|
|
בפני כב' השופטת בדימוס ריבי צוק | |||
המאשימה | עירית נתניה – בנייה | ||
נגד | |||
הנאשמים | 1. ביי אנד דרייב בע"מ 4. שושנה וייס שפירא 3. ברוך אריה ווייס 2. יצחק מאיה | ||
<#2#>
נוכחים:
ב"כ המאשימה עוה"ד עידית פלד
נאשם 2 בשמו ובשם נאשמת 1 וב"כ עוה"ד עומר לובושיץ ועוה"ד תומר קגן
<#3#> <#7#> גזר דין (נאשמים 1 ו-2) 1. הנאשמים 1 ו-2 על פי כתב האישום המתוקן (להלן: "הנאשמים") הורשעו – על פי הודאתם – בעבירה של אי קיום צו בית המשפט (להלן: "הצו") בנסיבות המפורטות להלן. הצו ניתן על ידי בית משפט זה ביום 16.11.03 בתיק עמ"ק 5212/03 והוא נכנס לתוקף בתום שנים עשר חודשים לאחר מתן הצו, קרי: ביום 16.11.04 (להלן: "הצו"). על פי הצו אסר בית המשפט על הנאשמת 1 שימוש חורג לעסק של מכירת כלי רכב במבנה תעשייתי שברחוב התרופה בנתניה אשר השימושים המותרים בו היו לתעשייה או למלאכה. על אף האמור לעיל נמצא כי עד ליום 1.4.09 , נכשלה הנאשמת מלקיים אחר מצוות הצו. הנאשמת לא הפסיקה את השימוש החורג כמתואר לעיל ולא הוציאה היתר מתאים לשימוש נשוא הצו השיפוטי. הנאשם 2 הורשע בתוקף היותו מנהלה הפעיל של הנאשמת 1 במועדים הרלוונטיים לכתב האישום המתוקן. 2. בטיעונה לעונש נטען על ידי המאשימה: 2.1 מדובר בהתנהלות עקבית וממושכת של הנאשמת אחת אשר במשך תקופה ארוכה של כתשע שנים נהנית מהשימוש החורג לצורך הפעלת עסקה, תוך הפרה בוטה של הצו ובאופן העולה כדי זלזול הן בדיני התכנון והן בבית המשפט. 2.2 רק במאי 2010, כשש שנים לאחר כניסתו לתוקף של הצו הוגשה בקשה לשימוש חורג, ממוסך ומחסן לשימוש מסחרי ולמשרדים, למשך חמש שנים. ביום 16.2.11 הבקשה אושרה בתנאים אך עד למועד הטיעונים לעונש טרם הוצא היתר לשימוש חורג. 2.3 ככלל רואים את העבירה של אי קיום צו שיפוטי בחומרה יתרה שכן בצד הפגיעה בחוקי התכנון והבניה יש לראות בחובה לקיים צו של בית משפט ערך מוגן בפני עצמו. נטען כי בענייננו מדובר בהפרה לצורך שימוש עסקי מסחרי, המונעת אך ורק משיקולים כלכליים וכי בנסיבות אלה יש ליתן משקל עודף לשיקולי התראה על פני נסיבות אישיות של העבריין. 2.4 בנסיבות העניין מתחם העונש ההולם הינו תקרת הקנס על פי החוק, קרי סך של 58,400 ₪ לנאשמת 1, בהיותה תאגיד וסך של 29,200 ₪ לנאשם 2. 2.5 המאשימה תמכה טיעונה לעניין הקנס בפסקי הדין הבאים- תיק 31164-02-10 מועצה מקומית שוהם נגד רמי לוי שווק השקמה בע"מ. בתיק זה הורשעו הנאשמים בשימוש חורג בגין הפעלתו של סופרמרקט (בשטח עיקרי של 2,600 מ"ר ושטח אחסון של 882 מ"ר )שעה שהשימוש המותר במקום היה לתעשיה, וזאת במשך תקופה של כשנתיים. בית המשפט לא נעתר לבקשת המאשימה לפסיקתו של סכום הקנס המירבי הקבוע לצד העבירה או להטלתו של קנס יומי בגין כל יום נוסף של הפרת הצו, וגזר על כל אחד מהנאשמים קנס בסכום של 25,000 ₪. בית המשפט ציין כי בקביעתו את גובה הקנס הביא בחשבון את השלב המתקדם אליו הגיע הליך הרישוי אשר ננקט על ידי הנאשמים, את העובדה כי באותו אזור עסקים אחרים שהצליחו לקבל היתר כאמור ואת הכספים ששולמו על ידי הנאשמים בגין דמי הסכמה והיטל השבחה לצורך קידום הליך הרישוי. תיק 32684-04-11, בו אושר הסדר טיעון, על פיו הודו הנאשמים בעבירה של עבודות ושימוש במקרקעין בלא היתר בגין הקמתם של שלושה מבנים יבילים אשר שימשו את אלדן השכרת רכב, והושת עליהם, בין השאר, קנס כולל, לשני הנאשמים, לחברה ולמנהלה, בסך של 70,000 ₪, וזאת בנסיבות שבהן במועד מתן גזר הדין המבנים כבר סולקו. תיק עמק 2504/02 בו הורשעו הנאשמים בעבירה של אי קיום צו לאיסור שימוש חורג בגין שימוש במקרקעין המיועדים לתעשיה לשימוש מסחרי, בנסיבות בהן היקף השימוש חל על שטח העולה על 500 מ"ר וכאשר במועד מתן גזר הדין כבר ניתן היתר לשימוש החורג. על החברה הנאשמת הושת באותו עניין קנס בסף של 50,000 ₪ ואילו על מנהלה קנס בסך של 10.000 ₪ ומאסר מותנה. 2.6 המאשימה הוסיפה ועתרה כי בנוסף על קנס כספי יוטל על כל אחד מהנאשמים לחתום על התחייבות כספית שלא לעבור עבירה נוספת על פרק י לחוק התכנון לרבות עבירה שעניינה אי קיום צו בית המשפט.
