תביעה לצו עשה בגדרה מבקשים התובעים, בני-זוג חברי האגודה הנתבעת, לחייב את הנתבעת ליתן את אישורה לפעילותה של חוות צאן בתחום 'משבצת הקרקע' של האגודה – ולשם כך לחתום על כל מסמך ותוכנית שיידרשו מחד גיסא, ולהימנע מפעולה לסיכול הקמת החווה והפעלתה מאידך גיסא.

א. ההליך והצדדים לו

1. הנתבעת היא אגודה שיתופית שמנהלת ישוב קהילתי מעבר ל'קו הירוק', בתחום שיפוטה של המועצה האזורית שומרון (להלן הנתבעת או האגודה). התובעים, בני-זוג, הם חברי האגודה ותושבי היישוב חיננית (להלן היישוב) מאז שנת 1999. היישוב קם ופועל בתחום 'משבצת הקרקע' שהוקצתה לאגודה בידי החטיבה להתיישבות בהסתדרות הציונית (להלן החטיבה להתיישבות).
2. בתחילת שנת 2003 או בסמוך לכך ביקש תובע 1 (להלן התובע או גלעדי) לקבל תא שטח בתוך משבצת הקרקע של היישוב על-מנת להקים בו חווה לגידול צאן (להלן החווה), כדי שזו תשמש מקור פרנסה לתובעים. במאי 2005 נחתם בין התובעים לבין הנתבעת הסכם שנועד להסדיר את יחסי הצדדים בקשר להקצאת תא שטח להקמת החווה בתחום היישוב ועניינים שונים הקשורים בפעילות החווה (להלן ההסכם).
3. התביעה הוגשה ביום 8.8.2010 למתן צו עשה שיורה לנתבעת לחתום ללא עיכוב על כל מסמך ותוכנית שיידרשו על-ידי הרשויות השונות לשם הקמת החווה במקומה ולחדול מכל מהלך של סיכול ועיכוב הליכי תכנון, הקמה והפעלה של החווה בהתאם לאישור עקרוני שניתן על-ידי האגודה בטרם החלו התובעים בבניית החווה. לגרסת התובעים, אף שהם קיימו את ההסכם מסרבת האגודה לחתום על מסמכים אשר דרושים להקמת החווה ופעילותה עקב יריבות פוליטית ו'מחנאות' בתוך האגודה ומחמת התנכלות של חברי ועד הנהלת האגודה ויו"ר הוועד, מר חנן ניב, לתובעים ובני-משפחתם.
4. מנגד טענה הנתבעת שהתנגדותה דהיום להקמת החווה בתחום היישוב נובעת מטעמים ענייניים, טענות התובעים להתנכלות אינן אלא עורבא פרח וההסכם עבר מן העולם ובוטל זה מכבר לאחר שהופר בידי התובעים. הנתבעת הדגישה כי התובעים מוזמנים להביא את בקשתם לאשר את הקמת החווה לפני האסיפה הכללית של האגודה.
5. מטעם התובעים העידו התובע וד"ר גיורא הוידה, מי שכיהן בעבר כרופא וטרינר מחוזי ומנהל הלשכה הוטרינרית במשרד החקלאות בחדרה (להלן ד"ר הוידה). מן העבר השני של המתרס נשמעו עדויותיהם של יו"ר ועד הנהלת האגודה מר חנן ניב (להלן ניב), חבר ועד הנהלת האגודה מר עציון ברסלב (להלן ברסלב), מר רפי גולן – קרוב-משפחתו של גלעדי ומי שפעל בעבר כשותף בהפעלת החווה (להלן גולן), ומר איגור חייט – חבר האגודה ותושב היישוב (להלן חייט).
6. לאחר שנתתי את דעתי לעדויות שנשמעו, למוצגים שהוגשו ולטיעוני הצדדים בסיכומיהם מצאתי שיש לדחות את התביעה. מסקנה זו נעוצה בטעמים שלהלן: במישור ההסכם, נמצא שהתובעים הפרו את התחייבויותיהם על-פיו, כי האגודה התריעה על הפרת ההסכם ואף ביטלה אותו כארבע שנים קודם למועד בו הוגשה התביעה, וכי במועד בו הוגש ההליך כבר עבר ההסכם מן העולם באופן שנבצר מן התובעים לטעון לזכות על-יסודו; במישור הטענות להתנכלות על-רקע אישי ופוליטי נמצא שלגרסת התובעים אין בסיס, ומכל מקום הם לא פעלו באפיקים חלופיים העומדים לרשותם כדין על-מנת לסלול את הדרך להקמת החווה; גם במישור הסעד אין מקום ליתן לתובעים את הצו שהתבקש – בשים לב לזכויות שהוכחו ומטעמים של עשיית דין עצמית ושיהוי ונוכח אמות המידה שחלות על התערבות שיפוטית בהחלטות האגודה ומוסדותיה. עניינים אלה ידונו להלן כסדרם. ההפניות הן לפרוטוקול, זולת אם צוין אחרת.

