לפני תביעת לשון הרע שהגיש התובע, שוער כדורגל, כנגד הנתבע, ששימש במועדים הרלוונטיים לתביעה כמאמן כדורגל בהפועל ירושלים, הקבוצה בה שיחק התובע (להלן: "הפועל ירושלים" או "הקבוצה"). התביעה מכוונת כנגד הדברים שנאמרו על ידי הנתבע כלפי התובע בעקבות ההפסד של הפועל ירושלים במשחק מול בני לוד (להלן: "המשחק").

ואלה טענות התובע

ביום 13.2.2010, בעקבות ההפסד של הפועל ירושלים במשחק, נכנס הנתבע לחדר ההלבשה של השחקנים שם נכחו באותה עת שחקים ואנשים מטעם הנהלת הקבוצה והחל להטיח בתובע האשמות - שהתובע בא לקבוצה בידיים לא נקיות וכי ספג שער "שלא קשור לכדורגל", ואף איים לפנות למשטרה כדי שתחקור את התובע. הנתבע כיוון לכך שהתובע גרם במזיד להפסד הקבוצה.

עם צאתו מחדר ההלבשה, פנה הנתבע להנהלת הקבוצה וביקש לזמן למקום את המשטרה על מנת שתחקור את התובע. כן דרש מההנהלה להגיש תלונה כנגד התובע ולא להתיר לתובע לשחק יותר בקבוצה.

ביום 14.2.10, היינו כיממה לאחר המשחק, התראיין הנתבע בתכנית ספורט המשודרת ברדיו ירושלים (להלן: "השידור הראשון"). במסגרת הראיון השתלח הנתבע בתובע בצורה גסה ומכוערת. לדבריו, ביקש מהנהלת הקבוצה לפנות למשטרה ולהגיש תלונה כנגד התובע ודרש את חקירתו על ידי המשטרה. כן טען כי התובע בא בידיים לא נקיות למשחק וספג שער "שלא קשור לכדורגל".

ביום 19.2.2010, לאחר שפוטר מהקבוצה, התראיין הנתבע פעם נוספת בתכנית ספורט אחרת של רדיו ירושלים (להלן: "השידור השני"). בראיון חזר הנתבע על עמדתו שהושמעה בחדר ההלבשה ובראיון הראשון. לדבריו, התובע ספג "שער הזוי שאינו מחויב המציאות", "שאינו קשור לכדורגל". הנתבע חזר על עמדותיו כי המשטרה צריכה לחקור את התובע בגין המשחק וכי הנהלת הקבוצה צריכה לפטר את התובע, לא בגלל הרמה המקצועית שלו כי אם בגלל שהגיע להפועל ירושלים "לא בשביל לשחק כדורגל טהור". חרף הערות המראיינים לנתבע שהוא אומר דברים קשים וטעוני הוכחה, עמד הנתבע על דעתו והדגיש כי אינו חוזר בו ממנה.

דבריו של התובע מהווים לשון הרע, ולא עומדת לזכותו כל הגנה מההגנות הקבועות בחוק. הדברים שנאמרו נאמרו במזיד והסבו לתובע נזק רב. באותה תקופה היה התובע שוער בעל ניסיון עשיר, הן בליגת העל והן בליגה הלאומית, בעל הישגים בכדורגל הישראלי. עם סיום העונה ובשונה משנים קודמות, גם קבוצות בכירות וגם קבוצות מליגות נמוכות לא גילו בו עניין, למעט 4 קבוצות מליגה א' איתן ניהל מו"מ. התובע נותר ללא עבודה למשך  כחצי שנה, וכאשר חזר לשחק שכרו פחת. 

התובע עתר לפסוק לו פיצוי בסך של 100,000 ₪. 

טענות הנתבע:

הנתבע מצידו, ביקש לדחות את התביעה. לדבריו, התובע חתם ביום 9.6.10 היינו, זמן רב לאחר האירוע נשוא התביעה, על כתב היעדר תביעות בלתי חוזר, במסגרתו אישר כי אין ולא תהיה לו כל תביעה כלפי קבוצת הפועל ירושלים ו/או מי מטעמה (להלן: "כתב היעדר תביעות"). במועדים הרלוונטיים לתביעה, הנתבע היה המאמן של הקבוצה ושידורי הרדיו נגעו לפעילות הקבוצה, ולכן כתב היעדר התביעות חל גם על הנתבע. התובע לא חשף בפני בית המשפט את כתב היעדר התביעות, מתוך ידיעה כי די בו כדי לסלק את התביעה על הסף.

לגופו של עניין, הכחיש הנתבע את הטענה כי אמר בחדר ההלבשה של השחקנים כי יש לערב את המשטרה כדי שתחקור את התובע. לטענתו, הדבר היחיד שנאמר על ידו, בהתאם לדעתו המקצועית, הינו כי כל עוד הנתבע יהיה המאמן של הקבוצה התובע לא יהיה חלק ממנה.

