התביעה:

לפני תביעה כספית על סך 54,391.75 ₪, נכון למועד הגשתה, 5.8.10.

התובעים הינם הבעלים והמחזיקים של דירת המגורים ברח' יהודה סומו 7, תל-אביב, הנמצאת בתחום שיפוטה של הנתבעת (להלן: "הדירה").

הנתבעת הינה רשות מקומית המוסמכת על פי דין לגבות חובות מיסים עירוניים, ולרבות אספקת מים.

לטענת התובעים, בסוף שנת 2004 ובתחילת שנת 2005, חייבה הנתבעת את התובעים בתשלום אגרת מים על בסיס שימוש וצריכה של 261 קוב, וזאת באופן מופרז וללא פרופורציה לצריכה שהיתה בפועל.

התובעים טוענים כי הצריכה הממוצעת שלהם עמדה במועדים הרלוונטיים לתביעה על סך של 35-30 קוב לחודשיים, בלבד.

עוד הם טוענים כי באותו הזמן, במועד החיוב, היתה התובעת 1 מאושפזת בבית החולים והתובע 2 סעד אותה. משכך, סביר להניח כי בתקופה זו צריכת המים דווקא ירדה ולא עלתה. התובעים צירפו בעניין זה מכתב שחרור מבית החולים, מתוארך ליום 26.12.04.

התובעים טוענים כי הנתבעת הפעילה שרירותית את זכויותיה המשפטיות כנגד התובעים. כך, למשל, ביצעה עיקולים מנהליים נגדם, למרות שהם משלמים באופן סדיר את כל חובותיהם כלפי הנתבעת בהוראת קבע. החשבון היחיד שלא שולם הוא, לטענתם, חשבון המים המוכחש.

התובעים סבורים כי אם נפלה תקלה כלשהי ביצירת חיוב מופרז, היא רובצת לפתחה של הנתבעת ולא לפתחם, ועל כן האחריות לטפל בכך רובצת על הנתבעת.

צנרת המים של התובעים הינה צנרת חיצונית משעון העירייה אל בית התובעים, שכן הם מתגוררים בבית פרטי ולא בבניין רב קומות.

התובעים מתארים כיצד עיקלה הנתבעת כספים מחשבונותיהם בגין החיוב דנן. ביום 16.7.07, נגבה, לטענתם, סך 1,000 ₪ שלא כדין, וביום 24.6.10, נגבה, לטענתם, סך של 3,391.75 ₪ שלא כדין.

התובעים מוחים כנגד התנהלותה של הנתבעת, העולה לשיטתם כדי עשיית עושר ולא במשפט, רשלנות, ואף מהווה הלבנת שמם אצל פקידי הבנק שקיבלו את צווי העיקול, עד כדי הוצאת דיבה.

מכאן, עותרים התובעים למתן סעד הצהרתי, לפיו בטלים החיובים בגין חוב המים הנטען, וכן השבת הוצאות ושכ"ט עו"ד, עד לגובה סכום התביעה.

עמדותיהם של התובעים נתמכו בתצהיר עדות ראשית מטעם התובע.

ההגנה:

הנתבעת מציינת כי עניינה של התובענה הוא אכן בגין חיוב אספקת מים לדירת התובעים, לראשית שנת 2005.

הנתבעת מכחישה כי החיוב לא היה כדין. היא מציינת כי התובעים עצמם הודו בכתב התביעה כי הם אינם יודעים מה היו הנסיבות של החיוב, וממה נבעה צריכת המים באותה תקופה.

עוד מוסיפה הנתבעת, כי לתובעים ניתנה אפשרות לשלוח את מד המים לבדיקה במעבדה מוסמכת, על חשבונם, בהתאם להוראות חוק העזר העירוני. היא טוענת כי נאמר לתובעים שאם מד המים יימצא תקול תושב להם אגרת הבדיקה. התובעים בחרו שלא לעשות כן, ולכן הם אינם יכולים להתנער מאחריותם לחוב המים.

