לי 3,100 ₪ וכבר הגעתי ליעד, בא לקוח ושילם 50 ₪ ,אז הייתי מכניס את זה ליום אחר לפי צרכי החנות" (פרוטוקול עמ' 14 שורות 7-13) מהדברים הללו אנו מבינים כי הגב' קוטרוב אכן היתה עדה למקרים בהם התובע לא הפקיד כספים שקיבל בקופה כאשר השאלה הינה איפוא האם שלשל אותם לכיסו או אכן שמר אותם בכספת ליום שאחרי ל"צרכיי הבונוס"?

ובענין "גרסת הבונוסים" - לא נמצא לה כל חיזוק הואיל ולא הובאה כל עדות נוספת למעט עדותו של התובע. התובע שטען כי "היו דברים מקובלים בנתבעת" וכי היתה סביב זה "הסכמה בשתיקה שכן ברגע שהוא עומד ביעד זה מקדם גם שרון וגם יאיר כל אחד לייעדו" לא דאג לזמן לעדות כל עובד נוסף שעבד בנתבעת לחזק את גרסתו ולהעיד על שיטת הבונוסים ועל ההתנהלות סביב עניין זה, דבר אשר פעל לרעתו.

ביסוס ראייתי נוסף לטענת הגניבה נמצא בעדותו של התובע

התובע בחקירתו הנגדית הודה כי "לקח מכספי הנתבעת", התובע סיפר כי "הוא או היא עשו קניה. דרוזי מרמת הגולן. אני מתקן דרוזית. (אני לא זוכר בוודאות). הם עשו קניה, שלמו מקדמה, זה מופיע במחשב. כאשר באו לקחת את המשקפיים, הם קיבלו אותם ושילו את יתרת החוב על סך של 900 ₪ כמדומני, שילמו במזומן. לא הדפסתי אותו בקופה כי החזרתי לגב' מזל את הכסף שהיתה צריכה לקבל מהנתבעת בגלל הסיפור של המשקפיים שלא התרגלה אליהם. אני התקשרתי ליאיר, הוא לא הסכים, הוא טען שכל הפרסום של "כספך יוחזר" היא של הרשות הגדולה ולא שייך לנתבעת. לכן הם לא מחזירים כסף" (עמ' 12 שורות 26-32 לפרוטוקול) התובע המשיך והעיד כי "נתתי לגב' מזל כי חשבתי שזה לא צודק החלטתו של יאיר והיא לקוחה שלי" (עמ' 13 שורה 3 לפרוטוקול) "אני טענתי שאני עומד פה ויושב במשטרה על אישום של גניבה, שלקחתי כסף לכיסי, יכול להיות שמה שעשיתי הוא לא אתי. שהוא לא בסדר, שהייתי צריך לקבל אישור על זה. יכול להיות שהיה מפטרים אותי על זה, קונסים אותי אבל אי אפשר להגיד שלקחתי את הכסף לכיסי. אני לקחתי כספה של אמל ונתתי לגב' טולדנו" (עמ' 13 שורות 5-9 לפרוטוקול) או אז נשאל התובע "אבל אתה לקחת מהכסף של הנתבע לא שלך" והוא השיב "נכון אבל בין זה לבין גניבה מרחק גדול" (עמ' 13 שורות 10-11 לפרוטוקול).

מעבר להודאתו המפורשת של התובע כי פעל בניגוד להנחיות שניתנו לו על ידי המשנה המנכ"ל - מר יאיר ברבר, ופעל בכספי הנתבעת כבשלו ומעל באימונה, הרי שגם אם הכסף לא הוכנס לכיסו האישי, אין בכך להפחית מחומרת מעשיו, ויש בהתנהגותו זו להעיד כי אכן ישנם, אצל התובע, כדבריי העדים, אי סדרים ברישומי הקופה.