3. מנגד נטען על ידי הנאשמים: 3.1 הכשלון למלא אחר מצוות הצו במועדו לא נבע מזלזול בבית המשפט או בהוראות החוק, ובעיקרו מהתנהלות לקויה של גורמי הרישוי שבאה לידי ביטוי בעיכובים בירוקרטיים שונים. בהקשר זה נטען כי בקשה להיתר חורג הוגשה לראשונה עוד בשנת 2003 (כפי שעולה מעיון ב-ת/9) ובקשה נוספת הוגשה בשנת 2009 (ת/10). ועדת המשנה מתכנסת בתדירות של כאחת לחצי שנה, מנהל מקרקעי ישראל, דרש תשלום דמי שימוש חורג, על אף שעל פי הסכם החכירה עימו מלכתחילה הותר גם שימוש בנכס לצורכי מסחר, ועיכב עד למרץ 2013 את הוצאתה של שומה ביחס לדמי השימוש החורג המבוקשים ( בסך של 240,000 ₪). 3.2 על כך שהנאשמים לא זלזלו בצווים שניתנו על ידי בית המשפט ניתן ללמוד מתיקונו של כתב האישום בהליך זה. בטרם התיקון יוחסה לנאשמים גם עבירה של אי קיום צו הריסה שיפוטי. מחיקתה של אותה עבירה מכתב האישום מלמדת על כך שהנאשמים קיימו את אותו צו, ובכך יש להעיד כי בקשו לקיים אחר הצווים השיפוטיים ופעלו לצורך כך, כאשר לעניין הצו האוסר על שימוש חורג ניצבו בפני קשיים שאינם תלויים בהם בבקשם לעשות כן. 3.3 הנאשמים טענו כי על בית המשפט להקל באופן משמעותי בעונשם בשים לב לאכיפה סלקטיבית של החוק על ידי רשויות האכיפה כפי שנובע מכך שהנכס נשוא כתב האישום מצוי בלבו של אזור מסחרי מפותח.
4. לאחר ששקלתי את כלל נסיבות העניין, מחד את שטח המבנה ותקופת השימוש הממושכת ומנגד את המאמצים שנעשו לאורך השנים להכשיר את השימוש, חלק מהטעמים שסיכלו עד כה ואת אופיו של האזור בו שוכן המבנה, אינני סבורה שיש מקום להטיל על הנאשמים את הקנס המירבי הקבוע לצד העבירה, הגם שיש להטיל קנס שיהיה בו מענה לעבירה כלכלית ושיהיה בו להרתיע מפני הישנותן של עבירות כאמור. סוף דבר, אני גוזרת על הנאשמים את העונשים הבאים: 1. על הנאשמת 1 – קנס בסך של 40,000 ₪. על הנאשם 2 – קנס בסך של 15,000 ₪ או 60 ימי מאסר תמורתו. כל אחד מהקנסות ישולם ב-5 תשלומים חודשיים שווים ורצופים, תשלום ראשון עד ליום 15.12.13. לא ישולם תשלום במועדו יעמוד כל הקנס לפרעון מיידי. 2. כל אחד מהנאשמים יחתום על התחייבות כספית בסכום הקנס שהוטל עליו, לתקופה של שנתיים שראשיתה בתום שנה מהיום, שלא יעבור עבירה על חוק התכנון והבניה. כתבי ההתחייבות יחתמו במזכירות בית המשפט, בתוך 7 ימים ואם לא יעשו כן ייאסר הנאשם 2 לתקופה של 14 יום. זכות ערעור לבית המשפט המחוזי תוך 45 יום. <#4#> ניתנה והודעה היום כ"ז חשון תשע"ד, 31/10/2013 במעמד הנוכחים.
