א. רקע כללי:

1. בפניי תביעה כספית לתשלום יתרת תמורה נטענת בגין עבודות קבלניות שבוצעו על ידי התובע וכן לפיצוי בגין עגמת נפש.
2. התובע הינו קבלן עבודות ושיפוצים והנתבעת הינה חברה לעבודות קבלניות. בראשית שנת 2008, הנתבעת זכתה במכרז לביצוע עבודות תחזוקה ושיפוצים במבנים ובמתקנים של רכבת ישראל, באזור הצפון והמרכז.
3. בסמוך לאחר זכייתה במכרז, ב-2/08, נוצרה ההתקשרות בין הצדדים, על-פיה, התובע יבצע בעבור הנתבעת, עבודות שונות נשוא המכרז הנ"ל, כקבלן משנה. הוסכם כי עבודות התובע יבוצעו על-פי "קריאות שירות" מאת הנתבעת.
4. בטרם חתימת החוזה הראשון בין הצדדים, נפגשו התובע ומנהל הנתבעת ב"תחנת דלק", ומנהל הנתבעת המציא לידי התובע את המחירון המוצע על ידו. התובע עיין בתעריפים שבאותו המחירון ולאחר מספר ימים, נחתם החוזה הראשון.
5. אין מחלוקת שהצדדים פעלו בפועל, במהלך תקופת ההתקשרות, על-פי אותם התעריפים שהוצגו באותו המחירון שהוצג לתובע, בטרם היווצרות ההתקשרות, במפגש האמור. כמו-כן, בכל הקשור לעבודות שלא פורטו התעריפים לגביהן במחירון האמור, במהלך ההתקשרות, התובע הגיש לנתבעת הצעות מחיר ולאחר אישור כל ההצעה על ידי הנתבעת, הוא ביצע את העבודה נשוא ההצעה.
6. אין מחלוקת שהצדדים הסכימו שהנתבעת זכאית לנכות הנחה מהמחירים המוסכמים של אחוזים מוגדרים מן התמורה. לדברי התובע, בהסכם הראשון, אחוזי ההנחה לניכוי לטובת הנתבעת, הועמדו בשיעור של 10%; בהסכם השני הם הוגדלו לשיעור של 15%; בהסכם השלישי הם הועלו לשיעור של 18%. בהסכם האחרון, ההסכם שהוצג וצורף כנספח א', נקבע אחוז ההנחה בשיעור כפול מהאחוזים שנקבעו בהסכם הראשון והיא הועמדה על 20% (ר' עדות התובע בעמ' 11 שו' 1-2 לפרו'). אין בידי התובע העתק מההסכם הראשון או ההסכמים הנוספים הקודמים ואף הנתבעת טענה כי אין בידיה העתק מההסכמים אשר קדמו להסכם האחרון שהינו ההסכם היחיד בכתב שהוצג.
7. אין מחלוקת שתקופת העבודה בין הצדדים, על-פי ההתקשרות האמורה, התנהלה במהלך התקופה שבין 3/08 - 7/09. אין מחלוקת כי במהלך תקופה זו, הנתבעת שילמה לתובע בעבור העבודות שהוזמנו ממנו, סך של כ- 827,151 ₪ (לפני מע"מ) בעבור עבודות התובע שבוצעו (בגין העבודות בתקופה של 16 החודשים, מ- 3/08 - ועד- 6/09).
8. אין גם מחלוקת שבמהלך כל תקופת ההתקשרות, מדי חודש בחודשו, התובע היה עורך ומגיש לנתבעת, ריכוז/סיכום של קריאות השירות של החודש האחרון, בהתבסס על התעריפים שבמחירון הנ"ל, ולחילופין על הצעת מחיר המאושרת שלו.
9. העובדת המקצועית שהועסקה על ידי הנתבעת בנדון (ע.ה. 4), הייתה עוברת על הריכוז/סיכום האמור של התובע, כמו גם של קבלני משנה נוספים והם שימשו בעבורה כבסיס, לצורך עריכת והגשת ריכוז/סיכום הדרישה החודשית העצמאית של הנתבעת מרכבת ישראל.
10. לאחר קבלת התייחסות ואישור הרכבת לדרישות של הנתבעת, הנתבעת הייתה עורכת סיכום מתוקן ביחס לעבודות התובע, תוך כדי ציון השׂגות או הפחתות כמויות שבוצעו על ידי הרכבת, ככל שהיו השׂגות/הפחתות שכאלה. רישומים אלה היו מתבצעים, הן על ידי הנדסאית הכמויות של הנתבעת, גב' יונת רוב (ע.ה. 4) והן על ידי מנהל הנתבעת, בדף סיכום. רישום זה נדון בין התובע ומנהל הנתבעת, מדי חודש, בישיבה משותפת אשר נועדה לבדיקה לקביעת החשבון המוסכם הסופי של התמורה הכוללת שתשולם לתובע בעבור אותו החודש.
11. לטענת התובע, הנתבעת לא הייתה מציגה לו בפגישות האמורות את מסמכי הרכבת באשר לאותן עבודות שאושרו לטענתה, רק באופן חלקי. מנהל הנתבעת הכחיש טענה זו והעיד שכל מסמך שהתובע רצה לראות, הוצג לו, בזמן אמת ובשקיפות. מכל מקום, אין מחלוקת שהתובע לא דרש באותם המועדים לראות מסמך כלשהו וסורב על ידי הנתבעת. אדרבא, לטענתו, הוא אימץ את הדיווחים של נציגי הנתבעת בנדון, וסמך עליהם (ר' עדותו בעמ' 13 לפרו'). לדבריו, מנהל הנתבעת היה אף מתלונן על כך שהרכבת אינה מאשרת לנתבעת את מלוא החשבונות שהינה מגישה ואינה משלמת לה את מלוא המגיע לה.
12. בסיום ביצוע הסיכום האמור, התובע היה מנפיק חשבונית ומקבל מהנתבעת, (לרוב) עוד באותו מועד, שיק/שיקים דחויים, לתשלום, באופן שוטף. אין מחלוקת שהתובע רשם בכתב ידו, באופן מפורש, על חלק מהחשבונות החודשיים, כי הסכום מהווה "גמר חשבון". לטענת התובע, מאחר והוא קבל מהנתבעת שיקים דחויים, הוא מסר את חלקם בעסקאות לניכיון שיקים, שעה שמנהל הנתבעת הבטיח לו בעל-פה כי בעתיד, הוא יפצה אותו על כך (ר' עדותו בע' 13 שו' 4-7 לפרו').

1. בחודש ה-17 של ההתקשרות, ב-7/09, במהלך ביצוע עבודות שיפוץ שהתובע ביצע בתחנת רכבת כקבלן משנה של הנתבעת, נוצרו חילוקי דעות בין הצדדים אודות העבודה והביצוע. חילוקי הדעות לא יושבו וככל הנראה, אף הגיעו לטונים גבוהים. לאחר אותו אירוע, התובע לא חזר לעבוד עם הנתבעת ולא הוזמן על ידיה לבצע עבודות נוספות. הצדדים נפגשו על מנת לערוך את החשבון האחרון של חודש 7/09 ולאחר ליבון ודיון במחלוקות אודות חשבון זה, התובע הנפיק חשבונית שלא שולמה על ידי הנתבעת.
2. אין מחלוקת שהחוב בגין עבודות התובע בחודש 7/09, לא שולם, מאז ועד היום. לטענת מנהל הנתבעת, ככל שהיה ברור לשני הצדדים שההתקשרות ביניהם הגיעה לסיומה, הוא ביקש מהתובע לחתום על אישור הדדי להעדר תביעות. משסירב התובע לעשות כן, החוב בגין חודש 7/09 לא שולם על ידי הנתבעת.
3. לאחר כחצי שנה, המחלוקת בין הצדדים התרחבה, כפי שעולה מההתכתבות התנהלה בין באי כוחם, בטרם הגשת התביעה. ביום 10/1/10, פנה ב"כ התובע אל הנתבעת, בעקבות טענתו כי התובע היה במשרדי הנתבעת ביום 7/1/10 וביקש לקבל את התשלום בעבור 7/09, ללא הועיל.

1. במכתב זה התובע טען גם טענות נוספות ודרש מהנתבעת לפעול בגינן, כפי שיפורט כדלקמן:

א. לשלם לאלתר את חשבון 7/09, בסך כולל של 49,081 ₪, בתוספת ריבית והפרשי הצמדה, מיום 1/10/09 ועד ליום התשלום המלא בפועל.

ב. לשלם לתובע את הסכומים שהנתבעת קיזזה מהתשלומים שהוא קבל, בגין טענתיה לעבודות שלא אושרו על ידי הרכבת, כל זאת "לאחר בדיקה מקיפה של מלוא המסמכים שבידי התובע, לרבות קריאות שירות, הסכם ההתקשרות" ועוד.

ג. כן, נטען כי התגלה והתברר לתובע, לאחר אותה ה-"בדיקה המקיפה" שהמחירון שהוצג לו על ידי מנהל הנתבעת, ב-2/08, הינו מחירון הנחזה להיות המחירון שבין הנתבעת לבין רכבת ישראל, על אף שבפועל, מדובר במחירון אחר (הכולל מחירים נמוכים בשיעור של 8% מהמחירון שבתוקף בין הנתבעת ובין הרכבת). לטענתו, הנתבעת ערכה והציגה מחירון זה, בערמה, כאילו מדובר במחירון שבין הנתבעת לבין הרכבת, כולל כריכה קדמית מטעה ומזויפת של המחירון, המעידה על האמור. בגין האמור, נדרשה הנתבעת לשלם לידי התובע, "הפרשי תמורה", התואמים למחירון שבתוקף בין הנתבעת לרכבת ישראל, בעבור החודשים 3/08 – 6/09.

