לפני כב' השופטת יעל אנגלברג שהם

• דן יחיד -

פסק דין

בפנינו תביעה לתשלום זכויות בגין עבודת התובע וסיומה.

רקע עובדתי

1. הנתבעת היא חברה בע"מ העוסקת במתן שירותי שמירה ואבטחה ברחבי הארץ (להלן - "הנתבעת" או "החברה").

2. התובע עבד אצל הנתבעת בתפקיד ראש משמרת וסגן קב"ט במעבר קרני ובמעבר טאבה, מיום 4.3.02 ועד לסיום עבודתו בחודש 3/10.

3. הוסכם על הצדדים כי על אף שהתובע לא עבד בחודשים 1-3/05, אין לראות בתקופה זו כמנתקת את רציפות יחסי העבודה בין הצדדים (עמ' 1 לפרוטוקול).

4. שכרו הקובע של התובע בגין תקופות עבודתו השונות עמד על השיעור כדלקמן:

בחודשים 8/03-12/03 - 29 ₪ לשעה;

בשנים 2004-6/05 - 38 ₪ לשעה;

בשנים 7/05-16.3.10 - 42 ₪ לשעה.

בתלוש השכר פיצלה הנתבעת את השכר לשכר יסוד, תוספת סיכון, תוספת תפקיד ותוספת ותק, אולם הסכימה כי כל הרכיבים יחד מהווים שכר קובע לצורך חישוב זכויות התובע כמפורט לעיל.

5. בחודש 5/10 קיבל התובע מהנתבעת מכתב שעניינו "גמר חשבון", שלפיו שולם לו במסגרת תלוש השכר סך של 22,000 ₪, הכולל פדיון 52 ימי חופשה, תשלום עבור 14 ימי הבראה וכן "מענק פרישה". עוד נכתב כי בהסכמת התובע קוזז סך של 2,709 ₪ מהתשלום הכולל, בגין חריגת הוצאות דלק ושימוש בכביש אגרה (להלן - "המכתב").

6. עוד הוסכם בין הצדדים כי לאור תקופת ההתיישנות, תעמוד התביעה לתשלום זכויות התובע (למעט פיצויי הפיטורים) על התקופה החל מיום 4.8.03 ועד לסיום עבודת התובע בחודש 3/10 (עמ' 2, ש' 3-5 לפרוטוקול).

7. מטעם התובע העיד הוא עצמו, ואילו מטעם הנתבעת העידו סמנכ"ל הנתבעת, מר שחר לוי (להלן - "מר לוי") וחשבת השכר הגברת אביבה סויט (להלן - "גב' סויט").

גדר המחלוקת

8. המחלוקת בין הצדדים נוגעת לזכאות התובע לתשלום פיצויי פיטורים, הפרשי דמי חגים וגמול שעות נוספות. עוד חולקים הצדדים בעניין זכאות התובע לפיצוי בגין אי ביצוע הפרשות לקרן הפנסיה מבטחים (תגמולים ופיצויים), פיצוי בגין עצם ההפרה וכן פיצוי בגין הפסד זיכוי המס.

מחלוקת נוספת בין הצדדים נוגעת לתביעת התובע להשבת ניכויים משכרו שנעשו, לטענתו, שלא כדין, וכן להשבת הקיזוז שנעשה בסך של 2,709 ₪ במסגרת גמר החשבון.

ה כ ר ע ה

פיצויי פיטורים

9. אין חולק כי התובע התפטר מעבודתו. לטענת התובע, התחייב בפניו מר לוי כי הנתבעת תשלם לו פיצויי פיטורים עם סיום עבודתו בנתבעת ועל יסוד הבטחה זו הסתיימו יחסי עובד-מעביד בינו לבין הנתבעת. לדבריו, אלמלא הבטחה זו, לא היה עוזב את עבודתו בנתבעת. התובע העמיד את תביעתו לפיצויי פיטורים על הסך של 46,872 ₪.

לחילופין טען התובע, הפרה הנתבעת את הוראות ההסכם הקיבוצי ו/או צו ההרחבה בענף השמירה, משלא הפרישה בעבורו כספים בגין פיצויים לקרן הפנסיה ב"מבטחים" בשיעור של 8.33% משכרו החודשי ועל כן היא חייבת לשלם לקרן הפנסיה סך של 37,485 ₪. עוד טען התובע כי בשל הפרת התחייבות הנתבעת, זכאי הוא לתשלום פיצוי בגין עצם ההפרה בסך של 46,485 ₪.

א. ההבטחה

10. התובע טען כי במהלך חודש 2/10 סיכם עם סמנכ"ל החברה, מר לוי, כי יסיים את עבודתו בנתבעת ובעקבות כך תשלם לו הנתבעת פיצויי פיטורים, נוסף על שאר זכויות שלהן הוא זכאי.

לטענת התובע, בניגוד להבטחתה, לא שילמה לו הנתבעת את פיצויי הפיטורים, אלא שילמה לו "מענק פרישה" בשיעור של 22,000 ₪. לעמדתו, אין מדובר במענק פרישה, אלא ב"מענק התמדה/צבירת שעות" שהייתה הנתבעת חייבת לשלם לו עוד במהלך תקופת עבודתו. בסיכומיו טען התובע כי על פי תלושי המשכורת של התובע, ניתן להיווכח כי במרבית תקופת עבודתו לא שולם לו מענק התמדה/צבירת שעות, ומכאן שסכום זה שולם לו בסיום עבודתו ואין מדובר בפיצויי פיטורים. לפיכך טען, כי על הנתבעת לשלם לו סך של 46,872 ₪ בגין פיצויי הפיטורים.