ב. ההסכם – מהקמת החווה עד כריתתו

1. ההסכם לא נולד בחלל ריק. קדמו לו דין ודברים בין האגודה לבין התובעים שבגדרו נתנה הנתבעת לגלעדי את אישורה העקרוני לפעול אל-מול הרשויות והמוסדות הרלוונטיים כדי לסלול את הדרך להקמת החווה בתחום היישוב; יחד עם זאת דרשה הנתבעת שפעילותה של החווה תוסדר כדין ועמדה על כך שהתובעים ימלאו אחר חיוביהם כלפיה כחברים בה וכתושבי היישוב. במה הדברים אמורים?
2. התובע פנה למוסדות האגודה בבקשה להקצות לו תא שטח לשם הקמת החווה [נספח א' לתצהיר ברסלב, נ/2]. אישור עקרוני ניתן לכך בהחלטה של ועד הנהלת האגודה (להלן ועד ההנהלה) מיום 7.4.2003; האישור הותנה בכך שגודל השטח ומיקומן של גדרות המכלאה לבעלי-חיים יהיו בתיאום עם ועד ההנהלה ובאישורו [נספחים ב' ו-ג' ל-נ/2]. גם עמדתה של המועצה האזורית שומרון (להלן הרשות המקומית) הייתה שעל התובע לחתום על חוזה להקצאת שטח החווה עם החטיבה להתיישבות והקמת מבנים בחווה תעשה על-פי תיאום, הנחיה ואישור של הגופים הרלוונטיים בחטיבה להתיישבות, ברשות המקומית ובאגודה [נספח ג1 ל-נ/2]. הוא הדין בעמדתה של החטיבה להתיישבות, בעלת הסמכות בכל הקשור להקצאת קרקע להקמת החווה; הוטעם כי חוזה להקצאת השטח מותנה בהגשת תוכניות בניה לרשות המקומית ובכך שהתובע ימלא אחר הדרישות של הרשות המקומית והאגודה [נספח ט' לתצהיר ניב, נ/5]. אף שמסמך זה מאוחר לחתימת ההסכם, אין בתוכנו דבר-מה מפתיע והוא משקף את דרישות הדין בכגון דא – דרישות שהתובעים אינם חולקים עליהן [סע' 35 ונספח 14 לתצהיר התובע, ת/1]. לתובעים היה נהיר אפוא שעליהם לפעול כדין להקמת החווה, כך במישור קבלת השטח וכך גם בכל הקשור להפעלתה ולבניה בתחומה.
3. הלכה למעשה החל התובע בהקמת החווה ובהפעלתה בטרם ניתנו לו אישורים לכך מאת הרשויות המוסמכות. ודוק: התובעים לא הציגו פניה כתובה לאגודה לשם קבלת אישורה להקמת החווה; פניה כזו הוצגה בידי האגודה [נספח א' ל-נ/2 שתאריכו 12.3.2003]. טעמו של דבר בכך שהתובעים ביקשו לטשטש את המועד הממשי בו הוקמה והופעלה החווה, כל זאת מבלי שניתנו לכך האישורים הנחוצים על-פי דין ותוך שהוקמו בה מבנים ללא היתר. בעדותו טען גלעדי שהוא מחזיק מספר רב של בקשות להקמת החווה אשר נשלחו לאגודה ולחברים בה, לפני שנת 2003; המסמכים הללו לא הוצגו [עמ' 8 ש' 18 - עמ' 9 ש' 10].

התובעים הציגו מסמך שנערך בחטיבה להתיישבות באוגוסט 2004, בו צוינו נתונים על-אודות פעילות החווה כלהלן: התובע הקים ביישוב דיר כבשים לבשר כשנה וחצי קודם לכן, בדצמבר 2002, במימונו; באוגוסט 2004 היה היקף הדיר 120 ראש; הדיר צפוי להגיע להיקף של 400 ראש תוך שלוש-ארבע שנים; במועד עריכת המסמך היו בשטח בנוסף לעדר גם דיר כבשים זמני ששטחו 150 מ"ר, דיר טלאים זמני ומחסן [נספח 4 ל-ת/1 בעמ' 4-3]. בעדותו היתמם התובע וביקש להישמע בטענה כי בחווה לא פעל דיר עסקי אלא הוחזקו בה בסך-הכול כמה בעלי-חיים כתחביב [עמ' 10 ש' 3-2, עמ' 11 ש' 29-26]; כאשר עומת עם נתונים שצוינו בתכנית העסקית שהוא עצמו הציג, ושנערכה עבורו בחטיבה להתיישבות, הצהיר שלא היו מבנים בשטח והתנער מתוכן המסמך ומן הנתונים שהוצגו בו באומרו: "זה מישהו כתב" [עמ' 10 ש' 15-6; ר' גם עמ' 11 ש' 3-2]. כשהפנה בית-המשפט לתובע שאלה על כך שיבשה באת-כוחו את העדות ושמה את התשובה בפיו [עמ' 10 ש' 16 ואילך].

יחד עם זאת אישר התובע שבדצמבר 2003 היה בחווה עדר בהיקף של 80-70 ראש, במה שחרג מתחביב והיווה חוות צאן פעילה; במועד זה לא החזיק התובע אלא באישור עקרוני, ראשוני, של האגודה להקמת החווה ולא היו באמתחתו האישורים וההיתרים הנדרשים על-פי דין כדי לסלול את הדרך להפעלתה הלכה למעשה [ר' עדות התובע בעמ' 12 ש' 7-1 ונספח 2 לתצהירו, נושא תאריך 9.12.2003].

1. עשיית הדין העצמית בה נקט התובע בכל הקשור לחווה מראשית הקמתה לא התמצתה בניהול עסק במקום מבלי שניתן לו היתר כדין לכך ומבלי שתא השטח שבו פעלה החווה הוקצה לו כדין; היא באה לידי ביטוי גם בהקמת מבנים בשטח החווה ללא היתר כחוק.

תחילה טען התובע שלא בנה בשטח אלא מבנה יחיד – דיר ארעי בהיקף של 150-140 מ"ר (שנזכר כאמור גם בנספח 4 ל-ת/1 שנדון לעיל); בהמשך, ולאחר שטען בפה מלא שדיר זה היה המבנה היחיד בשטח, נאלץ התובע להודות שעוד בטרם נחתם ההסכם בנה בחווה מבנה נוסף בשטח של כ-40 מ"ר [עמ' 12 ש' 23-8]. איני מקבלת את טענות התובע כי הקמת המבנים הללו הייתה על דעתה של האגודה. ראשית, הנתבעת אינה מוסמכת ליתן היתרי בניה – ותפקיד זה מסור לוועדה לתכנון ובניה ברשות המקומית. שנית, ההסכם שנחתם בין הצדדים במאי 2005 ואשר ידון בהמשך בא לעולם בין השאר על-מנת לגרום לתובע לסלק משטח החווה את המבנים הלא חוקיים שהקים בה, באופן שאינו עולה בקנה אחד עם טענת התובע כי המבנים הוקמו בברכת האגודה. לבסוף, עדות התובע בנושא זה הייתה מתחמקת ולא הותירה רושם מהימן. הוא לא ידע לבאר כיצד זה הסתפק באישור האגודה שניתן לטענתו על-פה על-רקע טענותיו לניסיונותיה למנוע ממנו את הקמת החווה, טען כי נמנע מלבקש אישור בכתב מחמת דיסלקציה ממנה הוא סובל אך באותה נשימה אישר כי ברצותו יש מי שיכתוב לאגודה בשמו, וביקש להמעיט בחומרה הנודעת לבניה בלתי חוקית בהצביעו על ארעיותם של המבנים שהקים [עמ' 12 ש' 18 - עמ' 13 ש' 19].