|
נוכחים:
ב"כ המאשימה עוה"ד עידית פלד
האשמים 3 ו-4 וב"כ עוה"ד אבנרי
<#12#>
הכרעת דין נאשמים 3 ו-4
האשמה המיוחסת לנאשמים על פי כתב האישום
1. הנאשמים 3 ו-4 (להלן: "הנאשמים") נאשמו, בכתב אישום אחד, ביחד עם הנאשמים 1-2. לאחר שמיעת ראיות התביעה ועדותו של הנאשם 3, תוקן כתב האישום, כאשר כל התיקונים שהוכנסו בו נוגעים לנאשמים 1 ו-2, ובמיוחס לנאשמים לא חל שינוי כלשהו.
עם תיקונו של כתב האישום ביקשו הנאשמים 1 ו-2 לחזור בהם מכפירתם, והודו והורשעו במיוחס להם על פי כתב האישום המתוקן. הנאשמים המשיכו וסיכמו טענותיהם תוך שהם עותרים לזיכויים ובכך עניינה של הכרעת דין זו.
2. החלק הכללי של כתב האישום המתוקן מתאר את זיקתם של הנאשמים השונים על פי כתב האישום למקרקעין נשוא כתב האישום – מבנה תעשיה דו קומתי ברחוב התרופה 2, באזור התעשיה פולג שבנתניה (להלן: "המבנה" או "המקרקעין").
הנאשמת 1 תוארה שם כמי שמשתמשת בפועל במבנה ומי שהגישה בקשר להיתר לשימוש חורג במבנה, ממוך למסחר בקומת הקרקע, וממחסן למשרדים בקומה א.
הנאשם 2 תואר שם כמנהלה הפעיל של הנאשמת 1 במועדים הרלוונטיים לכתב האישום.
ביחס לנאשמים נאמר שם בסעיף 3:
"הנאשמים 3 ו-4 הינם, והיו במועדים הרלבנטיים לכתב האישום החוכרים ומוחזקים כבעלים של המקרקעין; ומי שלקחו על עצמם לבקש היתר לביצוע שימוש חורג ועבודות בניה במקרקעין".
3. המשכו של כתב האישום בשני אישומים, הנסבים על שימוש שנעשה במבנה, המיועד על פי הנטען לתעשיה או למלאכה, כעסק למכירתם של כלי רכב (להלן: "השימוש החורג"), כפי שנצפה על ידי מפקחים על הבניה ביום 31.3.09 וביום 1.4.09.
האישום הראשון נוגע לנאשמים 1 ו-2 והוא מייחס להם על בסיס העובדות דלעיל עבירה של אי קיום צו בית המשפט, וזאת בהמשך לצו שיפוטי אשר אסר על השימוש החורג, כחלק מגזר דין שניתן בתיק עמ"ק 5212/03 (להלן: "ההליך הראשון").
האישום השני נוגע לנאשמים והוא מייחס להם על בסיס העובדות דלעיל ובהמשך לכך שעל הנאשמים היתה מוטלת החובה להשיג היתר, עבירה של "שימוש חורג במקרקעין בלא היתר, לפי סעיפים 145,204,205,208,221 לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה -1965 (להלן: "החוק") וכן תקנות התכנון והבניה ( עבודה ושימוש הטעונים היתר), תשכ"ז – 1967".
זיקתם של הנאשמים למקרקעין
4. זיקתם הנטענת של הנאשמים למקרקעין אינה שנויה במחלוקת.
הנאשמים הודו, במועד ההקראה, בהיותם החוכרים המוחזקים כבעלים במקרקעין וכי השכירו את המקרקעין לנאשמת 1 (ראה פרוטוקול הדיון מיום 6.5.12). הנאשם חזר ואישר את אלה בעדותו, הציג את חוזה החכירה (נ/3), אישר את נוסחו של הסכם השכירות עם הנאשמת 1 (ת/15), ואישר את הגשתה, על ידי הנאשמים, של בקשה להיתר לשימוש חורג בנובמבר 2003, וסיוע שהם מושיטים לנאשמת 1 בניסיונותיה לקבלתו של היתר לשימוש חורג. הבקשות כאמור, בחתימת הנאשמים הוגשו וסומנו ת/9 ו-ת/10.
השימוש החורג שנעשה במקרקעין
5. המאשימה הוכיחה, במידת הוודאות הנדרשת, את העובדה שבמועדים הרלוונטיים הנזכרים בכתב האישום המתוקן נעשה שימוש חורג במבנה, קרי: את השימוש שנעשה בפועל במבנה (לעסק של מסחר בכלי רכב), וכי שימוש זה לא הותר על פי התב"ע החלה על המקום והיתר הבניה.