ככל שהדבר נוגע להבדלים בין דפוס צריכת המים של התובעים בתקופות שונות, הדבר מצוי בידיעת התובעים. לא על הנתבעת נטל ההוכחה וההסבר אלא עליהם, ולטענתה הם לא הרימוהו. מאחר ובחרו שלא לשלוח את מונה המים לבדיקה, עליהם לכבד את תוצאות המדידה ולשלם בהתאם.

חיובי המים משתנים תקופה לתקופה ומושפעים מגורמים שונים. גם הטענה כי התובעים לא היו בביתם עקב אשפוז התובעת 1 אינה עומדת להם, שכן תקופת האשפוז, על פי מכתב השחרור שצורף, שונה מתקופת החיוב. לחילופין, עצם האשפוז אינו שולל צריכת מים מוגברת, למשל עקב נזילה שאירעה בהיעדר התובעים מביתם.

הנתבעת חוזרת כחוט השני לאורך הגנתה על הטענה כי חיובי התובעים היו כדין, ובהתאם לקריאה שנרשמה במד המים, ולפיכך עליהם לשאת בהם.

הנתבעת טוענת כי פעלה כדין וככל רשות מקומית סבירה, כאשר נקטה הליכי עיקול חוקיים לגביית חוב שלא שולם. אין בכך משום רשלנות, הוצאת דיבה או שרירות לב.

מכאן עותרת הנתבעת לדחיית התביעה.

עמדותיה של הנתבעת נתמכו בתצהיריהן של גב' אסנת אשכנזי, ראש צוות באגף הגבייה בעירייה, ושל המהנדסת אולגה קליאס, מנהלת אזור במחלקת צרכנות מים בעירייה.

השאלות המצריכות הכרעה:

המחלוקת בין הצדדים מצריכה הכרעה בסוגיות הבאות:

א. משמעות מד המים.

ב. על מי מוטל נטל ההוכחה?

ג. הכרעה לגוף המחלוקת.

ד. בהנחה שעמדת התובעים תתקבל – היקף הפיצוי.

אבחן את השאלות אחת לאחת.

משמעות מד המים:

החשבון נשוא התביעה מתייחס לתקופת החיוב הראשונה בשנת 2005.

החשבון נערך בהתאם לכללי המים (תעריפי מים שמספקים ספקים מקומיים) תשנ"ד-1994.

לפי כללים אלו, העירייה תחייב בחשבונות המים בהתאם לצריכה בפועל.

הצריכה בפועל נמדדת במד המים של הצרכן, בתוספת חלק יחסי בצריכה משותפת.

העירייה חייבה את התובעים בכמות של 261 מ"ק בגין צריכה פרטית. זאת משום שקריאת מד המים הקודמת, שנערכה ביום 28.11.04, עמדה על סך 106 מ"ק, ואילו קריאת מד המים שנערכה ביום 30.1.05 עמדה על סך 367 מ"ק.

בנוסף, חויבו התובעים בצריכת מים משותפת בסך 5 מ"ק, בהתאם לתעריף שנקבע על ידי רשות המים בגין צריכה משותפת.

הנתבעת מבקשת לראות במד המים משום ראיה חלוטה להיקף הצריכה של התובעים בנכס במועד הרלוונטי. לטענתה, אילו סברו התובעים כי מדובר בשימוש חריג, היו שולחים את מד המים לבדיקה במעבדה מוסמכת, כפי שהוצע להם לעשות, והם בחרו שלא לעשות כן.

הנתבעת מפנה לתשובותיו של התובע בחקירה הנגדית, עמ' 6 לפרוטוקול, שורה 11, שם הסכים כי מד המים היה תקין, ובשורות 14-12, שם אישר כי לא התייחס כלל לאזהרה שנמסרה לו לפני נקיטת הליכי גבייה.

מנגד, התובעים אינם מכחישים כי צרכו מים בנכס, אולם הם טוענים כי סכום החיוב היה מופרז.

