21 ספטמבר 2014

לפני: כב' השופט יוסף יוספי

גזר דין

1. במסגרת הכרעת דין מיום 30/10/13 ומבלי שנוהל הליך הוכחות אימץ בית הדין את הסדר הטיעון אודותיו הוסכם בין הצדדים, לפיו הורשעו הנאשמים בסעיפים הבאים:

נאשמת 1 – העסקה מבלי לדאוג לעובדים למגורים הולמים – בניגוד להוראות סעיף 2 (ב) (4) לחוק עובדים זרים, תשנ"א 1991 (להלן: "החוק").

נאשם 2 – אחריות נושא משרה – עבירה לפי סעיפים 2 (ב) (5) 2 (ב) (4) לחוק.

יצויין, כי העבירות בהן הורשעו הנאשמים בוצעו ביחס ל-3 עובדים זרים.

2. בדיון מיום 12/11/13 ביקש הנאשם 2 להורות על הגשת תסקיר שירות מבחן בעניינו, ולאור עמדת המאשימה אשר לא התנגדה לכך, הורה בית הדין על הגשת תסקיר שירות מבחן ביחס לנאשם 2 בשאלת האי- הרשעה.

כמו כן, ביקשה המאשימה לטעון לעונש לאחר קבלת התסקיר, וזאת ביחס לשני הנאשמים, למרות שהתסקיר מתייחס רק לנאשם 2.

3. ביום 29/5/14 הוגש התסקיר ביחס לנאשם 2, במסגרתו הומלץ על סיום ההליך ללא הרשעתו בדין. לאחר הגשת טיעוניה לעונש בכתב, סיכמה המאשימה טיעוניה גם בעל פה.

4. לטענת המאשימה, חרף האמור בתסקיר שירות המבחן יש להרשיע את הנאשם 2. התסקיר אינו מתייחס לעניין הפגיעה שעלולה להגרם לנאשם 2 אם יורשע. ישנה חשיבות לאכיפת חוק עובדים זרים ולענישה מחמירה, כדי להרתיע נאשמים מלחזור ולעבור עבירות לפי חוק עובדים זרים. לנאשמת 1 יוחסו הרבה עבירות, אשר רובן בוצעו בתקופה שנאשם 2 ניהל אותה, והכל על מנת להשיא את רווחי החברה ואת רווחיו האישיים. מדובר בתנאי מגורים בלתי הולמים בהם שוכנו העובדים במגורים אשר אינם ראויים לבני אדם. רובם של הנאשמים במקרים כגון המקרה דנן הינם אנשים נורמטיביים מן השורה, שעברו את העבירה משיקול כלכלי גרידא. מדובר בעבירות בעלת אופי מתמשך. עוד טענה המאשימה כי אם הנאשם 2 לא יורשע ויבצע תחת זאת עבודות של"צ, הרי שיש להשית עליו של"צ בהיקף של פי שלושה ממה שהומלץ בתסקיר.

מדובר בנאשמים אשר אינם נרתעים מהקנסות אשר הוטלו עליהם בגין העבירות הקודמות שביצעו ושבו ומבצעים עבירות נוספות, ולכן ראוי שיוטל עליהם עונש מרתיע אשר ימנע מהנאשמים לבצע עבירות לפי חוק עובדים זרים. יצויין, כי הנאשמים עברו לאורך השנים גם עבירות שעניינן אי תשלום שכר מינימום וניכויי יתר.

לסיכום, טענה המאשימה כי טווח הענישה הראוי בעבירות לפי חוק עובדים זרים לרבות כתב האישום דנן, הינו בין פי ארבעה מן הקנס המנהלי שהיה מוטל על הנאשמת 1 לו היה מוטל לבין הקנס המירבי על פי דין. לפיכך, ביחס לנאשמת 1 טווח הענישה ההולם הוא בין סך של 60,000 ₪ ביחס ל- 3 עובדים לבין הקנס המירבי בסך של 350,400 ₪; לפי סך של 116,800 ₪ לכל עובד לכל סעיף עבירה.