11. לטענת הנתבעת, עזב התובע את עבודתו בנתבעת מיוזמתו ועבר לעבוד במקום אחר. לפיכך, לא היה זכאי לפיצויי פיטורים. לגרסתה, לפנים משורת הדין ועל אף שעזב את עבודתו בנתבעת ביוזמתו, הוחלט לשלם לתובע "מענק פרישה" בסיום עבודתו, מתוך כספי הפיצויים שנצברו עבורו, וזאת ללא קשר למענקים שונים אשר שולמו לו בתקופת עבודתו. משכך, לעמדתה, אין לקבל את טענת התובע שלפיה המענק שקיבל עם סיום עבודתו היה בגין התמדה.

בסיכומיה טענה הנתבעת, כי מענק הפרישה ששולם לתובע מקורו בהבטחתו של מר לוי לתובע לשלם לו חלק מכספי פיצויי הפיטורים כמענק, וזאת מתוך כוונה לשמור על יחסים טובים עם התובע, אשר עבר לעבוד כקב"ט בחברה שהנתבעת ראתה בה לקוח פוטנציאלי שלה.

12. לאחר ששמענו את עדויות הצדדים ובחנו את חומר הראיות, מצאנו כי התובע לא הרים את הנטל להוכיח כי הובטח לו תשלום מלוא פיצויי הפיטורים.

13. התובע טען בתצהירו כי חודש לאחר שסיים לעבוד בנתבעת, פנה למר לוי על מנת לקבל את תשלום הפיצויים שהובטח לו, אך מר לוי דרש ממנו לחתום על "טופס סילוק תביעות" כתנאי לתשלום. לדבריו, לאחר שהתייעץ עם עורך דין, השיב למר לוי כי לא יחתום על טופס הסילוק וכי הוא מעוניין לקבל את תשלום הפיצויים ושאר הזכויות כפי שהבטיח לו. לגרסתו, השיב לו מר לוי כי לא ישולמו לו פיצויים מפני שהתייעץ עם עורך דין. התובע הקליט שיחה זו ללא ידיעתו של מר לוי (להלן - "השיחה").

14. בפנינו חזר התובע וטען כי הובטח לו תשלום מלוא פיצויי הפיטורים, ולדבריו חיזוק לגרסתו ניתן למצוא בשיחה שהתקיימה בין הצדדים. למשמע שיחה זו, לא מצאנו כי התובע הרים את הנטל להוכיח את טענתו כי הובטח לו על ידי מר לוי שהנתבעת תשלם לו את מלוא פיצויי הפיטורים.

וכך נאמר בשיחה:

"ליאור [התובע - י.א.ש.]: [...] שמה בחוץ בחודש פברואר, אמרת לי, ליאור, אל תדאג, אני דואג לך לפיצויים, אני אדאג לך להכל, אל תדאג

שחר [מר לוי - י.א.ש.]: לא, אני אמרתי לך, אני אדאג לך לחלק מהפיצויים, נכון

ליאור: נכון".

(עמ' 7 לתמליל ההקלטה; הדגשה שלי - י.א.ש.).

הנה כי כן, משמעמת התובע את מר לוי עם טענתו כי הובטח לו על ידי מר לוי תשלום מלוא הפיצויים, משיב מר לוי כי ידאג לתשלום חלק מפיצויי הפיטורים והתובע מאשר את גרסת מר לוי.

15. מר לוי לא התכחש לקיומה של הבטחה. הוא נשאל על כך בחקירתו וכך העיד:

"ש. בסעיף 7 לתצהיר שלך אתה טוען שזה לא כפי שמציג התובע. אתה מפנה לתמליל ואומר שהבטחת לשלם חלק מפיצויי הפיטורים.

ת. נכון. הבטחתי ואכן קיימתי.

ש. מפנה לסעיף 11 בכתב ההגנה [...] אתה עדיין עומד על הטענה הזו? שלא הבטחתם לתובע פיצויי פיטורים?

ת. הבטחתי שאני אשקול מתן חלקי של פיצויים ואכן קיימתי, הוא קיבל מענק פרישה".

(עמ' 13, שורות 22-27 לפרוטוקול).

מר לוי חזר על גרסתו גם בסיום עדותו כאשר נשאל על כך:

ש. מה הבטחת לתובע?

ת. הבטחתי לתובע שאשב איתו ואדבר איתו ונגיע לסכום כולל. היה ברור מההתחלה שלא ישלמו לו כל פיצויי הפיטורין".

(עמ' 15, שורות 2-4 לפרוטוקול).

16. עוד העיד מר לוי כי הבטחתו לשלם לתובע מענק פרישה מתוך כספי הפיצויים שהופקדו עבורו נבעה מרצון לשמור על קשר טוב עם התובע, לאחר שסיפר לו שהתקבל לעבודה כקב"ט בחברה שהיא לקוח פוטנציאלי של הנתבעת:

"ש. שילמתם לתובע מענק של 22 אלף ₪, איך חישבתם את סכום המענק, איך הוא חושב?