התובעים סבורים כי חיוב המים המופרז מדבר בעד עצמו. מדובר בחיוב שהוא פי עשרה מהחיוב הרגיל שלהם, ולכן היה על הנתבעת ולא עליהם, להסביר את הפער.

הם תוקפים בסיכומיהם את עדותה של הגב' קליאס, מהנדסת המים, בטענה כי לא ידעה לומר לבית המשפט את רכיבי החיובים, ואף אינה מכירה את הנכס ומיקומו. הוא הדין באשר לגב' אשכנזי.

התובעים סבורים כי למצהירות מטעם העירייה לא היה כל מושג בהליך שננקט כנגד התובעים. העירייה פעלה שלא כדין, הן בגביית חיוב מופרז והן בהוכחת טענותיה בבית המשפט.

הם חוזרים על גרסתם כי סכום החיוב הינו חריג, ועל כן לא היה צורך כלל לבדוק את מד המים, אלא ההיגיון הצרוף מחייב את המסקנה כי החיוב האמור אינו אפשרי.

עיון בחשבון שהגישה העירייה לתובעים מעלה כי אכן לאורך שנת 2004 עמד החיוב על סכום ממוצע של כ-200 ₪ לחודשיים. בשנת 2005 עמד החיוב גם כן על 200 ₪ בממוצע לחודשיים, למעט בחודשי ספטמבר-אוקטובר 2005, שאז עמד על הסך של 589 ₪. במהלך שנת 2006 אף נרשמה ירידה בחיוב, מתחת ל-200 ₪ לחודשיים. רק בחודשים הרלוונטיים לתביעה, ינואר-פברואר 2005, עמד החיוב על סכום חריג של 2,247.3 ₪.

האינדיקציה לקביעת שיעור החיוב היתה מקריאת מד המים, שהוא חיצוני לבניין. מד המים הראה קריאה גבוהה מהרגיל לחודשי ינואר-פברואר 2005, אך בתקופה מוקדמת ומאוחרת יותר היתה אחידות ויציבות בקריאה.

גדר המחלוקת מתמקד, אפוא, בתקופה שבין ינואר לפברואר 2005. כל אחד מן הצדדים מציע את התיאוריה שלו לקריאה דנן. התובעים טוענים כי התובעת 1 היתה מאושפזת והתובע 2 סעד אותה, ולכן לא ייתכן שהיתה קריאה מוגדלת ומדובר בתקלה. הנתבעת טוענת כי מד המים הוא כלי אובייקטיבי ולכן יש לפעול לפיו. היא מציעה תאוריות שונות, למשל נזילה או ברז שנשכח פתוח בבית התובעים באותה התקופה והביא לצריכה המוגברת.

שמעתי את עדויות הצדדים ועלי לומר כי התובע 2 עשה רושם של אדם אמין, אשר העיד בצורה משכנעת. עדותו אמנם היתה קצרה, אולם עלה ממנה בבירור כי מדובר באדם שהיה עסוק בטיפול ברעייתו החולה, וכאשר נודע לו על החיוב המופרז פנה לעירייה להתלונן.

עם זאת, התובע 2 לא המשיך במסכת הבירורים. מסיבות הנעוצות עמו, הוא לא שיגר את מד המים לבדיקה חיצונית, וכך לא ניתן לדעת באופן ודאי האם הקריאה מקורה בתקלה חד פעמית במד המים באותה תקופה, אם לאו.

כאשר אני מניחה על כף המאזניים את אמינותו האישית של התובע 2 מול אמינותו של מד המים, הרי עם כל האהדה לתובע 2, אני נאלצת להעדיף את האובייקטיביות של מד המים. אכן, מדובר בקריאה חריגה ביותר ביחס לצריכה השוטפת של התובעים. אך, לא הובאה לפני כל ראיה המוכיחה כי מד המים היה מקולקל בעת הרלוונטית, או כי נעשה בו תיקון מאוחר יותר שהנמיך שוב את גובה הקריאות לכדי הסך של 200 ₪ לחודשיים.

