1. בפנינו כתב תביעה מתוקן שהגיש התובע ביום 7/6/2011 (לאחר דיון מוקדם בפני כבוד השופטת ל. גליקסמן) כנגד דרישת הנתבע לתשלום דמי ביטוח.

מטעמים של נוחות ירוכזו הפרטים כדלקמן:

א. לתקופה 5-8/2005 בסך 528₪; כולל על סירוב הנתבע לבטל מלוא הקנסות וההצמדות עד לתשלום ("המחלוקת הראשונה"; בהקשר זה הוגשה התביעה המקורית באוגוסט 2010).

ב. 4/2004 – בסך 132 ₪.

ג. 1-4/2007 – בסך 552 ₪.

תקופות וסכומים שהוסדרו ושדמי ביטוח שולמו בגינם טרם התביעה המקורית.

ד. 12/2006 – בסך 103 ₪ ("המחלוקת השנייה").

ה. 3/2010 – בסך 453 ₪ ; 6/2010 – בסך 453 ₪; 8/2010 – בסך 302 ₪; 12/2010 – בסך 151 ₪ ("המחלוקת ב-2010").

מעבר לנ"ל, לאור שיטת הנתבע להטרידו חדשות לבקרים בדרישות חוב ארכאיות ובלתי נכונות בעליל, התבקש סעד ולפיו כל התקופות עד 12/2010 חסומות מלהוציא לתובע תביעות דמי ביטוח.

טוען התובע כי עד 2009 היה סטודנט לרפואה סינית ועבד כמלצר, ברמן וכו'. ב-7/10/2009 הודיע לנתבע כי הוא יוצא לחו"ל לכ-6 חודשים, ודרש להקפיא דרישות דמי ביטוח (ובטוח בריאות) מ-9/10/2009, עד שישוב ארצה.

בתשובותיו אישר הנתבע מעמדו כתושב השוהה בחו"ל וחוב דמי ביטוח לתקופה 4/2004 ; 5-8/2005 ; 1-4/2007 בסך 1,805 ₪.

אביו, בא כוחו, ניהל תכתובת ארוכה ודרש להקפיא הדרישה עד שיחזור המערער מחו"ל ויבדוק הדרישה. כן טען לרשלנות הנתבע, ש"נזכר" רק בשלהי 2009 לדרוש לראשונה ד"ב לתקופות כה רחוקות, מה שגורם לו נזק ראייתי ושולל ממנו להוכיח במסמכים כי אינו חייב.

עם שובו לארץ ניסה התובע לאתר את מעבידו לתקופה 5-8/2005, אך גילה כי "נעלם בלי להותיר עקבות" [עבד אז במסעדה (צ'אנג דו, רח' אלטלף 3 יהוד)], אך הסכים לשלם את יתרת דרישתו, שאינה במחלוקת :

(4/2004 – בסך 132 ₪ ו- 1-4/2007 – בסך 552 ₪).

בניגוד למוסכם (ונעיר כבר כאן, כי התובע אינו טוען היכן מתי ועם מי הוסכם; למצער, גם לא בתביעה המתוקנת) סרב הנתבע לבטל קנסות והפרשי הצמדה עד שתשולם המחלוקת הראשונה.

בדיון המוקדם, החליט ביה"ד כדי לסיים המחלוקת, כי התובע ימסור תצהיר לפיו עבד כשכיר בתקופה 5-8/2005 ואז תבוטל הדרישה לתשלום המחלוקת הראשונה. אף שהגיש תצהיר – סרב הנתבע לבטל הדרישה (ושוב נעיר, בכל הכבוד, כי אין שחר לטענה – ודי לכך בעיון בפרוטוקול, וודאי בהחלטת כבוד השופטת גליקסמן).