ראיה לכך שהקמת המבנים בשטח החווה, ללא היתר, נעשתה ללא הרשאתם של הגופים הרלוונטיים מצויה בפרוטוקול דיון שהתקיים בחטיבה להתיישבות ביום 9.1.2005, דיון בו נכחו ניב שפעל כנציג האגודה בחטיבה להתיישבות והתובע שלווה על-ידי בנו. נדונה שם בקשה של התובע להקצות לו שטח נוסף לצרכי הדיר ונקבע כי "הבקשה תיבחן בוועדת הקצאות של החבל, וזאת לאחר קבלת היתר בניה על המבנים הנבנים כיום ואשר לא הוגשה למועצה בקשה להיתר בניה עבורם כפי שסוכם בעבר" [סע' 8 ונספח ח' ל-נ/5].

נובע מכך שהתובע תפס חזקה בתא השטח של החווה, החל לגדל בו עדר בהיקף מסחרי ובנה במקום מבנים לא חוקיים לתכלית זו החל מדצמבר 2012, עוד בטרם ניתן לו אישורה העקרוני של האגודה להקצאת השטח – ואף בטרם עשה התובע את המוטל עליו כדין לשם קבלת אישורים, רישיונות והיתרים נדרשים מהחטיבה להתיישבות, מהרשות המקומית ומהנתבעת שיסללו את הדרך להקצאת השטח, להקמת החווה ולהפעלתה כחוק.

1. במקביל צברו התובעים חוב לאגודה בשל כך שלא שילמו את המסים השוטפים שחלים על מגוריהם ביישוב. הוגש על כך תיעוד בידי הנתבעת: במכתב מיום 14.3.2001 פנו התובעים לוועד ההנהלה וביקשו לעכב את תשלום המסים עד שיתחילו התובעים לעבוד. מכתב נוסף שמאשר צבירת חוב לאגודה בגין אי-תשלום מסים, כמו גם הימנעות של התובעים מסילוק החיוב השוטף, שיגרו התובעים לנתבעת ביום 1.8.2002 [נספחים ג' ו-ד' ל-נ/5]. במכתב זה גלומה הודאת התובעים כי עליהם להסדיר את 'נושא החשמל' וכי הדבר 'כרוך בהוצאות גדולות'; כפי שיובהר בהמשך, הסדרת חיבור של חשמל חוקי לביתם של התובעים ביישוב נמנתה על העניינים שאותם נדרשו התובעים להסדיר על-ידי האגודה, והתחייבות מפורשת ותחומה בזמן על כך נכללה בהסכם.

בכל הקשור לחוב המסים לא מיצתה הנתבעת את הדין עם התובעים אלא נהגה דווקא באורך רוח; מצד אחד דרשה את הסדרת החוב ומצד שני הייתה נכונה לאפשר את סילוקו בפרישה [ר' נספח ד' ל-נ/2 שתאריכו 5.1.2004]. אינני מקבלת את טענת התובעים כי נושא חוב המסים נקשר על-ידי האגודה שלא כדין לנושא האחר של מתן אישור האגודה להקמת החווה. התובעים ביקשו לקבל מהחטיבה להתיישבות מענק מתיישב בקשר להקמת החווה ומימונה. לשם כך נדרש לתובעים אישור של הנתבעת כי אין לתובעים חוב לאגודה, וככל שקיים חוב – הרי שיש לגביו הסדר בין התובעים לאגודה. אישור כזה ניתן לתובעים בידי הנתבעת ביום 18.2.2004; נאמר בו כי התובעים חבים סכומי כסף לאגודה וצוין כי החובות בהסדר והאגודה אינה מתנגדת להעברת תקציב מתיישב לתובעים [נספח 3 ל-ת/1; נספח ה' ל-נ/2]. בעקבות אישור האגודה הועבר לתובעים תקציב מתיישב בסך של 100,000 ₪ [סע' 30-29 ונספחים 6-5 ל-ת/1]. במצב דברים זה היה לאגודה אינטרס ממשי ולגיטימי, שחובה חוקית בצדו נוכח תפקידה הציבורי, לוודא כי הסדר החובות עם התובעים ימומש ולא יהא ריק מתוכן. אם לא תאמר כן יצא שהאגודה יצרה כלפי החטיבה להתיישבות מצג שווא של הסדר חוב שעל-יסודו ניתנה לתובעים טובת הנאה כספית בסכום לא מבוטל – והכול מבלי שהאגודה תנקוט צעדים לאכיפתו של הסדר החוב על התובעים.

התובע אישר שצבר חובות כספיים לאגודה; עוד אישר שהודעת האגודה כי חוב התובעים מצוי בהסדר סללה את הדרך לקבלת תקציב מתיישב מהחטיבה להתיישבות [עמ' 11 ש' 15-4]. גם ברסלב, שכיהן בתקופה הרלוונטית כחבר בוועד ההנהלה, עמד על חוב המסים של התובעים לאגודה שהלך וטפח, ונלווה לצריכת חשמל בבית התובעים מרשת הישוב תוך הימנעות מלהסדיר את חיבור החשמל באופן תקני כדרישת האגודה [עמ' 30 ש' 23-8]. עוד ביאר ברסלב כי במשך תקופה צרכו התובעים חשמל בדרך זו מבלי ששילמו בגינו, ורק בחלוף כמה שנים חויבו בגין צריכה זו בדיעבד, על-פי הערכה [עמ' 34 ש' 18 - עמ' 35 ש' 9].

