לפניי ארבע בקשות לדחיית התובענה על הסף מחמת התיישנות. הבקשות הוגשו בגדר ארבע תובענות (ת.א. 17534-08-10, ת.א. 11325-08-10, ת.א. 35935-08-10 ו- ת.א. 35943-08-10, להלן: "הבקשות"), המתבררות במסגרת הליך אחד, הכולל כ- 40 תובענות, אשר הדיון בהן אוחד.

בהתאם להסכמת הצדדים בדיון ביום 14.6.12, ניתנת החלטה מאוחדת ביחס לארבע הבקשות.

1. רקע עובדתי וטענות הצדדים

המשיבים הינם חקלאים, העוסקים בגידול ושיווק תוצרת חקלאית, שקיבלו מהמבקשת היתרים להקצאת עובדים זרים, לסיוע בפעילות החקלאית. לטענתם, למרות היתרים אלו, ולאור החלתו של נוהל "שמיים סגורים", עובדים אלו לא הועמדו לרשותם בפועל, ומכאן תביעותיהם לפסיקת פיצוי בגין נזקיהם עקב חוסר זה בעובדים.

בחודש יולי 2002, ניתן פסק דין על ידי כב' בית המשפט העליון בגדר בג"צ 5013/02, במסגרתו הטיל בית המשפט על המבקשת להעניק לעותרים ולמצטרפים לאותו הליך אשרות כניסה לעובדים הזרים, וזאת בתוך 15 ימים מיום פסק הדין (להלן: "בג"צ 5013/02").

לטענת המבקשת, עיון בתובענות מלמד, כי ההיתרים להעסקת עובדים זרים אשר ניתנו למשיבים על ידי המבקשת, הונפקו לתקופה שבין השנים 2001-2002 ובין השנים 2002-2003. משכך, והואיל והתובענות הוגשו רק בחודש אוגוסט 2010, ובהתאם לסעיף 5 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 (להלן: "חוק ההתיישנות"), התיישנה עילת התביעה נשוא תובענות אלו, ודינן דחייה על הסף.

לטענתה של המבקשת, אף אם יבקשו המשיבים לסמוך טענותיהם על פסק הדין בבג"צ 5013/02, הרי שאף בהתאם להליך זה, ולאור העובדה, כי פסק הדין בהליך זה ניתן כבר בחודש יולי 2002, הרי שהיה על המשיבים להגיש תביעותיהם לכל המאוחר עד לחודש יולי 2009, ומשלא עשו כן, הרי שמירוץ ההתיישנות תם אף בהתייחס למועד זה.

כן טענה המבקשת, כי עיון בחוות הדעת השמאיות שצורפו לתובענות מלמד, כי חוות הדעת הנ"ל נערכו כבר בשנת 2003, ומשכך ברי הוא, כי אין מדובר בעובדות שנעלמו מעיני המשיבים, וממילא אין תחולה במקרה דנן להוראת סעיף 8 לחוק ההתיישנות, לעניין התיישנות שלא מדעת.

לטענתה של המבקשת, מתן אפשרות למשיבים לנהל את התובענות הנדונות למרות חלוף תקופת ההתיישנות, עלול לגרום לפגיעה קשה ביציבותה הכלכלית והשלטונית ועל פגיעה ביכולת הסתמכותה על התקציב לו היא מחוייבת.

לבסוף הוסיפה המבקשת וטענה, כי העובדה, שהמשיבים לא הגישו תביעותיהם אלא רק בחלוף למעלה משבע שנים אף מלמדת, כי זנחו תביעותיהם וויתרו עליהן.

המשיבים טענו, מנגד, כי קיימת אי נוחות מובנית בהעלאת טענה פרוצדורלית מסוג התיישנות על ידי המבקשת - המדינה, וכי ראוי שהמדינה תנהג משנה זהירות בהעלאת טענת התיישנות, המונעת דיון ענייני ביחס למימוש זכויות המשיבים והפגיעה האנושה בהם.