ביחס לנאשם 2 סברה המאשימה כי טווח הענישה ההולם הוא סך של מחצית מן הסכומים האמורים, דהיינו בין 30,000 ₪ לבין 175,000 ₪. עוד ביקשה המאשימה, כי הקנס אשר ייקבע על ידי בית הדין יהיה קרוב יותר לגבול העליון של טווחים אלה, וזאת נוכח ריבוי העבירות של נאשמת 1 תחת ניהולו של נאשם 2. כמו כן, יש להורות לנאשמים לחתום על התחייבות להמנע מביצוע עבירות נשוא כתב האישום למשך 3 שנים, שאם לא כן יישאו בתשלום קנס מירבי הקבוע בחוק לעבירות אלה.

5. לטענת הנאשמים, נאשם 2 כלל לא היה בעלים בחברה, אלא שימש כמנהל. לכן, הטענה באשר לעבירה כלכלית והצורך בענישה כדי להרתיע מתקייימת אולי כלפי נאשמת 1 אבל לא כנגד נאשם 2, משום שהוא לא היה הבעלים ולא היתה לו זיקה לרווחים. כתב האישום לא מתייחס לאי תשלום שכר או לרווח כלכלי, אלא לתנאים פגומים במגורים ביחס ל- 3 עובדים. מדובר בפגיעה בתנאים נלווים, עבירות בדרג הנמוך של עבירות בחוק עובדים זרים. הנאשם 2 לקח על עצמו אחריות, וממועד ביצוע העבירות חלפו למעלה מ- 7 שנים. נאשמת 1 אינה פעילה כיום. הנאשם 2 הביע חרטה כנה וממשית. אין כל חשש שעבירה דומה תתרחש בעתיד, וממילא הוא יחתום על התחייבות שתהווה אלמנט מרתיע. הנאשמת 1 העסיקה 400 עובדים, ונאשם 2 לא יכל ולא היה מסוגל לעבור בכל עמדת מגורים במחזוריות ובאופן שוטף, וזה היה תפקידם של העובדים בשטח. לנאשם 2 היתה אחריות אומנם, אך אין מדובר בזיקה ישירה להתנהלותו. הנאשם 2 רואה חשבון במקצועו, אדם נורמטיבי, בעל משרד עצמאי ומשרת במילואים.

מדובר במעידה חד פעמית, ומבוקש מבית הדין לאמץ את שנקבע בתסקיר, ולהסתפק בשל"ץ של 150 שעות, אשר גם כך הינו משמעותי לאור עיסוקו כרואה חשבון עצמאי.

בנוסף, טענה הנאשמת 1 כי העבירה שביצעה הינה משנת 2007 וכי היא במדרג הנמוך כפי שפורט, ולכן יש להקל בגובה הקנס שיוטל עליה.

גזר הדין ביחס לנאשמת 1

6. במסגרת פרשת מוחמד סעד קבע בית המשפט העליון את המתווה לפיו יש לגזור את עונשם של מורשעים בהתאם לתיקון מספר 113 לחוק העונשין, תשל"ז – 1977, שעניינו הבניית שיקול הדעת השיפוטי בענישה (להלן: "תיקון 113").

בין השאר קבע ביהמ"ש העליון את הדברים הבאים:

"22. בתיקון 113 קבע המחוקק מנגנון תלת-שלבי לגזירת העונש. בשלב הראשון - המקדמי, נדרש בית המשפט לבדוק האם הנאשם שלפניו הורשע בכמה עבירות, להבדיל מהרשעה בעבירה יחידה. במידה ומדובר בכמה עבירות, על בית המשפט לקבוע האם הן מהוות אירוע אחד או כמה אירועים נפרדים. אם מדובר באירוע אחד, ימשיך בית המשפט 'כרגיל', אל שני השלבים הבאים (קרי, יקבע מתחם ענישה לאירוע כולו ויגזור עונש כולל לכל העבירות הקשורות לאותו אירוע (סעיף 40יג(א) לחוק העונשין)). לעומת זאת, במידה ובית המשפט מצא כי בעבירות שבהן הורשע הנאשם מדובר בכמה אירועים, יקבע עונש הולם לכל אירוע בנפרד, ולאחר מכן יוכל לגזור עונש נפרד לכל אירוע (בד בבד עם קביעה האם ירוצו העונשים בחופף או במצטבר), או עונש כולל לאירועים כולם (סעיף 40יג(ב) לחוק העונשין); בעקבות המסקנה שהתקבלה בשלב הראשון ימשיך בית המשפט לשני השלבים הבאים: בשלב השני קובע בית המשפט מתחם ענישה ראוי בהתחשב בעבירה ובנסיבות הקשורות בביצועה; ובשלב השלישי נבחנות הנסיבות שאינן קשורות לעבירה, ובהתחשב בהן גוזר בית המשפט על הנאשם עונש המצוי במתחם הענישה שנקבע בשלב השני (אלא אם מתקיים אחד משני חריגים שיפורטו להלן). כאן המקום לציין כי הנסיבות הקשורות לביצוע העבירה הנבחנות בעת קביעת מתחם הענישה (כמפורט בסעיף 40ט לחוק העונשין), והנסיבות שאינן קשורות לביצוע העבירה הנבחנות בגזירת העונש (כמפורט בסעיף 40יא לחוק העונשין) אינן רשימה סגורה, ואין בנסיבות שציין המחוקק ופֵרטן במפורש, כדי לגרוע מסמכות בית המשפט לשקול נסיבות נוספות (סעיף 40יב לחוק העונשין).