ת. בסופו של דבר דיברתי עם הגברת סויט שהיא בקרית השכר וביקשתי ממנה לדעת מה סכום הפיצויים של התובע ועל הבסיס הנ"ל החלטתי לתת לו את מענק הפרישה מתוקף שני דברים. האחד, ההבטחה שלי והשני, שהוא עמד להיות קצין ביטחון בחברה פרטית שהיא לקוח פוטנציאלי ולא רציתי ליצור 'דם רע' בינינו".

[...]

"ש. למה אתה מדבר בסעיפים אלו [עמ' 6 לתמליל, שורות 10-12 - י.א.ש.] על המילה מענקים, על איזה מענקים אתה מדבר?

ת. מענק פרישה, לא יודע למה השתמשתי במילה מענקים. התמלול הוא חלק משיחה ארוכה עם מר קמחי וחלק מסדרת שיחות. בדרך כלל אני לא בא במגע עם עובדים ברמה הזו, אבל בגלל שהתובע שימש כנציג הלקוח".

(עמ' 14 שורות 15-27 לפרוטוקול).

17. מעדותו של מר לוי עולה כי הוא הבטיח לתובע שיפעל לאשר תשלום חלקי של פיצויי פיטורים לתובע, וכך עשה. מר לוי אף לא הסתיר את העובדה כי היה לו מניע, כסמנכ"ל הנתבעת, ללכת לקראת התובע, אשר שיתף אותו בכך שהוצעה לו עבודה כקב"ט אצל לקוח פוטנציאלי של הנתבעת.

18. זאת ועוד. מן העדויות עולה כי בין מר לוי לתובע היו יחסים טובים, כי התובע התייעץ עם מר לוי לגבי התפקיד שהוצע לו, ומר לוי ביקש ללכת לקראתו על אף שהתפטר ולא היה זכאי לפיצויי פיטורים על פי דין (עמ' 7 לפרוטוקול, שורות 26-27; עמ' 7 לפרוטוקול, שורה 32-עמ' 8 לפרוטוקול, שורה 1; עמ' 14 לפרוטוקול, שורות 15-19).

19. ויודגש. טענת התובע שלפיה התפטר בעקבות הבטחת הנתבעת לשלם לו את מלוא פיצויי הפיטורים לא הוכחה. מקובלת עלינו גרסת הנתבעת בעניין זה שלפיה התובע ביקש לסיים את עבודתו בנתבעת לאחר שהוצעה לו עבודה חדשה שאותה היה מעוניין לקבל. כך גם בשיחה בין התובע למר לוי כלל לא העלה התובע עניין זה, כפי שניתן היה לצפות, אלא רק שוחח עם מר לוי בעניין הבטחתו כי הנתבעת תשלם לו את פיצויי הפיטורים.

20. התובע מבקש להבחין בין הסכום שניתן לו כ"מענק" עם סיום עבודתו, לבין פיצויי הפיטורים שלטענתו הובטחו לו. אין לקבל טענתו זו. התובע כלל לא הסביר את בסיס זכאותו למענק התמדה בשיעור ששולם כמענק פרישה, ואילו הן מעדותו של מר לוי, הן מעדותה של הגב' סויט, עולה כי מענק הפרישה מבוסס על הסכום שהנתבעת ביקשה לשלם לתובע מתוך סכום הפיצויים שנצבר עבורו, על אף שלא היה זכאי לכך.

הגב' סויט העידה בעניין זה:

"ש. מה זה אצלכם מענק פרישה?

ת. פיצויים

ש. תמיד הגדרתם פיצויים כמענק פרישה?

ת. יש לנו סמל לפיצויים וסמל למענק פרישה וזה אותו דבר. [...]

ש. למה יש את שני הסמלים?

ת. כי חלק מהתקופה כתבו מענק פרישה וחלק פיצויים, זה מערכות שונות והדברים השתנו".

(עמ' 8, שורות 19-28).

וכן:

"ש.בתלוש מאי 2010, רשום ליד המילים מענק פרישה 22,000 ₪, איך חושב סכום זה?

ת. לא חישבנו, נתנו 50% פיצוי פיטורים כמענק פרישה על דעת המנכ"ל והסמנכ"ל, לא נערך חישוב.

ש. [...] את אומרת שמענק ופיצויי פיטורים זה אותו דבר?

ת. מענק פרישה ופיצויים".

(עמ' 9, שורות 2-6).

21. סיכומו של דבר, התובע התפטר מעבודתו בנתבעת לצורך עבודה במקום אחר, ולפיכך לא היה זכאי לפיצויי פיטורים כדין. התובע לא הרים את הנטל להוכיח כי סיים את עבודתו בנתבעת בשל הבטחתו של מר לוי כי ישולמו לו מלוא פיצויי הפיטורים, והרושם המתקבל הוא כי הסיבה לסיום עבודתו הייתה המעבר למקום העבודה החדש. מקובלת עלינו גרסתו של מר לוי, כי הבטיח לתובע שהנתבעת תשלם לו חלק מסכום פיצויי הפיטורים אשר נצברו לזכותו, וזאת לפנים משורת הדין ולשם שמירה על יחסים טובים לאור התפקיד החדש אליו התקבל התובע, בחברה שהייתה לקוח פוטנציאלי של הנתבעת. עוד מקובלת עלינו טענת הנתבעת כי הסכום ששילמה לתובע כ"מענק פרישה" הוא בגין ההתחייבות שנתנה לתובע לשלם חלק מפיצויי הפיטורים. מכאן, שהתובע אינו זכאי להשלמת פיצויים מכוחה של הבטחה.