חוות דעתו המקצועית של הנתבע, כבעל ניסיון ארוך שנים כשחקן וכמאמן, הייתה ונשארה כי השערים שהתובע ספג באותו משחק לא היו מחויבי המציאות, כי כל שוער סביר היה מונע ספיגת שערים אלה, וכי אין המדובר בטעות מקצועית של שוער כי אם ברשלנות של ממש, אם לא יותר מכך. הנתבע המליץ בפני הנהלת הקבוצה, האמונה על טובתה, לפנות למשטרה על מנת שתחקור את האירוע.

בשידורי הרדיו הנתבע חזר על עמדתו המקצועית האמורה. בתשובה לשאלת המראיין, השיב כי הוא אכן המליץ על חקירת המקרה על ידי המשטרה, שכן זהו תפקידה של משטרה הוגנת ולא תפקידו לחקור את האירוע. הטענה כי הנתבע השתלח בתובע בשידורי הרדיו הינה שקר וכזב.

הנתבע טוען כי אין המדובר בלשון הרע כמשמעות מונח זה בחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965 (להלן: "החוק"), כי אין לו אחריות לפרסום הנטען וכי מכל מקום עומדות לזכותו ההגנות שבחוק - הגנת אמת בפרסום מכוח סע' 14 לחוק, הגנת תום הלב מכוח סע' 15 לחוק ואף חזקת תום הלב מכוח סע' 16.

דיון והכרעה:

אדרש תחילה לטענות הנתבע בדבר ההגנה הנטענת מכוחו של כתב היעדר תביעות עליו חתם התובע, ולאחר מכן לעוולה הנטענת ולטענות ההגנה בעניינה.

כתב היעדר תביעות

טענת הנתבע הינה כי דין התביעה להידחות, לאור האמור במסמך זה עליו חתום התובע. לשיטתו, הוא חל גם על תביעות כנגד הנתבע, לרבות תביעה מן הסוג הנדון, שעובדותיה התרחשו כשהנתבע אימן את הקבוצה, כלומר היה "מי מטעמה" של הקבוצה.

מנגד, התובע טוען כי יש לדחות את הטענה, בעיקר מהטעם שמדובר במסמך המהווה גמר חשבון כספי בין התובע לבין הקבוצה עם תום עונת המשחקים. למסמך אין קשר לנתבע, והוא נחתם אך ורק כלפי הקבוצה. לא בכדי צוין כי הקבוצה לא נותרה חייבת לו כספים.

סבורני כי הדין עם התובע.

כתב היעדר התביעות קובע כדלקמן:

"אני הח"מ אושרי לוי... מצהיר מתחייב ומאשר בזה כי קיבלתי מקבוצת הכדורגל הפועל סא.ד.ר ירושלים את כל המגיע לי וכי קבוצת הכדורגל.. ו/או מי מטעמה ו/או מי הבא מכוחה איננה חייבת לי סכום כלשהו בגין כל תקופת העסקתי כשחקן כדורגל בקבוצה ואין לי ולא תהיינה לי כל טענה ו/או תביעה ו/או דרישה מכל מין וסוג שהוא כלפי קבוצת הפועל סא.ד.ר ירושלים ו/או מי מטעמה ו/או מי הבא מכוחה".

עיון בלשונו של המסמך מלמד כי הוא נועד להסדיר את העניינים הכספיים שבין התובע לבין קבוצת הפועל ירושלים, ולא נועד לכלול תביעות נזק מסוג זה. הכתב נוקט במילים "קיבלתי... את כל המגיע לי" וגם "קבוצת הכדורגל.... אינה חייבת לי סכום כלשהו בגין כל תקופת העסקתי כשחקן ..." היינו, חובות הקשורים בהעסקת התובע כשחקן ולא תביעות נזק, בוודאי לא מהסוג הנדון. 

התובע העיד כי המסמך אינו קשור לנתבע כלל, וכי מדובר בהתנהלות הכספית מול המועדון בהקשר של סילוק חובות (ראה עמ' 18 ש' 12 ואילך). לדבריו, שמו של הנתבע לא הוזכר במסגרת המו"מ שנוהל עם מר סאסי. באותה תקופה, הנתבע כבר לא היה חלק מהקבוצה מזה זמן רב (כחמישה חודשים),  ולא היה מי "מכוחה או מטעמה". יתירה מזאת, כשנאמרו הדברים במסגרת השידור השני כבר לא היה חלק ממנה.

הנתבע לא ביקש להעיד מי מטעם הנהלת הקבוצה, כדי לתמוך בדבריו בנוגע לאומד דעת הצדדים עם החתימה, כגון שהיה בכוונתם לסלק כל תביעה הקשורה באירועים שהתרחשו במועד בו שיחק התובע בשורות הקבוצה. הוא אך ביקש להיבנות מנוסחו אשר, כאמור, אינו מסייע לו.