על השימוש שנעשה בפועל במבנה לעסק של מסחר במכוניות העידו עדי התביעה, המפקחים רומן לופטנר וויקטור ברטרו (להלן: "המפקחים"). הנ"ל מכירים את המקום בתוקף עבודתם, ערכו בו ביקורות במועדים הנקובים בכתב האישום, העידו על התרשמותם, על פי מראה עיניים, מסוג העסק המנוהל במקום, והעדות בעניין זה מעוגנת בדו"חות הביקורת שנערכו על ידם ונתמכת בתמונות המהוות חלק מהדוחות כאמור.
בעדות הנאשם 3 או בסיכומי הטענות מטעם הנאשמים לא עלתה טענה כי במקום לא נעשה שימוש למסחר בכלי רכב, ונהפוך הוא הנאשם 3 העיד כי הנאשמים נקטו כנגד הנאשמת בתביעת פינוי בשל כך.
המאשימה הוכיחה באמצעות תעודת עובד הציבור, ת/14 כי התוכנית החלה על המקרקעין מאפשרת שימוש לתעשיה, ובאמצעות עדויות המפקחים כי לא ניתן היתר המתיר את השימוש במבנה למטרת מסחר.
בעדות הנאשם 3 או בסיכומי הטענות מטעם הנאשמים לא עלתה טענה כי התב"ע מתירה שימוש לצורכי מסחר. באשר לשימוש המותר על פי היתר הבניה נאמר על ידי הנאשם: "הגשנו בקשה למכון הידראוליקה עם הבקשה המקורית. מישהו מהעיריה עשה סוגריים ורשם אצלו מוסך".
גם הודאת הנאשמים 1 ו-2 בשימוש החורג שעשו במבנה כמתואר בכתב האישום, וגם הבקשות להיתר לשימוש חורג (שיאפשר שימוש במבנה למטרת מסחר ומשרדים תחת מוסך ומחסנים) עולים בקנה אחד, הן עם המסקנה בדבר השימוש שנעשה במבנה בפועל, והן עם המסקנה בדבר השימושים המותרים בו על פי היתר הבניה.
תמצית טענות ההגנה
6. בחלק הראשון לסיכומי הטענות מונים הנאשמים, כענין שבעובדה, את הטענות הבאות:
6.1 הנאשמים נכללו כנאשמים, ביחד עם הנאשמת 1 בכתב האישום שהוגש בהליך הראשון (כהגדרתו בסעיף 3 לעיל), כאשר כתב האישום מייחס לכל אחד מהנאשמים על פיו, בין השאר, את העבירה של שימוש חורג ללא היתר. אולם, במהלך אותו הליך, כתב האישום כנגד הנאשמים בוטל, בעוד שהנאשמת 1 הורשעה, וניתן כנגדה צו האוסר עליה את השימוש החורג.
6.2 ביטולו של כתב האישום כנגד הנאשמים בהליך הראשון היה נעוץ בטענתם כי פעלו בתום לב, בשים לב:
6.3 משנמחקו הנאשמים מכתב האישום בהליך הראשון והוגשה על ידי הנאשמת בקשה לשימוש חורג, במשך שמונה שנים לא שמעו טרוניה או טענה כלשהי מצד רשויות האכיפה, קיבלו התראה על אי ביצועו של צו הריסה שניתן בהליך הראשון (ללא התייחסות לטענה בדבר השימוש החורג) ובסמוך לאחר מכן את כתב האישום. הנאשמים פנו והבהירו כי לא היתה להם שהות למנוע את ביצועה של העבירה ודרשו את פינוי הנאשמת מהמקרקעין.
בהקשר זה נטען כי אין לשעות לטיעונה של המאשימה כי הנאשמים חזרו והתקשרו עם הנאשמת בהסכם שכירות נוסף לאחר הגשתו של כתב האישום ולאחר שהיה ברור להם הנטען כלפיהם משום שמדובר בהתרחשות שאחרי מועד הגשת כתב האישום.
7. כעניין שבדין נטענו בחלק הראשון לסיכומי הטענות הטענות הבאות:
7.1 אין מחלוקת כי הנאשמים השכירו את המקרקעין לנאשמת 1, בתוקף הסכם השכירות כאמור נתונה החזקה הבלעדית בנכס לנאשמת 1, הנאשמים אינם זכאים לעשות שימוש במקרקעין, ומשכך ברי כי אין להרשיעם כמבצע העבירה על פי סעיף 204 לחוק, שכן השימוש הטעון היתר, השימוש החורג המיוחס לנאשמים, הינו שימוש שנעשה על ידי הנאשמת 1, להבדיל מהנאשמים.
