גדר הדיון

התובע, יליד 29.10.1977, הגיש את תביעתו לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה – 1975 (להלן: חוק הפיצויים). מחלוקתם של הצדדים היא בשאלת חבות הנתבעת לתאונה שאירעה ביום 26.8.2009 וכן בנוגע לשיעור הנזק שנגרם לתובע בעקבות התאונה.

תיאור האירוע

בכתב התביעה ובתצהיר עדות הראשית, הצהיר התובע אודות נסיבות התאונה. על פי תצהירו, ביום 26.8.2009 הגיע עם האוטובוס המבוטח, בו נהג, לחניון הר ציון שם היה חניון האוטובוסים של החברה בה עבד. לטענתו, החנה את האוטובוס לצורך תדלוק, ירד במדרגות של האוטובוס והכניס את משאבת הדלק. לאחר מכן, עלה לאוטובוס כדי להוריד את שטיחי המדרגות, וזאת בזמן שהאוטובוס מצוי בתדלוק. במהלך ירידתו מטה, החליק התובע ונפל מהמדרגות של האוטובוס וכתוצאה מכך נפגע בכף רגל שמאל.

התובע נחקר אודות נסיבות התאונה, והשיב כך: "התאונה קרתה כך שבאתי לחניון, החניתי ליד המשאבות של הסולר, ירדתי מהאוטו ושמתי את הפיה של הסולר במיכל הדלק, עליתי למעלה והוצאתי את השטיחים שיש בד"כ באוטובוסים של התיירים על מנת לנקות את האוטובוס מבפנים. אני מתדלק ואז מחנה. מוודא שהכל בסדר ואז מחנה. בדיוק הוצאתי את השטיחים מהמדרגות ותוך כדי זה שאני יורד החלקתי במדרגות של האוטובוס. ש. הכוונה שלך אחרי שהוצאת את השטחים היתה לעלות חזרה לאוטובוס? ת. אני צריך להוציא את השטיחים, לתדלק ולנקות את האוטובוס ואז לשאוב אבק, אחרי שהכל נקי, שמים אוריה, משהו נוזלי לאיכות הסביבה ואז בודק שהכל מאה אחוז. ש. כשאתה ירדת להוציא את השטיחים הלכת להוציא את המטאטא מתא המטען? ת. זה היה אמור להיות שלב אחרי הוצאת השטיחים ואז מטאטאים. ש. כשאתה ירדת להוציא את השטיחים הלכת להוציא את המטאטא מתא המטען? ת. זה היה אמור להיות שלב אחרי הוצאת השטיחים ואז מטאטאים. אני הולך לתא המטען ומטאטא ואם צריך שפונג'ה גם עושים. מנקים מפירורים ובקבוקי פלסטיק וכל מיני דברים. ש. את הבקבוקים הוצאת קודם? ת. לא. בדיוק הייתי בשלב הראשון. ש. ירדת ונפגעת? ת. כן." (פרוטוקול הדיון מיום 26.1.14 (להלן: הפרוטוקול) עמ' 3 ש' 21-30, עמ' 4 ש' 1-6).

תיאור זה תואם גם את הודעתו לביטוח לאומי (נ/2) לפיה "נסעתי לחניון של החברה שנמצא מתחת להר ציון. נסעתי לשם כי סיימתי יום עבודה והייתי צריך להחנות את האוטובוס שם ולהכין אותו לקראת יום עבודה. את האוטובוסים אנחנו אמורים להחנות בחניה, זה לא בא אתנו הביתה. אני התכוונתי לנקות את האוטובוס ולתדלק אותו בחניון עצמו. עליתי לאוטובוס והוצאתי את השטיחים, שמתי אותם בצד, שמתי את הפיה של הסולר ותדלקתי. תוך כדי שתדלקתי עליתי לאוטובוס והרמתי את הרגליות של הרגליים כדי שאוכל לטאטא, ואז כשירדתי במדרגות של האוטובוס להביא את המטאטא מתא המטען, החלקתי."

הנתבעת כופרת בחבותה לתאונה וטוענת כי התאונה אינה מהווה תאונת דרכים בהתאם להוראות הדין.

דיון והכרעה בסוגיית החבות

המחלוקת המהותית היא בסוגיית החלת הגדרת שימוש ברכב מנועי על נסיבות התאונה.