קביעת מתחם הענישה.

23. הנתיב שעל בית המשפט לילך בו בבואו לקבוע את מתחם הענישה, מעוגן בסעיף 40ג(א) לחוק העונשין:

"בית המשפט יקבע מתחם עונש הולם למעשה העבירה שביצע הנאשם בהתאם לעיקרון המנחה, ולשם כך יתחשב בערך החברתי שנפגע מביצוע העבירה, במידת הפגיעה בו, במדיניות הענישה הנהוגה ובנסיבות הקשורות בביצוע העבירה כאמור בסעיף 40ט".

מתחם הענישה יקבע אפוא בהתאם לעיקרון ההלימות, ועל מנת ליישמו יתחשב בית המשפט בשלושה אלה: ראשית, בערך החברתי שנפגע מביצוע העבירה ובמידת הפגיעה בו; שנית, במדיניות הענישה הנהוגה; ושלישית, בנסיבות הקשורות בביצוע העבירה. נבאר שיקולים אֵלו להלן, אך לפני כן נדגיש כי עקרון ההלימות מביא בחשבון את חומרת מעשה העבירה בנסיבותיו ואת מידת אשמו של הנאשם. כלומר, יש להתחשב לא רק בסוג העבירה שבוצעה, אלא גם בנסיבות שבהן בוצעה ובמידת אשמו של הנאשם בביצועהּ. על כן, אין זה מן הנמנע כלל, שלאותה עבירה יהיו כמה מתחמי ענישה שונים הנגזרים מן הנסיבות הספציפיות שבהן נעברה. אולם גם זאת יש לעשות במידה, כפי שכתב השופט ג'ובראן:

"כמוסכם על הכל, נקודת המוצא לבחינת העונש ההולם דבר עבירה הוא בקביעת מתחם הענישה הראוי לעבירה בנסיבותיה (ובכללן מידת האשם של מבצע העבירה). ברי, כי אין משמעות הדבר שבכל מקרה ומקרה 'יומצא הגלגל מחדש', וייקבע מתחם ענישה המותאם לנסיבות הספציפיות של ההליך. קביעה שכזאת הייתה מרוקנת מתוכן את סעיף החוק והיא נוגדת את תכליתו. מאידך, אין לקבוע מתחם ענישה כללי, הכולל קשת רחבה מאוד של מעשים אפשריים. ככל שעסקינן בעבירות דוגמת עבירת השוד, בה ניתן להצביע על מדרג של חומרה, עלינו לזהות את מתחם הענישה הראוי לקבוצות המעשים הדומים בנסיבותיהם..." (ע"פ 7655/12 פייסל נ' מדינת ישראל, [פורסם בנבו], פסקה 7 (4.4.2013)).