ב. חשבון פיצויים

22. לחילופין, טען התובע כי הנתבעת לא הפקידה עבורו כספים בחשבון פיצויים בקרן פנסיה, כקבוע בסעיף יב לצו ההרחבה בענף השמירה, המרחיב את הוראות ההסכם הקיבוצי בענף השמירה והאבטחה (הסכם 7019/72). על כן, זכאי הוא לאכיפת חוזה באופן שהנתבעת תחויב בתשלום לקרן הפנסיה חשבון פיצויים בסך של 8.33% משכרו הקובע, ובסך הכל 37,485 ₪.

נוסף על כך, טען התובע, כי יש לחייב את הנתבעת בתשלום פיצוי בסכום של 8 משכורות חודשיות בגין הפרת חוזה וגרימת נזק שאינו ממון על פי סעיף 13 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970, ובסך הכל 46,485 ₪.

23. לטענת הנתבעת בכתב ההגנה, ההוראה בצו ההרחבה הקובעת תשלום של 8.3% לקרן פיצויים, חלה על עובדים חודשיים ואינה חלה על עובד שעתי/יומי, דוגמת התובע.

בסיכומיה טענה הנתבעת כי אין בהסכם הקיבוצי בענף השמירה, אשר חל ברוב תקופת עבודתו של התובע, הוראה להפקיד עבור התובע, שהיה עובד שעתי, את רכיב הפיצויים הנתבע על ידו, ומכאן שאין הנתבעת חייבת לשחרר כספים אלה לזכות התובע. הנתבעת הוסיפה כי התחייבות כזו אינה קיימת אף בהתאם לחוזה שנחתם בין הנתבעת לבין רשות שדות התעופה (עמה נקשרה הנתבעת לאבטחת מעברי הגבול בהם עבד התובע).

לטענת הנתבעת, היא הפרישה כספים לקופת פיצויים מרכזית. לעמדתה, אין התובע זכאי לפיצוי מכוח חוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), שכן לא הופר כל הסכם עמו ואף לא נגרם לו נזק של ממון מההפרה הנטענת על ידו והמוכחשת על ידי הנתבעת.

לגרסתה של הנתבעת, עומדת זכאותו של התובע לפיצויי פיטורים על סך של 45,407.25 ₪ לכל היותר, וככל שייפסק לטובת התובע ברכיב זה, טוענת הנתבעת כי יש לקזז את המענק שקיבל התובע בסך של 22,000 ₪ אשר שולם לו לפנים משורת הדין וכן סך של 2,002 ₪ שהיו מצויים בקופת פיצויים והועברו לידיו.

24. ההסכם הקיבוצי בענף השמירה והאבטחה שמספרו 7019/72 (להלן - "ההסכם הקודם") ואשר הורחב בצו מיום 31.12.73 (להלן - "צו ההרחבה הקודם") קבע בסעיף יב כי המעסיק יפריש למבטחים בעבור עובד חודשי 8.3% משכרו בגין פיצויים ואילו בעבור עובד יומי יופרשו למבטחים 4% מהשכר בגין פיצויים. מכאן, אין כל יסוד לטענת הנתבעת שלפיה לא היה עליה להפריש דבר בעבור התובע.

25. ביום 2.11.08 נחתם הסכם קיבוצי חדש (להלן - "ההסכם החדש") אשר הוראותיו הורחבו בצו מיום 21.6.09 (להלן - "צו ההרחבה החדש"). על פי הוראת סעיף 25.2 לצו על העובד לבחור את קרן הפנסיה שבמסגרתה הוא מבקש להיות מבוטח ועל המעביד להפריש לקרן זו בהתאם לשיעורים שנקבעו בסעיף 25.6 לצו ההרחבה החדש והמותאמים להוראות צו ההרחבה (נוסח משולב) לפנסיה חובה החל מיום 1.1.08. משנופלים שיעורים אלה בתקופה הרלוונטית מהשיעור הקבוע בצו ההרחבה הקודם, הרי שעל התובע ממשיכות לחול הוראות הצו הקודם המחייב הפרשה בשיעור של 4% משכרו (ראו גם הוראות סעיף 25.8 לצו ההרחבה החדש).

בהתאם להוראות צו ההרחבה הקודם, זכאות העובד לקבלת פיצויי פיטורים נבחנת על פי הוראות חוק פיצויי פיטורים ומקום שבו סיים עובד את עבודתו בנסיבות שבהן אין הוא זכאי לתשלום פיצויי פיטורים, לא יהא זכאי להם אף אם הופרשו לקופת מבטחים.