מנתון זה אפשר ללמוד כי אכן בחודשי ינואר-פברואר 2005 הצריכה היתה כפי הקריאה במד המים.

מד המים הוא אמנם כלי מכני אך כללי המים (תעריפים למים ברשויות המקוריות), תשנ"ד-1984, קובעים כי צריכת המים תימדד לפי מד מים, ראו סעיף 6 שם:

6. גביה על פי קריאת מדי מים

(א) רשות מקומית תגבה את התעריפים המפורטים בתקנות אלה אך ורק על פי קריאת מדי מים, שנעשה אחת לחודשיים לפחות בהתאם לתקנות מדידת מים (מדי מים), התשמ"ח - 1988, ובסמוך למתן הודעה לצרכנים על תצרוכת המים שלהם כאמור באותן תקנות אחת לחודשיים לפחות (להלן - ההודעה לצרכנים); לא תגבה רשות מקומית תעריפי מים לפי תקנות אלה בכל דרך אחרת.

(ב) חל שינוי בתעריפי המים בתוך תקופת הצריכה שאליה מתייחסת ההודעה לצרכנים, יראו את הצריכה כאילו התחלקה באופן שווה לכל יום בתקופת הצריכה, כאמור, הצרכן יחויב לשלם את התעריף הקודם בעד הימים שלפני יום השינוי ואת התעריף החדש בעד הימים למן יום השינוי.

על כן, אני רואה לנכון להעניק משמעות לקריאת מד המים.

נטל ההוכחה:

הסתבר כי קריאת מד המים הינה חריגה ביחס לצריכה השוטפת של התובעים.

הם מבקשים לראות בכך משום אסמכתא לכך שהקריאה המדוברת בחודשי ינואר-פברואר 2005, היא שגויה. ברם, התובעים לא מינפו את הבירור. אמנם התובע 2 פנה להתלונן בעירייה, אולם הוא לא נקט בצעדים נוספים.

התובע 2 הסתפק בפנייה ולא המשיך במסירת מד המים לבדיקה. התובע 2 לא תמך את יתד טענותיו כנגד אותה קריאה מופרזת, בחוות דעת של מודד מים או אפילו של אינסטלטור, אשר ממנה ניתן לראות כי היתה תקלה נקודתית במד המים בתקופה הרלוונטית.

כללי המים שצוטטו לעיל מעניקים באופן משפטי למד המים מעמד של חזקה לכאורה. אני מוצאת כי חזקה זו אמנם ניתנת לסתירה, אולם לא די בעדותו של התובע 2 בלבד כדי לסתור את אותה חזקה. היה עליו לתמוך יתד טענותיו בראיות נוספות, כמו חוות דעת שרברב או משלוח מד המים לבדיקה. משלא נעשה הדבר, לא די בעדותו של התובע 2 לבדו כדי לעמוד מול המנגנון שקבע המחוקק בכללי המים, והוא מתן עדיפות לקריאת המונה.

התובעים ביקשו לחזק את עמדתם על דרך של תקיפת עדויות הנתבעת, המהנדסת קליאס וגב' אשכנזי. בכל הכבוד, אין בידי לקבל גישה זו.

ראשית, מדובר בתביעה שהוגשה כחמש וחצי שנים לאחר קרות האירוע הרלוונטי. התקופה אליה מתייחסת התביעה היא ראשית שנת 2005 ואילו התביעה הוגשה בחודש אוגוסט 2010. בנסיבות אלה סביר כי העדים ירעננו את זכרונם מתוך מסמכים ולא מתוך היכרות אישית.

שנית, העדות שהביאה הנתבעת הן אחראית שעוני המים באזור צפון תל אביב והמרכז וכן ראש החוליה במחלקת האגף לגביית ארנונה ומים.