זאת ועוד, עדותו של התובע היתה רצופת סתירות פנימיות. הוא סתר את עצמו ושינה גרסתו באופן שלא מאפשר לייחס אמינות לעדותו בדבר "שליחת יד" מצומצמת כמתואר לעיל, בכספי הנתבעת. כך למשל השיב התובע כאשר נחקר לגבי הזמנת משקפי מולטיפוקל של דוד לרט:

"ש. דוד לרט הגיש תביעה כנגד הנתבעת לפיה מסר לך 850 ₪ במזומן ביום 21.04.10 וגם נתן לך שובר זיכוי של הנתבעת מסניף אחר מק"ש על סכום של 1,300 ₪. סה"כ הוא שילם במזומן ובשובר הזיכוי 2,150 ₪, הוא היה צריך לקבל משקפי מולטיפוקל שהזמין. האם נכון?

ת. כן.

ש. זה נכון שאת הסכומים האלה, גם את שובר הזיכוי וגם את הסכום של 850 ₪ לא רשמת בקופה.

ת. זה לא בדיוק. כי דוד לרט הגיע לסניף ראש פינה בעקבות זה שהיה בסניף ק"ש עם הזיכוי ושם לא הסכימו לממש לו את הזיכוי בטענה שהיה אז מבצע ולכן לא ניתן לממש. אז הוא בא אלי והסביר לי את זה, אמרתי לו שהוא צודק ושניתן לממש. הוא רצה להזמין מוליטפוקל. התקשרתי למנהלת שלי בשם שרון, הסברתי לה את העניין. היא הסכימה איתי כי הזיכוי הוא כסף לכל דבר, אך אמרה לי שאדבר עם יאיר, הוא היה משנה המנכ"ל. יאיר לא אישר שאעשה את ההזמנה, הוא אמר שאחכה עד גמר המבצע. אני עשיתי בדיוק מה שהנתבעת ציפתה ממני, היה לו זיכוי של 1,300 ₪. אני שדרגתי לו את המולטיפוקל ואז היה צריך לשלם 2,150 ₪, הוא נתן את השובר, את ה- 850 ₪ עשיתי לו בדיקה, הוא בחר מסגרת, אחרי שלקחתי לו מידות והכל ובידיעתו ובהסכמתו סוכם כי ההזמנה תעשה בגלל שיאיר לא אישר לעשותה פיזית, רק לאחר גמר המבצע. לקחתי שקית עבודה עם הדף הזה, הצילום, עם המסגרת עם הכסף והשובר והכל היה מונח בכספת. אחרי שלא הייתי בחנות, אחרי שפוטרתי, התקשר אלי מר לרט אל ביתי ושאל אותי, אמרתי לו שהוא צודק, שהכל נמצא בחנות שייגש לשם כי הכל אמור להיות שם. למחרת התקשרה אלי משירות הלקוחות של הנתבעת, אני חושב שבחורה בשם לאה. שאלה אותי על דוד לרט אם זה נכון מה שהוא טוען, סיפרתי את כל הסיפור שכעת אני מספר, אמרתי לה שהכל נמצא שם. אין ביני לבין לרט שום דבר. אין ויכוח הכל היה בהסכמתו ובאישורו של יאיר, כי יאיר לא אישר וזו הסיבה שזה לא הופיע בקופה באותו יום.

ש. אז מתי הופיע

ת. אני כבר פוטרתי ולכן לא יכולתי לגרום לזה להופיע בקופה.

ש. הוא היה אצלך למעלה מחודש שהפסקת לעבוד.

ת. כן. לא זוכר להגיד מתי נגמר המבצע, זה לא היה יום או יומיים לכן לא ביצעתי את ההזמנה וגם אין הזמנה" (עמ' 10 שורות 1-22 לפרוטוקול)

גרסתו זו של התובע מעוררת לא מעט תהיות,ספקות וסימני שאלה שיש בהן לכרסם באופן ממשי באמינותה ונכונותה.

ראשית, התובע בחר שלא להביא את מר דוד לרט בפנינו, ועניין זה עומד לחובתו, שכן לאור גרסת התובע, דוד לרט יכל לתמוך ולאשש גרסתו שכן "השיחה שלי עם יאיר ושרון היתה בנוכחות מר לרט" (עמ' 11 שורה 27 לפרוטוקול) והכל נעשה "בידיעתו ובהסכמתו סוכם כי ההזמנה תעשה בגלל יאיר לא אישר לעשותה פיזית, רק לאחר גמר המבצע" (עמ' 10 שורות 9-10 לפרוטוקול) וכי "מר לרט פשוט הודה לי על זה" (עמ' 11 שורה 28 לפרוטוקול) מחדלו זה של התובע שנמנע מהבאת עד רלוונטי, בלי שניתן לכך טעם של ממש, פועלת לרעתו שכן חלה, ביחס אליו, החזקה כי היה בעדותו של לרט דוד, אילו נשמעה, כדי לחזק דווקא את טענות הנתבעת.