26. הצדק עם הנתבעת בטענתה כי אין התובע בגדר עובד חודשי. אולם, אין משמעות הדבר שהתובע לא היה זכאי שיופרשו בעבורו כספים לפיצויים כעובד יומי בשיעור של 4%. דא-עקא, משלא היה התובע זכאי לקבל פיצויי פיטורים על פי דין, לכאורה אין בהעדר הפרשות לקופת מבטחים כדי לפגוע בזכות כלשהיא של התובע (ראו סעיף כא(2) להסכם הקודם) ולכאורה הייתה הנתבעת זכאית להשבת כספי הפיצויים לידיה.

אלא שבמועד סיום עבודת התובע בשירות הנתבעת חלות על הצדדים הוראות צו ההרחבה החדש ואלה מורות בסעיף 26.2 כי "ההפקדות ותשלומי המעביד עבור רכיב פיצויי הפיטורים, לא ניתנות להחזרה למעביד, למעט במקרה בו העובד משך כספים מקופת הגמל לפני שקמה לו או לשאריו זכאות לקבלת כספים מקופת הגמל לפני תקנונה בשל אירוע מזכה בלבד [...] ולמעט אם נשללה זכות העובד לפיצויי פיטורים בפסק דין מכוח סעיפים 16 ו-17 לחוק פיצויי פיטורין".

בנסיבות אלה, לו הייתה הנתבעת מפקידה כמוטל עליה 4% משכרו של התובע לקופת מבטחים, היה סכום זה עומד לרשותו. בגין כך זכאי היה התובע לפיצוי.

27. חישוב הפרשה בשיעור של 4% משכרו של התובע מעמיד את סכום ההפרשות על סך של 21,795.48 ₪. מששילמה הנתבעת סך של 22,000 ₪ כמענק פרישה, ובצירוף הסך של 2,002 ₪ שהופקדו בחברת "כלל" והועברו לתובע, יצאה למעשה ידי חובתה בתשלום פיצוי בגין אי ביצוע הפרשה לפיצויי הפיטורים על פי הוראות צו ההרחבה החדש והקודם גם יחד ולא מצאנו כי התובע זכאי לתשלום נוסף בגין רכיב זה.

אי הפרשות לתגמולים ב"מבטחים" והפסד זיכוי מס

28. התובע טען כי היה על הנתבעת להפריש את כספי התגמולים שלו לקרן פנסיה ב"מבטחים", אלא שהנתבעת הפרישה את כספי התגמולים עבורו ל"כלל". לעמדתו, ההפרש לו הוא זכאי לוּ הייתה הנתבעת מפרישה את הכספים ל"מבטחים" עומד על סך של 6,952 ₪.

נוסף על כך, טען התובע, כי הוא זכאי לפיצוי בגין זיכוי ממס בשיעור של 35% ממנו היה נהנה לו הפקידה הנתבעת את ההפרשות לתגמולים ישירות לקרן ב"מבטחים". לכן, על מנת "להשיב את המצב לקדמותו", יש לחייב את הנתבעת אף בגין הפסד הזיכוי ממס, בסך של 2,433 ₪.

29. לטענת הנתבעת, התובע אינו זכאי לסכום נוסף. הנתבעת טענה כי ערכה לתובע ביטוח מנהלים ב"כלל", וכי התובע בחר ביוזמתו במסלול הוני תחת קבלת קצבה. לחלופין טענה, כי יש לדחות את חישובי התובע באשר הם מבוססים על בסיס שכר שגוי ואינם מתחשבים בתקופת ההתיישנות.

באשר לטענת התובע על הפסד זיכוי ממס, עמדת הנתבעת היא כי התובע קיבל זיכוי ממס בהתאם לחוק.

30. משהסכימו הצדדים כי תביעות לתקופה הקודמת ליום 4.8.03 התיישנו, אין יסוד לטענות התובע בנוגע לתקופה זו.

31. על פי הוראות צו ההרחבה הקודם, היה על הנתבעת להפריש בעבור התובע לגמל, שיעור של 5% משכרו ורק מחודש 6/09 הועמד שיעור ההפרשה לגמל על 6% משכר העובד. משכך, אין יסוד לחישובי התובע בגין השנים 2003-2008 ומחצית שנת 2009. באשר לחודש 6/09 ועד לסיום עבודתו של התובע, זכאי היה התובע להפרשה על בסיס 6%.

הגב' סויט פירטה בסעיף 26 לתצהירה את חישוביה בגין כל שנה בנפרד, על בסיס הפרשה בשיעור של 5%. חישוב זה מקובל עלינו, למעט החישוב הנוגע לשנים 2009-10, שלגביהן יש להוסיף 1% נוסף החל מחודש 6/09, העומד על פי חישובנו (על בסיס השעות המפורטות בחישובי התובע) על הסך של 491 ₪. היינו, סך הכל היה התובע זכאי כי יופרש עבורו סך של 20,935 ₪. משאין חולק כי הנתבעת הפרישה לטובת התובע סך של 20,735 ₪, זכאי הוא להפרשי תשלום בסך של 200 ₪.

32. באשר להפסד זיכוי המס, משזכה התובע לתשלום פיצוי בגין אי ביצוע הפרשות לפנסיה בשיעור מלוא הסכום שלא הופרש, לא מצאנו כי נגרם לו נזק מיסויי ולא מצאנו כי התובע הוכיח זכאות לפיצוי בגין נזק מסוג זה (ראו ע"ע 293/07 יואב להב - חברת השמירה בע"מ, ניתן ביום 25.5.08). אשר על כן דין תביעתו ברכיב זה - להידחות.