התובע הצהיר אודות נסיבות התאונה וגרסתו במהלך החקירה הנגדית הייתה עקבית ותאמה לזו בתצהיר. התובע העיד כי החנה את האוטובוס בחניון, ירד ממנו בכדי לתדלקו ובמהלך התדלוק עלה שוב והוריד את שטיחי המדרגות ואז נפל ממדרגות האוטובוס.

המושג החנייה מעורר בעיה מיוחדת לעומת מצב של מכונית בחנייה שאינה בשימוש, למעט חניה במקום אסור שבגדר החזקה המרבה בהגדרת תאונת דרכים. מתעורר הקושי לתחום את מושג "החנייה" והוצע לכלול בו את כל פעולות הלוואי הקשורות להחניית רכב. עם זאת, לשם תחולת החוק, דרוש היסוד של קשר סיבתי בין החנייה כשימוש ברכב מנועי לבין הפגיעה (אנגלרד, פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, בעמ' 148-149). כך למשל נקבע, כי ישיבת נפגעת במכונית, בהמתינה לבעלה, היא החנייה (תא (שלום-הרצליה) 3099/94 גטה נ. דולב (לא פורסם). לדעת אנגלרד ההמתנה של נהג ברכב היא גם בבחינת "נסיעה ברכב" פעילות המשתרעת עד לירידתו מהרכב, שגם היא נכללת בהגדרת שימוש. פרשנות זו, לשיטתו, מונעת מחלוקות ותוצאות בלתי רצויות.

המקרה דנא נופל בגדר החנייה לשיטתי, שכן התובע טרם דומם את מנוע הרכב, וערך בו פעולות הנוגעות לסיום נסיעתו: תדלק את האוטובוס ותוך כדי כך ניקה אותו. לאחר שנפגע ביקש מהשומר שיקרא לאחד מהנהגים וידאג שיזיזו את האוטובוס. הוא הותיר את הפיה בתוך המיכל שכן היא מפסיקה אוטומטית (עמ' 4 לפרוטוקול הדיון בש' 12-15). הוא העיד כי אמר לשומר שהשאיר את האוטובוס לאחר שדומם את מנוע האוטובוס וסיים לתדלק (עמ' 5 לפרוטוקול הדיון בש' 6-8).

בע"א (מחוזי-מרכז) 4805-04-08 סעד נ. פרץ (לא פורסם) ניתן ביום 31.3.09, פגע רכב ברכב שחנה בתחנת דלק לצורך תדלוק ונפגע המתדלק. בית המשפט פסק, כי הרכב החונה המתדלק לא היה אלא "חפץ דומם בזירת האירוע, לא נעשה בה "שימוש" ועל כן אינה רכב מעורב לצורך סעיף 3(ב) לחוק." ואולם יש לשים לב כי ההבדלים העיקריים בין הגישות נוגעים לקביעת בעל החבות במקרה של פגיעה ברכב חונה בנוגע להגדרת כלי רכב מעורב (אנגלרד, פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, בעמ' 150).

גם אם נאמר אחרת, שהרכב היה במצב של חניה מותרת ומשכך לא היווה סיכון תחבורתי ולא נעשה בו שימוש, וכי נקיונו ותדלוקו אינם בבחינת החנייה ו/או נסיעה, בהתאם לפסיקה שקבעה כי "שימושי לוואי שאינן נופלים בדרך טבעית בגדרו של המונח 'נסיעה' ואשר אינם נזכרים במפורש בחוק שוב אינם בגדרו" (רע"א 9112/06 ביטוח חקלאי אגודה שיתופית מרכזית בע"מ נ. המוסד לביטוח לאומי (לא פורסם) ניתן ביום 8.11.07) הרי שיש לבחון האם הירידה התבצעה "למטרות תחבורה".

הירידה מרכב היא בגדר שימוש על פי המבחן הייעודי שנפסק בע"א 358/83 שולמן נ. ציון חברה לביטוח בע"מ פד"י מב(2) 844 וכך גם על פי הגישה התחבורתית שנתקבלה על ידי התיקון השמיני לחוק הפיצויים.