בהתחשב בכך, נדחית טענת הנתבע כי המסמך מסלק את התביעה כלפיו.

לשון הרע:

המתווה לבחינת קיומה של עוולת לשון הרע נקבע בפסיקה.

בע"א 89/04 ד"ר יולי נודלמן נ' נתן שרנסקי (פורסם במאגרים המשפטיים) קובע בית המשפט דברים אלה: "מהלך הניתוח של טענת הפגיעה בשם הטוב, המולידה עוולה בנזיקין ומזכה בפיצוי, בנוי מארבעה שלבים. ראשית, יש לפרש את הביטוי, בהקשר אובייקטיבי, ולשאוב ממנו את המשמעות העולה ממנו, על פי אמות מידה מקובלות על האדם הסביר. פרשנות זו יש להשעין הן על מובנם הפשוט של דברי הפרסום המפורשים, והן על האמור "בין שורותיו", כפי שמכלול זה עשוי להתקבל ולהתפרש בעיני האדם הסביר (סעיף 3 לחוק). שנית, יש לבחון האם על פי משמעות זו, מהווים הדברים "לשון הרע" על פי סעיף 1 לחוק, והאם אופן אמירתם מהווה "פרסום" כמשמעותו על פי מבחני סעיף 2 לחוק. בשלב שלישי, יש לבחון את תחולת ההגנות השונות על הפרסום, על פי סעיפים 13 עד 15 לחוק, אשר תחולת מי מהן עשויה לשלול את אחריותו של המפרסם לפרסום לשון הרע. גם שלב זה עשוי לכלול רכיב המתייחס לפרשנות הביטוי ולסיווגו, למשל, כביטוי של עובדה או ביטוי של דעה, לשם התאמתו להגנה הרלבנטית. בשלב הרביעי, אם ממלא הפרסום את תנאי שלושת השלבים הקודמים, נבחנת שאלת הסעדים, ובתוכם שאלת הפיצוי הראוי לתובע. על כל ארבעת שלבים אלה חולש עקרון האיזון החוקתי בין הזכות לשם טוב ולפרטיות לבין הזכות לחופש ביטוי (עניין אמר, שם; עניין הרציקוביץ', שם). איזון זה טבוע עמוק במסגרת התנאים הסטטוטוריים שעוצבו בחוק הן לצורך בירור שאלת האחריות, והן לצורך אומדן הנזק. איזון זה משפיע על פרשנות הוראות החוק ודרך יישומו בכל הקשר"

(עמ' 14 לפסק הדין)

אצעד אם כן במתווה זה.  אבחן תחילה את משמעות הדברים שנאמרו והאם אלה מהווים לשון הרע.

ההלכה הפסוקה קובעת כי המבחן לקיומה של לשון הרע הינו מבחן אובייקטיבי, היינו, אין חשיבות לשאלה מה הייתה כוונתו של המפרסם מאחורי דבריו או כיצד הבין את הדברים מי שקלט אותם. המבחן הוא המשמעות שהאדם הסביר היה מייחס לדברים שנאמרו, לדעת השופט היושב בדין (ר' ע"א 740/86 תומרקין נ' העצני, פ"ד מג(2) 334).

התובע טוען כי הנתבע הוציא דיבתו רעה בשלוש הזדמנויות שונות - בחדר ההלבשה ובשני שידורי רדיו.

לגבי חדר ההלבשה, טען התובע כי הנתבע הטיח בו מילים קשות בעקבות הפסד הקבוצה, כגון "באת למשחק ולקבוצה בידיים לא נקיות", "אמליץ למשטרה לחקור אותך ואת המשחק הזה" ו - "קיבלת גולים שלא קשורים לכדורגל" (סע' 24 לתצהיר). הנתבע הכחיש את אמירת הדברים.

אף שהתובע לא הביא עדויות לדברים שנאמרו, מצאתי להעדיף את גרסתו. הנתבע עצמו מודה כי נכנס לחדר ההלבשה, התפרץ על התובע (עמ' 38 ש' 12- 13), ואמר כי כל עוד הוא בקבוצה, התובע לא יישאר בה. הוא מכחיש כי איים לפנות למשטרה כדי שתחקור את התובע. עם זאת, בשידורי הרדיו הוא ציין כי לאחר שיצא מחדר ההלבשה פנה מיד להנהלת הקבוצה והמליץ על פניה למשטרה. מהלך עניינים זה מחזק את גרסת התובע כי הדברים נאמרו גם בחדר ההלבשה כחלק מאותה סערת רגשות בה היה ככל הנראה נתון הנתבע (ראה דבריו בדבר כעסו על התובע במהלך השידור השני עמ' 3 לתמליל ש' 12 ואילך).