לגוף טענת ההתיישנות טענו המשיבים, כי אין מדובר בתובענות שהתיישנו, אלא בטעות של המבקשת בקביעת מועד תחילתו של מרוץ ההתיישנות. לטענתם, המועד הרלוונטי לבחינת לוח הזמנים להתיישנות התובענות הינו המועד בו יושם פסק הדין שניתן בבג"צ 5013/02, קרי המועד בו הגיעו העובדים הזרים לישראל.

כן טענו המשיבים, כי מדובר במספר חודשים בלבד, המפרידים בין תביעות המשיבים לבין התקופה בה היו זכאים להיכנס בשערי בית המשפט כדבר שבשגרה, וכי אין המדובר בסטייה ניכרת מתקופת ההתיישנות, מה גם שלמבקשת לא נגרם כל נזק ראייתי ממשי המצדיק את קבלת טענות ההתיישנות. עוד נטען, כי נסיבותיהם האישיות של המשיבים וכללי הצדק הטבעי דורשים שענייניהם של המשיבים יבואו בשערי בית המשפט.

עוד הוסיפו המשיבים וטענו, כי התנהלותה של המבקשת ומשיכת ההליכים על ידה, היא שהביאה לכך שעניינם של המשיבים הגיע לכדי טענת התיישנות.

לבסוף טענו המשיבים, כי אין ללמוד מהעובדה שתביעותיהם הוגשו רק באוגוסט 2010, כי ביקשו לזנוח תביעותיהם, וכי הדבר נבע עקב קשיים כלכליים קשים אליהם נקלעו, תוך שלא היה ביכולתם לשאת בהוצאות הכרוכות בניהול הליך משפטי.

1. דיון

נקודת המוצא לדיון הינה מסגרת הזמנים הקבועה בחוק ההתיישנות לעניין פתיחה בהליך משפטי. בסעיף 5 לחוק ההתיישנות נקבע:

"5. התקופה שבה מתיישנת תביעה שלא הוגשה עליה תובענה (להלן – תקופת ההתיישנות) היא –

(1) בשאינו מקרקעין – שבע שנים;

(2) במקרקעין – חמש-עשרה שנה; ואם נרשמו בספרי האחוזה לאחר סידור זכות קנין לפי פקודת הקרקעות (סידור זכות הקנין) – עשרים וחמש שנה".

בסעיף 6 לחוק ההתיישנות נקבע, כי תקופת ההתיישנות מתחילה ביום הולדתה של עילת התובענה.

עילת התביעה בתובענות דנן נעוצה בטיעון המשיבים בדבר אי קיום החלטות מנהליות לעניין הקצאת היתרים, החלטות אשר התקבלו במועדים שונים בתקופה שבין השנים 2001-2003. משכך סבורני, כי התגבשות עילות התביעה נשוא תובענות אלו, ובהתאם לכך תחילתו של מרוץ ההתיישנות, הינה במועד בו הוחלט אצל המבקשת על מדיניות "שמיים סגורים" או במועד סמוך לכך, כאשר התברר למשיבים, לראשונה, כי אין בכוונת המבקשת להקצות להם בפועל עובדים זרים, בהתאם לאותם היתרים שניתנו להם.

בהקשר זה, ולמרות שמועד כניסתו לתוקף של נוהל "שמיים סגורים" לא צויין במדוייק בתובענות או בבקשות, אני סבורה, כי לכל המאוחר, התגבשו אותן עילות תביעה, בעת עריכתן של חוות הדעת השמאיות עליהן נסמכות התובענות, אשר ניתנו במהלך השנים 2002-2003. שהרי אז, ביקשו המשיבים להעריך, גם אם לא באופן סופי ומדוייק, את נזקיהם בגין הפגיעה ביבולים עקב אי הקצאת העובדים בפועל. ברור הוא, לטעמי, כי במועד זה כבר היו ידועים למשיבים עצם קיומם של עילת תביעתם ונזקיהם, וממילא החל במועד זה מרוץ ההתיישנות.