ההלכה הפסוקה אימצה מבחן סובייקטיבי בדבר כוונות המשתמש בעת התאונה ולעומתה הגישה המרחיבה של המבחן האובייקטיבי, שנמצאת אף היא בפסיקה, ליתן בהקשר זה פרשנות מרחיבה של "מטרות תחבורה" אלא אם נשללת על ידי הוראה מיוחדת בחוק. (אנגלרד, פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, בעמ' 142-144).

הוצע להסתפק בבחינת קיומן של מטרות תחבורה בכל הקשור לעליה אל הרכב אך לא להידרש להן בכל הקשור לירידה מו הרכב מכיון שירידה משלימה למעשה את הפעולה התחבורתית ובלבד שלא היה ניתוק ממשי וממושך בין השימוש התחבורתי ברכב לבין היציאה ממנו. עוד הוצע כי הכניסה אל הרכב והיציאה ממנו יחשבו כשלעצמם דרכי שימוש "למטרות תחבורה" לאמור צורות שימוש שכרוך בהן סיכון תחבורתי. (ריבלין, תאונת הדרכים, מהדורה רביעית בעמ' 188-190, רע"א 8061/86 עוזר יצחק נ. אררט חברה לביטוח בע"מ ואח' פ"נ (3)( 562).

בפסק הדין בע"א 8071,826/03 אוסם תעשיות מזון נ. סמג'ה (לא פורסם) ניתן ביום 13.12.04, עלתה השאלה מה דינו של מי שנפגע בתאונה בעת שהתקיים, בה בעת שימוש ברכב, שאינו מוכר ושימוש מוכר של כניסה או ירידה ממנו למטרות תחבורה. נפסק, כי ככלל השימוש המוכר גובר וכי התאונה תוכר על ידי החוק. משכך, מקום שבו ניתן לשייך אירוע אחד למספר קטגוריות בהגדרת שימוש, כאשר על פי אחת מהן מהווה הפעולה "שימוש" ועל פי האחרת – לאו, תקום לנפגע זכאות על פי חוק הפיצויים. הלכה פסוקה זו שנשנתה ברע"א 10262/04 דימטרי גפן נ. אליהו חברה לביטוח (לא פורסם) ניתן ביום 3.2.2005, מאוחרת לפסק הדין בתא (שלום-י-ם) 5683/02 שמעון צבי נ. סהר חב' לביטוח בע"מ, (לא פורסם) ניתן ביום 28.1.04 ואינה נזכרת בפסק הדין תא (שלום-י-ם) 10316/04 לוי מרדכי נ. הכשרת היישוב (לא פורסם) ניתן ביום 19.12.2005.

משכך, חניה מותרת, שאינה נכללת בחזקות המרבות, שנעשה בצידה שימוש נוסף, ירידה מרכב, די בשימוש הנוסף, שהוכר מפורשות בחוק, כדי להקים תחולה לחוק. נזק גוף שנגרם תוך כדי ירידה מרכב בעת שהרכב חנה במקום שמותר לחנות בו – יפוצה בשל שנתקיים שימוש מוכר- ירידה, זאת על אף שהחנייה עצמה – במקום שמותר לחנות בו – לא באה בגדר המצבים המקימים תחולה לחוק הפיצויים (ריבלין, תאונת הדרכים, מהדורה רביעית בעמ' 312).

משהוכח כי ירידת התובע מהרכב במקרה דנא היתה בשלבי סיומה של נסיעה ולא היה נתק ממשי וממושך בין הנסיעה לבין היציאה ומדובר בפעולת לוואי לשימוש ברכב יש לאבחן את הפסיקה ברע"א 8548/96 פדידה נ. סהר (לא פורסם) ניתן ביום 26.8.77, שם היה נתק והירידה היתה ללא קשר לשימוש כלשהו של הרכב (לקיחת מצית). מכיון שהתאונה בענייננו ארעה בטרם התובע כיבה את המנוע ו/או נעל את האוטובוס, עת תדלק את הרכב ותוך כדי ביצע בו פעולות ניקוי הרי שמדובר בירידה תוך ביצוע פעולות לוואי חיוניות לנסיעה. כך אף אין ללמוד מפסק הדין ברע"א 9084/05 אגד בע"מ נ. יעקב ינטל (לא פורסם) ניתן ביום 29.10.2007, שעניינו סריקה ביטחונית המבוצעת לפני נסיעה, במהלכה טיפס הנהג בתוך האוטובוס על מדרגה שעליה ממוקמים המושבים בכדי להגיע למדפים עליונים באוטובוס ונחבל מכיסא כשירד מהמדרגה ולא תוך ירידה מהאוטובוס ומשכך נקבע שסריקה ביטחונית אינה מהווה שימוש ברכב למטרת נסיעה, כניסה או ירידה מרכב ואינה תיקון או טיפול דרך.