דמי חגים

33. התובע טען כי הוא זכאי ל-10 ימי חג בשנה, כולל ה-1 במאי, וזאת אף אם לא עבד ביום שלפני או אחריו, מאחר שלא קיימת התניה שכזו בהסכם הקיבוצי, מה גם שהנטל בעניין זה הוא על הנתבעת. כמו כן, כעולה מההסכם הקיבוצי, הוא זכאי לתשלום בגין ימי חג אף אם חלו בשבת. לטענת התובע, אף אם שולם לו גמול של 50% בגין העבודה ביום חג, אין זה גורע מזכותו לקבל תשלום נוסף ונפרד עבור החג.

לעמדתו של התובע, הוא זכאי לסך של 14,838 ₪, ובקיזוז 9,059 ₪ ששילמה לו התובעת כדמי חג, עומד הסכום על סך של 5,779 ₪.

34. לטענת הנתבעת, התובע קיבל את כל זכויותיו על פי דין בגין דמי חגים, כאשר בחלק מהחגים עבד וקיבל תעריף מוגדל. לעמדתה, ה-1 במאי אינו נכלל במסגרת החגים, זאת אף לגרסת ההסתדרות, לכן מבוססת תביעת התובע על חישוב שגוי של 10 ימי חג במקום 9 ימי חג ומכאן שיש לדחות את חישוביו.

הנתבעת גורסת כי על פי ההסכם הקיבוצי החדש, שהורחב בצו ההרחבה החדש, עובד לא זכאי לימי חג אשר חלו בשבת וכאשר לא עבד בסמוך ליום החג. כמו כן, בהתאם לסעיף 20 להסכם החדש, עובד אשר עבד ביום החג, זכאי לתשלום בסך של 150% בלבד.

הנתבעת טענה עוד כי שילמה לתובע סך של 2,809 ₪ עבור חגים במסגרת "שכר חודשי ח.ב.ת." (חופשה בתשלום), כאשר המסוף שבו עבד היה סגור מטעמי בטחון בחודשים 9-10/07.

לפיכך, לגרסת הנתבעת, עומדת זכאותו של התובע על סך של 11,868 ₪ לכל היותר, ולאחר שהוכח כי שילמה לתובע בתקופת עבודתו סך של 9,059 ₪ בגין דמי חגים וכן תשלום בסך של 2,809 ₪ במסגרת ח.ב.ת. עבור חגים, אין הוא זכאי לכל תשלום נוסף בגין ימי החג.

35. סעיף יא לצו ההרחבה הקודם קבע כי כל העובדים יקבלו חופשה בתשלום עבור עשרה ימי חג, גם אם החג חל ביום שבת, ומבלי להתנות את זכאות העובד לדמי חג בכך שלא נעדר מעבודתו לפני ואחרי החג.

הוראות צו ההרחבה החדש אכן מצמצמות את זכאותו של עובד יומי ל-9 ימי חג בלבד, כאשר עובד לא יקבל תשלום בגין יום עבודה שחל בשבת או מקום שלא עבד לפני או אחרי החג.

לאור האמור, יש לחשב את זכאותו של התובע ל-10 ימי חג, וזאת עד לחודש 6/09 (כולל), וממועד זה ועד לסיום עבודתו, תחושב זכאותו על בסיס 9 ימי חג והתנאים הקבועים בצו ההרחבה החדש.

36. מהחישוב שערכתי עולה כי בעבור שנת 2003 זכאי התובע בגין 5 ימי חג, ובשנים 2004 עד מחצית 2009 זכאי התובע ל-10 ימי חג בשנה, היינו ל-55 ימים; בעבור המחצית השנייה של שנת 2009 זכאי התובע לתשלום 5 ימים, ובשנת 2010 לא חלו חגים עד למועד סיום עבודתו של התובע. משכך, זכאי היה התובע לקבל תשלום בעבור 65 ימי חג בסך הכל, בכפוף לאמור להלן.

עיינו בחישובי הצדדים ומצאנו כי הצדק עם התובע באשר לתביעותיו בנוגע לשנים 2003-2008 ומחצית 2009. באשר למחצית השנייה של 2009 (לאחר כניסת צו ההרחבה החדש לתוקף), ומבדיקת לוח השנה, שממנו עולה כי שלושה חגים חלו ביום שבת (ראש השנה, ושני ימי חג הסוכות), אין התובע זכאי לתשלום בגין ימים אלה. באשר לשני ימי החג הנוספים, משלא הוצגו בפנינו דוחות נוכחות, לא הרימה הנתבעת את הנטל להוכיח כי התובע לא עבד יום לפני ויום אחרי החג, בנסיבות שאינן כרוכות בסידור העבודה על ידה, והתובע זכאי לתשלום בגין שני ימי חג אלה.

על פי חישובנו, זכאי היה התובע לתשלום דמי חגים בסך של 14,286.4 ₪. הנטל להוכיח תשלום דמי החג, מוטל על כתפי המעסיק (ע"ע 778/06 איוון מטיאשצ'וק - שלג לבן, ניתן ביום 28.5.07). משאין מחלוקת כי התובע קיבל בגין דמי החג סך של 9,059 ₪, הרי שיש לקזז סכום זה מתוך הסכומים שלהם זכאי התובע, והפרשי דמי החג שלהם הוא זכאי עומדים על הסך של 5,227.4 ₪.