1. ב"כ הנתבעת השיב על מכתב זה ביום 7/2/10. בכל הקשור לטענה האחרונה, לתשלום של "הפרשי תמורה" בגין הפרשי מחירים בין המחירונים, נטען כי הסכם ההתקשרות נחתם מרצון חופשי, ללא כפייה וכי שני הצדדים הסכימו על המחירון המהווה את בסיס ההתקשרות שבינם ועל הסכומים שנקבעו במחירון זה, המהווים חלק אינטגרלי של ההתקשרות.
2. כן, נטען ששני הצדדים ידעו היטב שהתעריפים במחירון זה מהווים את הבסיס להתקשרות וכך נערכו מכלול החישובים המשותפים והתשלומים בפועל, באופן משותף, בכל תקופת ההתקשרות. אין רלוונטיות לטענת התובע, בדיעבד, מה לדעתו "נחזה או לא נחזה" אותו מחירון "להיות".
3. באשר להפחתות/קיזוזים שוטפים שבוצעו, הפנה ב"כ הנתבעת להתחשבנות החודשית שבוצעה מדי חודש בחודשו בין הצדדים, ברוח טובה ובהסכמה מלאה וכנגד הנפקת חשבונית סופית ומוסכמת מטעם התובע. הוכחשה הטענה כי בוצע קיזוז "חד צדדי ולא מוסכם", כלשהו.
4. הנתבעת הודתה בחוב בגין העבודות של חודש 7/09 וציינה כי התובע התבקש לחתום על כתב העדר תביעות הדדי. צוין כי הנתבעת עומדת מאחורי נכונותה לשלם את החוב, אם כי, היא שוב התנתה זאת, בחתימת התובע על כתב העדר תביעות.
5. בתביעה זו חזר התובע על טענותיו (הנ"ל), לזכאות לתשלום בעבור העבודות שהוא ביצע ב- 7/09; לזכאות לתשלום הפרשי תמורה בגין הפער בין המחירון "המבושל" שהוצג לו, לבין המחירון האמיתי שבתוקף בין הנתבעת ובין רכבת ישראל (בניכוי אותן העמלות/הנחות, המוסכמות); לזכאות לתשלום בעבור סכומים שהופחתו, בגין טענות להעדר אישור או אישור חלקי, מטעם רכבת ישראל, וכן לפיצוי בגין עוגמת נפש וכדו'.
6. הנתבעת חזרה על אותן הטענות שהועלו במכתב התשובה הנ"ל. כן, טענה הנתבעת כי הינה עובדת מול קבלני המשנה השונים על-פי מחירונים מטעמה. גם התובע בעצמו ידע כי מדובר במחירון שהנתבעת ערכה והמציאה לעיונו, לצורך ההתקשרות עמו והזמנת העבודה ממנו, כקבלן משנה, ולא במחירון שבינה לבין רכבת ישראל.
7. לטענת הנתבעת, כל הקיזוזים וההפחתות אשר בוצעו, באופן שוטף, בוצעו בהסכמה, במסגרת אותן ישיבות העבודה החודשיות בין הצדדים, בהן הועלו טיעוני הצדדים והוצגו מסמכים אשר הובילו להסכמות הסופיות השוטפות ולתשלום של הסכום הסופי המוסכם, על-פי לוח זמנים מוסכם. יתרה מכך, הנתבעת אף המשיכה והסכימה להמשך וחידוש ההתקשרות, תוך כדי זימון התובע לבצע עבודות שוטפות נוספות על בסיס כל האמור.
8. באשר לחוב בגין חודש 7/09, הנתבעת טוענת שהתובע עזב את האתר באופן פתאומי וחד צדדי, צעד שהציב את הנתבעת בפני עובדות מוגמרות. בכך, הוא כפה על הנתבעת להשלים את העבודות באמצעות בעלי מקצוע חלופיים. צעד זה גרם לנתבעת נזקים, כולל נזק תדמיתי שהינה זכאית לקזז מכל סכום שמגיע לו. הנתבעת הייתה משלמת לתובע את הסכום שהצדדים הסכימו עליו, לוּ התובע היה מסכים, לבקשת הנתבעת לחתום על הצהרה הדדית להעדר תביעות, במסגרת סיום זה של ההתקשרות.
9. התובע הוסיף וטען כי התנהלות הנתבעת, כמתואר דלעיל, הסבה לו נזק, אשר יש לפצות אותו בגין כאב וסבל, ככל שהתנהלות זו גרמה להכרזתו בבנק, כחייב מוגבל. לטענת הנתבעת, אין כל קשר סיבתי בין אירוע הכרזת התובע כחייב מוגבל, לבין ההתקשרות שבין הצדדים, וכן לטענתה, עובדה זו הוכחה, במסגרת שמיעת ההוכחות.
10. לא עלה בידי הצדדים להגיע לידי הסכמות ואף לא עלה בידיהם לצמצם את המחלוקות הנ"ל, על אף הליכים מקדמיים, כולל הליכי גילוי נרחבים - על כן נשמעו ההוכחות.
11. מטעם התביעה העיד התובע בעצמו. מטעם הנתבעת העידו מר שלום נגר (ע.ה. 1)המשמש כמנהל האחזקה של רכבת ישראל (אזור המרכז); מר סבג אהרון (ע.ה. 2) ומר אברהם פוקס (ע.ה. 3) שהתקשרו אף הם עם הנתבעת כקבלני משנה לביצוע עבודות אחזקה/חשמל במתקנים של רכבת ישראל; גב' יונת רוב (ע.ה. 4), המשמשת כאמור כהנדסאית כמויות אצל הנתבעת, וכן מר משה בן שטרית (ע.ה. 5), מנהל הנתבעת.
12. לתצהירי הצדדים צורפו מסמכים למכביר וביניהם: מסמכי התקשרות; שני המחירונים המדוברים; חשבונות מאושרים על ידי המזמין; דפי חשבונות ועוד.

ב. הכרעת המחלוקת אודות הסכמת הצדדים והמחירון שבתוקף:

1. טענתו העובדתית והמשפטית העיקרית של התובע הינה שהנתבעת התחייבה לשלם לתובע את מלוא התמורה אשר היא תקבל מרכבת ישראל, בעבור העבודות המאושרות שבוצעו על ידי התובע, בניכוי אותם אחוזי הנחה, אשר סוכמו בין הצדדים, מעת לעת. לדבריו, המדובר בהסכמה בין הצדדים לביצוע עסקת קבלנות משנה מסוג "גב לגב". כן, לטענתו, על-אף שההסכמה האמורה מהווה בסיס ההתקשרות, הוצג לו, בכוונה תחילה, מחירון "מבושל", הנחזה להיות המחירון שבין הנתבעת לבין רכבת ישראל, על אף שאינו אותו המחירון, אלא מחירון דומה בצורתו, הכולל תעריפים מפורטים, מופחתים מלכתחילה (ב- 8% כאמור).
2. על-אף שהחוזה נכרת כעסקת קבלנות משנה, מסוג "גב לגב" הנתבעת, שפעלה במרמה כלפי התובע בהצגת מחירון "רכבת" מזויף לכריתת החוזה, המשיכה וניהלה את ההתקשרות והתשלומים, על פי אותו מחירון מזויף. בנסיבות אלה, לטענת התובע, מחובת הנתבעת, על-פי דין, לשלם לידיו את ההפרשים המגיעים לו שבין תעריפי המחירון המזויף שצורף לחוזה לבין המחירון שבין הנתבעת לרכבת ישראל.
3. בטרם אתייחס לכל אחת מטענות בפני עצמה, באופן פרטני, על-פי חומר הראיות, אציין כי מקובלת עלי טענת הנתבעת, אודות הנטל המוגבר המוטל על תובע המבקש להוכיח כי הצד שכנגד פעל כלפיו, במרמה ו/או בתרמית. אמנם, כבכל הליך אזרחי, הנטל שיש להרים הינו מאזן ההסתברות, אולם, על מנת להטות כף זו, תידרשנה ראיות, בכמות ובאיכות הראויים, כפי שהגדיר זאת בית המשפט לאחרונה:

"כאשר אחד הצדדים להליך מעלה טענת מרמה או זיוף, מוטל עליו נטל השכנוע להוכחת טענתו, בין אם מדובר בתובע או בנתבע. הגם שהנטל הוא של מאזן הסתברויות, כמקובל במשפט האזרחי, הרי שכמות הראיות ורף הראיות הנדרש לגבי טענת מרמה, אשר לה גוון מעין פלילי, הם גבוהים יותר ועל בית המשפט לבחון את הראיות בזהירות ובקפדנות"

(ר' ע"א 7456/11 בר נוי נ' מלחי [פורסם במאגרים, 2013) והאסמכתאות הנוספות שם).