משפתח הנתבע בחזית דרישות כספיות נוספות (כמפורט לעיל) עתר לבטול כל הדרישות הכספיות והכל עד 12/2010 – משהנטל על מעסיקי התובע/בשל היותן דרישות לא סבירות/קדמוניות/שיהוי כבד/בחוסר סמכות בשל הפרת זכויותיו החוקתיות לכבוד ולקניין/בשל הוצאת דיבתו רעה תוך ניצול לרעה של כוחו השלטוני/תוך הפרת כללי מנהל תקין/בשרירות, אטימות לב, אי תום לב, אי הגינות, והפרת החוק. התנהלות הנתבע לוקה באי סבירות קיצונית – לאור כל אלה, עתר כאמור.

2. בכתב ההגנה המתוקן עתר הנתבע לדחיית התביעה, מהיותה משוללת יסוד, ומשדרישות החוב כחוק הן.

בנספח 14 יש פירוט לכל החיובים למועדם. דרישה לחוב בגין 12/2006 נשלחה לתובע עוד ב-7/6/2010 (ומכל מקום, טרם התביעה המקורית) ולחוב לתקופה 1-9/2010 נשלחה עוד ב-25/1/2010 ולא כטענת התובע (ב-27/3/2011).

המועד לערעור בפני וועדת שומה חלף נוכח מועדי התשלום שפורטו מה גם שנספח 15 אינו ערר כאמור.

הנתבע קיבל חלק מעדכוני התובע ובהתאם בוטל חיובו לחודשים 6,8,12 לשנת 2010 (כאמור במכתבו מ-4/5/2011) ולא נטען ולא הוכח כי התובע היה שכיר בתקופה 1-3/2010.

דרישת דמי ביטוח נעשתה במועד סביר, ואין התיישנות. הנתבע עמד בהסכמה הזמנית. תביעת לשון הרע אינה בסמכות ביה"ד. לא פגע בזכויות היסוד של התובע ואין הנתבע נזקק לאשור ביה"ד בפעולותיו עפ"י פקודת המסים גביה.

ביום 11/10/2009 הודיע על חוב דמי ביטוח לתקופות 4/2004 ; 5-8/2005;
1-4/2007.

ביום 19/7/2010 שילם התובע סך 684 ₪, למרות שחוב דמי ביטוח עמד אז על 2,959 ₪ – לפיכך, נזקף לפי סדר זקיפת תשלומים כאמור בסעיף 354.

נכון ל-4/5/2011 יתרת חובו בסך 2,256 ₪.

הנתבע פעל ופועל כדין עפ"י הסמכויות המוענקות לו והדרישה לחוסמו מגביית דמי ביטוח מופרכת.

3. בהחלטת כבוד השופטת גליקסמן מ-11/7/2011 הורתה לנתבע להמנע מהליכי אכיפה וגבייה בגין חוב דמי ביטוח עד 12/2010, עד להכרעה בתביעה.

בהתאם לבקשת הנתבע ולאחר קבלת עמדת התובע הורינו בהחלטה
מ-15/7/2012 כי התובע לא ייוצג ע"י אביו (רו"ח ומשפטן) תוך שהופנה התובע (גם קודם לכן) לזכותו לפנות ללשכת הסיוע המשפטי.

התובע הגיש תצהיר בטרם כתב התביעה המתוקן ולאור הערת-הצעת ב"כ הנתבע ברישא הדיון, הצהיר ואימת האמור בתביעה המתוקנת.

מטעם הנתבע הוגשה תעודת עובד ציבור (הגב' ויקי ציפורן מ-31/3/2011; תע"צ).

4. ביום 24/3/2013 נשמעה בפנינו עדות התובע, (לאחר שהתובע ואביו ויתרו על בקשה לדון בהליך ביזיון).

יוער כי חרף ההחלטה (מיולי 2012) –בפועל יוצג התובע ע"י אביו, שטען בשמו, "התנגד" לשאלות, סיכם בשמו באריכות (ואף ביקש להעיד – להשיב תחתיו).