24. ודוק: רק השיקולים הקשורים בעבירה משוקללים בקביעת מתחם הענישה. נסיבותיו האישיות של הנאשם אינן מובאות בחשבון בשלב זה, וממילא לא יובילו לשוני בין מתחמי הענישה של שני נאשמים אשר לקחו חלק דומה בביצוע אותה עבירה באותן הנסיבות, כפי שסבר בטעות בית המשפט המחוזי (פסקה 43 סיפא לגזר הדין). נסיבותיו האישיות של הנאשם יובאו במניין השיקולים בקביעת העונש המתאים בתוך מתחם הענישה; לא בקביעת המתחם עצמו. עוד מן הראוי לציין בהקשר הזה כי המחוקק אמנם לא התייחס להיקפו הרצוי של מתחם הענישה, אולם ברי כי מתחם רחב מאוד לא ישרת את תכליתו של תיקון 113 (השופט עמי קובו "פירוש לתיקון מס' 113 לחוק העונשין בעניין הבניית שיקול הדעת בענישה" עלון השופטים 14, 3 (2012)).

25. אלה הן אמות המידה אשר אותן יבחן בית המשפט בבואו לקבוע את מתחם הענישה:

(א) הערך החברתי שנפגע מביצוע העבירה ומידת הפגיעה בו. קרי, חומרת העבירה (דברי ההסבר, בעמוד 447).

(ב) מדיניות הענישה הנוהגת.

(ג) נסיבות הקשורות בביצוע העבירה כמפורט בסעיף 40ט: בבואו לבחון את הנסיבות המפורטות להלן, יתחשב בית המשפט "בהתקיימותן... ובמידה שבה התקיימו, ככל שסבר שהן משפיעות על חומרת מעשה העבירה ועל אשמו של הנאשם" (סעיף 40ט(א) לחוק העונשין). הנסיבות המפורטות שם הן מגוונות. יש שבכוחן להשפיע לקולא או לחומרה; יש שלקולא בלבד; ויש שלחומרה בלבד (סעיף 40ט(ב) לחוק העונשין). הנסיבות שבכוחן להשפיע לקולא או לחומרה הן (לפי ספרורן שם): (1) התכנון שקדם לביצוע העבירה; (2) חלקו היחסי של הנאשם בביצוע העבירה ומידת ההשפעה של אחר על הנאשם בביצוע העבירה; (3) הנזק שהיה צפוי להיגרם מביצוע העבירה; (4) הנזק שנגרם מביצוע העבירה; (5) הסיבות שהביאו את הנאשם לבצע את העבירה. הנסיבות שבכוחן להשפיע לקולא בלבד הן: (6) יכולתו של הנאשם להבין את אשר הוא עושה, את הפסול שבמעשהו או את משמעות מעשהו, לרבות בשל גילו; (7) יכולתו של הנאשם להימנע מהמעשה ומידת השליטה שלו על מעשהו, לרבות עקב התגרות של נפגע העבירה; (8) מצוקתו הנפשית של הנאשם עקב התעללות בו על ידי נפגע העבירה; (9) הקרבה לסייג לאחריות פלילית כאמור בסימן ב' לפרק ה'1. הנסיבות שבכוחן להשפיע לחומרה בלבד הן: (10) האכזריות, האלימות וההתעללות של הנאשם בנפגע העבירה או ניצולו; (11) הניצול לרעה של כוחו או מעמדו של הנאשם או של יחסיו עם נפגע העבירה.

גזירת עונשו של הנאשם.

26. לאחר שבית המשפט קבע את מתחם הענישה ההולם למעשה העבירה, עליו לגזור את העונש המתאים לנאשם בתוככי אותו מתחם שנקבע בשלב הקודם. בעשותו כך, על בית המשפט להתחשב בנסיבות שאינן קשורות לביצוע העבירה, כאמור בסעיף 40ג(ב) לחוק העונשין:

"בתוך מתחם העונש ההולם יגזור בית המשפט את העונש המתאים לנאשם, בהתחשב בנסיבות שאינן קשורות בביצוע העבירה כאמור בסעיף 40יא, ואולם בית המשפט רשאי לחרוג ממתחם העונש ההולם בשל שיקולי שיקום או הגנה על שלום הציבור לפי הוראות סעיפים 40ד ו-40ה".