1. בע"א 4842/05 ו-ע"א 4978/05 - גרניט הנדסה לתעשיה ואח' נ' כלל חברה לביטוח בע"מ [פורסם במאגרים, 2007) ובפסיקה המוזכרת שם, נקבע כי הנטל הכבד שנדרש להוכחת עוולת התרמית, בשונה מהטלת אחריות בגין רשלנות, הינו כזה, בעיקר, מכיוון שהטלת אחריות בעוולת התרמית מטילה אשם אישי.
2. אין מחלוקת שמטרתם העיקרית של כל אחד מהצדדים, הינה יצירת התקשרות המיטיבה עמו, מבחינה כלכלית. אין מחלוקת שבדיעבד, מתגלה לעיתים, כי עסקאות אינן תמיד כלכליות לכל אחד מהצדדים. כן, במקרים השכיחים של עסקאות שהינן כדאיות לשני צדדים, אין מידת הכדאיות זהה בהיקפה לכל אחד מהם.
3. לדברי התובע, לאחר שנוצר הקשר בינו לבין מנהל הנתבעת (באמצעות חברו, שהינו גם בן דודו של מנהל הנתבעת), בפגישה בתחנת הדלק, מספר ימים לפני חתימת ההסכם הראשון, הוא קיבל ממנהל הנתבעת את המחירון אשר אין מחלוקת שהתעריפים הנקובים בו שימשו את הצדדים בפועל, במשך כל תקופת ההתקשרות. התובע גם אישר בעדותו כי הוא בדק את המחירים המופיעים בחוברת שנמסרה לידו ומצא אותם מתאימים לו, לצרכי עצם ההתקשרות (ר' עדותו בע' 10 שו' 7-30 לפרו'). אין גם מחלוקת, שסכומי התמורה שחושבו ושולמו בזמן אמת (בכפוף לביצוע עבודתו לשביעות רצונה של הרכבת), על ידי הנתבעת לידי התובע, תאמו את התעריפים שפורטו בחוברת המחירון שנמסרה לתובע ושהוא מצא אותם מתאימים לו, בטרם חתימת ההסכם.
4. התרעומת והכעס שהתובע מפנה כלפי הנתבעת, הינה שהנתבעת "גנבה את דעתו", בהצגת המחירון, עם כריכה, באופן הנחזה להיות המחירון שבין הנתבעת לרכבת ישראל וזהו מהות התרמית והזיוף הנטענים. לטענתו, גניבת דעת זו, שמשה בסיס להסכמתו לאותם המחירים שהנתבעת (כביכול) תקבל מרכבת ישראל בעסקת "גב לגב". התנהלות זו אפשרה לנתבעת להרוויח, במרמה, את אותו ההפרש הנוסף (של 8%), בין התשלומים ששולמו לנתבעת על-ידי הרכבת לתשלומים ששולמו לידי התובע, בניגוד למוסכם (פרט לעבודות הנוספות על פי הצעות מחיר שהוא נתן).
5. התובע טען בנוסף שהמרמה ועסקת ה"גב לגב", מוכחים מהדף הראשון ששימש ככריכת המחירון שהוצג לו, לטענתו, בתור "המחירון שבין הרכבת לבין הנתבעת", נטען על ידו, שניתן היה לתמוך את גרסתו באמצעות נוסח ההסכם הראשון שנחתם בין הצדדים, לוּ הנתבעת הייתה מציגה העתק מההסכם הראשון שנחתם בין הצדדים.
6. בישיבת קדם המשפט מיום 2/5/11, שהתנהל בפני המותב הקודם בתיק, כב' השופטת ר. שמולביץ, טען ב"כ התובע כי ההסכמים הקודמים אינם בידיו וכי הנתבעת לא המציאה אותם לעיונו, על אף בקשתיו. ב"כ הנתבעת ציין כי אין בידיו העתק מההסכמים שקדמו להסכם האחרון, אך ייעשה ניסיון לאתרם. בישיבת קדם המשפט שהתנהלה בפניי ביום 28/12/11, הצהיר ב"כ הנתבעת כי לא אותרו העתקים של ההסכמים הקודמים. התובע משמיע טרוניות קשות, אודות אי המצאת מסמכים אלה על ידי הנתבעת.
7. לטענת התובע, על אף שהוא לא קיבל העתקי החוזים הקודמים, הוא לא ביקש העתקם, במהלך תקופת ההתקשרות, ככל שהתנאים של התשלום היו מקובלים ומוסכמים עליו (ר' עדותו בע' 12, שו' 17-19 לפרו'). הנני סבורה כי טענתו שהוא לא קיבל לידיו מהנתבעת בזמן אמת העתק של ההסכם הראשון (כמו גם העתקים מההסכמים הקודמים הנוספים ופרט להסכם האחרון), הינה תמוהה ואינה מתיישבת עם נהלים עסקיים מקובלים בין שני קבלנים, כגופים עסקיים. אדרבא, הנוהל המקובל הינו שבעת חתימת חוזה, כל אחד מהצדדים נוטל העתק ממנו לצורך ניהול חשבונותיו. התובע לא טען שהנתבעת סירבה, בזמן אמת להמציא העתק כלשהו, אלא טוען שבדיעבד, היא "נמנעה" מלגלות אותם, על אף סברתו הוא שהם שנותרו בידיה. במקרה דנן, כל אחד מהצדדים טען שלא נותר העתק מההסכמים הקודמים בידיו, ומכאן אכן קיים חסר ראייתי, אולם, ככל שמחובת כל אחד מהצדדים לשמור על מסמכיו המהותיים, אין לזקוף את המחדל ההדדי, לחובת הנתבעת.
8. משעה שהכלל המשפטי הינו, המוציא מחברו עליו הראיה, אין לתובע להלין, אלא על עצמו ומכל מקום, אין לזקוף לחובת הנתבעת, כל "חזקה ראייתית", אודות אי הצגת ההסכם הראשון (או ההסכמים האחרים הקודמים), שעה שלטענתה, גם היא (כמו התובע) לא הקפידה לשמור על ההסכמים שקדמו, לאחר סיום/גמר החשבונות החודשיים על פיהם ולאחר חתימת החוזה האחרון שבין הצדדים.
9. לצד האמור אוסיף, כי לא נטען שנוסח החוזה הראשון היה שונה, באופן מהותי, מרצף החוזים שנחתמו שלאחריו (מעבר לשינוי ההולך וגדל של אחוזי הניכוי, לטובת הנתבעת). בנסיבות אלה, על פניו, הנחת המוצא הינה (בהעדר ראיה אחרת) כי החוזים היו דומים בתוכנם (פרט לשינוי המוגדר האמור שבוצע בהסכמה, מעת לעת).
10. התובע טוען כי נוסח ההסכם (שהוצג על ידו), תומך בגרסתו. הוא מפנה לסעיף 1 של "תיאור העבודה", המגדיר את העבודה כ"אחזקת ובינוי חוזה אחזקה ברכבת על פי קריאות ודרישות...". הגדרה זו מלמדת, לטענתו, כי מדובר בהתקשרות, "גב לגב", עליה יחולו כל המפורט במחירון ובחוזה בין הרכבת לנתבעת. התובע, אמנם, מודה שבסעיף 6, הצדדים הסכימו כי מחירי העבודה יהיו על פי "המחירון המצורף" (בניכוי ההנחה המוסכמת), לצד סעיף 7, בו הובהר כי הכמויות לתשלום, תהיינה בהתאם לכמויות שתאושרנה על ידי הרכבת, אולם הוא עדיין נצמד לטענתו כי סבר שאותו מחירון שצורף הנו המחירון בין הנתבעת לרכבת. כן, הוא מפנה לסעיף 8 של החוזה, המתייחס לאופן ביצוע התשלום ואשר צוין ליד סעיף זה, כי התשלום יבוצע – "שוטף + 60, - גב לגב".
11. דעתי אינה כדעתו. הנני סבורה שאין בנוסח של ההסכם, כדי לבסס את טענות התובע אודות מהות ההסכמה של ההתקשרות שבין הצדדים והנוסח האמור תומכת בפרשנות הנטענת של הנתבעת להסכם.
12. אין מחלוקת שהמחירון שהוצג ושצורף לחוזה שנחתם ביניהם הצדדים לא הוגדר בחוזה בתור "המחירון שבתוקף בין הנתבעת לבין הרכבת", אלא הוגדר כ"מחירון המצורף לחוזה", בפועל, בלבד (ר' עדותו של התובע בע' 12 שו' 10-12 לפרו').
13. כן, מקובלת עלי טענת הנתבעת כי החוזה החתום בין הצדדים, אינו מבסס את טענת התובע, כי הוסכם על עסקת "גב לגב", כוללת. המונח מופיע בסעיף 8 בלבד, בהתייחס לתנאי דרכי ביצוע התשלום, שם הוספו המילים "back to back", באופן פרטני, כדלקמן:

"התשלום הינו שוטף 60 יום מאישור החשבון והעבודה בין הקבלן ובין המזמין. back to back"