שנית, גרסתו של התובע כי המבצע נמשך למעלה מחודש וחצי ועל כן לא ביצע את ההזמנה וזו לא הופיעה כל התקופה הזו במחשב אינה הגיונית ואינה סבירה שלישית, אילו אכן הכספים, ההזמנה והמסגרת נשמרו, כדברי התובע, בכספת, האינטרס של הנתבעת היה למסור אותם למר לרט ובכך לחסוך הוצאות והליכים משפטיים מיותרים מולו (שהרי לקוח זה הגיש כנגדה תביעה), אלא שככל הנראה, הכספים וההזמנה לא היו בכספת, כטענת התובע.

שני מקרים אלו שפורטו בהרחבה לעיל, מעלים לא מעט תהיות באשר להתנהלות התובע בכספי הנתבעת, ובהשתלבותם של אלו עם יתר הראיות והעובדות מובילים למסקנה כי התובע אכן גנב מהנתבעת כספים.

בטרם נסיים פרק זה נציין, כי לאור הממצאים אליהם הגענו על בסיס הראיות שפורטו לעיל, לא ראינו צורך לדוש ולדון ביתר ראיות ההגנה, עדותו של מר לוסטיג ועדותו של יאיר ברבר, אשר גם הבן היה כדי לחזק את גרסת הנתבעת.

8. האם יש בנסיבות ובמעשים שהוכחו כדי לשלול מן התובע את זכותו לקבל פיצויי הפיטורים ואת יתר הסעדים להם הוא עותר?

הנתבעת, כאמור, טענה, כי התובע אינו זכאי לסעדים המבוקשים על ידו, היות והתפטר וגם בשל עצם מעשי הגניבה שביצע.

לטענתו של התובע מכתב הפיטורים הוצא באילוץ וכפיה, טענות שנדחו כפי שפורט לעיל, עם זאת, בקצירת האומר ולמעלה מן הצורך נוסיף, כי לעניין נסיבות חתימת מכתב הפיטורים לא נמצאו סימנים לאיון רצונו ושיקול דעתו של התובע, נהפוך הוא- בעדותו של התובע לעניין נסיבות סיום עבודתו ועריכת מכתב הפיטורים מיום 30.05.10, העיד כי "שזה היה ביום ראשון, זה בדיוק הפגישה השניה, שאני באתי והמכתב הזה שמר הלפרין ניסחו היה בשביל דבר אחד כי ביום ראשון הייתי אמור לבוא אליו עם שיקים ובעצת בא כוחי לא הבאתי אותם ומר הלפרין שאל אותי איפה השיקים. אני אמרתי שהשיקים שלי לא שווים ולכן יחזרו. מר הלפרין אמר שאני כבר לא עושה מה שסיכמנו, שאני בא עם שיקים, אני באתי כדי להרוויח זמן כי בין לבין התייעצתי עם עו"ד. מר הלפרין אמר שיעזור לי כדי להשיג את הכסף, יש לי ביטוח מנהלים אצלו ושאחתום לו על מסמך, הוא דיבר עם סוכן הביטוח ותוך שבוע אקבל את הכסף ומתוך זה אעביר לו 25,000 ₪ ואז הוא אמר שכדי לפנות לביטוח אני צריך לחתום על מכתב שאני מתפטר. זה לא מופיע בתמליל" (פרוטוקול עמ' 22 שורות 12-19).