37. באשר לטענת הנתבעת שלפיה מקום שעבד התובע ביום החג אין הוא זכאי לתשלום דמי חג - הרי שאין לקבלה. הלכה פסוקה היא, כי אף אם עבד ביום חג, זכאי העובד לתשלום בעבור אותו יום כיום עבודה, בצירוף הגמול עבור עבודה בחגים, כנקוב בחוק, בהסכם הקיבוצי או בצו ההרחבה, וזאת מבלי לפגוע בזכותו לתשלום עבור תמורת יום החג עצמו (דב"ע מג/91-3 מולה נוהד- חברת אל וו בע"מ, פד"ע ט"ו 163).

38. לטענת הנתבעת, שילמה לתובע סך של 2,809 ₪ נוספים במסגרת ח.ב.ת. שאותם יש לקזז מהסכום שלו זכאי התובע. אין לקבל טענה זו. מהראיות עולה כי תשלום ח.ב.ת. נועד להוות פיצוי על הפסד ימי העבודה בגין סגירת המעברים, אין הוא מהווה תשלום מלא של אובדן ימי העבודה וממילא לא הרימה הנתבעת את הנטל להוכיח כי ניתן לראות בו תשלום ספציפי בגין ימי חג.

לאור כל האמור, זכאי התובע לתשלום דמי חג בסך של 5,227.4 ₪.

שעות נוספות ושעות שבת

39. התובע טען כי על הנתבעת לשלם לו הפרש שעות נוספות 125% בסך של 32,835 ₪, הפרש שעות נוספות 150% בסך של 29,141 ₪ וכן שעות שבת 150% בסך של 7,843 ₪. לטענת התובע, הפרש התשלום בגין שעות נוספות נעוץ בחישוב על בסיס שכר יסוד שהוא נמוך מהשכר הקובע. משכך, הוא זכאי אף לפיצויי הלנת שכר בגין אי תשלום הפרשי השעות הנוספות ושעות השבת.

40. לטענת הנתבעת, שולמו לתובע כל הסכומים בגין שעות נוספות ושעות שבת שלהם היה זכאי בתקופת עבודתו, על פי תעריף מלא של שעת העבודה. משכך, טענה הנתבעת, התובע אף לא זכאי לתשלום פיצויי הלנה. הנתבעת מוסיפה וטוענת כי התובע פעל בחוסר תום לב ובאי ניקיון כפיים, שכן במהלך כל שנות עבודתו לא פנה לנתבעת בנושא זה, על אף שקיבל פירוט מלא של שעות עבודתו אצל הנתבעת.

41. לא הייתה מחלוקת בין הצדדים לעניין שכר הבסיס של התובע בתקופות השונות (ראו סעיף 4 לעיל). המחלוקת בין הצדדים התמקדה בשאלה האם שולם לתובע גמול שעות נוספות בגין כל רכיבי שכר הבסיס.

42. עיון בתלוש השכר מעלה כי הנתבעת שקללה את גמול השעות הנוספות ברכיבי השכר השונים, כך שגמול השעות הנוספות שולם באופן מלא. ונסביר.

בתלוש ינואר 2006 עבד התובע 136 שעות רגילות, 23.5 שעות 125% ו-24.2 שעות 150%. בסך הכל עבד התובע בחודש זה 183.7 שעות. אלא שחישוב התוספות (ותק, סיכון ותוספת תפקיד) נעשה על בסיס 201.6 שעות. חישוב מספר השעות הנוספות והמרתן לשעות רגילות, מעלה כי הנתבעת לקחה בחישוביה בחשבון את השעות הנוספות וכך המירה 23.5 שעות של 125% לשוות ערך ל-29.375 שעות רגילות, ו-24.2 שעות של 150% הומרו לשוות ערך ל-36.3 שעות רגילות. צירוף השעות המומרות (29.375 + 36.3 + 136) מביא לתוצאה של 201.675 שעות. וכאמור, תוספות השכר שולמו על פי 201.6 שעות. באופן דומה חישבה הנתבעת את גמול השעות הנוספות מדי חודש בחודשו.

43. אמור מעתה, כי תוספות השכר חושבו על יסוד שעות נוספות שהומרו לשוות ערך בשעות רגילות. לאור האמור, דין תביעת התובע לגמול נוסף בעבור השעות הנוספות - להידחות, ואין מקום לתשלום נוסף בגינן.

החזר ניכויים שלא כדין

44. התובע טען כי הנתבעת ביצעה ניכויים שלא כדין ממשכורתו בגין רכיבי אובדן כושר עבודה, הוצאות חברה/דלק ונסיעה בכביש אגרה. לטענת התובע, הוא נסע ברכב של הנתבעת מתוקף תפקידו ועל פי הוראות החברה, ולא ייתכן כי יחויב בהוצאות דלק ורכב (8,437 ₪) ובגין נסיעה בכביש אגרה (750 ₪), הגם שלא נתן את אישורו לניכויים אלה. באשר לרכיב אובדן כושר עבודה, בגינו נוכה לתובע סך של 4,697 ₪, טען התובע כי אינו יודע מהו ניכוי זה. סך כל הניכויים שלא כדין עומד, לטענת התובע, על 13,884 ₪.