אילו היתה התביעה מוגשת בסמוך לאירוע, ייתכן שהיה ניתן לאתר את קורא המונים עצמו, אולם חלוף הזמן גרם להיזק ראייתי במישור זה. אין בכך כדי לשלול את תקפות עדויות העירייה.

התובע עצמו העיד בהגינות רבה, ביום 26.6.16, עמ' 6, שורה 28 עד עמ' 7, שורה 2, כי כאשר פנה לעירייה בשנת 2007 נאמר לו שאם יביא מכתב מאינסטלטור, יפחיתו לו את החיוב. התובע לא עשה כן.

לסיכום פרק זה, אני קובעת כי נטל ההוכחה להפריך את קריאת מד המים היה מוטל על שכם התובעים, והם לא הרימוהו.

הכרעה לגוף המחלוקת:

נוכח המסקנה אליה הגעתי, כי מד המים משמש ראיה לכאורה וכי עדות התובעים לבדה אינה מספקת כדי להזים את היקף הקריאה, המסקנה היא כי החיוב בסך של 2,247.3 ₪ עבור חודשי ינואר-פברואר 2005 הוטל כדין.

כפועל יוצא מכך, יש מקום לדחות את התביעה.

מתייתר הצורך לדון בהיקף הפיצוי אותו דרשו התובעים.

למעלה מן הצורך אעיר אגב אורחא, כי התובעים לא ביססו את דרישתם לסכום תביעה של 54,391.75 ₪. מעבר להשבת סכום של כ-2,000 ₪ עבור גבייה נטענת ביתר, שכן גם התובעים עצמם מסכימים כי סכום של 247 ₪ לערך עבור צריכת מים של חודשים הוא סכום סביר, לא הסבירו התובעים מדוע הם זכאים לסכום נוסף של כ-52,000 ₪. טענותיהם כי הליכי הגבייה ננקטו שלא כדין, אינן עולות בקנה אחד עם העובדה שמד המים הראה קריאה מסוימת, שלא הוזמה על ידם בבדיקה חיצונית.

הואיל וכך נקבע על פי המונה, והתובעים מיאנו לאחוז בכל דרך חלופית שהוצעה להם, גם לפי עדותם, על ידי פקידי העירייה, כגון משלוח מד המים לבדיקה או הצגת חוות דעת של שרברב/מודד מים, אין הם יכולים לטעון כי הליכי גבייה ננקטו שלא כדין או ברשלנות.

דווקא מתוך עדות התובע 2 עצמו עולה, כי הוסבר לו על ידי פקידי העירייה בהזדמנויות שונות שעליו לאחוז בדרך של הפרכת מדידת המונה על ידי חוות דעת חיצונית, ובחר שלא לעשות זאת, ולכן הליכי הגבייה ננקטו כדין.

אין לומר כי הטלת עיקול על חשבון הבנק של חייבים, על פי זכותה של העירייה כקבוע בפקודת העיריות, וכאשר החיוב נשוא ההליך לא הוזם, מהווה משום הוצאת לשון הרע.

לסיכום פרק זה, אני קובעת כי דין התביעה להידחות במישור העקרוני. במישור המעשי, אני מוצאת כי התובעים לא הוכיחו זכאות לסכום התביעה של 54,391.75 ₪.

סיכום:

מן המקובץ לעיל, אני מורה על דחיית התביעה.

שוכנעתי כי התובע 2 האמין בלב שלם שהחיוב עליו הלין הוא בלתי מוצדק. העובדה שלא שילם את החיוב במועד, בשונה מהתנהלותו ביתר התשלומים כלפי הנתבעת, אינה נובעת מהזנחה אלא מאמונה שלמה.

התביעה נדחית רק משום שאמונה סובייקטיבית לבדה אינה מספקת כדי להזים ראיה אובייקטיבית שנקבעה בתקנות.

עם זאת, בהתחשב בכל האמור לעיל, אני קובעת כי כל צד יישא בהוצאותיו.

ניתן היום, ט"ו אלול תשע"ב, 02 ספטמבר 2012, בהעדר הצדדים.