התובע המשיך והעיד מנשאל "אז למה חתמת על מכתב ההתפטרות הזה. הרי עברו כמה ימים מהשיחה הראשונה", השיב כי "לא התקררתי ונרגעתי ולמעשה עד היום לא נרגעתי כי עברתי משהו מאוד קשה עבורי. אני סוחב איתי בדיוק מה שעברתי אז, עד היום. אבל, אני הייתי צריך להרוויח זמן עם עצמי מה לעשות, היה לי ויכוח עם אשתי מה לעשות, עצת עוה"ד שלי היתה ללכת לא להביא שיקים ולשמוע מה הוא אומר. אני חתמתי. החתימה הזו בדיעבד עזרה לי כי זה שחרר לי את כספי ביטוח המנהלים הרי אחרת הוא לא היה נותן לי את החלק הזה" (עמ' 24 שורות 13-22 לפרוטוקול).

בעדותו מציין התובע כי בין פגישת השימוע שנערכה ביום 26.05.10 לבין הישיבה שנערכה ביום 30.05.10 בה חתם על מכתב התפטרותו, הוא פנה לעו"ד והתייעץ איתו ופעל לפי עצתו עוד ובעדותו ציין, כי "במסכת ההפחדה הזו אני הפעם אחת פחדתי באותו יום שבו נפגשתי עם מר הלפרין במשרד- 26.5." (עמ' 23 שורות 22-23 לפרוטוקול).

דבריו אלו של התובע מחזקים אף יותר את המסקנה אליה הגענו קודם לכן, כי התובע פעל מתוך הבנה ודעת למעשיו והשלכותיהם וכי אין בנמצא ביסוס לטענתו כי פעל ללא שיקול דעת מתוך אילוץ וכפיה.

מסקנת הדברים הינה, כי התובע חתם על מכתב התפטרותו מדעת וכמהלך טקטי כדי "להרוויח זמן" בו בזמן שהיה מגובה בעצת בא כוחו, ומשכך, ומשהתובע התפטר מעבודתו, אנו קובעים כי התובע אינו זכאי לפיצויי פיטורים ולדמי הודעה מוקדמת.

נוסיף ונאמר, כי מששוכנענו כי התובע אכן גנב ממעבידו. כאמור לעיל וזאת בשים לב לראיות שהובילו אותנו למסקנה כי הוא מעל באימון ובכספי הנתבעת בהזדמנויות שונות, הרי שגם אם לא היה חותם על מכתב ההתפטרות וגם אם לא היתה הנתבעת מצליחה להוכיח כי התפטר הרי שהיינו מגיעים למסקנה שאין הוא זכאי לפיצויי פיטורים אלא שאז היה מדובר במקרה של פיטורים תוך שלילה מוצדקת של פיצויי פיטורים, שהרי סעיף 1 לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ח- 1963 (להלן: "חוק פיצויי פיטורים") קובע כי על המעביד לשלם פיצויי פיטורים לעובד שפוטר, כאשר סעיפים 16 ו- 17 לחוק פיצויי פיטורים, קובעים את החריגים לחובה זו, אשר מאפשרים פיטורים ללא פיצויים.

הצדדים לא טענו לתחולתו של הסכם קיבוצי כלשהו, או לקיומו של הסכם קיבוצי בענף, ולכן הסעיף הרלוונטי בענייננו הינו סעיף 17 לחוק פיצויי הפיטורים, שכותרתו "פיטורים ללא פיצויים מכוח פסק דין " והוא חל על מקרים בהם מדובר בענף עבודה בו אין הסכם קיבוצי כלל, במקרים אלו בית הדין ייתן דעתן לכללים שהתוו בהסכם הקיבוצי החל על המספר הגדול ביותר של עובדים- תקנון העבודה שנחתם בין התאחדות התעשיינים לבין ההסתדרות הכללית (דב"ע נו/3-28 רומן בני ברק (1988) בע"מ- יצחק פרנסיס, ניתן ביום 28.4.96).

סעיף 53 להסכם קיבוצי כללי - תקנון עבודה בתעשייה העוסק בהפרת משמעת חמורה או גניבה/ מעילה, קובע -

"עשה עובד אחת מאלו:

(א) הפר משמעת באופן חמור;

(ב) ...

(ג) גנב, מעל או חיבל במהלך התקין של העבודה,

...

(י) עבר עבירה פלילית חמורה";

יהיה צפוי:

(א) להפסקת עבודה זמנית ממושכת ללא תשלום.