לאחר שהנתבע אמר בשידור הראשון כי הוא המליץ להנהלת הקבוצה להשעות את התובע ולפנות למשטרה, הוא המשיך ואמר "אנשים מהסוג הזה לא יהיו במועדון הזה, המועדון הזה, בלי שום קשר לנושא המקצועי, צריכים קבוצה בריאה ונקיה" (עמ' 4 שורה 11-12 לתמליל). ובהמשך "אבל בקטע של אושרי, של השוער, אני יכול לומר לכם בוודאות, אני לוקח את כל האחריות עלי, טעיתי פה, עשיתי טעות שהבאתי את השוער הזה להפועל ירושלים, אבל עדיף לתקן מהר מאוד....ואני מאמין ש-, המועדון הזה צריך ניקיון, זה צריך להתחיל בשוער" (עמ' 5 שורה 22-23 ועמ' 6 שורה 1-2 לתמליל). בהמשך מוסיף הנתבע ומשיב לשאלת המראיין באשר להמלצתו שתערך חקירה משטרתית "אמרתי את זה בפירוש לעמוס, שצריך לחקור את הדבר הזה, כי מי שהיה במשחק אתמול, אני לא יכול ל - , אני לא יכול לתאר לכם במילים, זה צריך בדיקה, זה צריך בדיקה מעמיקה ואני חושב שלאנשים כאלה אין מקום בכדורגל זה דבר הזוי..." (עמ' 8 ש' 3-6 לתמליל) ובהמשך: "לא רוצה לדבר על דברים.. אתם מבינים בדיוק למה אני מתכוון, אבל אני חושב שאם יש פה משטרה הוגנת, ואם יש פה אנשים שחוקרים את הדברים האלה לעומק, אין לי שום ספק שהמשחק הזה היה הזוי" (עמ' 8 שורה 11-12 לתמליל).

הדברים נאמרו בביטחון, תוך מודעות למשמעות שהמראיינים עשויים לייחס למעשה לדבריו, ובאופן שלא מותיר ספק בלבו של המאזין כי התובע מעל בתפקידו כשוער וגרם במזיד להפסד הקבוצה. 

במהלך השידור השני החריפו ההתבטאויות, והנתבע התייחס לתובע במילים אלה: "לגבי אושרי לוי, מה שהיה במשחק האחרון, זה תהליך של כמה משחקים שאני התחלתי לזהות, אי אפשר לקבל שמונה עשרה גולים בשישה משחקים.. הדבר הזה עלה למימדים עצומים והכעס שלי על אושרי היה בזה שהבן אדם מקבל גולים הזויים, שערים לא מחויבי המציאות, שערים שלא קשורים לכדורגל, ואני מדבר ברמה המקצועית" (עמ' 3 שורה 10-15 לתמליל). גם אם ניתן היה לטעון כי מדובר בביקורת מקצועית על רמתו של השוער, הוסיף הנתבע ואמר, לאחר שהמראיין הזכיר לו את דבריו בשידור הראשון בנוגע לצורך בפניה למשטרה: "נכון. אין שום ספק, אני גם לא חוזר בי במילה ממה שאמרתי.." (עמ' 3 שורה 22 לתמליל), ובהמשך גם "אם אני אוכל להמליץ משהו ליהודה, אני אמליץ לו שאושרי לוי לא ישחק עד סוף העונה בהפועל ירושלים, לא בגלל הרמה המקצועית שלו, אלא בגלל הרמה הזאתי שהבן אדם הגיע להפועל ירושלים לא בשביל לשחק כדורגל טהור, נקודה." (עמ' 4 שורה 4-7 לתמליל).

גם לאחר שהמראיינים ציינו בפני הנתבע כי מדובר בדברים קשים שיש צורך להוכיחם, הוא התעקש שלא לחזור בו מדבריו.

הדברים שאמר הנתבע כנגד התובע אינם מהווים רק ביקורת מקצועית של מאמן על שחקן. מדובר בהטחת האשמה קשה ופוגענית במספר הזדמנויות. התמונה שמצטיירת בעיני המאזין הסביר למשמע דברי הנתבע, הינה כי התובע הגיע למשחק בידיים לא נקיות, פעל באופן לא אתי, לא מוסרי ולא ספורטיבי, עד כדי התנהגות פלילית שעל המשטרה לחקור אותה.

דבריו של הנתבע, בייחוד אלה שנאמרו בשידורי הרדיו וזכו לתפוצה נרחבת, מקבלים משנה חומרה לנוכח הבמה ממנה הושמעו. יצוין, כי הצדדים עצמם אישרו כי מדובר בתכניות בעלות ערך, משמע, שרבים מהמתעניינים בספורט מאזינים להן ונחשפו לדברים שנאמרו.

לסיכום נקודה זו, הנתבע קבע בדבריו, הן באופן עקיף על דרך של רמיזות והן באופן ישיר, כי התובע ניסה להטות באופן פלילי את תוצאת המשחק. אין ספק כי דברים אלה מהווים לשון הרע כלפי התובע, באשר הם מטילים דופי מקצועי, מוסרי, אתי וחוקי בהתנהלותו. 