7.2 האחריות לפי סעיף 208 לחוק מכונה בסיכומי הטענות אחריות שילוחית, ונטען כי כתב האישום לוקה בפגם מהותי כאשר האישום השני אינו מבהיר את טיבה של האחריות השילוחית המיוחסת לנאשמים, ואין די באזכורה הסתמי של הוראת חוק זאת בפרק הוראות החוק, ללא ביסוס בעובדות הכלולות באישום השני.
7.3 לגופו נטען כי לא ניתן להרשיע את הנאשמים באחריות שילוחית:
בהעדרו של מבצע לפי סעיף 204, קרי: בהעדרם של אישום והרשעה של מבצע העבירה, שלא התקיימו בענייננו.
משום שהאחריות השילוחית יכולה לקום רק כאשר המבצע פועל בהרשאתו של "השולח", בעניינו הנאשמים המוחזקים כבעלים.
8. בהמשך סיכומי הטענות נטען, תחת הכותרת הגנה מהצדק כי בנסיבות שפורטו בסעיף 6 לעיל יש להורות על ביטולו של כתב האישום, וכי טעם נוסף לעשות כן נעוץ בהפליה ובמשוא הפנים של הרשות הבאים לידי ביטוי בהסדר הטיעון שהושג עם הנאשמים 1 ו- 2.
אחריות הנאשמים לשימוש החורג
9. אין לקבל את טענת הנאשמים כי עבירה מכוח האחריות המוטלת על פי סעיף 208 לחוק נגזרת מאחריותו של המבצע את עבודות הבניה או השימוש החורג כהגדרתם בסעיף 204 לחוק, ולפיכך מצריכה את הרשעתו של נאשם כאמור ויחס של הרשאה בין המבצע על פי הוראת סעיף 204 לבין האחראי לעבירה בתוקף הוראת סעיף 208 לחוק.
10. ב- עפ 1089/06 הועדה המחוזית לתכנון ובניה חיפה נגד מחאמיד חכאמות נפסק:
"סעיף 208 לחוק התכנון והבניה מאפשר גם הרשעתו של בעל המקרקעין בשעת ביצוע העבירה בעבירה של שימוש ללא היתר. זאת בתנאי שהעבירה נעברה בידיעתו או שהוא לא נקט בכל האמצעים הנאותים לקיום הוראת חוק זה והתקנות בנוגע לעבודה הנדונה.
בעבר נקבע בפסיקה כי ממבנהו של סעיף 208 לחוק עולה, שעקרונית אחריותו של הנאשם לפי סעיף 204 אינה מותנית במחשבה פלילית -MENS REA .
ראה:
ד"נ 12/81 ש' שפירא ושות' ו-3 אח' נ' מדינת ישראל, פ"ד לו(3), 645, עמ' 656-657.
על כן, העבירה הקבועה בסעיף 208 לחוק הינה מסוג העבירות אשר בעבר היו עבירות של אחריות מוחלטת וזאת כדי לדרבן את בעלי המקרקעין ו/או המחזיק או המשתמש בהם לזהירות מרבית כדי למנוע תקלות למיניהן בכל דרך אפשרית. עם זאת, לאור סעיף 22 לחוק העונשין, אשר הפך את עבירות האחריות המוחלטת לעבירות אחריות קפידה, ולאור התנאים שנקבעו בסעיף 108(ב) לחוק התכנון והבניה, אשר מסייגים את האחריות המוחלטת, הפכה העבירה לעבירה של אחריות קפידה ובכך הציב המחוקק "פתרון הוגן לבעיית האחריות המוחלטת".
ראה:
א. לדרמן, "האחריות המוחלטת בפלילים: הבעיה ודרכים לפתרונה", מחקרי משפט ג', 120;
ע"פ 880/85 מ"י נ' "דן", פ"ד מא(2), 533, שם דובר על עבירה על פי חוק הפיקוח על מצרכים ושירותים, תשי"ח – 1957 וצו הפיקוח על מצרכים ושירותים, אך הדברים נכונים גם לענייננו.
האחריות הקפידה נוצרה על מנת לשמור על תקנת הציבור וליצור רמת זהירות גבוהה, באותם תחומים מיוחדים שבהם נדרשת רמת זהירות זו. על כן, רק מי שעשה את כל שניתן כדי למנוע את העבירה, או במילים אחרות נקט ברמת זהירות גבוהה מאד, יינקה מהעבירה המיוחסת לו.
המצב המשפטי הקיים היום הינו כי נאשם המבקש להשתחרר מאחריות בעבירות אחריות קפידה, בטענה כי לא ידע על ביצוע העבירה ועשה כל שניתן למנוע את העבירה, עליו הראיה. הנטל המוטל על נאשם בעניין זה אינו קל.
ראה:
ע"פ 1060/97 בן עטר אלי נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(5), 321, עמ' 326-327;
ע"פ 6811/01 סעיידה עלי אחמד נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(1), 26, עמ' 40-41".