5. ולהכרעה –

א. טוען התובע באשר למחלוקת הראשונה כי בתקופה הנדונה (5-8/2005) הועסק כמלצר שכיר במסעדת "צ'אנג מאי" (בתביעה המתוקנת נקב בשם "צ'אנג דו") ("המסעדה").

לדבריו, ניסה לאתר המעביד (לאחר ששב ארצה מלימודיו, קרי; ממחצית 2010), אלא שנעלמו עקבותיו.

התובע אינו מפרט ולו את שם המעביד. ברי כי התובע (ודאי אביו) יודע כי אין די בטענה זו.

לא בכדי נשאל לפרטים כתלושי שכר, טפסים, וכו' – והוא משיב כי אינו זוכר. כך גם לא בכדי הופנה לכך כי בתביעה המתוקנת נקב בשם שונה למסעדה .

כשנשאל, הכיצד זכר שבחודשים הנ"ל עבד במסעדה – הוא משיב ש"זכר".

והעיקר (ולא בכדי) נשאל מהי הבדיקה שביצע כדי להזכר והוא משיב שבדק לפי תלושי השכר ואז מצא שבתקופה שבמחלוקת השניה חסרו לו תלושים ולכן גם שילם ישר וללא וכוח ונזכר שבמחלוקת הראשונה כן עבד במסעדה, וכשהלך למקום המסעדה והבעלים לא היו שם שאל את הבעלים החדשים ונענה כי בעל הבית התחלף כבר מספר פעמים. זכר שעבד במקום, לא ישר, אלא אחרי שעשה חושבים, אחרי הרבה זמן של בדיקה, ידע שעבד שם, וזה התאים לו גם לתקופה זו.

למל"ל לא המציא דבר ביחס למסעדה. יודע שעבד שם לפי הזכרון שלו, זה הכל.

זוכר שלא עבד ימים קבועים, 3-4 ימים בשבוע, בשכר 20-21 ₪ לשעה וטיפים. לא זוכר השתכרותו בחודש הראשון. את שכרו קיבל בהעברה לבנק (לא הוגש דבר בהקשר זה, גם לא טרם פסה"ד).

מי שניהל זה מישהו ששמו "משה" והייתה עוד מישהי, מהמשפחה, שקוראים לה "שולי". לא זוכר שמות של עובדים. אולי אחד "רועי".

לא יכול להיות שעבד חודש וחצי – "חייב להיות 3 חודשים", כי "אני זוכר שעבדתי מס' חודשים", מאי – יולי ברצף. כשנשאל אם הוא בטוח שאלה החודשים – הוא משיב: "גם אוגוסט". אכן עבד שם 4 חודשים. לא יכול להיות שעבד אפריל ו/או ספטמבר.

די לטעמנו, בגרסתו זו – לדחיית טענותיו ביחס לתקופה שבמחלוקת הראשונה – ראשית, התובע טען לשם שונה למעביד (2 שמות), כך, בתביעתו המתוקנת מ-2011.

שנית, אינו יודע לנקוב בשם המעביד (אלא רק נקב בשם מסחרי למסעדה).

שלישית, דווקא מטענותיו כי התחלפו בעלים במקום – ניתן היה לאתר המעביד דרך אלה שאחריו. ברי כי אין די לציין בדיון, ב-2013, "משה".

רביעית, התובע לא מציין עובדים שניסה לאתר – אלא אולי אחד רועי (שנזכר לראשונה בחקירה נגדית).

חמישית, אין הוא מציג תלושים, אינו יודע אם קיבל, אינו יודע אם חתם על טפסים כשהחל לעבוד במסעדה.

שישית, כשהכל מזכרונו, משוכנע הוא שעבד שם חודשים! ובלשונו: "חייב להיות 3 חודשים" ובהמשך, אישר שעבד "3 חודשים", ובהמשך "מאי, יוני, יולי".