עדות התובע לא הפריכה את הדברים [עמ' 23 ש' 15-7]; תשלום למפרע עבור חשמל ציבורי אינו עושה את צריכתו על-ידי התובעים בביתם הפרטי לתקינה.

התובע אישר שביתם הפרטי של התובעים ביישוב היה מחובר בחיבור שאינו תקני לחשמל הציבורי של היישוב, אף שטען שהדבר נעשה באישור של ניב שניתן לו על-פה. הטענה כי חיבור הבית לחשמל הציבורי נעשה באישור גורם מוסמך מטעם האגודה אינה עולה בקנה אחד עם מסמך שהציג ניב, ממנו עלה שהתובע נדרש שוב ושוב להתנתק מרשת החשמל הציבורי אך הפר את התחייבותו לעשות כן [סע' 10 ונספחי ט' ל-נ/5]. התובע אישר שנדרש להסיר את החיבור הפירטי אף קודם לשנת 2005 [עמ' 17 ש' 13-10].

1. בשנת 2005 התקיימה אפוא מציאות בה הפעיל התובע את החווה על המבנים הלא חוקיים שבה, מבלי לפעול להכשרת הפעילות בהשגת רישיונות והיתרים מתאימים הנדרשים לכך על-פי חוק וכפועל יוצא גם מבלי שנחתם חוזה בין התובע לבין החטיבה להתיישבות אשר יקנה לו זכות להחזיק בקרקע בה הוקמה ופעלה החווה. כאמור, חתימת החוזה הותנתה על-ידי החטיבה להתיישבות בהגשת תוכניות בניה לרשות המקומית ובעמידת התובעים בדרישות הרשות המקומית והאגודה [נספח ט' ל-נ/5]. בה בעת נמנעו התובעים מלסלק את חובם לאגודה ולא הסדירו את חיבור ביתם לחברת החשמל, כשהם צורכים חשמל ציבורי מרשת היישוב. ברסלב מסר שעל רקע זה התקבלה באגודה החלטה להתקשר עם התובעים בהסכם בעל תוקף משפטי שיעגן את הקצאת השטח לתובעים לצרכי הפעלת החווה מזה ויסדיר את כל התחייבויות התובעים לנתבעת מזה [עמ' 33 ש' 26-24].

בעדותו לפני התבקש התובע לאשר כי התנאים שנמנו בהסכם היו למעשה תנאים מוכרים שהיו ידועים לו עוד קודם לחתימת ההסכם ואשר הוצבו בידי האגודה כתנאים עקרוניים להסכמתה להקצות לו את השטח שבו פעלה החווה. עדות התובע הייתה מופת של חוסר אמינות וניסיון להתחמק ממתן תשובה: תחילה הכחיש שההסכם ביטא הסכמות שקדמו לו. עוד טען שבהתחייבויות שהושתו על התובעים בהסכם והועמדו כתנאי למתן הסכמת האגודה להקצאה נתקל לראשונה רק בחתימת ההסכם – ואין מדובר בעניינים שבגינם פנו לתובעים עוד קודם לכן. רק כשנשאל על כך פעם נוספת שינה התובע טעמו ואישר כי סעיפי ההסכם היו מוכרים לו עוד טרם החתימה [השוו עמ' 14 ש' 13-9, עמ' 15 ש' 4-2, עמ' 15 ש' 6-5]. עוד אישר שקרא את ההסכם בטרם חתמו עליו הוא ואשתו [עמ' 14 ש' 28-23].

נובע מכך שעוד בטרם נחתם ההסכם הכירו התובעים הכר היטב את דרישות האגודה אשר היו תנאי למתן הסכמתה להקצאת תא שטח לתובע לצרכי פעילות החווה. ההסכם העלה על הכתב את דרישות הנתבעת לאחר שבתקופה שקדמה לכך, בין המועד בו ניתן אישורה הראשוני והעקרוני של האגודה להקצאה (בדצמבר 2003) לבין המועד בו נחתם ההסכם (מאי 2005), הקים התובע והפעיל את החווה ללא אישורים כדין, בנה בה מבנים ללא היתר, הוסיף לצבור חוב לאגודה ולא הסדיר את חיבור החשמל לבית התובעים.

1. על מעמדו של ההסכם והיותו בעל הקשר רחב על-רקע התנהלות מתמשכת – ולא אירוע נקודתי כפי שביקש התובע להציג בתחילה, מלמד פרוטוקול דיון שהתקיים בוועד ההנהלה ביום 2.5.2005. בדיון, שנסב על עניינו של התובע, הוחלט כי ינוסח מסמך משפטי על-פי העקרונות הבאים: תשלום על חשבון חוב התובעים לאגודה בסך של 1,500 ₪ לחודש עד גמר החוב; תשלום החשבון השוטף מדי חודש בהוראת קבע; קו החשמל לבית התובעים ינותק תוך שלושה חודשים ולא יאוחר מ- 31.7.2005; התובע יהרוס את המבנים הישנים; התובע ימציא תוכנית מודד מעודכנת ואת כל האישורים הדרושים להוצאת היתר בניה למבנים החדשים; התובע ידאג לניקיון בשטחי היישוב הסמוכים לחווה ולמניעת מפגעים ליד הבתים החדשים, לפי דרישות ועד ההנהלה; התובע ידאג להעביר את מד המים אל מחוץ לגדר החווה תוך 14 יום; התובע וכל שותף שעמו יחתמו על ערבות אישית למימוש ההתחייבויות הללו. הוטעם כי "החתימה על המסמך שיוכן הינו תנאי לחתימת הישוב על כל מסמך הנוגע לחווה ואו לקידום כל מהלך הקשור לחווה הנ"ל" [סע' 7 ונספח ז' ל-נ/2].