1. העיקרון של "גב לגב", צוין כתנאי מתווסף לזכאות וללוח זמני תשלום התמורה והתייחס, אך ורק לנושא זה, כהמשך ישיר לאמור בסעיף 7 לחוזה אודות תשלום בהתאם לכמויות המאושרות על ידי הרכבת, בהתאם למחירון שצורף לחוזה (סעיף 6). הנני סבורה כי יש אף בעדות התובע כדי לתמוך בפרשנות זו של הנתבעת והוא אישר בחקירתו הנגדית, כי הוא אינו זכאי, לתשלום מהנתבעת, אלא בכפוף לאישור עבודתו והיקפה, על ידי רכבת ישראל (ר' עדותו בעמ' 12 שו' 30-32 לפרו').
2. מקובלת עלי טענת הנתבעת שהחוזה אינו כולל תנאים נוספים שהינם בדרך כלל כלולים, בחוזי "גב לגב" כוללים. התובע מודה כי לא נכללו בהסכם בינו לבין הנתבעת ההתחייבויות הנוספות, שהנתבעת קיבלה על עצמה, כלפי המזמין בחוזה המכרז ו/או הוצאות נוספות שלה (ר' עדותו בסוף עמ' 12, ותחילת ע' 13 לפרו').
3. אין מחלוקת שהצדדים קיימו ישיבות חודשיות שוטפות, לבחינת החשבון שהתובע הגיש לנתבעת מול העבודות והכמויות שאושרו על-ידי הרכבת. הסיבה לעריכת הבירור החודשי הייתה העובדה שהתשלום לידי התובע בעבור עבודותיו הנטענים, היה כפוף לאישור מלא בפועל של המזמין (הרכבת) אודות אותן העבודות שהוא בקש לקבל בעבורן תשלום. בהקשר לזה צוין המושג "גב לגב", שבסעיף 8 של ההסכם והתנהלות הצדדים בפועל, במהלך תקופת קיום ההסכם, מעידה כי בפועל הצדדים פעילו את החלק של הסכם המתייחס ל-"גב אל גב", רק באשר לאישור עבודתו והיקפה על ידי רכבת ישראל ואופן התשלום.
4. התובע הפנה לדברי מנהל הנתבעת, בישיבת קד"מ, מיום 2/5/11, בפני כב' השופטת שמולביץ'. שם השיב מנהל הנתבעת לשאלות מטעם בית המשפט, ומסר כי ההסכם הוגדר בין הצדדים כ- "גב לגב", אולם באותה נשימה ממש, הבהיר גם כי המחירון שניתן וסוכם עם התובע, אינו המחירון הקיים בין הנתבעת לבין הרכבת ותעריפיו אכן נמוכים יותר (ר' ע' 2 וש' 15-31 לפרו'). בגין האמור, בית המשפט מצא לנכון ליתן הוראות נוספות, להליכי גילוי נרחבים יותר, בכל הקשור למסמכי הנתבעת מול התובע, מחד, ומול הרכבת, מאידך.
5. איני סבורה כי יש בהחלטה האמורה, כדי להעלות או להוריד, להכרעת המחלוקת בפניי לגופה. מחלוקת זו נבחנת על-פי טענות הצדדים לאחר עיון במלוא חומר הראיות שהוצג בפניי. לא מצאתי שיש בנוסח ההסכם, כדי לבסס את טענת התובע באשר לתוכן ומהות ההתקשרות.
6. בנושא זה אציין כי בית המשפט העליון התייחס לא פעם לנוהגים שונים בהסכמי "גב לגב". בית המשפט העליון, מפי כב' השופט י' דנציגר, ציין, ברע"א 3458/10 צוות קרקע נ' הקודחים שבת בע"מ [פורסם במאגרים, 2010], כדלקמן:

"תכליתה של תניית "גב אל גב" בהתקשרויות בין קבלן לקבלן משנה היא, ככלל, למנוע מצב שבו ייאלץ הקבלן לשלם לקבלן המשנה עבור עבודה שלא אושרה ולא שולמה התמורה בגינה על ידי מזמין העבודה בשל גורמים הקשורים בקבלן המשנה, כגון עבודה שבוצעה באופן חלקי או לקוי. לפיכך, על אף קיומה של תניית "גב אל גב" בהסכם שבין הצדדים ואף אם לא קיבלה המבקשת תשלום ממזמין העבודה בשל הליכי הפירוק בהם היה נתון המזמין, אין בכך כדי לבטל את חבותה של המבקשת כלפי המשיבה, מקום בו נקבע כי המשיבה אכן ביצעה עבודות עבור המבקשת."

1. בטרם אסיים את הדיון בטענה זו, מחובתי לציין כי ב"כ הצדדים הופנו על-ידי לפסק הדין שניתן על-ידי ביום 02/11/2005, בת.א. 667/01 (שלום בית שאן), בו נדחו טענות דומות. באותו תיק הפניתי לפסיקה נוספת: ת.א. 1049/83 (מחוזי נצרת); ת.א. 5634/90 (שלום נתניה); ו-ת.א. 516/91 (מחוזי נצרת) - תיקים שבהם נדחו טענות דומות.
2. ב"כ התובע טוען כי יש לאבחן את המקרה שבפנינו מאותם פסקי הדין, ככל שיש לאמץ את טענת התובע כי דף הכריכה שהייתה על המחירון שנמסר לו, נועד להטעות את התובע וככל שהתיימר להיות מחירון הרכבת, הרי שמחירון הרכבת האמיתי (ולא "המבושל" שצורף לחוזה), הוא המחייב. בכל הקשור למחירון שהוצג לו, התובע אישר שלא הופיעה עליו כל חתימה של רכבת ישראל וכן הוא אישר כי בתחתית כל אחד מהדפים של המחירון הופיע הכיתוב "בן שטרית אלי בע"מ", כשלצדו כתובת משרד הנתבעת (ר' ע' 14 שו' 31-32; ע' 16 שו' 6-7 לפרו').
3. מנהל הנתבעת כפר נחרצות בטענה שהוא ניסה להטעות, וכן בטענה שהמחירון שהוא המציא לידי התובע כלל את דף הכריכה הנטענת. הנני סבורה שאף אם הייתי מקבלת את טענת התובע, כי המחירון שנמסר לו כלל דף כריכה דומה לכריכה של המחירון שבין התובע לרכבת, הרי שהימנעותו של מנהל הנתבעת מלציין מפורשות בפני התובע כי אין המדובר במחירון שבין הנתבעת לרכבת, אינה מוכיחה, בפני עצמה, את כוונת התרמית והמרמה שנטענו ואינה מזכה את התובע בהוספת תנאי לחוזה, שלא סוכם באופן מפורש בין הצדדים, אי פעם, ושהוסק על ידי התובע בגין "גניבת העין" הנטענת, שבהמצאת המחירון באופן הזה.
4. קבעתי דלעיל, כי לא הובטח לתובע עסקה כוללת של "גב לגב". כן, מחירי התמורה שהוצעו לתובע (ללא קשר לחזות הכריכה הנטענת), צוינו מפורשות כמחירים גלויים ושקופים, על מנת לאפשר לתובע לבחון את ההתקשרות, באופן עצמאי, מבחינת כדאיותו הכלכלית. פועל יוצא של טענה זו הינו כי לוּ המחירון שעל-פיו הצדדים הסכימו לעבוד, אכן היה בפועל המחירון שבין הנתבעת לבין הרכבת, לא היו בפי התובע טענות כנגד הנתבעת להפרשי תמורה בנידון.
5. לא מצאתי כי התובע עמד ברף הראייתי הסגולי הנדרש להוכחת טענותיו הקשות לפיהן הנתבעת פעלה בכוונה תחילה, בדרכי הונאה ורמיה, על מנת להוליך אותו שולל. לא כל התנהגות, גם כשניתן להגדירה התנהגות שאינה ראויה לשבח, מגיעה לכדי עילה משפטית חוזית או נזיקית ובוודאי בשעה שאותה התנהגות מוגדרת על ידי הטוען, כפעולת "תרמית" ו/או מרמה".
6. בכל הקשור ל"גניבת העין" הפוטנציאלית, הטמונה באחזקת מחירונים שונים בעלי כריכות דומות (על פי ההנחה שהומצא שכזה) והשפעתה האפשרית של "חזות" הכריכה על שיקולי התובע אשר לטענת התובע הובילה אותו למסקנה כי מדובר בהעתק של המחירון שבין הנתבעת לרכבת ישראל – הרי שהוכח, במקרה דנן, כי התובע ידע בפועל שמדובר במחירון אחר, כמעט מתחילת הדרך.
7. בס' 16 לסיכומי התובע, הוא בקש להדגיש כי "אין המדובר במצב בו נודע בדיעבד לתובע, כי הינו עובד על-פי מחירון השייך לנתבעת ואשר ממנו מקוזזת העמלה המוסכמת, שעה שבין הנתבעת לבין רכבת ישראל קיים מחירון אחר בתעריפים גבוהים יותר" (ההדגשות אינן במקור). ב"כ התובע הוסיף וציין כי הינו מסכים שבמצב שכזה, "לא היה התובע יכול לבוא בטרוניה כלשהי אל הנתבעת".
8. אלא שטענת התובע, כי לא היה בידיעתו שמחירי המחירון שעליו הוא הסכים אינם אותם המחירים שבין הנתבעת לרכבת וכי העדר הידיעה האמורה, נוצל כנגדו על ידי הנתבעת, שהצליחה להערים עליו, במהלך כל תקופת ההתקשרות – לא הוכחה ואף הופרכה, בראיות שהוצגו.