רק כשנשאל אם הוא בטוח – הוא משיב "גם אוגוסט" וכשעומת עם התקופה – הוא משיב ש"אכן עבדתי 4 חודשים" (עמ' 8 לפרוטוקול).

קשה היה איפוא להתרשם כי יש לתובע זכרון מוצק, לתקופת עבודתו, לחודשים הנטענים, לפרטי המסעדה וכיוצ"ב. ודאי לא שוכנענו מתשובתו בסיפא עדותו כי "מיליון אחוז 4 חודשים" עבד במסעדה
ב-2005, ודי לכך בתשובותיו-הוא קודם לכן.

ושביעית, והעיקר – אם אמנם, כטענתו (ורק בחקירה נגדית!) טען כי קיבל שכרו במסעדה בהעברה לחשבון הבנק שלו – ודאי ודאי "הנזק הראייתי", כל כולו בחצרו, שהרי נקל היה לקבל ראיות מהבנק על הפקדות, ואת פרטי חשבון המפקיד/המעביר וכך גם את פרטי המעסיק והוכחת תקופת העבודה.

בהעדר פרטים כלשהם, ולוּ איזשהי אסמכתא, ודאי כזו שנקל היה להגישה – לא הרים התובע הנטל להוכיח כי היה שכיר בתקופה הנזכרת (5-8/2005) במסעדה!

הנה כי כן – לא שוכנענו כלל ועיקר כי בתקופת המחלוקת הראשונה,
5-8/2005, התובע הועסק כשכיר (או כי מעבידו ניכה ממנו דמי ביטוח, כטענתו) ומכל מקום, בהעדר איזשהי אסמכתא להיותו שכיר במסעדה בתקופה הנדונה שוכנענו כי על התובע לשאת בתשלום דמי ביטוח לתקופה 5-8/2005 (כְּלֹֹא עובד ולא עצמאי), כדרישת הנתבע.

למעלה מן הצורך נתייחס אף לעמדת התובע הכללית בכתביו בהקשר לחוב האמור – די לטעמנו בעובדה כי ביחס לחודש 4/04 שילם התובע דמי ביטוח (ביום 19/7/2010 ; כך טוען התובע במכתבו מ-20/6/2011 ; החתום, כנראה, ע"י האב) – כדי לאיין טענתו שבתביעה ולפיה מנוע הנתבע ב-2010/2011 (או ב-2009) מלגבות חוב דמי ביטוח לשנת 2005 ובכללם לתקופה, או חוב בדמי ביטוח אחר לתקופה מאוחרת מזו. אגב כך, נזכיר כי התובע אף לא ממש ידע לפרט ממתי עד מתי היה בקורס מדריכי כושר, למעט האמירה מאוגוסט עד אמצע נובמבר (3.5 חודשים), מה שאף לו יש משמעות, משעסקינן בזיכרון/ידע/בטחון לתקופת העבודה במסעדה.

ב. כאן המקום להזכיר שעפ"י החלטת כבוד השופטת גליקסמן – לא הוקפא החיוב לשלם דמי ביטוח – כל שהורתה הוא על הקפאת הליכי גביה ביחס לדמי ביטוח עד 12/2010, הא ותו לא.

התובע טועה לסבור כי משמעות ההחלטה היא, שבין לבין, "פטור" הוא מלשלם חובותיו – משכך לא נקבע.

ג. 12/2006 – ביחס לחודש זה כל טענתו היא כי כביכול החליטה כבוד השופטת גליקסמן כי מה שהוא לא אישר כי הוא חייב – יקבע בפסה"ד וישולם בפסה"ד. כאמור לעיל, לא כך נקבע.

התובע אינו מבין מדוע לאחר הגשת התביעה לביה"ד נדרש לשלם חוב זה, לא יודע למה רצו 6-7 שנים אחורה.

התובע לא זוכר מה עשה ב-2006, הוא צריך "לבדוק את זה".