תנאים אלה באו לידי ביטוי בהסכם שעליו חתמו התובעים, בפרק 'התחייבויות המחזיק'. המבוא להסכם מפנה לישיבת ועד ההנהלה מיום 2.5.2005 כדיון בו התקבלה החלטתה של הנתבעת להתקשר עם התובעים בהסכם [נספח 7 ל-ת/1; נספח ח' ל-נ/2].

די בדברים הללו כדי לסתום על הגולל על ניסיונם של התובעים להישמע בטענה כי ההסכם נחתם לאחר שהתובעת דחקה אותם לפינה, ניצלה את חולשתם ואילצה אותם לחתום על ההסכם שעה שהיה ידוע שיש סיכוי טוב שהתובעים לא יוכלו לעמוד בו ומבלי שניתנה לתובע הזדמנות הוגנת להיוודע לתוכן ההסכם ולהעיר הערותיו ביחס אליו [סע' 26.2 ו-35 לסיכומי התובעים]. ראשית, מדובר בטענה חדשה שלא בא זכרה בכתב-התביעה ובתצהיר התובע והיא הועלתה לראשונה רק לעת הגשת הסיכומים. מדובר בטענות עובדתיות שהיה על התובעים לטעון ולהוכיח ברחל-בתך-הקטנה, אלא שהם נמנעו מכך. שנית, מעדותו של התובע עלה כי ההסכם לא חידש דבר אלא העלה על הכתב את תנאי האגודה להקצאת הקרקע, שהיו ידועים עוד קודם לחתימת ההסכם. במצב דברים זה אין לראות כיצד ובמה נפגם רצונם של התובעים בחתימתם על ההסכם; ממילא לא נטענו ולא הוכחו נסיבות של עושק, אילוץ או כפיה. לבסוף, עילתם של התובעים נטועה בהסכם ונעוצה בטענה שהם קיימו את תנאיו. בדיון הצהירה באת-כוחם של התובעים כי הם אינם מתכחשים לחלותו של ההסכם [עמ' 43 ש' 7-6]. טענה לחתימת ההסכם מחמת כפיה ואילוץ הייתה מאפשרת לתובעים לכל היותר להודיע על ביטול ההסכם תוך זמן סביר, אלא שביטול ההסכם שומט את הקרקע תחת רגלי התביעה ומנוגד למתווה שעל-יסודו נתבע הסעד.

נובע מכך שההסכם נחתם על-ידי התובעים מתוך הבנת תוכנו ותוך גמירות-דעת להתקשר בו, ובידיעה כי קיום חיוביהם על-פי ההסכם הוא שיסלול את הדרך לחתימה של האגודה על המסמכים להם נזקק התובע כדי להכשיר את פעילות החווה. התובע הודה בכך בפה מלא, הגם שלא בהזדמנות הראשונה ורק לאחר שבית-המשפט היפנה אליו שאלה על כך [עמ' 14 ש' 21-15].

1. במבוא להסכם הובהר והוצהר הרקע לחתימתו: צוין שהאגודה הקצתה לתובעים שטח בן חמישה דונמים שמצוי באדמות החקלאיות של היישוב, כי התובעים הביעו רצון לקבל את השטח מהאגודה לשם הקמת החווה על-חשבונם, וכי במועד בו נחתם ההסכם מחזיקים התובעים בשטח – בהסכמת האגודה ובתנאים המופיעים בהסכם; עוד נקבע שם שמאז קבלת החזקה בשטח לא הסדירו התובעים את העברת כל האישורים וההיתרים שנדרשים לניהול החווה והחזקתה ואף צברו חובות לאגודה בגין מסים, חשמל ומים; לבסוף, הוצהר רצון התובעים להסדיר את חובותיהם לאגודה וליתן להקמת החווה תוקף חוקי. הדברים הללו תואמים את שנאמר לעיל; ההסכם בא לעולם כדי לשים סוף למציאות לא תקינה בה התובעים צוברים חוב לאגודה וצורכים חשמל ציבורי בביתם הפרטי מחד גיסא ומאידך גיסא התובע מחזיק בקרקע שנכללת במשבצת היישוב ומפעיל בה עסק מבלי שניתנו לכך האישורים הנדרשים על-פי דין ותוך שהתובע מקים בחווה מבנים ללא היתר.

בהסכם התחייבה האגודה להקצות לתובעים את שטח החווה לתכלית של גידול צאן. מנגד התחייבו התובעים בכל ההתחייבויות שנמנו בפרוטוקול ועד ההנהלה מיום 2.5.2005 שנדון לעיל. התובעים התחייבו לשלם את כל החובות שצברו כלפי האגודה בכך שיעבירו לאגודה סך של 1,500 ₪ לחודש, עד לכיסוי מלוא החוב [שם, בסע' 4]. עוד התחייבו התובעים לנתק את ביתם מקו החשמל הציבורי עד לא יאוחר מ- 31.7.2005, להרוס את המבנים הישנים שקיימים בחווה לא יאוחר מיום 15.7.2005, להמציא לאגודה תוכנית מודד מעודכנת עד יום 1.7.2005, להגיש לאגודה את כל האישורים הנדרשים לשם הוצאת היתרים על-פי חוק למבנים החדשים בשטח החווה ולהעביר את מד המים אל מחוץ לשטח החווה תוך 14 יום מחתימת ההסכם [שם, בסע' 9-5]. בנוסף נקבע, אף זאת בסעיף 'התחייבויות המחזיק', כי בתקופת ההקצאה תהיה שמירת הניקיון, המצב התברואתי של השטח והחווה ומצבם הטכני באחריות בלעדית של התובעים; עוד הוטל על התובעים לדאוג לניקיון וסדר בשטחי היישוב הסמוכים לחווה ולמנוע מפגעים ומטרדים ליד הבתים החדשים ביישוב, והכול בהתאם לדרישות האגודה [סע' 10 ו-11 בהסכם].

הוטעם כי "אי עמידתו של צד להסכם על ביצוע מדויק של תנאי כל שהוא מתנאי הסכם זה או אי דרישה לתרופות להן הוא זכאי לו על פי הסכם זה לא תחשב בעתיד כויתור על תנאי מהסכם זה או על תרופה זו" [כך במקור; סע' 14 להסכם].