הגנות החוק:

משקבעתי כי דברי הנתבע הינם משום לשון הרע, אבחן עתה האם הדברים חוסים תחת הגנת אמת הפרסום או הגנת תום הלב, בהתאם לסעיפים 14-16 לחוק.

הגנת אמת הפרסום:

ס' 14 לחוק קובע כי: "במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה שהדבר שפורסם היה אמת והיה בפרסום ענין ציבורי; הגנה זו לא תישלל בשל כך בלבד שלא הוכחה אמיתותו של פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש".

פרסום המבקש לחסות תחת הגנת אמת הפרסום צריך לעמוד בשני תנאים מצטברים: האחד, אמיתות הפרסום. השני, קיומו של עניין ציבורי בפרסום.

דעתי היא כי הנתבע לא הצליח להוכיח כי התובע הטה או עשה כדי להטות את תוצאת המשחק, כפי שטען.

אין חולק על העובדה שהמשחק אכן הסתיים בהפסד של הקבוצה, כאשר התובע ספג במהלכו שני שערים. יחד עם זאת, למעט טענת הנתבע כי מדובר בשערים "הזויים" ואשר "אינם קשורים לכדורגל", כלשונו, לא הובאה לפניי הוכחה כלשהי כי מדובר היה בשערים אשר אותם ספג התובע בכוונה, מתוך מטרה זדונית לגרום להפסד קבוצתו.

כל שנשאל התובע ביחס להתרחשות במגרש באותו מועד היה האם נכון ששוער ברמתו המקצועית אינו אמור לספוג שערים כאלה. התובע השיב לכך באופן ענייני כי המשחק אינו בבחינת מדע מדויק וגם "שוערים ענקיים בעולם" כלשונו, יכולים לספוג שערים שהם יתחרטו עליהם. כל שאלה אחרת הנוגעת לעניין עצמו לא נשאלה. הנתבע, או מי מטעם הנהלת הקבוצה, לא פנה למשטרת ישראל אשר תחקור בפרשה על מנת לאמת או להפריך את הנטען. כמו כן, לא הובא מי מטעם הנהלת הקבוצה להעיד על שהתרחש במשחק. יתרה מכך, אין חולק כי הקבוצה המשיכה להעסיק את התובע עד לתום עונת המשחקים ודווקא הנתבע נפרד ממנה באותם מועדים.

הנתבע משליך מלוא יהבו על כך שיש להסיק את אמיתות הפרסום מתוך הודאת התובע במסגרת ההליך, כי בעבר הימר באופן בלתי חוקי בספורט, כי נחשד בהימורים כאמור וכי הוא מהמר על משחקי כדורגל במסגרת ההימורים החוקיים בספורט.

דעתי היא כי מסקנה זו של הנתבע יש לדחות, ואבהיר.

אכן התובע סיפר בתצהירו (סע' 12 – 17) אודות פרשה שהתרחשה מספר שנים לפני האירוע, כאשר שיחק  בקבוצת הפועל כפר סבא. לדבריו, בעקבות כתבה שפורסמה בערוץ הספורט בה נראה התובע נכנס לסניף טוטו שכונתי באזור מגוריו, הוא נעצר ונחקר בחשד להטיית משחקים. התובע טען והוכיח כי התיק נסגר מחוסר ראיות (ת/1). התובע הגיש תביעת דיבה כנגד ערוץ הספורט, אשר הסתיימה בהסדר פשרה, במסגרתו פוצה התובע כספית.

כמו כן, התובע אישר כי לפני 12 שנה נטל חלק באופן חד פעמי בהימורים בלתי חוקיים. גם בכך אין כדי לסייע לנתבע להוכיח דבריו ביחס לאותו משחק כנגד בני לוד.

נראה, כי עיקר טענתו של הנתבע מופנית כלפי הודאת התובע בחקירתו בביהמ"ש ובסיכומיו, כי הוא מהמר (בין היתר) על משחקי קבוצתו במסגרת הימורי הטוטו. לדברי התובע, במסגרת הטוטו היה מקבל באופן אוטומטי טופס עם תוצאות של משחקים, לרבות משחקים של קבוצתו, שלעיתים התוצאה שלהם הינה כי קבוצתו מפסידה או שהתוצאה היא תיקו. הנתבע טוען כי מדובר בניגוד עניינים ברור, ובוודאי שניתן לומר על מי שמשתתף בהימור כזה שיש לו אינטרסים נוספים על פני אלה של קבוצתו במשחק.

גם אני נוטה להסכים כי השתתפות שחקן כדורגל, ועל אחת כמה וכמה שוער, בהימורים על משחקים בהם הוא משתתף, הינה בעייתית בלשון המעטה. יש בכך ניגוד עניינים מובהק, הגם שאין איסור בדין על השתתפות שחקן כדורגל בהימורים חוקיים. ואולם, סבורני כי אין זה המקום לדון בסוגיה זו, וראוי כי ההתאחדות לכדורגל תיתן דעתה לעניין זה.