וראה גם ועפ"א 80136/05 נורית – אסתר כלב נ' עיריית הרצליה (פורסם בנבו), שם קבע כב' השופט טל, בין היתר בסעיף 14 לפסק הדין:
"העבירה הקבועה בסעיף 208 לחוק היא מסוג העבירות שאינן מותנות בקיום המחשבה פלילית של הנאשם. מובן זה מהווה העבירה לפי סעיף 208 לחוק עבירה של אחריות מוחלטת והסייג היחיד לאחריות מוחלטת זו, מצוי בסעיף קטן 208 (ב) הקובע כדלקמן:
"נאשם אחד מהמפורטים בסעיף קטן (א) בעבירה לפי סעיף 204, תהא זו הגנה טובה אם יוכיח שניים אלה:
(1) העבירה נעברה שלא בידיעתו.
(2) הוא נקט בכל האמצעים הנאותים לקיום הוראות חוק זה והתקנות על פיו בכל הנוגע לעבודה הנדונה.
נטל הוכחת ההגנה לפי סעיף 208 (ב) מוטל על הטוען לה. נטל זה הינו נטל מוגבר במובן זה שלא די לנאשם להוכיח שלא היתה לו מחשבה פלילית בביצוע העבירה, אלא עליו להוכיח כי העבירה, אף אם נעשתה בידי אחר, נעשתה ללא רשלנות מידו ולאחר שהוא עשה כל שניתן כדי למנוע את העבירה. הטעם להטלת נטל מוגבר זה על הנאשם נעוץ בצורך להגן על הציבור מפני ביצוע עבירות מסוג העבירה בה הורשעה המערערת. הטלת נטל מוגבר מונעת מהנאשם את האפשרות הקלה להשתחרר מאחריות פלילית במצב בו ברור כי בוצעה עבירה, אולם הנאשם טוען כי לא עשה ולא ידע".
11. מהאמור לעיל עולה באופן ברור כי סעיף 208(א) לחוק פורש יריעה רחבה שנועדה להקיף מעגל רחב של אנשים אותם רואה החוק כאחראים באחריות ישירה לעבירות הבניה והשימוש ללא היתר כדין. האחריות המוטלת על המנויים בסעיף 208(א) לחוק אינה מצריכה מודעות, הרשאה או הסכמה לביצועה של העבירה על פי סעיף 204 על ידי מבצעה. מדובר באחריות הנובעת במישרין מהזיקות למקרקעין המנויות בהוראת החוק הנ"ל, אשר ההגנה מפניה מותנית בקיומם המצטבר של התנאים המנויים בסעיף 208(ב) לחוק קרי: העדרה של ידיעה על ביצוע העבודה תוך נקיטה בכל האמצעים למניעתה אשר נטל הוכחתם על הנאשם.
12. כמתואר בסעיפים 4 ו-5 לעיל זיקתם של הנאשמים למקרקעין ועשייתו של שימוש חורג על ידי הנאשמת 1 אינם שנויים במחלוקת, ואם הם שנויים במחלוקת הרי שהוכחו במידת הודאות הנדרשת בפלילים.
משכך שומה עלינו להמשיך ולבחון האם עומדת לנאשמים ההגנה שבסעיף 208(ב) לחוק, ועל כך יש להשיב בשלילה.
לא יכול שתהיה מחלוקת כי הנאשמים ידעו שמדובר בשימוש חורג בשים לב לכך שהיו צד להליך הראשון בו הורשעה הנאשמת 1 בשימוש חורג (הגם שהנאשמים נמחקו מכתב האישום).
הנאשמים לא נקטו בצעדים של ממש על מנת להפסיק את העבירה, בין על דרך הוצאתו של אישור לשימוש החורג, ובין על דרך הפסקתו של השימוש כאמור, ומבקשים לחסות תחת הטענה כי לא היתה להם שליטה על השוכרים. טענה זאת לא הוכחה, ודאי לא בשים לב לנטל המוטל על נאשם על פי סעיף 208(ב) לחוק. הנאשמים זרקו לחלל העולם כי נקטו בהליך של תביעת פינוי אך לא הובאו כל פרטים של ממש בעניין זה או מסמכים לתמוך באותה טענה. יתרה מזאת, מהראיות עולה כי הנאשמים חזרו והתקשרו עם הנאשמת 1 בהסכם שכירות נוסף גם לאחר שהוגש כנגדם כתב האישום נשוא הליך זה. בהקשר זה, ובהמשך לטענת הנאשמים, יצויין כי אינני סבורה שיש מניעה ליתן את הדעת לעובדה זאת, שהתרחשה לאחר הגשתו של כתב האישום. זאת משום שאין מדובר בראיה לתמיכת האמור בכתב האישום, כי אם בראיה שיש בה להזים טענת הגנה המועלית על ידי הנאשמים, ובנוסף בהעדרה של התנגדות להגשתו של הסכם השכירות הנ"ל כראיה אגב הדיון.