(ב) לפיטורין ללא הודעה מוקדמת ו/או שלילה חלקית של פיצויי פיטורין.

(ג) לפיטורין ללא הודעה מוקדמת וללא פיצויי פיטורים."

בתי הדין חזרו והדגישו בפסיקתם כי עבירת גניבה ממעביד נחשבת לאחת העוולות החמורות ביותר הקיימות בתחום יחסי העבודה, בשל פגיעתה הקשה במרקם יחסי העבודה ובאמון המתחייב בין צדדים לחוזה עבודה (ע"ע (ארצי) 30075/96 אבלין (מימון) אליה - קליין בן ציון (2.7.2001) אף במישור הפלילי ראה המחוקק בעבירה של גניבה ממעביד חומרה רבה יותר מזו של גניבה, כפי הדבר עולה מסעיף 391 לחוק העונשין, התשל"ז - 1977.

בבוא בית הדין לקבוע אם מוצדק לשלול את פיצויי הפיטורים או להפחיתם עליו להתחשב בכלל נסיבות המקרה ולשקללן, תוך שהינו לוקח בחשבון את "תכליתה של הזכות לפיצויי פיטורים מחד, והתכלית שבשלילתם מאידך" (עב' (ת"א) 7697/02 תמר מייזר (בבליוביץ) - צ'ק פוינט טכנולוגיות תוכנה בע"מ, מיום 23.11.05; פסק הדין אושר על ידי בית הדין הארצי - ע"ע 60/06 מיום 30.10.06).

השיקולים שיש לשקול לצורך ההכרעה בדבר שלילת פיצוי הפיטורים הינם: חומרת המעשים בגינם פוטר העובד, משך הזמן ומספר הפעמים בהם בוצעו, חומרת הנזק שנגרם למעסיק, ההקשר התעשייתי, ההרתעה הנדרשת כלפי עובדים אחרים, משך תקופת העבודה, טיב היחסים בין הצדדים במהלך תקופת העבודה שקדמה להפרת המשמעת, מידת האמון ששררה בין הצדדים, מעמדו של העובד ותפקידו, תרומתו של העובד למקום העבודה ונסיבותיו האישיות, וכל זאת תוך הבאה בחשבון כי גם הפיטורים כשלעצמם הנם עונש חמור (ע"ע 300075/96 אבלין (מימון) אליה - בן ציון קליין, מיום 2.7.01; ע"ע 214/06 אלוניאל בע"מ - אלכסנדר צ'רניאקוב, מיום 31.5.07; ע"ע 659/08 טוליפ תעשיות הנדסה בע"מ - אלכסנדר פסחוביץ, מיום 17.12.09).

לאחר שקלול כלל הנסיבות, הגענו למסקנה כי גם אם היינו קובעים, כאמור, כי התובע לא התפטר אלא פוטר (ןלא כך קבענו), הריי שממילא היינו מגיעים למסקנה כי יש לשלול ממנו את פיצויי הפיטורים המגיעים לו, וזאת בשים לב לחומרה המיוחדת שיש בביצוע גניבה על ידי מי שמונה כמנהל חנות, וככזו ניתן בו אמון מיוחד. בשים לב לדברי התובע כי הוא החל בביצוע הגניבות עת עבר לנהל סניף ראש פינה (נ/3 תמליל ישיבת השימוע עמ' 4 שורות 4-7) היינו הגניבות השתרעו על תקופה ארוכה של למעלה משנה, היינו אין המדובר במעידה חד פעמית אלא במעשה פלילי שיטתי חוזר ונשנה המשתרע על תקופה ארוכה.

באשר לדרישת התובע לחלף הודעה מוקדמת - אין חולק כי לתובע לא שולמו דמי הודעה מוקדמת.