45. לטענת הנתבעת, כל הניכויים ממשכורתו של התובע היו כדין ובהסכמת התובע: אובדן כושר הוא רכיב שנוכה לאחר שהתובע חתם על כיסוי אובדן כושר עבודה במסגרת ביטוח המנהלים אותו בחר ומכאן שידע על הניכוי; הרכב שבו נסע התובע סופק לו לפנים משורת הדין, לשימושו האישי ולא מתוקף תפקידו, תוך התחייבות של התובע לשאת בכל הוצאות הרכב, לרבות דלק; התובע חויב באגרת כביש 6 שכן, כאמור, התחייב לשאת בכל הוצאות הרכב ששכרה עבורו הנתבעת, שלא לצורך תפקידו ולפנים משורת הדין.

46. טענת הנתבעת בסיכומיה כי הרכב ניתן לתובע כתחליף למענק התחייבות, אין בה כדי להוכיח כי התובע התחייב לשאת בהוצאות הרכב והדלק.

הלכה פסוקה היא, כי ניכוי משכרו של העובד ייעשה רק בסכום קצוב ומוכח או שהתובע התחייב והסכים לניכויו (ראו סעיף 25 לחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958). הנתבעת לא הציגה כל מסמך שממנו עולה כי היא זכאית לקזז משכר התובע הוצאות דלק או אגרת כביש 6. הנטל להוכיח את הטענה כי הרכב שבו השתמש התובע לא הוקצה לו כחלק מתנאי עבודתו וכי התחייב לשאת בהוצאות הדלק ואגרת כביש 6, מוטל על כתפי הנתבעת. נטל זה לא הורם על ידה.

באשר לטענה בדבר קיזוז סך של 2,709 ₪ בגין חריגת דלק במסגרת "גמר חשבון", משקבענו כי הנתבעת לא הרימה את הנטל להציג את הסכמת התובע לקיזוז זה, ומשטוען התובע כי לא נתן הסכמה שכזו, לא מצאנו כי הנתבעת רשאית הייתה לקזז את הסך של 2,709 ₪ במסגרת גמר החשבון שערכה לתובע, ועל הנתבעת להשיב לתובע סכום זה.

47. שונה הדבר בנוגע לסך של 2,963 ₪ שנוכה משכר התובע בחודשים מאי-יולי 2008. משהציגה הנתבעת אישור בחתימת התובע לניכוי הסך של 2,963 ₪ בגין נזק לרכב עקב תאונה שביצע התובע (נספח ד' לתצהיר הגב' סויט), משלא מצאתי לקבל את טענת התובע שלפיה זויפה חתימתו, לאור העובדה כי הסכום נוכה משכרו בחודשים מאי-יולי 2008 והתובע כלל לא טרח לברר את פשר הניכוי לו סבר שאין לו בסיס - לא מצאתי פסול בניכוי הסכום המוסכם.

48. כך גם באשר לניכוי בגין אובדן כושר עבודה. הנתבעת הציגה טופס הצעה לביטוח חיים, עליו חתם הנתבע. לטענת התובע, אין מדובר בביטוח אובדן כושר עבודה אלא בביטוח חיים ומדובר בניסיון של הנתבעת להתעשר על חשבון עובדיה, במיוחד לאור העובדה שהניכויים החלו בשנת 2004. אין לקבל טענה זו.

ראשית, התובע עצמו חתם על הצעת הביטוח הכוללת הפרשה בשיעור 2.5%, ודי בכך כדי להוות הסכמה לניכוי. אכן, הניכויים החלו רק בשנת 2004, אך אין בכך כדי לגרוע מהסכמת התובע. יתר על כן, לו סבר התובע כי הכספים אינם מועברים לחברת הביטוח, היה עליו להציג ראיות התומכות בכך. משלא עשה כן, משנתן הסכמתו לניכוי משכרו ומשלא נסתרה טענת הנתבעת כי הכספים הועברו לחברת הביטוח, משמע שהתובע מבוטח היה ברכיב אובדן כושר עבודה ואין הוא זכאי להשבת הניכויים בעניין זה.

אחרית דבר

49. לאור כל האמור, תשלם הנתבעת לתובע כדלקמן:

א. פיצוי בגין אי ביצוע הפרשות לפנסיה בסך של 200 ₪.

ב. דמי חגים בסך של 5,227.4 ₪.

ג. החזר ניכויים שלא כדין בסך של 6,224 ₪.

תביעות התובע לתשלום פיצויי פיטורים, גמול שעות נוספות ופיצוי בגין זיכוי למס - נדחות.

משעמדה תביעת התובע על הסך של 154,675 ₪, משזכה התובע בסכום העולה כדי 7.5% מתביעתו, ומשעיקר תביעתו לתשלום פיצויי פיטורים בגין הבטחה שניתנה לו וגמול שעות נוספות נדחו, מצאנו כי יש להטיל על התובע הוצאות משפט בסך של 1,500 ₪. סכום זה ישולם לידי הנתבעת תוך 30 יום, שאם לא כן ישא הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד לתשלום המלא בפועל.

זכות ערעור תוך 30 יום לבית הדין הארצי בירושלים.

ניתן היום, כ"ז אייר תשע"ד, (27 מאי 2014), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.