27. הנסיבות שאינן קשורות בביצוע העבירה מפורטות בסעיף 40יא לחוק העונשין. בית המשפט רשאי להתחשב בהתקיימותן "ובמידה שבה התקיימו, ככל שסבר כי ראוי לתת להן משקל בנסיבות המקרה" (שם). אלה הן הנסיבות: (1) הפגיעה של העונש בנאשם, לרבות בשל גילו; (2) הפגיעה של העונש במשפחתו של הנאשם; (3) הנזקים שנגרמו לנאשם מביצוע העבירה ומהרשעתו; (4) נטילת האחריות של הנאשם על מעשיו, וחזרתו למוטב או מאמציו לחזור למוטב; (5) מאמצי הנאשם לתיקון תוצאות העבירה ולפיצוי על הנזק שנגרם בשלה; (6) שיתוף הפעולה של הנאשם עם רשויות אכיפת החוק; ואולם כפירה באשמה וניהול משפט על ידי הנאשם לא ייזקפו לחובתו; (7) התנהגותו החיובית של הנאשם ותרומתו לחברה; (8) נסיבות חיים קשות של הנאשם שהיתה להן השפעה על ביצוע מעשה העבירה; (9) התנהגות רשויות אכיפת החוק; (10) חלוף הזמן מעת ביצוע העבירה; (11) עברו הפלילי של הנאשם או העדרו.

28. ככלל יגזור בית המשפט את העונש המתאים לנאשם בתוך מתחם הענישה, אשר נועד כאמור להגשים את עקרון ההלימות. ברם, בית המשפט מוסמך לקבוע עונש החורג ממתחם הענישה, במידה והתקיים אחד משני חריגים: האחד הוא חריג לקולה, אם "מצא כי הנאשם השתקם או כי יש סיכוי של ממש שישתקם" (סעיף 40ד(א) לחוק העונשין); והשני הוא חריג לחומרה, אם "מצא כי יש חשש ממשי שהנאשם יחזור ויבצע עבירות, וכי החמרה בעונשו והרחקתו מהציבור נדרשות כדי להגן על שלום הציבור" (סעיף 40ה לחוק העונשין). שני שיקולים נוספים שבית המשפט רשאי להתחשב בהם בבואו לקבוע את עונשו של הנאשם הם הרתעה אישית והרתעת הרבים (סעיפים 40ו ו-40ז לחוק העונשין). אולם, בשונה משני השיקולים הראשונים שצוינו לעיל (שיקום והגנה על שלום הציבור), בגינם רשאי בית המשפט לחרוג ממתחם הענישה, הרי שבית המשפט איננו מוסמך לחרוג ממתחם הענישה בשל שיקולי הרתעה (על מדרג ההיררכיה בין שיקולי הענישה השונים ראו קובו, בעמוד 5)".

ראה:

ע"פ 8641/12 סעד – מדינת ישראל (מיום 5.8.13).

7. במקרה שלפנינו הורשעה הנאשמת 1 בעבירות לפי חוק עובדים זרים, וזאת ביחס לשלושה עובדים. העבירה בה הורשעה הנאשמת 1 במסגרת הכרעת הדין נתגלתה במסגרת ביקורת יחידה, אותה ערכה המאשימה ביום 6.2.07. מן הנסיבות עולה, כי מדובר באירוע אחד בהתאם לאמור בתיקון 113.

מתחם הענישה נקבע לפי עקרון ההלימות, קרי; יש לקבוע עונש הולם בגין העבירות על חוק עובדים זרים שביצעו הנאשמים, תוך התייחסות לערך החברתי שנפגע מביצוען, למידת הפגיעה שנגרמה ולמדיניות הענישה במקרים כגון דא. בנוסף, יש לקחת בחשבון את הנסיבות הקשורות בביצוע העבירות מצד הנאשמים בהתאם לתיקון 113.

8. ביחס לחומרת העבירות בהן הורשעו הנאשמים בתיק דנן, נקבע בפסיקת בית הארצי בהאי לישנא:

"7.חוק עובדים זרים נחקק במטרה להסדיר את העסקתם של עובדים זרים בישראל, הן לעניין ההרשאה לכניסתם לישראל והן לעניין הבטחת תנאי עבודה הוגנים והולמים. בשנת תש"ס תוקן החוק ונקבעו בו הוראות מפורטות ומחייבות, בין השאר לעניין תנאי העבודה המינימליים המחייבים כלפי עובד זר, כגון – אישור רפואי, חוזה עבודה, ביטוח רפואי, מגורים הולמים ועוד (ראו פרק י' לחוק ההסדרים במשק מדינת ישראל (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב והמדיניות הכלכלית לשנת 2000) התש"ס-2000, ס"ח 1724, תש"ס, עמ' 66 בעמודים 85 ואילך). בדברי ההסבר להצעת החוק נאמר:

"בשנים האחרונות גדל מספר העובדים הזרים השוהים בישראל ובהם רבים המועסקים בישראל בלא היתר כדין...