1. מר סבג אהרון (ע.ה. 2) ומר אברהם פוקס (ע.ה. 3), שהתקשרו אף הם עם הנתבעת כקבלני משנה לביצוע עבודות אחזקה/חשמל במתקנים של רכבת ישראל תמכו בעדותם, בטענות הנתבעת, כי היא לא נהגה להתקשר עם קבלני המשנה, על-פי המחירון שבינה לרכבת. לא התרשמתי כי מי מהם היה מתייצב בבית המשפט למתן עדות שקר לטובת הנתבעת, בגין היחסים העסקיים ביניהם (בעבר או בהווה) ו/או מהיכרות אישית. כל אחד מהם העיד על התקשרות דומה שלו, עם הנתבעת, ועל הליכי המשא ומתן שקדמו להתקשרות. בדומה לתובע, כל אחד מהם קיבל לעיונו העתק מחירון הכולל את התעריפים שייקבעו כתמורה בעבור העבודות שיוזמנו מהם על ידי הנתבעת. לאחר שהם עיינו והסכימו על התעריפים המוצעים, הם התקשרו עם הנתבעת בהתקשרויות דומות לזו של התובע. הם גם הסכימו, במהלך תקופת ההתקשרות, להגדיל את אחוזי ההנחה. כל אחד מקבלני המשנה האלה הבהיר כי הוא ידע שהמחירון שנמסר לו הינו מחירון שבינו לבין הנתבעת ולא המחירון שבין הנתבעת, לרכבת ישראל.
2. העדויות הנ"ל מחזקות את טענת הנתבעת שכך היא אכן נוהגת להתקשר עם קבלני משנה מטעמה ושהיא לא הציעה לתובע כל עסקה חריגה, אחרת. התובע, המעיד על עצמו כקבלן בעל ניסיון עצמאי בוודאי מכיר את נוהלי השוק בנדון, כפי שעולה מעדותם של עדים אלה.
3. התובע טען מנגד, כי חברו, מר שלום פרץ , אשר יצר את הקשר העסקי והכיר בין הצדדים, יודע על אשר סוכם בין הצדדים, אולם, הוא לא זימן אותו למתן עדות, בגין הקשר המשפחתי בין מר פרץ, לבין מנהל הנתבעת (בני דודים; ר' עדותו בעמ' 19 שו' 17-21 לפרו').
4. טענות אלה, אינן מספקות. מובן שעדות של הגורם ש"שידך" בין הצדדים, אשר על פי טענת התובע הינו 'מוּדע לסיכומים שבין הצדדים', כולל באשר מהות ההסכמה והמחירון שממנו יש לגזור את התעריפים, הינה עדות רלוואנטית. התובע נמנע מלזמן את העד הנטען. ידועה החזקה הראייתית כי הימנעותו של צד מלזמן עד רלבנטי, מצביעה על כך שאותו העד לא היה תומך בגרסתו. מכל מקום, בהעדרו, נותרה עדות התובע אודות מגעי הצדדים וההסכמות שהושגו כבסיס להתקשרות, כעדות יחידה של בעל דין בנדון.
5. מעדותו של מר שלום נגר (ע.ה. 1), אחראי התחזוקה מטעם הנהלת הרכבת שהייתה מהימנה, עולה כי עוד בסמוך לאחר תחילת העבודה בין הצדדים (בחודש/חודשיים הראשונים), התובע פנה אליו, באופן אישי, ובקש לעיין במחירון שבין הנתבעת לרכבת, בנימוק שברצונו לעמוד על ההפרשים, ככל שלדעתו המחירים במחירון של הנתבעת הינם נמוכים. התובע לא טען אודות מחירון "מבושל" או "מזויף". הוא היה מודע לעובדה שהוא עובד על פי מחירון שאינו המחירון שבין הנתבעת לרכבת (ר' סעיף 5 לתצהירו; ר' עדותו ע' 24 שו' 29-30 ובע' 25 שו' 19-20 לפרו').
6. התובע בעצמו אף הודה, בחקירתו הנגדית בידיעתו בפועל, במהלך ניהול ההתקשרות, על קיומן של שני מחירונים נפרדים בעלי כריכות דומות, שאחד מהם הוא הרלוואנטי לחוזה שלו ולעריכת דרישותיו לתשלום והשני, אינו חל עליו. כך העיד בעניין זה:

"כשהייתי מגיע למשרד של הנתבעת בחיפה, כשהייתי קובע להגיש חשבון ולקבל כסף, לפעמים לא הייתי מסיים את כל החשבון ונשארו לי 2-3 קריאות והייתי הולך לפקידה ומבקש ממנה את החוברת. הייתי מגיע אליה לשולחן והיו לה 2 חוברות שנראו אותו הדבר והייתי שם יד לקחת חוברת והיא הייתה אומרת לי, לא, זאתי לא שלך, החוברת השנייה היא החוברת שלך. וזה העלה בי חשד."

1. כשנשאל בהמשך התובע מה הוא עשה עם חשד זה, השיב: "לא עשיתי כלום. לקחתי את החוברת שהיא הביאה לי ועשיתי חשבון"

(ר' עדותו בע' 18 שו' 8-15 לפרו' - ההדגשות שלי. ע.מ.).

1. התסכול שהתובע מתאר, בדיעבד, אודות "הולכתו שולל" על ידי הנתבעת, המתלווה לדמיון הרווחים "הנוספים" שהוא היה יכול לצבור, אילו החיובים היו מתבצעים "גב לגב, על-פי המחירון בין הרכבת לנתבעת" - אינו עומד במבחן המציאות.

1. העובדות מוכיחות שהתובע לא היה דוחה או מוותר על התקשרותו עם הנתבעת, גם אם היה נאמר לו, מפורשות, אודות הפער בין המחירונים (8%), מלכתחילה. הוא ידע בפועל שאין התאמה והקבלה, בין התעריפים והתשלומים הכוללים שהנתבעת מקבלת מהרכבת, לבין התעריפים המוסכמים והתשלומים הכוללים, שהוא מקבל מהנתבעת. הוא ניסה לחקור אחר היקף הפערים, מתוך התעניינות עסקית, דבר המעיד על הידיעה בפועל שלו ואף על הרצון שלו לגלות יותר פרטים על פערים אלה (מידע שהנתבעת לא נדבה לחלוק עמו). התנהלות עסקית ספקנית זו, אינה מתיישבת עם טענת התובע ל-מעין "אמונה עיוורת" בחשבונות ובטענות של מנהל הנתבעת, להפחתות מטעם הרכבת. ללא קשר לגרסאות הצדדים השונות אודות הרקע לסכוך שהוביל לסיום ההתקשרות בין הצדדים ב-7/09, הרי שאין מחלוקת שהסכסוך שהוביל לסיום ההתקשרות בין הצדדים לא היה קשור בסוגיית "שני המחירונים", הנטענת.
2. התנהלות זו התרחשה אך ורק בגין שיקולי והחלטת התובע שגובה התעריפים והתמורה הכוללת המשולמת לו, מדי חודש, הינה כדאית לו. משקיבל התובע את התעריפים כהווייתם, בזמן אמת ומשערך את תחשיביו ודרישותיו החודשיים השוטפים בפועל, על-פי המחירון האמור, במשך כל תקופת ההתקשרות, על אף ידיעתו והבנו של העובדות כהווייתן באשר למחירונים השונים, מתחילת הדרך, הרי שאין כל מקום להיעתר לתביעתו ל"הפרשי" התמורה הנטענים אשר מקורם בהפרש בין התעריפים שבשתי המחירונים.
3. הוכחה חותכת נוספת בנדון עולה מצירוף העובדות, שלא זו בלבד שהתובע לא מחה ולא ביקש להפסיק את ההתקשרות ולא זו בלבד שהוא המשיך לעבוד ולערוך חשבונות משותפים מוסכמים, על פי תעריפי המחירון שהוא הסכים לו, אלא שהוא הסכים, במהלך 17 חודשי ההתקשרות לחדש את ההתקשרות, מספר פעמים, כשכל פעם ניתנה הסכמתו לכך שהנתבעת תהיה זכאית לנכות אחוזי הנחה הולכים וגדלים, כך שבהסכם האחרון, הועמד סכום ההנחה על אחוזים כפולים מאלה שנקבעו בהסכם הראשון בין הצדדים (10% בהסכם הראשון לעומת 20% בהסכם האחרון). כל זאת, זמן רב לאחר שהובהר לתובע שהמחירון של החוזה שלו, אינו המחירון שבין הנתבעת לרכבת.

1. יש בכל האמור כדי לבסס היטב את גרסת הנתבעת כי התובע ידע והסכים לאופי ומהות ההתקשרות, הנטענת על ידיה, כולל תעריפי המחירון שהוצג לו ושצורף לחוזה, לאורך כל תקופת ההתקשרות. מכל מקום, הוכח, להנחת דעתי, כי גם אם התובע סבר עם תחילת ההתקשרות כי המחירון של החוזה שלו, הינו המחירון שבין הנתבעת לרכבת, כבר בתחילת הדרך, הוא הועמד על הטעות שבסברה זו ועל העובדה שבנוסף למחירון המוסכם בינו לבין הנתבעת, קיים מחירון אחר ונוסף שבין הנתבעת לרכבת.
2. אין מחלוקת שבסוג התקשרות שכזו היה בידי כל אחד מהצדדים לסיים את ההתקשרות, מדי חודש בחודשו, לוּ רצה בכך. כפי שכבר פירטתי, התנהלות התובע, הייתה הפוכה. התובע לא בקש לסיים את ההתקשרות והוא לא מחה ולא הסתייג באזני הנתבעת, בזמן אמת, אודות המחירונים השונים. אדרבא, הוא המשיך לבצע קריאות שרות שוטפות, באותם התנאים, והוא המשיך לתן הצעות מחיר, לעבודות נוספות ולבצען. הוא גם המשיך לערוך את סיכומי דרישותיו בגין קריאות השרות, על-פי אותם התעריפים המוסכמים. הוא הסכים, מדי מספר חודשים, להקטנת התמורה שלו בעבור עבודתו (בגין הגדלת אחוזי הניכוי). בחלק מהחודשים השוטפים, בסיום ההתחשבנות המשותפת, הוא אף אישר מפורשות, בכתב, כי מדובר ב-"גמר חשבון".
3. המסקנה מכל האמור הינה כי דין טענות התובע להפרשים הנטענים בגין העילות שפורטו דלעיל, להידחות, והנני מורה כך.