התנאים שהושתו על התובעים בהסכם קשורים בטבורם למבוקשה הלגיטימי של הנתבעת להבטיח שפעילות החווה בשטח שנכלל במשבצת היישוב תהא פעילות חוקית ותקינה אשר חוסה תחת כל האישורים, הרישיונות וההיתרים הנדרשים לכך כדין וכי חובות התובעים ליישוב – שקיומו של הסדר לגביהם היה תנאי שעל-יסודו הועבר לתובעים תקציב מתיישב בסך של 100,000 ₪ עוד קודם לחתימת ההסכם – אכן יוסדרו אחת ולתמיד. הדבר אמור גם בהסדרת חיבור חוקי של חשמל לבית התובעים וחיבור חוקי ותקין של מים לחווה, באופן שיאפשר את קריאת מונה החווה וחיוב של התובעים בגין צריכת מים על-פיו.

ג. ההסכם – אופן ביצועו וטענות להפרתו

התובעים מחויבים על-פי ההסכם כפי שנחתם. הדברים אמורים הן בקיום תניותיו והן בקיום המוטל עליהם בתוך מסגרת הזמנים שנקבעה לכך בהסכם. כפי שיובהר להלן, התובעים כשלו בקיום חיוביהם כפי שנקבעו בהסכם.

1. חשיבות מיוחדת נודעה לחיובי התובעים שנועדו לגרום להריסתם של מבנים ישנים אותם הקים התובע בשטח החווה ללא היתר, ולהמצאתם לאגודה של האישורים הדרושים לשם מתן היתר למבנים חדשים יותר שבנה התובע בחווה – אף זאת בלי שהיה באמתחתו היתר כדין לכך.

התובעים, שעילתם נעוצה בקיום ההסכם ובטענה כי מילאו את חיוביהם על-פיו, נושאים בנטל להראות ולשכנע שהתובע אכן הרס את מה שכונה בהסכם 'המבנים הישנים' והמציא לאגודה אישורים לשם רישוי המבנים שכונו 'החדשים'. המבנים הישנים הם אלה שנזכרו בחלק ב(4) לעיל: דיר ארעי בשטח 150-140 מ"ר ומבנה נוסף בשטח של כ- 40 מ"ר. בנוסף למבנים הללו בנה התובע בחווה סככה בשטח 1,100 מ"ר (להלן הסככה); לצרכי ההסכם הייתה הסככה מבנה חדש שטעון הסכמה של האגודה. התובע אישר את הקמת הסככה, ביאר שלפי ההסכם הוא נדרש להמציא לאגודה תוכנית מודד ביחס אליה והודה שהאגודה עמדה על כך שמיקום הסככה יקבע בתיאום עימה [עמ' 15 ש' 23-15]. בהמשך עדותו, נאמן לשיטתו להצהיר דבר והיפוכו, חזר בו התובע וטען שאינו יודע כי נדרש לתאם את מיקום הסככה עם האגודה, אף התנער מעדותו הקודמת על כך [השוו לעמ' 19 ש' 28-21 ור' גם בעמ' 20 ש' 4-3].

התובע לא הביא כל ראיה להריסת המבנים הישנים, באופן שיצביע על כך שקיים את ההסכם; אין די בטענתו כי נציגי הנתבעת היו רשאים להגיע לחווה כדי לבדוק אם המבנים נהרסו. בעניינים אחרים הוצגו פניות של התובעים לאגודה בקשר עם פעילות החווה; לא הוצג ולו גם מכתב אחד בו מודיע התובע לאגודה על הריסת המבנים הישנים, גם לא מכתב בו מזמין התובע את נציגי הנתבעת לחווה כדי להיווכח באורח ישיר בהריסת המבנים. זהו חסר ראייתי שעומד לתובעים לרועץ. החסר משמעותי במיוחד בהתחשב בכך שבזמן בו נחתם ההסכם פעלו הצדדים במציאות של חוסר אמון, כשהתובע טוען שהנתבעת מבקשת להכשיל את הקמת החווה [ר' למשל סע' 18 ו-24 ל-ת/1, שם מצביע התובע על כך שבכל הקשור להקמת החווה נדחה שוב ושוב על-ידי הנתבעת, ללא נימוק ענייני], ואילו הנתבעת מייחסת לתובעים הפרה חוזרת ונשנית של הסכמות שגובשו עמה [ר' סע' 6 ו- 11-9 ב-נ/2].

הנושא של בניה ללא היתר בשטח החווה היה נושא מהותי בהסכם; חזקה על התובע שלו קיים התחייבותו בהקשר זה – התחייבות שעל-יסודה ביקש לקבל את חתימת האגודה על תוכניות לחווה – היה טורח לתעד זאת בכתב ולהביא את הדברים לידיעתה של הנתבעת באורח ברור ומפורש. אין בנמצא תיעוד כזה, ולעת הבאת הראיות נאלץ התובע להסתמך על תצלומים של החווה שאינם מלמדים דבר [סע' 32.1 ונספח 8 ל-ת/1].

בעדותו לפני נזכר התובע לספר שאת דבר הריסתם של המבנים הודיע על-פה למזכיר וועד ההנהלה, רמי מנצור, אלא שלגרסה חדשה זו אין זכר בתצהירו והדברים אומרים דרשני [עמ' 19 ש' 15-14]. התובע אף לא זימן את מנצור למתן עדות על כך מבלי שנתן לכך טעם והסבר. נוכח הבעייתיות הרבה בעדות התובע, במונחי מהימנות, אין לקבל את גרסתו זו.