הנאשם 3 בעדותו הודה כי אינו בקיא בהליך הטיפול ברישוי (עמ' 26 ש' 28), ולא זו ההתנהגות המצופה במסגרת נקיטת כל האמצעים למניעת העבירה. הלכה פסוקה היא כי אין די בהבהרות במסגרת חוזה שכירות שבין משכיר לשוכר כדי לצאת חובת הדרישה של נקיטה בכל האצעים. החוזה הוא שלב ראשון, משנודע לבעל קרקע כי שוכר פועל בניגוד לחוזה ולחוק, החוזה מהווה זכות פורמלית בלבד, אך אין בו את מיצוי כל האמצעים הנאותים כנדרש בסעיף 208. יתרה מזאת הנאשם 3 הודה בחקירתו כי הוא פועל בשיתוף פעולה עם השוכרים לסייע להם לקבל היתר, מן הסתם תוך השלמה עם השימוש החורג הנעשה על ידם שהכשרתו מבוקשת על ידי הבקשה להיתר לשימוש חורג.
הדין עם המאשימה כי בנסיבות אלה אין בפעולותיהם ובמחדליהם של הנאשמים כדי לצאת ידי חובת הדרישה של נקיטה בכל האמצעים, כי היה עליהם לנקוט בפעולות אפקטיביות יותר על מנת להפסיק את השימוש, וכי הדברים מקבלים משנה תוקף כאשר הנאשמים נהנים מפירות דמי השכירות.
פגם בכתב האישום
13. טענה דומה לטענת הנאשמים בעניין פגם שנפל בניסוחו של כתב האישום הועלתה ונדחתה ב- עפ 1089/06 שנזכר לעיל.
בנסיבות המקרה שנדונו שם לא היה בעובדות האישום הראשון אלא אזכור של הוראת סעיף 208 לחוק במסגרת פרק הוראות החוק שבכתב האישום ונפסק כי די בכך על מנת שהנאשם ידע בפני מה הוא מתגונן. על אחת כמה וכמה שכך הוא כאשר בחלק הכללי של כתב האישום הובהרה זיקתם הנטענת של הנאשמים למקרקעין, וכאשר השאלה התעוררה בהליכים מקדמיים ונענתה מפי ב"כ המאשימה ברחל בתך הקטנה.
הגנה מן הצדק
14. נטען כי לנאשמים עומדת הגנה מן הצדק שיש בה להצדיק את ביטולו של כתב האישום וזאת בשים לב למשקלן המצטבר של העובדות המפורטות בסעיף 6 לעיל. אינני מקבלת את אותה טענה מהטעמים המפורטים להלן.
15. נטען כי ביטולו של כתב האישום שהוגש כנגד הנאשמים בהליך הראשון מלמד על חפותם ולמצער נטע בליבם את האמונה כי אין הם מוחזקים על ידי המאשימה כמי שצריכים ליתן את הדין בגין העבירה של שימוש חורג המתבצעת בנכס.
ביטולו של כתב אישום איננו זיכוי, ובודאי שאין בו למנוע הגשתו של כתב אישום על רקע מציאות של עבירה נמשכת, שנים ארוכות לאחר אותו ביטול.
ביטולו של כתב אישום אינו נובע בהכרח מהסכמה לחפות של הנאשם והוא יכול לנבוע ממגוון שיקולים המשמשים מלכתחילה בהעמדתו של אדם לדין והכרוכים באיזון שבין נסיבותיו האישיות מזה וחומרת המעשים מזה והפגיעה באינטרס הציבורי כתוצאה מכך,מזה.
לא הונחה תשתית עובדתית לטענות הנאשמים בדבר טעם מחיקתם מכתב האישום, שנבע על פי הנטען בסיכומי הטענות מטענות ההגנה שהועלו על ידי הנאשמים בהליך הראשון. מנגד המאשימה הצביעה על סמיכות הזמנים, שבין מועד הגשתה של בקשה בחתימת הבעלים להוצאתו של היתר לשימוש חורג לבין מועד ביטולו של כתב האישום כנגד הנאשמים ימים ספורים לאחר מכן. אלא שבינתיים חלף עשור שנים והיתר לשימוש חורג אין.
16. נטען כי אין מקום להרשעת הנאשמים בשים לב לכך שמטרת החכירה של המקרקעין כפי שנקבעה בהסכם החכירה עם מנהל מקרקעי ישראל הינה למסחר, ולא יעלה על הדעת כי ידה האחת של המדינה תחכיר את המקרקעין למטרה זאת וידה האחרת תבקש להרשיע בפלילים משום אותו שימוש שנעשה במקרקעין.