ג. ראיות התובע באשר לסכומי וגובה ההפרשים שנטענו:

1. על-אף שדחיתי את הטענה העיקרית, באשר להפרשי התמורה בין המחירונים ולהתקשרות כוללת, "גב לגב" , על פי המחירון שבין הנתבעת לרכבת, ניתן היה לבחון את טענות התובע, כי סכומים ספציפיים (זה או אחר), לא שולמו לו במלואן, לוּ הוא היה טורח להציג טענות אלה להשלמת תשלום יתרה זו או אחרת, בצורה ראויה. לצערי, הוא בחר, במודע, שלא לפעול כאמור.
2. אין מחלוקת כי בתביעה חוזית כספית עסקינן, כשבתביעה שכזו מוטל על התובע הנטל להוכחת היקף וסכום הפרשי התמורה המגיעים לו, באופן מפורט. היה מחובת התובע לפרט את הסכומים וההפרשים/תשלומים אשר לטענתו לא שולמו לו, בגין הפרשי "מחירונים" באופן עצמאי, וכן היה מחובתו לפרט את הסכומים והתשלומים שלטענתו לא שולמו לו, בגין עילתו החליפית ונוספת, אודות הפחתת כמויות ותשלום תמורה חלקי (ממה שהוא בקש), עקב הפחתות נטענות של הנתבעת, מטעם הרכבת. כמו כן, היה עליו לפרט, באופן עצמאי, את הסכומים והתשלומים אשר לטענתו לא שולמו לו במלואן על פי הצעות מחיר מאושרות שלו. במקום לפעול כאמור, הוא איחד את מכלול הטענות, ללא אבחנה.
3. יצוין כי העדר הפירוט והאבחנה, תוך כדי ערבוב, ללא היכר, של טענותיו השונות במהותן מאפיינים את טענותיו של התובע, לאורך כל ההליך (ולמעט התשלום הנטען בעבור חודש 7/09, שיידון בנפרד, להלן).
4. התביעה לא כללה מעולם, עתירה לסעד למתן חשבונות, על אף שעל פניו, בהתחשב בסוג הטענות, ייתכן והדבר היה מתבקש.
5. התביעה הוגשה כשמונה חודשים לאחר ההתכתבות האמורה בין עורכי הדין באותו עניין. עוד בחודש 1/10, טען ב"כ התובע במכתבו שהתובע עותר לסכומים שונים (שהיקפם לא פורט במכתב), "לאחר בדיקה מקיפה של מלוא המסמכים שבידי התובע, לרבות קריאות שירות, הסכם ההתקשרות" ועוד (ראה ס' 15-16 לעיל).

1. בכתב התביעה המקורי, הועמד סכום התביעה על סך 250,177 ₪; חוב נטען בגין "תמורה שלא שולמה במלואה" בסך 82,558 ₪; חוב נטען שמקורו ב"הפרשים שבין מחירונים" בסך של 77,619 ₪ וכן פיצוי בגין עגמת נפש בסך 90,000 ש"ח. כתב התביעה המקורי, חילק את הטענות לסכומים, גם אם ללא פירוט פרטני, לגבי כל אחד מהם.

1. ביום 8/11/11 נעתרתי לבקשת התובע לתקן את כתב תביעתו, וזאת בעקבות טענתו שרק לאחר ביצוע והשלמת הליכי הגילוי, התגלו לתובע העובדות לאשורן, כולל ה"עובדה" שהחוב הנטען של הנתבעת כלפיו, הינו גבוה יותר מהסכומים שנטענו, בתביעתו המקורית. בהתאם לכך הוכן והוגש תצהיר עדותו הראשית של התובע, בליווי העתק מכתב התביעה המתוקן, והבקשה להתרת הגשתו.
2. בכתב התביעה המתוקן הוגדל סכום התביעה לסך 367,466 ₪, שהוצגה עתה, כ"יתרת חוב כוללת" של 239,177 ₪ (בתוספת חזרה על עתירתו לפיצוי בסך 90,000 ₪ בגין עגמת נפש). בכתב התביעה המתוקן לא נערכה הפרדה "כמותית", בין הסכומים שמקורם בהפרש בין המחירונים, לבין אלה מכוח הדרישה לתשלום "גב לגב", לבין הטענה לתמורה שלא שולמה בגין הפחתות לא מוצדקות, אלא כל הסכומים צורפו יחדיו, תחת אותה "כותרת". כך הדבר אף בתצהיר עדותו הראשית של התובע, המנוסח בצורה זהה, לכתב התביעה המתוקן.
3. לתצהירו, התובע צירף טבלה, נספח ה', שהוא ערך אשר תואר "כטבלה המסכמת את כל קריאות השירות החל מחודש 03/2008 ועד לחודש 07/2009, לרבות חלקו של התובע, לאחר קיזוז העמלה המוסכמת" (ר' עמודים 681-708, מתוך 892 עמודי תצהיר עדותו הראשית, על נספחיה).
4. התובע גם צרף טבלה נוספת, נספח ח', שהוא ערך אשר תואר כטבלה המסכמת את כל קריאות השירות, אל מול חשבוניות שהתובע הנפיק, אל מול התשלומים שהוא קבל בפועל. פרט להעמסת התיק במאות עמודים, הרי שמסמכי טבלאות אלה אינם מקדמים אותנו. החשבוניות שהנתבע הנפיק והתשלומים שהוא קבל אינם שנויים במחלוקת, מלכתחילה.
5. ביום 28/12/11, קיימתי ישיבת קד"מ נוספת, לאחר הגשת תצהירי העדות הראשית של הצדדים ולאחר עיון ראשוני בהם. הצעתי לצדדים לערוך בדיקות ליבון משותפות בינם לבין עצמם בסיוע גורם עצמאי (בורר) או בהעדר גורם כזה. הבהרתי שככל שהתיק ממשיך להתנהל בפניי, מחובתם לצמצם ולמקד את המחלוקות. כן, ציינתי שאין כל סיבה, שבית המשפט ישמע ראיות, בכל נושא שאין לגביו, בעצם, כל מחלוקת עובדתית. בנוסף, ציינתי מפורשות שכך הדבר לגבי קריאות השירות שהנתבעת הזמינה מהתובע בפועל וכך הדבר לגבי סכומי החשבונות ששולמו על ידי רכבת ישראל לנתבעת ועבור מה. הבהרתי לצדדים את דעתי, לגבי ביצוע כל האמור, שלא בשמים היא, וכי ניתן לפרט את הסכומים השונים הנטענים, הנובעים מטענת הצדדים. כך לגבי הפער שנוצר בגין הטענות למחירונים השונים; כך לגבי כל עבודה נוספת, אשר לגביה קיים פער נטען, בין הסכום ששולם לסכום שלטענת התובע מגיע לידיו. התרתי אף הגשת מסמכים ותצהירים משלימים בנדון.
6. כאן אפנה להשתלשלות המתועדת בפרוטוקול הדיון של ישיבת ההוכחות האחרונה, אשר בסיומה הוריתי על הגשת סיכומי הצדדים. מנהל הנתבעת נחקר אחרון מבין העדים. חקירתו ארכה זמן רב כשבמהלכה התרעתי, מספר פעמים, באוזני ב"כ התובע, כי עליו לחתור לקראת סיום חקירתו. הוענקו לו ארכה לאחר ארכה, במהלך חקירתו. בשלב מסוים, בחלוף שלוש וחצי מתחילת החקירה, הודעתי לב"כ התובע כי נותרה לו ארכה אחרונה, של 5 דקות לסיום חקירתו. על כך הוא השיב, כי אינו יכול לסיים, מאחר וברצונו עדיין לחקור את מנהל הנתבעת על לא פחות מ- 600 קריאות שירות" הנוספות. ב"כ התובע טען, בנוסף כי באם תימנע ממנו המשך החקירה, הוא מבקש להגיש לא פחות מ-5 קלסרים של מסמכים, נוספים.
7. במילים אחרות, התובע סבר (שלא כהלכה), שהדרך הנכונה והראויה לבחינת כמויות מאושרות ולהוכחת טענתו בדיעבד להפרשים הנטענים בגין פריטים/עבודות שונות, אינה בהצגתם, באופן מפורט, אחד לאחד, בתצהירו, תוך כדי קבלת התייחסות נגדית, בתצהירי הנתבעת, אלא, ב"שליפתם", לראשונה, אחד לאחד (מתוך 600 קריאות שרות), במהלך חקירתו הנגדית של מנהל הנתבעת, למשך שעות רבות נוספות שלחקירה ו/או בהגשת אלפי מסמכים נוספים אשר לא הוגשו מעולם, ואשר רובם ככולם, אף הם אינם שנויים במחלוקת! עד עתה אין תשובה של ממש למחדל התובע, שלא בחר לפרט רק את אותם הפריטים שלטענתו בוצעו לגביהם הפחתות, ללא ביסוס, כל זאת על אף ליבון נושא ספציפי זה, בדיון מיום 28/12/11, ומתן האפשרות להגשת תצהירים משלימים.
8. בהחלטתי (בפרוטוקול הדיון האחרון) ביחס לבקשה האחרונה של ב"כ התובע, ציינתי, בין היתר, כי כל מסמך שמי מהצדדים ביקש לצרף, היה עליו לעשות כן, ולצרפו לתצהיר עדותו הראשית או לתצהיר עדותו המשלים. הפניתי להחלטתי הנ"ל מיום 28/12/11, ולשהות שהוענקה, לפני שמיעת ההוכחות, לתיקונים המעוותים שצוינו ולצמצום ומיקוד המחלוקת. בנסיבות אלה, קבעתי כי אין כל מקום להתיר הגשת קלסרים של מסמכים נוספים, כשלצדדים שמורות הטענות לעניין נטל השכנוע והראיה, על בסיס החומר שהוגש והוצג.
9. על פניו, התובע נצמד לטענתו לזכאות הנטענת על ידיו למלוא הסכומים שהנתבעת דרשה מהרכבת, בניכוי אחוזי ההנחה המוסכמות, תוך כדי התעלמות ממחירי המחירון שסוכמו בין הצדדים כבסיס להתקשרות ותוך כדי התעלמות מההפחתות שבוצעו, באותן ישיבות חודשיות משותפות של הצדדים, לליבון החשבון החודשי.
10. בחירתו של התובע להציג את טענותיו באופן זה, מתחילת הדרך ועד סופה, מבלי לערוך כל אבחנה מסודרת ומבלי לערוך כל פירוט ברור ונפרד בתצהיריו ובמסמכים שהוא צרף לתצהירו, באשר לסכומים הנתבעים על ידו בגין ה"הפרש בין המחירונים"; בגין הטענה לחישוב תמורתו "גב לגב"; בגין טענתו להשלמת תשלום בעבור עבודות אשר מלוא תמורתן לא שולמה לו (כולל בגין הצעות מחיר שהוא ערך) - אינה מתקבלת על הדעת. התובע נקט בטקטיקה של "הכל או לא כלום", ולבחירה שכזו ישנן תוצאות ישירות.
11. בסיכומיו, עותר התובע להפרשי תמורה בסך "178,189" ₪ (קרן), כולל התשלום בעבור 7/09. סכום זה הינו שונה מהסכום שנטען בכל אחד מכתבי התביעה (המקורי והמתוקן). התובע צרף לסיכומיו שני נספחים, חדשים. הנספח הראשון – בו הוא מציג סיכום של קריאות השירות והחשבונות של העבודות שבוצעו על ידי התובע, כפי שהם הוגשו על-ידי הנתבעת, בדרישת תשלום, לרכבת. על פי אלה, צוין הסכום שנטען "מגיע" לתובע, לאחר קיזוז אחוזי ההנחה המוסכמים. נספח זה נעדר כל התייחסות לחשבונות לתשלום שהתובע בעצמו, הגיש לנתבעת מדי חודש בחודשו ולדפי הסיכום שנערכו על ידי הצדדים, בזמן אמת, לאחר סיום אישור חשבון הנתבעת על ידי הרכבת. נספח זה גם נעדר כל התייחסות להצעות מחיר שהתובע ערך והגיש.
12. הנספח הנוסף, מוגדר כ"סיכום" של הנספח הראשון, בצירוף פירוט התשלומים ששולמו בפועל, מהם נגזרים ההפרשים הנטענים. חשבון זה מוגדר בסיכומי התובע בתור "החשבון האמתי והנכון", אולם הוא מבוסס על הנספח הקודם, על כן הינו סובל מכל אותם החסרים שציינתי.
13. באם נשווה בין נספחים ה' ו- ח' לתצהיר עדות התובע, לנספחים שצורפו לסיכומי התובע, ניתן לגלות בנקל, שינויים עובדתיים, הן בטבלאות של קריאות השרות הנטענים והן בטבלאות של ייחוס התשלומים לחודשים השונים!
14. בנוסף לכל האמור, בתחשיבים שהתובע צרף לסיכומיו, נעדר רכיב קריטי נוסף, הנדרש במסגרת ה"תאוריה" של התובע (שכבר נדחתה דלעיל). המדובר בפירוט התשלומים שאושרו ושולמו בפועל לנתבעת, על ידי הרכבת, שרק על פיהם, ניתן לבחון בפועל ,ערכים כספיים על-פי טענה עסקת "גב לגב"- כוללת.
15. צירוף הטבלאות (החדשות החליפיות) לסיכומים, אינו תחליף להצגת טענות ברורות ומפורטות, באופן המאפשר את ליבונם. הליבון היה אמור להתבצע עוד בהליכים המקדמיים על מנת למקד רק את הפריטים והסכומים השנויים במחלוקת ואת הסיבה שהינם שנויים במחלוקת, כל זאת עוד בטרם שמיעת הראיות.
16. יש צדק בטענת ב"כ הנתבעת שבשעה שהתובע נתן "הצעת מחיר", אין כל רלוונטיות לפערים שבין הצעת המחיר שלו, לבין הסכום שהנתבעת בקשה לקבל מהרכבת. אין גם מחלוקת שהתובע ידע בזמן אמת, על כל אחד מההפחתות שבוצעו ועל הפערים שבין הסכומים שהוא ביקש לקבל, תמורת עבודתו, ועל החלק מתוכם, שהנתבעת לא אשרה, במלואו. אין מחלוקת שהוא לא השׂיג על כך בזמן אמת, אלא רק לאחר סיום ההתקשרות.
17. מסמכים רבים, כולל מסמכי רישום החשבונות המשותפים שנערכו לצורך עריכת הסיכום המשותף לקביעת התמורה בעבור כל חודש בחודשו של עבודתו, היו בידיו. יתרה מכך, ככל שלטענתו, הוא בדק, בדיעבד, לעומק את מכלול המסמכים עוד לפני הגשת התביעה, ואף בדק את עצמו, שוב, לאחר הליכי הגילוי המקיפים, הרי שהיה מוטל עליו להציג את טענותיו, בכל אחד מהמישורים העצמאיים, במאובחן והיה מוטל עליו, לפרט, באופן ספציפי את כל אותן "ההפחתות" שהוא נותר סבור (לאחר כל הבדיקות), כי בוצעו ללא ביסוס ושלא כדין.