במקרים רבים תנאי המחיה של העובדים הזרים אינם הולמים מדינה נאורה. העובדים הזרים ובני משפחותיהם מתגוררים בצפיפות, לעתים במכולות שאינן ראויות למגורי אדם כאשר הם נעדרי זכויות וגישה לשירותים הרפואיים שהמדינה מספקת לאזרחיה. נוסף על כך, רבים מהעובדים הזרים אינם זוכים לתנאי שכר הוגנים ולזכויות סוציאליות. במציאות כזו יש כדי לפגוע בתדמיתה של המדינה כמדינת חוק.

...

החוק המוצע מסדיר שורה של הגנות לעובדים הזרים כמו חובה על המעביד לעגן את ההתקשרות עם העובד הזר בחוזה עבודה מפורט בכתב, חובתו לדאוג לו למגורים הולמים תוך שמירה על תנאי תברואה ובטיחות, בפיקוח המדינה, החובה להסדיר לו ביטוח בריאות הולם, וחובת הפקדת כספים בקרן שתוקם ושתיוחד לעובדים הזרים....'

(הצ"ח 2824, התש"ס, עמוד 68, בעמודים 99 – 100).

8. אין ספק שמטרות החוק חשובות ונעלות. עובד זר אינו כלי עבודה זמין לעת מצוא. עובד זר הוא, בראש וראשונה, בן-אנוש הזכאי לזכויות בסיסיות כעובד וכאדם. העובד הזר, מעצם מעמדו זה, הוא חלש ופגיע. הוא אינו נהנה מזכויות בסיסיות של אזרח במדינה. הוא מנותק ממולדתו, מסביבתו וממסגרת משפחתו. הוא זר במקומותינו, במקרים רבים הוא נתון לחסדי המעסיק או הגורם שהסדיר את בואו ובתור שכזה הוא אובייקט קל לניצול ולקיפוח. הדרך הנכונה להבטיח את זכויותיו הבסיסיות של העובד הזר היא קביעת נורמות העסקה מחייבות בחקיקה ויצירת מערך של פיקוח ואכיפה על הוראות החוק. לכך נועדו הוראות חוק עובדים זרים ויש לברך על פעולות הביקורת והאכיפה הננקטות על ידי המדינה מכוח חוק זה."

ראה: עפ (ארצי) 18/06 פיבר טכניק- מדינת ישראל (מיום 20/2/07).

כמו כן, בעניין עלי מרעי הותיר בית הדין הארצי על כנו את גזר הדין של בית הדין האזורי לעבודה, בו נגזר על הנאשם קנס בגובה 60,000 ₪ בגין מתן מגורים בלתי הולמים לשימושם של 4 עובדים זרים.

ראה: ע"פ (ארצי) 81/09 מרעי – מדינת ישראל (מיום 14/9/10).

במקרה שלפנינו, בו עסקינן באירוע בודד ביחס לשלושה עובדים, מצאתי לנכון לקבוע כי מתחם הענישה ההולם צריך לנוע בין 10% ל- 60% מהקנס המירבי, שביחס לכל עובד עומד על סך של 116,800 ₪. היינו, הקנס צריך לנוע בין סך של 11,680 ₪ לסך של 70,080 ₪. מאחר ועסקינן בהעסקת 3 עובדים מבלי שהועמדו לטובתם מגורים הולמים, צריך הקנס לנוע בין סך של 35,040 ₪ לסך של 210,240 ₪.

9. בנסיבות העניין, במסגרת גזירת דינה של הנאשמת 1, מצאתי לנכון להעניק משקל לנסיבות הבאות:

א. העבירה בה הורשעה הנאשמת בוצעה למעלה מ- 7 שנים וחצי עובר לגזר הדין.

ב. הנאשמת 1 כבר אינה פעילה משנת 2011.

ג. לנאשמת 1 עבירות על חוק עובדים זרים, ובגינן שילמה 9 פעמים קנס מנהלי ופעם אחת הורשעה וספגה ונגזר עליה קנס כספי.