2. ראיות נוספות מצביעות על כך שהתובעים לא מילאו אחר התחייבותם בכל הקשור למבני החווה. עוד קודם לחתימת ההסכם ניהל התובע את החווה יחד עם שותף – הוא גיסו גולן [עדות התובע, עמ' 11 ש' 24-23, עמ' 12 ש' 3-2]. בעדותו שניתנה מטעם הנתבעת אישר גולן כי קודם לחתימת ההסכם בנו בחווה הוא והתובע סככה בעלות של 15,000 ₪, אותה כינה 'זמנית'; עוד הודה כי הסככה הוקמה ללא היתר וללא תיאום עם האגודה. כאשר נדרש גולן לפרק את הסככה על-ידי האגודה מנע זאת התובע [סע' 4, 7 ו-13 ב-נ/3]. אכן, עדותו של גולן לפני לא הותירה רושם אמין כלל ועיקר, זאת אף מבלי שהבאתי בחשבון קיומו של סכסוך בינו לבין התובע שנצמח על רקע השותפות בחווה ואשר התדרדר לאירוע אלים בו נדקר התובע על-ידי אחיו של גולן [סע' 11 ל-נ/3]. יחד עם זאת בשאלת עצם בניית הסככה ללא היתר, וסירוב התובע לאפשר את פירוקה חרף בנייתה שלא כדין, לא נחקר גולן כלל. על כן יש לראות את התובעים כמי שהסכינו עם עדותו של גולן בנקודה זו.

חמור מכך, התובע הודה בפה מלא שאף לאחר חתימת ההסכם הוסיף לשלוח ידו בבניה נוספת בשטח החווה, מבלי שקיבל לכך היתר כדין; לא זו בלבד שלא הראה כי קיים את ההסכם בכל הקשור למבנים שהיו בשטח בשנת 2005, הוא מסר שאת אחד המבנים שהיה אמור להרוס – שב ובנה מחדש [עמ' 19 ש' 11-5]. ניכר שמדובר במי שעשיית דין עצמית היא דרך חייו; מטרת ההסכם לאכוף את דרישות הדין על פעילות החווה לא הופנמה על-ידי התובע כלל. על טיב מהלכיו של התובע ומניעיו ניתן ללמוד גם מן החקירה החוזרת: התובע אישר שבנה מבנה ארעי כדי לסלול את הדרך לקבלת תקציב מתיישב מהחטיבה להתיישבות, וכי אלמלא בניה זו לא היה המענק ניתן [עמ' 21 ש' 29-27]. משמע, בניה לא חוקית בה שלח התובע ידו נועדה לסלול את הדרך לקבלת מענק בסך 100,000 ₪ מתקציבו של גוף ציבורי. הדברים אך מחזקים את שנאמר לעיל על-אודות אורחותיו של התובע.

3. התובעים לא הראו שמסרו לאגודה תוכנית מודד עדכנית שתשקף את הנעשה בחווה, בין דרך כלל ובין במועד שנקצב לכך בהסכם, קרי עד 1.7.2005. תחילה טען התובע כי המציא לאגודה תוכנית מודד שבוע לאחר חתימת ההסכם. בהמשך הציג התובע גרסה שונה ועתה טען כי הייתה תוכנית של השטח, והחטיבה להתיישבות היא שמסרה העתק שלה לתובע ולאגודה; כאשר עומת התובע עם הדרישה להמציא תוכנית מודד מעודכנת ונשאל שוב אם מסר תוכנית כזו תוך שבועיים הייתה תשובתו כי טעה בשאלה [השוו עמ' 15 ש' 16 ועמ' 16 ש' 6-1].

התובע לא ידע לומר אם התוכנית אליה התייחס הוגשה במצורף לתצהירו [עמ' 16 ש' 8-7]. כשהוצגה לו תוכנית שצורפה לתצהיר אישר שזו תוכנית המודד המעודכנת שאליה כיוון ההסכם [נספח 9 ל-ת/1; עמ' 16 ש' 14-13]. בהמשך הסתבך התובע בשלל גרסאות בנסותו להראות ולשכנע שהגיש את התוכנית לאגודה עד יום 1.7.2005 כפי שהתחייב, אלא שלא ידע ליישב זאת עם התאריך על-גבי התוכנית – 3.11.2005. הוא שב וטען כי תוכנית זו עצמה הוגשה לאגודה שבועיים לאחר שנחתם ההסכם, אך לבסוף אישר כי הוא טועה ככל הנראה בתאריכים. בהמשך הכחיש שהמציא את התוכנית לכל המוקדם בנובמבר 2005, ורק במענה לשאלת בית-המשפט נאות להודות שאכן כך הם פני הדברים ואישר שלא הגיש תוכנית מדידה בתוך המועד שעליו התחייב. זאת ועוד, בתחילה טען התובע כי הוא אישית מסר את התוכנית לאגודה אך כאשר נשאל על כך על-ידי בית-המשפט חזר בו וביאר שאת התוכנית שצירף לתצהיר, עליה ביקש להסתמך כראיה לקיום ההסכם בנקודה זו, לא מסר לאגודה [עמ' 16 ש' 15 - עמ' 17 ש' 14]. לא הובאה בידי התובע כל ראיה כי התוכנית הגיעה לידי הנתבעת מצד שלישי, באופן שעשוי להיחשב כקיום ההסכם על-ידו ולו גם בדוחק. מחקירתו החוזרת של התובע לא עלה אלא זאת שאת התוכנית מסר לרשות המקומית, באופן שאינו עולה בקנה אחד עם התחייבותו לפי ההסכם [עמ' 23 ש' 6-4].

לא זו בלבד שעדות התובע מלמדת על הפרת החיוב שעניינו בהמצאת תוכנית מודד עדכנית עד יום 1.7.2005, היא מעידה שהתובע אינו ראוי לאמון. עדותו נמסרה מעשה זיג-זג מהחל ועד כלה. נודעת לכך חשיבות מיוחדת בשים לב לכך שבכל הקשור למרבית החיובים לפי ההסכם הייתה עדותו של התובע עדות יחידה.