1. הבהרתי לעיל את דעתי, כי צירוף טבלאות לסיכומים אינה הדרך הראויה להוכחת ה-"חוב" הנטען. אם לא היה די בכל האמור, הרי שבחינת ה"טבלה המסכמת" האמורה מלמדת ש"ההפרשים" החודשיים שהתובע טוען להם נעים בין 3% ל-12%, במרבית מהחודשים, כל זאת אם כל הטענות שלו היו מוכחות ומתקבלות, אחת לאחת. בחודשים שונים, מדובר בדרישה בדיעבד לתשלום "הפרשים" של אלפי שקלים, בודדים. באם ננכה את החוב הנטען (של 49,660 ₪ בעבור 7/09חודש) מתוך סך ה-178,189 ₪, הנטענים בטבלה, הרי שיתרת החוב הנטען בגין החודשים ששולמו, הינו סך 128,500 ₪ (כ-13% יותר מהסכומים ששולמו לתובע בפועל).
2. עיון נוסף בטבלה האמורה מלמד כי יותר ממחצית מסכום ההפרשים הנטענים האמורים, סך של כ-67,000 ₪, מיוחסת על ידי התובע ל-3 חודשים בלבד (6/08; 12/08; 1/09). התובע לא בחר להתמקד בעניין זה, כלל. התובע פעל על פי השיטה של "תפסת מרובה", שיטה כושלת, שאינה תופסת דבר.
3. ניתן היה לצפות שהתובע יתייחס לחודשים הבודדים האמורים, בהם אושרו סכומים נמוכים בהרבה מאלה שהוא ביקש וניתן היה לצפות שהוא יפרט מדוע הוא הסכים בשעתו להפחתות האמורות, אולם, בכל זאת, מגיע לו אותם ההפרשים. גם זה לא קרה. התנהלות זו רומזת, לדעתי, כי התובע בעצמו אינו מאמין שיש טענה של ממש באשר להפחתות, שבידיו להוכיח ושעליה היה ראוי להתמקד. יתכן והסיבה לכך נעוצה בעובדה שהתובע מודה שבגין חודשים 12/08 ו-1/09 הוא אישר בכתב ידו בחשבונית 370, מיום 13/5/09, כי מדובר בסיום וגמר חשבון של הצדדים, בעבור חודשים אלה. עובדה זו לא מנעה ממנו מלדרוש בטבלה שצורפה לסיכומיו, הפרשים בסך של 42,522 ₪, בגין חודשים אלה, בלבד.
4. אישורי התובע לגמר וסיום סופי של החשבון בעבור חודשים נוספים אחרים )7/08, 8/08, 9/08, 4/09,5/09, 6/09), נרשמו על ידו, על גבי החשבוניות הסופיות שלו, בעבור אותן החודשים. עובדות אלה מעידות כאלף עדים על הסכמת וכוונת הצדדים, בזמן אמת, והן גוברות על הטענות המאוחרות, המועלות בדיעבד, לקיפוח כספי, כולל זכאות נטענת להפרשים אשר מקורם בהצעות מחיר או חישובים, על-פי מחירון דקל. עובדות אלה גם מחזקות את טענת מנהל הנתבעת אודות שקיפות וזמינות הנתונים של המזמין, שהוצגו לתובע ושהיה ביכולתו של התובע לראות (במידת הצורך), לכל בירור נקודתי, באשר "למה קיזזו ברז, או חלון, או דלת" (ר' עדותו בעמ' 38 שו' 7-10 לפרו'). בנסיבות שתוארו, אין כל מקום לפתוח מחדש את הדיון בחשבונות שלובנו וסוכמו, בזמן אמת, ושהתובע אישר לאחר מכן, כחשבונות סופיים.
5. אין זה מתפקידו של בית המשפט להשלים חללים, מחדלים וחסרים, כפי שפורטו בהרחבה על ידי דלעיל. די לי בלקבוע כי התובע לא הרים את הנטל להוכחת סכום הפרש מוגדר כלשהוא, שלא שולם לו על ידי הנתבעת שלא כדין.

ד. הפיצוי שנתבע בגין עגמת נפש:

1. באשר לפיצוי שהתובע עתר לפסוק בגין "עגמת נפש", אותו הוא העמיד על-סך 90,000 ₪, הרי שדינו להידחות, לאור מכלול קביעותיי דלעיל.
2. בנוסף לאמור, צודקת הנתבעת שלא עלה בידי התובע להוכיח כל קשר של ממש בין טענות התובע כנגד התנהלות הנתבעת, לבין אותם הקשיים הכלכליים להם התובע נקלע, כולל הגבלת חשבונו, בגין החזרת 10 שיקים, במהלך שנה. הגבלת החשבון בוצעה ביום 13/10/08, חודשים רבים לפני תום ההתקשרות בין הצדדים. ייתכן ויש בה כדי להסביר למה התובע בחר לבצע ניכיון שיקים, שלא במסגרת חשבון הבנק שלו, אולם אין לנתבעת כל קשר לכך. כן, ייתכן שמצב כלכלי קשה זה של התובע, תרם לרצונו (בהעדר עבודה /הכנסה חליפית לזו), להמשיך בהתקשרות ולתן את הסכמתו, מדי פעם, להגדלה נוספת של אחוזי הניכוי של הנתבעת, ממחירי המחירון המוסכם.
3. התובע אישר בעדותו, בנוסף שמחצית מהשיקים אשר בגינם הוגבל חשבונו, חוללו, בגין העדר כיסוי, עוד לפני שהוא היה אמור לקבל כספים מהנתבעת, ושגם השיקים הנוספים שהוחזרו, בהמשך של שנת 2008 אינם קשורים בנתבעת (ר' ע' 19 שו' 11-16 לפרו'). עובדות אלה מעידות על קשייו הכלכליים של התובע, עוד לפני יצירת ההתקשרות עם הנתבעת, שהמשיכה להעסיקו, אף לאחר שהוא הוכרז כחייב מוגבל, במשך חודשים לא מעטים נוספים והמשיכה לשלם לו בעבור עבודותיו, סכומים לא מבוטלים.
4. משלא הוכחה העילה הנטענת ומשלא הוכח אף כל קשר סיבתי בין התנהלות הנתבעת לבין הקשיים הכלכליים של התובע ו/או הגבלת חשבונו בבנק, דין טענותיו אלה, להידחות.