כשהופנה לכך כי דרישת החוב לחודש זה קדמה להגשת התביעה לביה"ד – הוא משיב כי לא קיבל הדרישה, אחרת היה מכניס את זה בתביעה המקורית.

ונזכיר, אין טענה כזו בתביעה המתוקנת ועסקינן בטענה חדשה.

יתר על כן, ולגופא, התובע לא זוכר, אין לו תלושים, לא זוכר 2006 אולי יש לו בבית (ואם ימצא – יפקסס; ומכל מקום עד לפסה"ד לא הוגש דבר).

אין בפנינו ראיה כי דרישת החוב "נולדה" לאחר שהוגשה התביעה המקורית, ובל נשכח כי לשיטתו שילם חוב ל-2007 (ול-2004) רק ביולי 2010, קרי: לאחר דרישת החוב לחודש הנדון (מכתב המל"ל
מ-7/6/2010).

ונזכיר עוד – במכתב זה של המל"ל מצוין חוב לחודש הנדון (כמו גם יתרת חוב קודמת; ונשלח לו שובר תשלום).

בפועל, בהעדר גרסת עובדה כלשהי לחודש זה (ודאי אסמכתא) ומשעסקינן בחיוב מינימום – לא נהיר מהי טענת התובע.

נוסיף ונבהיר כי אם שילם בגין ינואר 2007 (כאמור ביולי 2010) – לא ברור הכיצד אינו יודע מה היה מצבו הבטוחי חודש קודם ומדוע לא שילמו יחד עם תשלום החוב שבמחלוקת השניה.

הנה כי כן – חרף טענותיו הכלליות ובהעדר אסמכתא להיותו שכיר (והיכן) בחודש האמור – אנו קובעות כי התובע חב בדמי ביטוח מינימום לחדש זה.

ו. חודשים 3,6,8,10 בשנת 2010 – בפועל עסקינן בחוב לרבעונים הנ"ל.

במכתבו מיום 20/4/2011 טוען התובע כי במרץ שהה בסין והוא חב רק 100 ₪ ולא 453 ₪. ביוני, אוגוסט ודצמבר – "בחודשים אלה עבדתי כשכיר" ובהתאם ביקש לבטל חיוביו.

הנתבע טען כי חיוב לרבעון מרץ 2010, נשלח לתובע עוד בינואר 2010.

בעדותו, טוען התובע שבמרץ שהה בסין ואישר כי הוא חב בדמי ביטוח בעת בה שהה בחו"ל. כך אישר כי אין לו טענה ביחס לחיוב הרבעוני לתקופה 1-3/2010 (עמ' 12, שורות 3-1).

ונזכיר, התובע אינו נותן פרטים בהקשר זה, אינו מציג דרכון וממילא, בין אם היה בחו"ל ברבעון כולו או בארץ (ולא עבד) – חב הוא בדמי ביטוח מינימום, כפי שחוייב. אך עם זאת, אין חולק כי התובע לא שילם את חובו בדמי ביטוח לתקופה זו (ולא נהיר, מדוע).

ובאשר לתקופה 4-12/2010 – כעולה מתלושי השכר שהציג, הועסק התובע בקלאב בנפיט, מאפריל 2010 ועד אוגוסט 2010 כולל (ולא הועסק שם בחודשים 1-3/2010), הגם שצוין בתלושים כי התחיל לעבוד שם ב- 1.8.09 – לכאורה, עולה כי אין מדובר בהעסקה ברצף ומכל מקום, התובע עצמו טען כי ב-9/10/2009 יצא לחו"ל (ואין בפנינו נתונים על המועדים שבין 1/8/2009 ועד 9/10/2009 שאינם במושא ההליך שבנדון, ענין תמוה לכשעצמו).

בהתאם, בפנינו ראייה בתלושי השכר בדבר העסקתו בחודשים
4-8/2010 בבנפיט.

עולה מסיכומי הנתבע כי אינו עותר עוד לחיוב התובע לתקופה זו, משהוכח, לכאורה, כי היה שכיר.