"ההנחה צריכה להיות כי כל ירידה מהרכב מיועדת למטרת תחבורה במובן החוק ... עם זאת המצב עשוי להיות שונה – כאשר הפעילות ברכב מוצאת במפורש מהגדרת השימוש ברכב בשל היעדר סיכון תחבורתי, כגון ירידה לאחר תיקון הרכב ... במוסך" (אנגלרד, פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, מהדורה שלישית בעמ' 118) בשים לב לפסיקה הענפה הקובעת כי שעה שבפני בית המשפט לא מצוי פיתרון ברור וחד משמעי להגדרת האירוע, יועדף האירוע מקנה הפיצוי (דנ"א 9634/06 חברת זלמן בראשי נ' אליהו, (לא פורסם)). קביעה זו מושתתת לא רק על העיקרון המנחה בדיני הנזיקין של פיזור הנזק, אלא גם על תכליתו הסוציאלית של חוק הפיצויים (דנ"א 10017/02 קרנית נ' מגדל, פד"י נח(5) 639; רע"א 418/03 אסם נ' סמדג'ה, פד"י נט(3) 541).

לאור האמור, אני קובעת כי התובע עמד בנטל הנדרש להוכחת גרסתו, בהתאם למאזן ההסתברויות הנדרש בדין האזרחי (י' קדמי, על הראיות, תש"ע-2009 בעמ' 17199 ) והוכיח שנפגע בתאונת דרכים.

המצב הרפואי

מטעם בית המשפט מונתה ד"ר מיכל עמית-כהן, כמומחית בתחום האורטופדיה. בחוות הדעת פירטה המומחית, כי בתאונה נגרם לתובע שבר בבוהן מרוסק בגליל המקורב אשר טופל שמרנית בגבס ופיזיותרפיה. התובע התלונן כי נותרה רגישות והגבלה בקיפול הבוהן ובבדיקה מצאה המומחית הליכה תקינה ללא צליעה, בוניון דורסלי בבוהן שמאל עם הגבלת התנועה של הבוהן. בצילומים מיום 15.5.2011 נמצאה דפורמציה קלה של הגליל המקורב של הבוהן לאחר שבר ישן.

המומחית העריכה נכות זמנית בשיעור 100% למשך 6 שבועות ונכות זמנית בשיעור 30% למשך 6 שבועות נוספים וכי נותרה לתובע נכות צמיתה בשיעור 5% בשל הגבלת התנועה בבוהן לאחר שבר.

הצדדים לא חלקו על הערכת המומחית ולפיכך יש לקבוע כי לתובע נותרה נכות אורטופדית צמיתה בעקבות התאונה בשיעור 5% בגין הפגיעה בבוהן שמאל.

הפיצוי

נזק לא ממוני

לתובע נקבעה נכות צמיתה בשיעור 5% בעקבות התאונה. בהתאם לתקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון), התשל"ו-1976, אני קובעת כי על הנתבעת לפצותו בסכום של 10,000 ₪ בגין הנזק הלא ממוני. הפיצוי משקף בעיקרו של דבר את הכאבים שסבל התובע מיד לאחר התאונה וכן רגישותו עד היום. כעולה מחוות דעת המומחית, לדבריו טופל בגבס עד הברך במשך 45 יום ועשרה טיפולים פיזיוטרפיים וניתנו לו ימי המחלה עד ליום 16.10.2009. הסכומים כוללים הפרשי הצמדה וריבית עד ליום מתן פסק-הדין.