ד. אין המדובר במעידה חד פעמית של נאשמת 1.

ה. העובדות המתוארות בכתב האישום המתוקן אכן מבטאות מגורים בלתי הולמים לעובדים, אך לא בדרגות החומרה הגבוהות או הקיצוניות כפי שתוארו בפסיקת בית הדין הארצי .

10. לאחר ששקלתי את כלל הנסיבות, הגעתי למסקנה כי יש לגזור את עונשה של נאשמת 1 בהתאם למתחם הענישה, ואין לחרוג ממנו לכאן או לכאן. עם זאת, יש לגזור עונש חמור יותר מזה שנקבע על ידי בית הדין הארצי בפרשת מרעי, לאור עברה של הנאשמת 1.

לפיכך, הנני גוזר על נאשמת 1 את העונש הבא:

11. הנני משית על נאשמת 1 קנס בסך 67,000 ₪.

הקנס ישולם ב- 30 תשלומים חודשיים שווים ורצופים; התשלום הראשון ישולם ב- 20/10/14, ויתר התשלומים ישולמו בכל 20 לחודש עוקב.

12. כמו כן, הנאשמת 1 תחתום על התחייבות בסך 116,800 ₪ להמנע מביצוע העבירה בה הורשעה, וזאת למשך 3 שנים מיום גזר הדין, כאמור בסעיף 72 לחוק העונשין, תשל"ז – 1977.

הנאשמת 1 תפנה אל מזכירות בית הדין לקבלת שוברי התשלום, וכן לשם חתימה על התחייבות.

גזר הדין ביחס לנאשם 2

13. סעיף 192א לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב – 1982 קובע:

"הרשיע בית המשפט את הנאשם, ולפני מתן גזר הדין ראה שיש מקום לתת לגביו צו מבחן או צו שירות לתועלת הציבור, ללא הרשעה, רשאי הוא לבטל את ההרשעה ולצוות כאמור".

14. לעניין העקרונות המנחים את בתי המשפט בנושא של המנעות מהרשעת נאשם שביצע עבירה, יפים לענייננו הדברים הבאים:

"שורת הדין מחייבת כי מי שהובא לדין ונמצא אשם, יורשע בעבירות שיוחסו לו. זהו הכלל. הסמכות הנתונה לבית המשפט להסתפק במבחן מבלי להרשיעו בדין, יפה למקרים מיוחדים ויוצאי דופן. שימוש בסמכות הזאת כאשר אין צידוק ממשי להימנע מהרשעה מפר את הכלל. בכך נפגעת גם שורת השוויון בפני החוק".

ראה : ע"פ 2513/96 מדינת ישראל- שמש, פ"ד נ(3) 682.

במסגרת פרשת תמר כתב נסקרו על ידי כבוד השופט לוין מספר עקרונות, אותם יש לבחון כדי להכריע בשאלת ההמנעות מהרשעה. יצויין, כי במסגרת פסק דינו אומצו על ידי בית המשפט העקרונות לבחינת ההרשעה אשר הובאו על ידי קצינת המבחן בתסקירה של הנאשמת, והכל כמפורט להלן:

"... א) האם מדובר בעבירה ראשונה או יחידה של הנאשם?

ב) מהי חומרת העבירה והנסיבות שבהן בוצעה?

ג) מעמדו ותפקידו של הנאשם והקשר בין העבירה למעמד ולתפקיד;

ד) מידת הפגיעה של העבירה באחרים;

ה) הסבירות שהנאשם יעבור עבירות נוספות;

ו) האם ביצוע העבירה על ידי הנאשם משקף דפוס של התנהגות כרונית, או המדובר בהתנהגות מקרית?

ז) יחסו של הנאשם לעבירה, האם נוטל הוא אחריות לביצועה? האם הוא מתחרט עליה?

ח) משמעות ההרשעה על הדימוי העצמי של הנאשם.

ט) השפעת ההרשעה על תחומי פעילותו של הנאשם..."

ראה : ע"פ (עליון) 2083/96 כתב- מדינת ישראל (מיום 21/8/97).