ובאשר לתקופה 12-9/2010 – התובע הגיש בפנינו אך תלוש שכר לחודש 12/2010. מתלוש זה, שהופק ע"י האב ב-12/1/2011, עולה כי הועסק, לכאורה, אצל האב בחודשים 9-12/2010.

לא בכדי טען הנתבע בסיכומיו כי ראה בתובע כשכיר באותה תקופה, תוך קבלת ההצהרה הגלומה בדיווח – אלא שדווקא מעדות התובע עולה ספק רב אם ניתן ליתן אמון בתובע ובהצהרתו/הצהרת המעסיק.

ונבהיר – משום מה, לא הגיש התובע איזשהי אסמכתא לתקופה
9-12/2010, אלא את תלוש דצמבר.

אכן בתלוש זה מצוין כי הועסק מ-1/9/2010 (וכן מצוינים חודשי עבודה 9-12/2010. דא עקא, אין ולו נתון אחד המתקבל על הדעת – כדין – בתלוש זה (תלוש שהנפיק האב, כמעסיק וכמבצע): ראשית, מס' עובד הוא 3 – משמע, לכאורה, יש 2 עובדים נוספים – כשהתובע מאשר שלא היו עובדים אחרים חוץ ממנו (עמ' 10 שורות 1-2 ); שנית, לטענתו עבד אצל האב עבודת מזכירות, אלא שלא מצא להגיש איזשהי אסמכתא לעבודה זו, עבודה בכלל (וכאמור, תלוש אינו הוכחה לעבודה); שלישית, אין התובע יכול ליתן פרטים על עבודתו (ימים/שעות וכו') ; רביעית, גם ביחס לחודש דצמבר, כשהופנה לכך שעבד 20 שעות – אינו יודע לומר "כן", אלא , "כאילו בתקופה הזו לא עבדתי וידעתי שאני צריך לעבוד אז בינתיים בין התקופות עבדתי אצל האבא". (עמ' 9 שורות 31-33). חמישית, (ונתמה:) מהי "התקופה הזו" שבה לא עבד, ומדוע/מתי "ידע" שהוא "צריך לעבוד" ולכן, "בין התקופות" (איזה?) עבד בינתיים אצל האב; שישית, תמוה כי לא הוצג תלוש ספטמבר, טופס 101 מספטמבר, הודעה שקיבל כעובד, כמתחייב מחוק הודעה לעובד והעיקר – אין איזשהי אסמכתא כי קיבל משכורת!; ושביעית והעיקר – במענה לביה"ד, התובע לא ממש יודע כי עבד אצל האב בנובמבר 2010 (עמ' 13 שורות 27-28; הגם שבהמשך טען שעבד אצל אביו), אלא, שגם באוקטובר אינו יודע איפה עבד "יכול להיות שבבנפיט נראה לי שבבנפיט". וכך, עבד אצל האבא "חודשיים" רצוף (עמ' 14 שורות 4-7) – ובנגוד לרשום בתלוש ולגרסתו הקודמת...

כך, אין בפנינו העברות לבנק של השכר הנטען – ובל נשכח כי בנגוד לעולה לכאורה מתלוש 12/2010 – התובע יודע שעבד רק חדשיים!! ואח"כ – עבד אצל האב רק חודש! (עמ.14 שורות 33; עמ. 15 שורה5).

כך, אין לנו אלא להניח כי המל"ל עמד על דרישת החוק בדבר תשלום שכר מינימום, שהרי שכר מינימום לשעה בחודש דצמבר 2010 – לא עמד ע"ס 2.42 ₪ לשעה! (כמצוין בתלוש), מה שמלמד כי אין עסקינן ולוּ בתלוש כחוק.

אלא שעובדתית עלה כי האב "נתן לו", לפי מה שהיה "צריך" לחודש, ליציאות, לאוכל ולא לפי מה ש"עבד".