לענייננו, הנתבע לא הסתפק באמירה כי מדובר בניגוד עניינים, דבר שיכול להיחשב ביקורת לגיטימית, אלא האשים את התובע באופן ישיר שהוא ניסה להטות את תוצאת המשחק. משמע, לא רק שהנתבע קבע באופן ודאי כי התובע הימר על המשחק בו הוא שיחק, אלא גם שניסה להטות את התוצאה של המשחק בהתאם להימור.

כאמור, אין כל ראיה כי התובע הימר על המשחק הספציפי נשוא התביעה, ואף לא הוכח שהמשחק הופיע כלל בטופס הטוטו של אותו שבוע בו התקיים המשחק. הנתבע הסתפק בטענה כללית שהתובע הודה בהשתתפות בהימורי טוטו, לרבות על משחקים של קבוצתו, ועל כן איננו נקי. לא שוכנעתי בכך. יתירה מכך, גם אם המשחק של התובע מופיע בטופס הטוטו שהוא מקבל מהמכונה, הרי כדי שהוא יזכה בפרס אין די בכך שתוצאת המשחק של קבוצתו בלבד תהיה בהתאם לטופס. גם תוצאות של משחקים אחרים, עליהם אין לו שליטה, צריכות להיות בהתאם לטופס. ההנחה של הנתבע כי התובע ימעל באמון קבוצתו ומעסיקיו ויסכן את מעמדו המקצועי על מנת להטות תוצאה של משחק אחד בלבד במטרה לזכות בטוטו, אינה נראית לי סבירה.

סוף דבר, הפרסום נשוא התביעה איננו מקיים את התנאי הראשון של הגנת אמת הפרסום, והוא שהפרסום היה אמיתי. אשר על כן, הגנת אמת הפרסום איננה עומדת לנתבע.

הגנת תום הלב:

הנתבע טוען, כי בנסיבות בהן בוצע הפרסום חזקה כי בוצע בתום לב (סע' 16 לחוק). בכתב הגנתו טען הנתבע, כי דבריו חוסים תחת הגנת סעיף 15 לחוק, בין היתר, בהתאם לס"ק 2, 3, 4, 5, 6, 7, ו – 12, אולם בסיכומיו נזנחו מרבית הטענות והוא מבקש לחסות תחת הגנת סע' 15 (7) בלבד.

הוראת ס"ק (7) מורה כדלקמן:

"הפרסום היה הבעת דעה על התנהגותו או אפיו של הנפגע בענין שבו הנאשם או הנתבע ממונה על הנפגע, מכוח דין או חוזה, והפרסום היה מוצדק על ידי היותו ממונה כאמור".

אכן, הנתבע, בהיותו מאמן הקבוצה, היה הממונה על התובע. תפקיד זה העניק לו סמכות לפקח על תפקודו המקצועי של התובע ולהביע ביקורת מקום שיש צורך בכך. ואולם, הדברים שאמר הנתבע אינם יכולים להיחשב משום ביקורת מקצועית של מאמן על שחקן. מדובר בהטחת האשמות חסרות בסיס אשר נאמרו בהזדמנויות שונות, לרבות כאשר הנתבע כבר חדל לאמן את הקבוצה.

די בטעם זה כדי לשלול מהנתבע את ההגנה של סעיף קטן זה. 

למעלה מן הנדרש, ואף אם היה מקום לקבוע כי יש בדברים משום ביקורת מקצועית, הרי שקשה לומר כי הנתבע עשה זאת תוך שמירה על כללי ההגינות, הזהירות והסבירות.

בד"נ 9/77 חברת חשמל לישראל נ' הוצאת עיתון הארץ בע"מ פ"ד לב (3) 337 נדרש בית המשפט לעניין "הבעת הדעה" בנוגע להגנת ס' 15(4) וכך קבע: "בכל הנוגע לתיאור ההתנהגות חייב הפרסום להתייחס לעובדות נכונות.. על המפרסם לגולל לפחות את העובדות העיקריות שעליהן מושתתת הבעת דעתו...".

ובהמשך

"חייבת להיות בכל פרסום, המבקש לחסות בצל כנפי סע' 15(4), הפרדה ברורה בין תיאור העובדות ובין הבעת הדעה על אותן עובדות. עצם הערבוב בין שני מרכיבים אלה עלול לערפל את הכתוב ולאפשר "הגנבת" עובדות בלתי נכונות משמיצות אל תוך הבעת הדעה. הכותב חייב לציין על איזה עובדות הוא מסתמך ואלה חייבות להיות נכונות (פרט לפרטי לוואי שאין בהם פגיעה של ממש), ומשציין את העובדות, מותר לו להסיק מהן את מסקנותיו בדרך הבעת דעה עליהן, אך בתנאי שהוא מבהיר ומבדיל בין עובדה ובין מסקנה".    