עיסוקו של התובע, הפסד שכר והפגיעה בכושר ההשתכרות

בתצהיר עדותו הראשית, הצהיר התובע כי הינו נהג אוטובוס במקצועו. לטענתו, בעת התאונה עבד בחברה בה השתכר סכום של 10,000 ₪ ואולם קיבל תלושי שכר שלא שיקפו את שכרו. עוד טען, כי נעדר מהעבודה מיום התאונה עד ליום 16.10.2009 ויש לפצותו על היעדרותו בסך 17,000 ₪ וליתרת תקופת העבר עד היום יש לפצותו סכום כולל של 25,000 ש"ח שישקף את היעדרותו והפחתת היקף עבודתו.

התובע הצהיר, כי לאחר התאונה החל לעבוד באגד והכנסתו בהתאם לטופס 106 לשנת 2010, הינה בסף 10,216 ₪ לאחר ניכוי מס ובתוספת הפרשי ריבית והצמדה. עוד הצהיר, כי עובד בשגרירות יפן בשכר חודשי של 5,618 ₪ ולכן בסיס שכרו החודשי הינו בסך 14,008 ₪ לאחר ניכוי מס הכנסה.

בסיכומיה, טענה הנתבעת כי התובע לא הוכיח את הפסדי השכר הנטענים שכן לא הציג אישור שנעדר מעבודתו ו/או שנגרמו לו הפסדי שכר בפועל בגין היעדרותו. כן נטען, כי התובע נמנע מהבאת עדים וראיות שעשויים לשפוך אור על טענתו בדבר תלושים פיקטיביים ממקום עבודתו בעת התאונה ואין די בעדות בעל דין יחידה כשמדובר בהכנסה שלא דווחה לשלטונות המס.

לטענתה, בהתאם לתלושי השכר שצירף התובע לתחשיבי ולחישוב המל"ל לפי השתכר בממוצע 3,850 ₪ לחודש (לפי שכר רבע שנתי של 11,550 ש"ח), שהוא בסיס שכרו בעת התאונה. מחישוב דמי הפגיעה מהמל"ל בסך 5,190 ₪ משוערך להיום לכל היותר יש לפסוק לו השלמה בסך 1,730 ₪ בשים לב לעדותו שלאחר שבועיים שלושה לאחר התאונה החל לעבוד באגד ועל כן שכרו לא נגרע (עמ' 6 לפרוטוקול ש' 22-23).

הפסד שכר

במקרה דנא לא נפרשו מלוא הנתונים בפני בית המשפט, בין היתר משום שהתובע טען שחלק מהכנסותיו קודם לתאונה ולאחריה אינן מדווחות לרשויות המס.

התובע העיד, כי "חזרתי לעבודה לאחר הפגיעה אולי חודש או יותר, לא זוכר את התקופה. היה לי פיזיותרפיה לעשות. אחרי שבועיים שלושה שבועות עברתי לעבוד כנהג באגד." (עמ' 6 לפרוטוקול ש' 22-23). מכיון שלא צורפו תלושי שכר ו/או כל תיעוד אחר מהתקופה בסמוך לאחר התאונה הרי שבמקרה דנא לא הובאה כל ראיה להפסד שכר הנטען, ומאחר ששולמו לו דמי פגיעה הרי שלא הוכח שהשכר לא הושלם על-ידי המעביד.

מסיבותיו שלו בחר התובע שלא להגיש תלושים לחודשים 8-12/2009 ולא הביא עדויות לתקופה הנוגעת לעניין, בנוגע לנתוני השתכרותו בעת התאונה ועד היום. מכיון שמדובר בראש נזק מיוחד הטעון הוכחה אין מקום לפצות את התובע עבור הפסד שכר לעבר מעבר לסכום ששילם לו המל"ל.

בנוסף, איני מוצאת מקום לקבל את טענת התובע כי לאחר התאונה נעדר והופחת היקף עבודתו כתוצאה ממצבו הרפואי ומגבלותיו מכיון שזו נטענה בעלמא ולא הוכחה. בהתאם לפסיקה, על הניזוק מוטלת החובה להוכחת שיעור ההכנסה כל עוד אינה מדווחת, נטל ראייתי גבוה במיוחד, בבחינת אין החוטא יצא נשכר. (ע"א 2648/11 מתתיהו אסייג נ' המאגר הישראלי לביטוחי רכב (הפול), לא פורסם, ניתן ביום 25.9.2011). במקרה דנא, לא עלה בידי התובע לעשות כן, מאחר שלבד מעדותו של התובע, לא הוצגה בפני בית המשפט כל ראייה המצביעה על פגיעה בשכר.