כאמור לעיל, מאחר וקבענו כי התובע התפטר הרי שממילא אין הוא זכאי לדמי הודעה מוקדמת אולם, כאמור גם אם היינו קובעים כי פוטר, לא היינו מחייבים את הנתבעת, לשלם לו, בנסיבות שלפנינו, דמי הודעה מוקדמת שהרי בהתאם לפסיקה אין עובד זכאי לתמורת הודעה מוקדמת לפיטורים שעה שיש בידי המעביד ראיה שהעובד גנב (ע"ב (ת"א) 31868/98 עופר רומנובסקי - אייל לירון, ניתן ביום 18.07.2001). כן נפסק כי אין לצפות מהמעסיק להמשיך להעסיק עובד שגורם לו נזקים, כך שיוכל להמשיך במעשיו אלו, ולגרום לנזקים נוספים גם בתקופת ההודעה המוקדמת (דב"ע מב/3-32 סמי מזרוב ואח'- ליבליך, פד"ע יד', 258, 262).

אשר על כן, ובשקלול חומרת המעשים, העובדה שאין מדובר במעשה חד פעמי ובשים לב לנזקים, שנראה כי התובע הסב לנתבעת, הרינו קובעים כי גם אם היה מוכיח התובע כי לא התפטר אלא פוטר, היינו קובעים כי יש לשלול את מלוא זכאותו לפיצויי פיטורים, ולדמי הודעה מוקדמת.

9. האם זכאי התובע לשכר חודש מאי 2010 ולהפרש דמי הבראה?

התובע תבע סכום של 6,379 ₪ בגין שכר חודש מאי 2010 וכן תבע סכום של 1,983 ₪ בגין הפרשי דמי הבראה, סכומים שקיזזה הנתבעת מהכספים שלטענתה נטל ממנה התובע.

על אף קביעתנו לעיל כי התובע אכן גנב ונטל מכספי הנתבעת ללא רשות, לא שוכנענו כי הנתבעת זכאית הייתה לקזז ממנו שכר חודש מאי בגין ימים בהם הוא עבד בפועל, וזאת בהעדר ראיה חד משמעית להיקף הכספים ש"נגנבו" ושעה שהיקף הגניבות הנטען בסך של 75,000 ₪ מבוסס, כעולה מהתמליל נ/3, על השערות, הנחות וספקולציות ותו לא (ראה לדוגמא עמ' 4 ש' 26-28, עמ' 5 שורות 8-12, עמ' 23 שורות 12-19 ועמ' 24 שורה 6 ועוד)

לכן הנתבעת לא היתה זכאית לקזז סכומים אלו. לפיכך התובע זכאי לשכר בגין שכר חודש מאי 2010, בסכום, מוסכם, של 6,379 ₪ והפרש דמי הבראה בסכום, מוסכם, של 1983 ₪.

בנסיבות שנוצרו הגענו למסקנה כי העובדה שהנתבעת לא שילמה לתובע את שכר חודש מאי 2010 נבעה ממחלוקת כנה באשר לשאלה האם הוא זכאי לשכר זה ולכן לא מצאנו שיש מקום לחייבה לשלם לו פיצויי הלנת שכר כאלו או אחרים.

10. האם זכאי התובע לפיצוי בגין עוגמת נפש?

בנסיבות העניין ולאור קביעותינו באשר לסיבת ולנסיבות סיום יחסי העבודה בין הצדדים, הרינו דוחים רכיב זה של התביעה.

11. סוף דבר

לנוכח כל האמור לעיל, ומשדחינו את רוב טענות התובע ורכיבי תביעתו ומשקיבלנו רק שניים מרכיבי תביעתו, הרינו מחייבים את הנתבעת לשלם לו את הסכומים הבאים:

א. סכום של 6,379 ₪ בגין שכר חודש מאי 2010 בצירוף הפרשי ריבית והצמדה כחוק מיום 1.6.10 ועד ליום התשלום המלא בפועל.

ב. סכום של 1,983 ₪ בגין הפרש דמי הבראה בצירוף הפרשי ריבית והצמדה כחוק מיום 1.6.10 ועד ליום התשלום המלא בפועל.

12. הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין

משקיבלנו את התביעה רק בחלקה הקטן החלטנו שכל צד יישא בהוצאותיו.

13. הצדדים רשאים לערער על פסק דין זה, בתוך 30 יום מיום שיומצא להם.

ניתן היום, ז' אלול תשע"ג, (13 אוגוסט 2013), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.