הדין עם המאשימה כי רישום בחוזה חכירה או במסמכי המינהל, אינו מכונן היתר לפי דיני התכנון והבניה, כפי שנפסק לא פעם שרישום בפנקסי המקרקעין אינו מהווה היתר בניה ( ראה תפ 7332/10 בענין בית אברמוביץ). היסוד היחיד, הקובע לענין שימוש מותר הוא האמור במסמכי הרישוי אשר הונפקו על ידי גורמי התכנון והבניה, שהם בלבד אמונים על מתן היתרי בניה, בין שמדובר ברישום בפנקסי המקרקעין ובין כשמדובר על הסתמכות ברישום במינהל.
הדין עם המאשימה כי נוסחו של הסכם החכירה נ/3, גם ללא ההלכה דלעיל, אינו מקים סתירה או תחושת אי נוחות וחוסר צדק.
בהסכם החכירה לא נקבע אלא:
"הנכסים המוחכרים לחוכר לתקופת החכירה למטרת החזקת בית חרושת/ בית מלאכה/ בית מסחר בלבד עם מבני עזר, ואסור לחוכר להשתמש בנכסים המוחכרים או בחלק מהם למטרה אחרת מבלי לקבל על כך הסכמה מפורשת מראש ובכתב מאת המחכיר. כן אסור לחוכר לגרום שינוי יעודם של הנכסים המוחכרים כמשמעותם בחוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965".
פרשנות סבירה ותכליתית של תניה זאת שבהסכם החכירה הינה כי הרישא לסעיף מתייחסת למטרת החכירה והשימושים המותרים בנכס ביחסים שבין החוכר למחכיר, ואילו הסיפא מתייחסת לחובה להשתמש במקרקעין בהתאם ליעודם על פי החוק. בין שני אלו אין כל סתירה כל עוד קיימת חפיפה כלשהי בין השימושים המותרים על פי הסיפא לבין אלה המותרים על פי הרישא, כפי שמתקיים בענייננו ואין לנו צורך להדרש לשאלה האם היה ניתן להעלות טענת הגנה מן הצדק לו החפיפה בין אלה היתה מותירה קבוצה ריקה.
17. הטענה כי הנאשמים השכירו את הנכס לשוכרים שונים שעשו בו שימוש לאורך שנים ללא מחאה מצד הרשות אינה יכולה לעמוד כבסיס לטענת חוסר הגינות כלפי הנאשמים שעה שנמחקו מכתב האישום הראשון, אך חרף חלוף שנים לא חדל השימוש החורג בו.
18. יתר טענות הנאשמים כי לא ידעו על השימוש החורג לאחר שנמחקו מההליך המשפטי או כי עשו כל שביכולתם על מנת למנעו נדונו לעיל, וברי כי אין באלה די על מנת להוות הגנה על פי סעיף 208(ב) לחוק אין בהם להקים טענת הגנה מהצדק. הנאשמים אינם, בנסיבות העניין, עבריינים בעל כורחם.
19. הטענה בדבר אכיפה סלקטיבית נזנחה בסיכומי הטענות. בנוסף הדין עם המאשימה כי הנטל להוכחתה של טענה כאמור מוטל על הנאשמים שלא הביאו כל ראיה של ממש להוכחתה, ואשר הופרכה (במידה הנדרשת בשים לב לקלישות ראיות הנאשמים, אם בכלל) על ידי מפקחי הבניה (עמ' 14 ש' 26-32 ובעמ' 15).
20. סוף דבר, מכל הטעמים דלעיל אני מרשיעה את הנאשמים 3 ו-4 בעבירה המיוחסת להם על פי כתב האישום.
<#13#>
ניתנה והודעה היום כ"ז חשון תשע"ד, 31/10/2013 במעמד הנוכחים.
|
ריבי צוק, שופטת בדימוס |
| תאריך | כותרת | שופט | צפייה |
|---|---|---|---|
| 10/01/2012 | החלטה על בקשה של נאשם 1 כללית, לרבות הודעה בקשה דחיה 10/01/12 | אביבה טלמור | לא זמין |
| 08/07/2013 | החלטה מתאריך 08/07/13 שניתנה ע"י ריבי צוק | ריבי צוק | צפייה |
| 31/10/2013 | החלטה | ריבי צוק | צפייה |
| תפקיד | שם | בא כוח |
|---|---|---|
| מאשימה 1 | עירית נתניה - בנייה | נילי ארז סורוקר |
| נאשם 1 | ביי אנד דרייב בע"מ | עופר כגן, לירן כהן, אריאל פופר |
| נאשם 2 | יצחק מאיה | |
| נאשם 3 | ברוך אריה ווייס | |
| נאשם 4 | שושנה וייס שפירא |