לפיכך, יש לדחות את טענות התובע ככל שהן נסבות על הפסדי השכר בעבר.

גריעה מכושר השתכרותו של התובע

אשר לכושר ההשתכרות העדכני, טען התובע כי משתכר מאגד שכר חודשי ממוצע בסך 10,796 ₪ ובנוסף עובד בשגרירות יפן בשכר חודשי של 5,618 ₪. התובע טען, כי הכנסתו החודשית לאחר התאונה, משני מקומות עבודה הינה סך של 14,008 ₪ לאחר שיערוך וניכוי מס הכנסה.

לתצהירו צירף התובע טופס 106 לשנת 2010 ממנו עולה שכר חודשי ממוצע באגד בסך 9,832 ₪ לאחר ניכוי מס ומספר תלושי שכר מאגד משנת 2011: של חודש יולי 2011 – ממנו עולה כי השתכר 7,049 ₪ לאחר ניכוי מס הכנסה, של חודש אוגוסט 2011 – ממנו עולה כי השתכר 4,667 ש"ח לאחר ניכוי מס הכנסה שלילי, של חודש ספטמבר 2011 – ממנו עולה כי השתכר 4,258 ₪ לאחר ניכוי מס הכנסה שלילי, של חודש אוקטובר 2011 – ממנו עולה כי השתכר 7,139 ₪ לאחר ניכוי מס הכנסה ושל חודש נובמבר 2011 – ממנו עולה כי השתכר 8,158 ₪ לאחר ניכוי מס הכנסה. ממוצע תלושי השכר עולה כי השתכר שכר חודשי ממוצע של 7,054 ₪ לאחר ניכוי מס הכנסה. מסיבותיו שלו בחר התובע שלא להגיש תלושים מאוחרים יותר.

בנוסף, טען כי עובד כנהג בשגרירות יפן שם משתכר שכר חודשי של 5,618 ₪ וצירף מכתב לכאורה מיום 19.12.11 משגרירות יפן. עוד הגיש תצהיר של אדם בשם יעקב אבו מנה ובו הוצהר שמועסק על ידי שגרירות יפן כשנתיים.

לטענת הנתבעת, התובע חזר לעבודתו לאחר התאונה ואף עבר לעבוד בחברה אחרת כנהג אוטובוס עובדה המוכיחה כי אין לו מגבלה כלשהי להמשיך בעיסוקו.

עוד עולה כי יש לקבל את טענת הנתבעת כי לשיטתו של התובע עצמו, חלה עלייה בשכרו המעידה על שהנכות אינה משפיעה על עבודתו עד כה.

עוד יש לקבל את טענת הנתבעת, כי אין בתצהיר הנוסף כדי להוות ראיה שכן לא ברור מי הצהיר ומה תפקידו. משכך, ישנו קושי לקבוע את בסיס שכרו מבלי שהעיד מי מטעם מעסיקו בשגרירות או כל ראייה חיצונית בעניין כחוזה העסקה עם השגרירות ו/או תלושי משכורת משם או לפחות תדפיס חשבון בנק.

כללו של דבר עולה, כי מחד, לא הונחה תשתית ראייתית מלאה לקביעת בסיס שכרו ומאידך, כי אף לשיטתו של התובע שכרו השביח מאז התאונה. משכך, סוגיית כושר השתכרותו בשגרירות יפן נותרה מעורפלת והתובע לא השכיל להוכיח כי מצבו הרפואי פגע בכושר ההשתכרות ואפשרות לקידום בעבודה. התנהגות זו תיזקף לחובתו במיוחד בשים לב לכך שהוא טוען להכנסה לא מדווחת ומשכך אני קובעת כי בסיס שכרו הינו השכר החודשי הממוצע בשנת 2010.

הלכה פסוקה היא, כי הימנעות צד מהבאת ראיה או העדת עד, הרלוונטי לגרסתו, במיוחד כשהדבר נוגע לנקודה מהותית במשפט, מקימה לחובתו של הנמנע חזקה שבעובדה, כי אילו הובאה אותה ראיה או הושמע העד, היה בכך כדי לתמוך בגרסת היריב (י. קדמי, על הראיות, חלק רביעי, מהדורת תש"ע 2009 בעמ' 1898).