הדברים יפים גם לעניין הגנת ס' 15(7).

כאמור לעיל, דברי הנתבע בשידורי הרדיו אינם בבחינת ביקורת מקצועית לגיטימית בנוגע לתפקודו המקצועי של התובע כשחקן כדורגל, ואף לא הבעת עמדה אובייקטיבית לגבי ניגוד העניינים בו עלול להימצא התובע בשל השתתפותו בהימורי הטוטו. הנתבע אינו מספק תיאור עובדתי של מה שהתרחש על המגרש, ולא מניח תשתית עובדתית אחרת למסקנותיו הנוספות. הוא מחווה דעתו, כאילו היו עובדה מוגמרת שהנתבע איננו נקי, לא הגיע לקבוצה כדי לשחק כדורגל טהור, מעשיו גובלים בפלילים ואין לו מקום בקבוצה או בכדורגל. הביטוי הבולט והחריף ביותר לכך מצוי באמרתו: "אם אני אוכל להמליץ משהו ליהודה, (המאמן המחליף – ת.נ.ש.) אני אמליץ לו שאושרי לוי לא ישחק עד סוף העונה בהפועל ירושלים, לא בגלל הרמה המקצועית שלו, אלא בגלל הרמה הזאתי שהבן אדם הגיע להפועל ירושלים לא בשביל לשחק כדורגל טהור, נקודה." (עמ' 4 שורה 4-7 לתמליל). אמירה זו מעידה ביתר שאת על כך שהוא לא התכוון בדבריו ליכולתו המקצועית של התובע אלא לרמתו הערכית או המוסרית. כל זאת, כאשר אין בידיו ולו בדל ראיה לכך.

אם כן, הנתבע הביע עמדתו בנוגע לתובע מבלי להבהיר אם זו דעתו האישית והסובייקטיבית או שמדובר בעובדות קיימות. אדרבא, התובע ערבב בין דעתו האישית לבין העובדות שמבססות אותה, אם בכלל היו כאלה, ועשה רושם כאילו עמדתו מבוססת על תשתית עובדתית מוצקה. כך למשל, בשידור השני הנתבע אמר: "אני רק אומר בשורה, ברמה העובדתית. כל מי שראה את המשחקים של הפועל.. ראה שהגול הזה הוא לא קשור לכדורגל.. ואם יבוא בן אדם שמבין בכדורגל, ואני קצת מבין בכדורגל שישכנע אותי שהגול הזה הוא תוצאה של כדורגל, של טעות של בן אדם, אז אני, אני מוכן לא לאמן יותר כדורגל עד סוף חיי" (עמ' 4 שורה 18-23 לתמליל).

סיכומו של דבר, דבריו של התובע לא מהווים הבעת דעה מוגנת כאמור בס"ק 15(7). את חלק הארי של הדברים אמר כשהוא כבר לא "ממונה" על התובע. הוא אמר את דבריו תוך שימוש במילים קשות, שיש בהן להטיל דופי של ממש באופיו המוסרי והמקצועי של התובע. כל זאת, מבלי לבסס את דבריו על תשתית עובדתית מוצקה, ותוך ערבוב בין דעתו האישית לביו עובדות המקרה.

למעלה מן הצורך אדרש גם להגנה הקבועה בס' 15(2), הקובעת:

"היחסים שבינו לבין האדם שאליו הופנה הפרסום הטילו עליו חובה חוקית, מוסרית או חברתית לעשות אותו פרסום".

אכן, ככל שהנתבע, כמאמן הקבוצה, סבר כי הדברים הינם אמת, הייתה לו הזכות ואף החובה להביא את הדברים בפני הנהלת הקבוצה. אולם, חובה זו אינה כוללת חובת דיווח כולי עלמא. מן הראוי שהיה עושה כן בפני הגורמים הרלוונטיים, היינו, הנהלת הקבוצה, המשטרה או כל גורם אכיפה אחר. הנתבע אמנם פנה להנהלת הקבוצה כמתחייב מתפקידו, אך הוא לא פנה למשטרה לאחר שנוכח לדעת שאין בכוונת ההנהלה לעשות כן. במקום זאת, הוא עלה לשידור והביע את עמדתו באופן מפורט תוך הטלת דופי בניקיון כפיו של התובע. "הדיווח" באופן זה ברדיו אינו יכול ליהנות מהגנתו של ס' 15(2).

בנסיבות העניין, לשון הרע שנאמרה אינה חוסה תחת הגנת תום הלב.