ממכלול הנתונים דלעיל – ספק רב בעינינו אם בכלל עבד התובע אצל האב ואם כן – לגרסתו, הוא עבד במירב חודש (ואולי חדשיים) ומכל מקום, לא 4 חודשים, כ"נטען", לכאורה, בתלוש 12/2010.

בהקשר זה ולמעלה מן הצורך, נזכיר כי ה"פיקציה" (בה שוכנענו) דלעיל, ברורה גם מהסכום – עולה כי תחת לשלם דמי ביטוח בשעור הנטען, מדוּוח התובע כמשתכר הסכום האמור, וכנגד דמי ביטוח, בשיעור 2 ₪ –"פָטור" הוא מתשלום דמי ביטוח שנדרש...אין עסקינן, לטעמנו, אלא ב"פיקציה" – וללא כל הראייה להוכחת הנטען!

הנה כי כן – בהתייחס לשנת 2010 – פטוּר התובע מתשלום ד"ב, חרף התהיות שהזכרנו, אך בהתייחס לתקופת עבודתו מבנפיט (4-8/10) בלבד. משהעלה לדיון את התקופה אצל האב – ומשלא שוכנענו כי אכן בעבודה עסקינן – מצאנו לדחות תביעתו לחודשים 9-12/10.

ז. אלא שהתובע אינו "מסתפק" בכל האמור, כולל לא בדרישתו לקבוע "חסימת" חיוביו עד, כולל, 12/2010 – בסיכומיו "משפר" הוא עמדותיו ועתר ל"חסימת" חבותו עד כולל 2012...

נאמר רק כי כשם שאין שחר לעתירתו שבתביעה – אין בודאי שחר לעתירתו שבסיכומיו.

החיוב בדמי ביטוח, עפ"י דין הוא.

המבוטח ככזה חב בדמי ביטוח עפ"י החוק. מבוטח שהינו שכיר – מעסיקו מדווח עליו ככזה ומשלם (ומנכה) דמי ביטוח כחוק. מבוטח שאינו "עובד" ואינו "עובד עצמאי" (ובכלל כך, מי שהינו במועד מסוים רק סטודנט) חייב בדמי ביטוח מינימום – כפי שחויב התובע בתקופות שנדונו. משלא הוכיח כי היה שכיר בתקופות האמורות לעיל – חב הוא בתשלום דמי ביטוח כפי שנקבע ע"י המל"ל, ולתקופות שקבענו לעיל.

נוסיף ונבהיר כי מעת שהובהר לנתבע מעמד כזה או אחר של התובע לתקופה מסוימת – ממילא, חב התובע בדמי ביטוח כמבוטח ואין בהגשת תביעה לביה"ד, כדי הצהרה "עקרונית" עד למועד מסוים, ככל שלא נקבע ע"י הנתבע (ולא הועמד עובדתית לביקורת משפטית של ביה"ד). ביה"ד אינו מצהיר – "ערטילאית" – כי הנתבע "חסום" מדרישת דמי ביטוח לתקופה כזו או אחרת.

ח. אין זה "חזון נפרץ" כי הנתבע עותר להוצאות בהליך בפני ביה"ד.

בענייננו, לאור ההליכים שננקטו וטענותיו של התובע, אותן בפועל (ברובן) לא ממש טרח להוכיח ולא מצא להציג אסמכתאות-ראיות לתקופות (גם אם תקופות עבר), ראיות שנקל היה להציגן – אכן ראוי היה כי ישא בהוצאות.

חרף האמור – משנדחתה התביעה בעיקרה ונתקבלה בחלקה (וגם זאת, משהציג התובע ראיות לחלק מהתקופה הנדונה ב-2010) – לא מצאנו להשית על התובע הוצאות.

ניתן היום, כ"ח סיון תשע"ג, (06 יוני 2013), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.

נחתם ע"י נ.צ. ביום 6.6.13.