בהעדר נתונים של ממש יאמוד בית המשפט דרך כלל את הגריעה מכושר ההשתכרות על פי שיעור הנכות התפקודית (ע"א 432/80 שושן נ' אוטוקרס, פ"ד לז (1) 178, 185; ע"א 722/86 יונס נ' המאגר הישראלי, פ"ד מג (3) 875, 878), כאשר זו האחרונה, שעניינה "מידת הפגיעה בתפקוד שיש בנכות הרפואית", משקפת בנכות אורטופדית, דרך כלל, גם את הפגיעה בכושר ההשתכרות (ע"א 3049/93 גרוגיסיאן נ' רמזי, פ"ד נב (3) 792, 799). לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, החלוקים ביניהם בנוגע להיבטיה התפקודיים של לנכות שנותרה לתובע, את חוות דעת המומחה ושמעתי את עדותו של התובע בפני, אני קובעת כי לנוכח אי הבהירות באשר למשמעות התפקודית של הנכות שנותרה יש להעריך כי הנכות יכולה לגרוע במידת מה מכושר השתכרותו אף אם הדבר לא בא לידי ביטוי כעת.

אף שמהנתונים שהוצגו בפניי בנוגע לשכרו של התובע שכרו לא נפגע עקב התאונה ואף כי עולה שחלה עלייה בשכרו ביחס לשכר טרם התאונה, הרי שלא ניתן להתעלם כליל מהאפשרות לגריעה בכושר ההשתכרות שכן בפני התובע שנות עבודה רבות ושכרו עלול להיפגע. חרף הקושי בהוכחת פגיעה בכושר ההשתכרות בשל מומו וגילו, אין עובדות אלה מדירות כל סכנה בנוגע לכושר השתכרותו בעתיד כשלפניו שנות עבודות רבות.

בנסיבות העניין אני קובעת, כי לנוכח שיעור הנכות הרפואית שנקבעה לו וטיבה, בשים לב לעובדה כי נהיגה ברכב האוטובוס היא נהיגה ברכב אוטומטי, כפי שהעיד (עמ' 7 לפרוטוקול ש' 4-5), אני קובעת כי על הנתבעת לפצותו בסכום של 50,000 ש"ח בגין גריעה מכושר ההשתכרות. הסכום האמור כולל פיצוי רכיב הפנסיה, בשים לב לטענות הצדדים ומשקלל את מכלול השיקולים שפרטתי בהתחשב בתשתית הראייתית הדלה שהוצגה בפני ולא אפשרה לקבוע כראוי את בסיס שכר והיותה של הפגיעה בגדר הגבלה קלה מאוד בלבד.

יתר ראשי הנזק

בהעדר תשתית ראייתית מלאה להוצאות רפואיות ונסיעות כנטען, ובשים לב כי התאונה הוכרה כתאונת עבודה על ידי המל"ל ועל כן זכאי התובע להוצאותיו מהמל"ל אני פוסקת לו סכום כולל לעבר ולעתיד בסך 1,000 ₪ בכדי שלא יקופח אף כי לא עלה בידיו לבסס טענות אלה.

באשר לעזרת הזולת בשכר, בהעדר תשתית ראייתית לעבר ובשים לב לטיב הנכות שנקבעה והנכויות הזמניות, אני פוסקת לתובע סכום כולל לעבר בסך של 1,000 ₪. התובע לא הביא כל ראיה אודות העזרה שהושיטו לו בני משפחתה לאחר התאונה ואין בנכותו יש כדי להגבילו באופן הדורש עזרה מהזולת בעתיד.

סוף דבר\

לנוכח כל האמור לעיל אני מורה כי הנתבעת תשלם לתובע סכום של 62,000 ₪ בצירוף שכ"ט עו"ד בשיעור 15.34% והוצאות משפט. הסכומים בגין נזקי העבר כוללים כולם הפרשי הצמדה וריבית עד ליום מתן פסק-הדין. הסכום ישולם תוך 30 יום מיום מתן פסק-הדין שאם לא כן הוא ישא הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד ליום התשלום בפועל.

המזכירות תשלח העתק מפסק-הדין לב"כ הצדדים.

ניתן היום, ט"ו תמוז תשע"ד, 13 יולי 2014, בהעדר הצדדים.