גובה הנזק:

על אף שהנתבע דרש פיצויים ללא הוכחת נזק בהתאם לס' 7א, הרי שבמסגרת טיעוניו ציין כי נגרמו לו נזקים כלכליים משמעותיים, שכן לאחר עונת המשחקים הסתיימה ההתקשרות שלו עם הפועל ירושלים, ובמשך מספר חודשים התקשה להתקשר עם קבוצה אחרת. עוד טען התובע, כי גם הקבוצות המעטות שיצרו קשר וניהלו איתו מו"מ, השתמשו בדברי הדיבה שהנתבע פרסם על מנת לחתום איתו על חוזה עם תנאי העסקה מינימאליים. בסופו של יום חתם התובע בטבריה, בשכר נמוך יותר מזה שהשתכר בירושלים.

אציין כי למעט תלושי שכר, לא הוצג דבר, ובאלה לבד לא מצאתי הוכחה מספקת לנזק הנטען.

כמו כן, בניגוד לדברי התובע, הוכח כי גם קבוצות מהליגה הלאומית גילו בו עניין – כגון קבוצת אום אל פאחם - ולא רק קבוצות מהליגות הנמוכות, ונזקים קונקרטיים לא הוכחו. ממילא לא הוכח כי דברי הנתבע היוו הסיבה היחידה לקושי למצוא קבוצה חדשה, ואפשר להניח שהיו גם סיבות מקצועיות אחרות שהשפיעו על רמת העניין בו.

ואולם, גם ללא הוכחת נזק ניתן ויש מקום לפסוק לתובע פיצוי.

סבורני, כי הפרסום הסב נזק לתובע. הפגיעה בשמו הטוב של השחקן על ידי הפנית אצבע מאשימה באשר לביצוע מעשים בלתי חוקיים, בלתי מקצועיים בלתי מוסריים, הינה מזיקה פוגעת ומשפילה.

בבוא בית המשפט להכריע בשאלת גובה הפיצויים, עליו לשוות לנגד עיניו שיקולים רבים.

"בפסיקת פיצויים בגין לשון הרע יתחשב בית-המשפט, בין היתר, בהיקף הפגיעה, במעמדו של הניזוק בקהילתו, בהשפלה שסבל, בכאב ובסבל שהיו מנת חלקו ובתוצאות הצפויות מכל אלה בעתיד. הבחינה היא אינדיווידואלית. אין לקבוע "תעריפים". בכל מקרה יש להתחשב בטיב הפרסום, בהיקפו, באמינותו, במידת פגיעתו ובהתנהגות הצדדים. אכן, התנהגותו של הניזוק לפני פרסום ולאחריו עשויה להוות אמצעי שבעזרתו ניתן לעמוד על נזקו. בדומה, התנהגותו של המזיק אף היא עשויה להשפיע על שיעור הנזק והערכתו. כך, למשל, התנצלות על דברי לשון הרע עשויה להקטין את הנזק שהם גרמו ובכך להשפיע על שיעור הפיצויים (ראו סעיף 19 לחוק). חומרת הפגיעה ברגשותיו של הניזוק ובשמו הטוב נמדדת לעתים בחומרת מעשיו וביטוייו של המזיק. ודוק, אין בכך פיצוי עונשי. זהו נזק מוגבר המביא לפיצוי מוגבר (agrravated) בשל התנהגות המזיק. כך, למשל, מזיק היודע כי דבריו אינם אמת והעושה כל מאמץ בבית-המשפט להוכיח את אמיתותם, עשוי לגרום להגברת נזקו של הניזוק ובכך להגביר את הפיצוי שלו הוא יהיה זכאי". רע"א 4740/00 אמר נ' יוסף, פ"ד נה(5) 510.

הבאתי בחשבון את חומרת הדברים שנאמרו על ידי הנתבע, בעיקר בהתחשב במעמדו כמאמן הקבוצה ואת הבמה שמעליה נאמרו עיקרם– הרדיו  - ובאופן ספציפי תכנית הספורט בהנחייתם של שחקני עבר מוערכים. כן הבאתי בחשבון את מעמדו של התובע כשחקן כדורגל ותיק וידוע, והנזק התדמיתי שנגרם לו כתוצאה מהדברים. שיקול נוסף, כאמור, הינו התנהגותו של הנתבע, אשר חזר על דבריו שנאמרו פעם אחר פעם, תוך שהוא מפציר בהנהלת הקבוצה להוציא את התובע מהקבוצה ואף קובע שאין לתובע מקום בכדורגל. כן שקלתי התנהגותו של הנתבע במהלך המשפט וניסיונו להוכיח אמיתות דבריו, על אף שידע שאין באמתחתו ראיות שמוכיחות אותם.

בהתחשב בכל האמור לעיל,  אני פוסקת לתובע פיצויים בסך 40,000 ₪.

לסיכום

אני מחייבת את הנתבע לשלם לתובע סך של 40,000 ₪ בתוך 30 יום מהיום. אם לא כן, יישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד למועד התשלום המלא בפועל.

כן אני מחייבת את הנתבע בהוצאות המשפט של התובע ובשכ"ט ב"כ בסך של 8,000 ₪.

ניתן היום, כ"ה תמוז תשע"ד, 23 יולי 2014, בהעדר הצדדים.