משכך, נוכח לוח הזמנים הנ"ל, ובהתאם לסעיפים 5-6 לחוק ההתיישנות, המועד להגשת תביעות המשיבים חלף זה מכבר, קודם להגשת התובענות, בחודש אוגוסט 2010.

מצבם האישי או הכלכלי של המשיבים, בגינו השתהו לטענתם בהגשת תובענותיהם, אין בו כדי להועיל להם בשאלת ההתיישנות.

הואיל ופסק הדין בבג"צ 5013/02 ניתן ביום 19.6.02, ובעקבותיו, כנטען בתובענות עצמן, התאפשרה כניסתם של עובדים זרים לחקלאות בכמות מספקת כבר בחודש יולי 2002, הרי שאף לפי נקודת ייחוס זו בציר הזמן, וגם אם נתייחס למועד פסק הדין כמועד התגבשות עילת התביעה למשיבים (עניין המצוי בסימן שאלה בפני עצמו), הרי שבין מועד זה למועד הגשת התובענות בחודש אוגוסט 2010, חלפו גם כן למעלה משבע שנים. משכך, טיעון זה אינו מועיל למשיבים אף הוא.

בהקשר זה אציין, כי אין בידי לקבל את טענת המשיבים, לפיה המועד הרלבנטי לתחילת מרוץ ההתיישנות הינו מועד יישום פסק הדין הנ"ל, היינו הגעת העובדים הזרים ארצה בסופו של דבר, להבדיל ממועד מתן פסק הדין. שהרי, מרוץ ההתיישנות תחילתו ביום התגבשות עילת התביעה של המשיבים הנוגעת לאי תקינות נטענת בהתנהלות המדינה בנוגע להקצאת העובדים הזרים בפועל. אי תקינות זו, ככל שהיא נסמכת על קביעות בית המשפט העליון בפסק הדין בבג"צ 5013/02, מקורה בפסק הדין עצמו ולא בפעולות המדינה בהתאם להוראת בג"צ בגדר פסק דין זה.

בהקשר זה יצויין עוד, כי המשיבים לא צרפו נתונים כלשהם לגבי מועדי הגעת העובדים הזרים ארצה לאחר פסיקת בג"צ הנ"ל, כך שטענתם לעניין יישום פסיקת בג"צ ממילא לא בוססה.

האמור לעיל, הן לעניין מועדי קבלת חוות הדעת השמאיות והן לעניין מועד פרסום פסק הדין בבג"צ 5013/02 אף שולל טענה אפשרית להתיישנות שלא מדעת והסתמכות על סעיף 8 לחוק ההתיישנות, באשר ברור הוא כי במועדים אלו כבר היה בידי המשיבים לדעת על עובדת קיומה של עילת תביעתם.

אציין, כי אין בסיס בדין לטענת המשיבים כנגד הסתמכות המבקשת, כמדינה, על טענת התיישנות. זאת, בהעדר החרגה בעניין זה במסגרת דיני ההתיישנות או ההלכה הפסוקה בעניינם. חוק ההתיישנות אינו כולל הוראה כלשהי המגבילה את המדינה מלהתגונן בטענת התיישנות, ודינה בהקשר זה כדין כל בעל דין אחר. ראה בהקשר זה, סעיף 28 לחוק ההתיישנות, לפיו הוראות חוק ההתיישנות יחולו גם על המדינה.

1. סיכום

נוכח האמור לעיל אני קובעת, כי דין הבקשות להתקבל, וכי דינן של ארבע התביעות (ת.א. 17534-08-10, ת.א. 11325-08-10, ת.א. 35935-08-10 ו- ת.א. 35943-08-10) להידחות על הסף מחמת התיישנותן.

כל אחד מארבעת המשיבים יישא בהוצאות המבקשת בסך 1,000 ₪.

ניתנה היום, ח' תשרי תשע"ג, 24 ספטמבר 2012, בהעדר הצדדים.