ה. חיוב הנתבעת בתשלום התמורה בעבור העבודות שהתובע ביצע ב-7/09:

1. לאחר חודש 7/09, הגיעה מערכת היחסים בין הצדדים לסיומה. הצדדים מטילים את האשם לנסיבות אשר הובילו למחלוקת ולסיום ההתקשרות, איש על רעהו. לטענת הנתבעת, בחודש זה התובע התבקש לבצע עבודות במספר תאי שירותים בתחנת רכבת "השלום" בתל אביב , אולם, בתחילת העבודה הוא הודיע לנתבעת כי אינו מסוגל, מבחינת ידע מקצועי, לבצע את העבודות ודרש שהנתבעת תשלח איש מקצוע, מטעמה. מנהל הנתבעת דרש מהתובע לסיים את העבודות ואם יש צורך באיש מקצוע, הודיע שעל התובע להזמינו, בעצמו. לטענת הנתבעת, תשובה זו לא מצאה חן בעיני התובע והוא הגיב בעזיבה פתאומית וחד צדדית של אתר העבודה מבלי לתקן את התקלה. התובע טוען, מאידך, כי עבודה זו, באתר הנטען, לא הייתה באחריותו, והוא נתבקש על ידי הנתבעת לתקן נזקים של שרברב אחר מטעם הנתבעת, שעבד באתר, לפניו. התובע הודיע לנתבעת כי אינו יכול להשלים את התיקון, מאחר והחלק הרלבנטי לתיקון נלקח על ידי השרברב הקודם, שעבד במקום.
2. בין אם התובע הגיע לאתר בקריאה עצמאית (כטענת הנתבעת), ובין אם הוא הגיע בעקבות קריאה משלימה לשרברב אחר שעבד במקום לפניו (כטענתו), הרי שלא מצאתי כי יש בעצם הודעת התובע שאינו מסוגל מקצועית לבצע את העבודה הנדרשת בכוחות עצמו, כדי להטיל עליו כל אחריות חוזית/נזיקית, בנסיבות העניין.
3. אין המדובר בסירוב מנימוק לא ענייני. תשובת הנתבעת, כי התובע 'יזמין שרברב מטעמו', לא הייתה חייבת להתקבל על דעתו. האחריות כלפי המזמין רובצת על הנתבעת. מסקנתי הינה שאין בטענת הנתבעת בנדון, כדי להעלות או להוריד מעצם חובתה לתשלום התמורה לתובע בגין החוב בעבור חודש זה.
4. בנוסף לאמור, לא מצאתי שעלה בידי הנתבעת להוכיח את טענת הקיזוז שבפיה, כנגד חוב זה. הכלל הינו שדינה של טענת קיזוז להיות מוכחת על ידי הטוען, במידת ההוכחה הנדרשת של רכיב תביעה. הנתבעת טענה כי בשל עזיבת האתר על ידי התובע, ללא שביצע את התיקון שנדרש, היא נאלצה לשנע, בתוך זמן קצר, עובדים אחרים מטעמה לתיקון השירותים. הנתבעת לא הציגה בעניין זה תמיכה נדרשת לפיה הנזק התדמיתי והכספי שנגרם לה, עולה (לאין ערוך, כנטען), על יתרת החוב, המגיעה לתובע. לא הובא מטעמה כל עובד שנטל חלק בביצוע העבודות ה"משלימות", על אף שמנהל הנתבעת נקב בשמו של האינסטלטור הנטען, ש"הוזעק" מחיפה. כן לא הוצגה כל קריאת שירות/חשבונית של קבלן משנה אחר בנדון (ר' בהקשר זה עדותו של מנהל הנתבעת בע' 36 שו' 16-24 לפרו').
5. מנהל הנתבעת נחקר בעדותו אודות הנזקים להם טען כתוצאה מעזיבתו של התובע. כך נשאל והשיב בעניין זה:

"ש. אני מפנה אותך לתצהירך הראשון, לסעיף 8, לעניין נזקים שאתה טוען שהתובע ביצע וגרם לך ולחברתך. אתה יכול להפנות אותי לסכום הנזקים שנגרמו?

ת. לא וגם לא חייבתי אותו בגין הנזק. הייתי אמור לחייבו בגין נזק, אך לא עשיתי זאת.

ש. בכתב הגנתך, טענת לנזקים שונים, אך כדי לזכות בטענה כזו צריך להוכיח סכום מפורט. אתה יכול להראות לי איזה ראיות יש לך בקשר לסכום הנזקים הנטענים על ידך?

ת. לא. גם לא קיזזתי לו שקל. מגיע לי ולא תבעתי.

ש. כמה נזק, סכום, מספר?

ת. אם הייתי יודע, הייתי תובע אותו. אין לי מספר. הוא עזב את העבודה באמצע ולדעתי, זו עוגמת נפש ופגיעה בשמי ויש מי שיגיד שזה שווה 50,000 ₪ ויש מי שיגיד שזה שווה 100,000 ₪. זו פגיעה במוניטין של חברה ואני לא תבעתי את זה.

ש. אתה מאשר שכל הסכומים שאתה אומר לא כתובים בתצהיר ולא בכתב ההגנה?"

ת. מאשר ואני גם לא תובע אותו, נכון להיום. אם אחליט לתבוע בעתיד, אז אתבע."

(ר' עדותו בע' 34 שו' 13-24 לפרו', ההדגשות שלי – ע.מ.).

1. מנהל הנתבעת העיד כי הינו משמש כקבלן ראשי של הרכבת מזה כ-6-7 שנים והחוזה האחרון עמה הוארך כשנתיים לפני מתן עדותו. כנשאל הכיצד הנזק התדמיתי הנטען על ידו לא מנע מהרכבת לחדש את החוזה עמו, השיב כי הנזק בעצם נמנע, בזכות תגובתו המהירה והתיקון המהיר של מחדלי התובע (ר' עדותו בע' 36 שו' 7-9 לפר').
2. בחקירתה של גב' רוב (ע.ה. 4) היא נשאלה אודות ה"אנשים" שנשלחו מחיפה לתל אביב על מנת לבצע את התיקון, אולם היא לא ידעה לציין פרטים ומספרם (ר' עדותה בע' 33 שו' 3-4 לפרו').
3. הנתבעת בעצם חזרה בה מטענת הקיזוז ומכל מקום, כשלה בהוכחתה. המסקנה ממכלול האמור הינה כי דין טענת הקיזוז הנטענת, כנגד חובת הנתבעת בתשלום בעבור חודש 7/09, להידחות.
4. בנוסף לכל האמור, חומר הראיות מלמד שהתקיימה פגישה בין התובע למנהל הנתבעת לסיום מערכת היחסים, כולל לצורך סגירת חשבון חודש 7/09. לאחר דין ודברים שהתנהל ביניהם, הוסכם והוחלט כי יתרת התמורה בגין חודש זה תועמד על סך 43,045 (בתוספת מע"מ), אולם, בשלב זה, הנתבעת דרשה כי התובע יחתום על כתב היעדר תביעות, כתנאי למסירת התשלום. סירובו של הנתבע לחתום על העדר תביעות גרר את סירובה של הנתבעת לשלם לו את התמורה עליה הסכימו בגין חודש זה.
5. בטרם סיום, אציין כי לא הייתה בידי הנתבעת כל זכות, להתנות את ביצוע התשלום בגין חודש 7/09 בתנאים נוספים אשר לא נכללו מעולם בהתקשרות שבין הצדדים.

1. אין זה מן הנמנע כי עמדה עיקשת זו של הנתבעת, הביאה את התובע לחוש "מנוצל" ולפתח תיאורית שונות, בדיעבד, לפיהן הוא "ויתר" שלא לצורך על כספים נוספים שהגיעו לו מאת הנתבעת. החל מחילופי מכתבי באי הכח הצדדים עד לסיום ניהול הליכי התיק, נוצרו אך ורק שלבי הקצנה נוספות.
2. אין בכל אמור כדי לבטל את העובדה שמרבית מסכום התביעה ומרבית טענות התובע, לא הוכחו, ולא נמצאו מפורטים ומבוססים, כנדרש בדין על פי הכלל: "המוציא מחברו, עליו הראיה".

ו. סוף-דבר:

1. לאור כל האמור, הנני מחייבת את הנתבעת לשלם לידי התובע סך כולל של 49,932 ₪ (כפי שפורט בחשבונית מס' 0376 מיום 7/1/10 אשר לא שולמה). סכום זה יישא ריבית והפרשי הצמדה, מיום 7/1/10, ועד ליום התשלום המלא בפועל.
2. בהתחשב בפער הלא מבוטל שבין סכום התביעה לבין סכום פסק הדין ובכל המפורט דלעיל, מן הראוי להורות שכל צד יישא בהוצאותיו והנני מורה כך.

זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 45 יום.

ניתן היום, ט"ז שבט תשע"ה, 05 פברואר 2015, בהעדר הצדדים.