מהאמור לעיל עולה, כי עסקינן בשיקולים של שיקום הנאשם אל מול שיקולים של האינטרס הציבורי, וממילא אין המדובר ברשימה סגורה וממצה של עקרונות אותם צריך לבחון במקרים כגון דא.

15. במקרה דנן, במסגרת הכרעת דין מיום 30/10/13 אימץ בית הדין את הסדר הטיעון אודותיו הוסכם בין הצדדים, לפיו הורשע הנאשם 2 בהתאם לסעיפים 2(ב)(4) ו- 2 (ב)(5) לחוק עובדים זרים, תשנ"א – 1991; אחריות נושא משרה ביחס לעבירות שעניינן אי העמדת תנאי מגורים הולמים לעובדי הנאשמת 1.

כפי שפורט לעיל, הוגש תסקיר שירות מבחן בעניינו של הנאשם 2, על מנת לבחון את סוגיית האי- הרשעה. בסופו של יום הומלץ להמנע מהרשעת הנאשם 2 בפלילים, אך המאשימה לא הסכימה לכך וטענה כנגד מסקנת התסקיר, כך שהנאשם 2 יורשע בפלילים, וייגזר עליו קנס הולם.

16. לאחר לימוד טענות הצדדים, אני מחליט לאמץ במלואו את תסקיר שירות המבחן בעניינו של נאשם 2, וזאת בין השאר לאור הנימוקים המפורטים בתסקיר.

מבלי לגרוע מן האמור לעיל, נוסיף להלן מספר נימוקים בתמצית;

ראשית, הנאשם 2 נעדר עבר פלילי. בזמן ששימש כמנכ"ל בנאשמת 1, אשר עסקה באספקת עובדים לעבודות בניין, המשיך לעבוד במקביל במשרדו הפרטי כרואה חשבון. כמו כן, היו אנשי שטח שתפקידם היה לפקח על תנאי העובדים הזרים. לנאשמת 1 היו 400 עובדים אשר שוכנו בעוד אתרים, בהם לא נמצאו ליקויים.

התנהגותו של הנאשם 2 הינה חריגה להתנהלותו בד"כ, ומדובר באדם מוסרי. יצויין, כי לדברים אלו חשיבות גדולה על רקע העבירה בה הורשע, שעניינה אי מתן מגורים הולמים לעובדים זרים.

כמו כן, ישנה חשיבות יתרה לכך, שקצינת המבחן העריכה כי הסיכון להישנות עבירות דומות הינו נמוך. הנאשם הינו רואה חשבון במקצועו, אשר עובד במשרדו אותו הקים במו ידיו יחד עם אשתו, וממנו התפרנס ואף פירנס את משפחתו לאורך השנים. להרשעתו בפלילים יש השלכות על יכולתו להמשיך ולעסוק במקצועו.

הנאשם 2 היה מנהל הנאשמת 1, ולא הפיק כל רווח אישי או כלכלי כתוצאה מהעבירה בה הורשע; ויש בכך כדי לתמוך באמור בתסקיר המבחן בעניינו, לפיו הוא מאופיין בדפוסי חשיבה נורמטיביים ובעמדות פרו חברתיות, כך שהוא יודע לבטא אמפטיה והכרה בפגיעה שנגרמה לעובדים נשוא כתב האישום.

הנאשם 2 כבר אינו עובד בענף כוח האדם, ונאשמת 1 כבר אינה פעילה משנת 2011, כך שלשיקול ההרתעה כלפיו חשיבות משנית במקרה דנן.

גם ביחס לעונש שהומלץ במסגרת התסקיר נציין, כי הוא סביר לאור קביעתנו דלעיל, ובשים לב לכך שהנאשם 2 מנהל משרד רואה חשבון עצמאי.

17. לאור כל האמור לעיל, ולאחר שהחלטתי לאמץ את תסקיר שירות המבחן במלואו, אני מבטל את הרשעתו של הנאשם 2 בתיק זה. בנוסף, אני מטיל על הנאשם 2 לבצע שירות לתועלת הציבור בהיקף של 150 שעות, וזאת בהתאם לתסקיר שהוגש.

18. גזר הדין יועבר אל שירות המבחן.

19. גזר הדין ישוגר אל הצדדים בדואר, לפי בקשתם.

ניתן היום, כ"ו אלול תשע"ד, (21 ספטמבר 2014), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.