4. אף שבהסכם התחייבו התובעים להסדיר חיבור כדין של ביתם לרשת החשמל, כל זאת עד 31.7.2007, לא עשו כן אלא בשנת 2010 או 2011, כפי שהודה התובע [עמ' 17 ש' 19-16]. טענת התובע כי העיכוב בהסדרת חיבור חוקי של הבית לרשת החשמל נבעה מכך שהיו בבית חריגות בניה, ואלה מנעו קבלת היתר אכלוס ('טופס 4'), היא טענת טובל ושרץ בידו; אילו הקפידו התובעים על בניית ביתם כדין, ללא חריגות, היה ביכולתם להתחבר לרשת החשמל כחוק ללא כל קושי. אם עשו התובעים דין לעצמם גם בהקשר זה אין להם להלין אלא על עצמם; ודאי שאין בכך טעם לגיטימי שיצדיק איחור בביצוע חיוב חוזי שנתחם בזמן, לא כל שכן איחור של ארבע שנים אם לא למעלה מכך.

יש לשים אל לב שזמן רב קודם לחתימת ההסכם היה נהיר וגלוי לתובעים שהסדרת חיבור הבית לרשת החשמל תהא כרוכה בהוצאות גדולות; ביטוי מפורש לכך ניתן במכתבם אל הנתבעת מיום 1.8.2002 [נספח ד' ל-נ/5]. במצב דברים זה היה ברור לתובעים טיבו והיקפו של החיוב שהם נוטלים על עצמם בהקשר זה בחתימת ההסכם – בגדרו התחייבו להתנתק מרשת החשמל הציבורית עד יום 31.7.2005. אם התקשרו התובעים בהסכם בידיעה שאין בדעתם לקיימו, יש בכך חוסר תום-לב בהתנהלותם אל-מול הנתבעת ואין להם להלין אלא על עצמם.

5. מן המקובץ עולה כי למצער לא קיימו התובעים את התחייבויותיהם על-פי ההסכם אשר נסבו על ניתוק ביתם מרשת החשמל הציבורי, על הריסת המבנים הישנים בשטח החווה, על המצאת תוכנית מודד מעודכנת לאגודה, ועל המצאת כל האישורים הדרושים לשם מתן היתר בניה כחוק למבנים חדשים שהיו בחווה ביום חתימת ההסכם. הגדיל התובע לעשות ובנה בחווה בניה נוספת, לאחר שנחתם ההסכם ואף זאת ללא היתר כדין.

אף כיום, לעת הגשת התביעה ובירור ההליך, לא הציגו התובעים תיעוד ומסמכים עדכניים שיעידו כי ניתנו להם אישורים של הרשויות הרלוונטיות שיש בהם כדי לסלול את הדרך למתן היתר כדין לפעילות החווה והקמת מבנים בתחומה – באופן יצביע על כך שכל שנותר הוא רק אישור הנתבעת כדי להפוך את החווה למיזם חוקי שפועל כדין. טענת התובעים להמצאת האישורים הנדרשים לשם מתן היתר בניה הועלתה באופן סתמי ולא צורף כל מסמך עדכני לתמיכתה. במסמך ובו הערות והנחיות ראשוניות של הרשות המקומית מיום 4.12.2005, שהתובע לא הראה מה עשה ומה פעל על-פיו בשנים הרבות שחלפו מאז ניתן, אין די [סע' 32.3 ו-40 ונספח 16 ל-ת/1]. אישור משרד החקלאות שהציג התובע נושא גם הוא אופי ראשוני בלבד, הוא אינו מופנה לתובע, תאריכו 30.10.2005 ואין בו כדי להעיד שלעת הגשת ההליך, כחמש שנים אחר כך, היו התובעים מצויים בשלב מתקדם של אישור הקמת החווה או כי ניתנו להם כל האישורים הדרושים לכך, למעט אלה שמותנים באישור האגודה [סע' 41 ונספח 17 ל-ת/1]. התובעים אף לא זימנו למתן עדות את נציג הרשות המקומית ולא הציגו תעודת עובד ציבור מאת הוועדה המקומית לתכנון ובניה שתעיד שכל שנותר לשם הכשרת המבנים הוא חתימה של האגודה על תוכניות. התאריכים על-גבי מעט האישורים שהציג התובע, כולם משנת 2005, עולים בקנה אחד עם טענת הנתבעת לפיה נזנח ההסכם על-ידי התובעים זמן רב בטרם הוגש ההליך – לאחר שהופר על-ידי התובעים ובוטל בהודעת האגודה, וכי בפועל אף נטש התובע את החווה כך שפעילותה הופסקה.

6. לכתב-ההגנה צרפה הנתבעת מכתב שנשלח לתובעים על-ידי בא-כוחה דאז, נושא תאריך 23.10.2006, שכותרתו 'הפרת הסכם - התראה טרם נקיטת הליכים משפטיים' [נספח ב(1); להלן הודעת הביטול]. כך נכתב בסעיף 2 למכתב: "למצער ולאחר אין ספור הבטחות חוזרות ונשנות מצדכם והתראות מנציגי האגודה, אינכם עומדים בתנאי ההסכם ומפרים אותו, כך שאינכם משלמים חובותיכם בגין צריכת חשמל קודמת, לא נהרסו המבנים הישנים בשטח, נבנו על ידכם מבנים חדשים ללא קבלת היתר בנייה ואף לא בהתאם למיקום שנקבע להצבתם, לא ניתקתם את חיבור החשמל של ביתכם מקו החשמל הציבורי בישוב, נוסף על שאר התחייבויותיכם עפ"י ובהתאם להסכם". בסעיף 3 להודעת הביטול נדרשו התובעים לשלם את חובם הכספי לאגודה בסך 23,177 ₪ ולפנות את שטח החווה. בתצהיר התובע אין כל התייחסות להודעת הביטול או לטענות האגודה בדבר הפרת ההסכם שהועלו בה.

בעדותו הראשית הבהיר ברסלב שלאור הפרת ההסכם בידי התובעים פנתה האגודה בכתב לתובעים ולשותף גולן בדרישה להפסיק את פעילות החווה ולפנותה; במצורף לתצהירו של ברסלב הוצגה הודעת הביטול ששוגרה לתובעים ומכתב בעל תוכן מקביל שנשלח לגולן, מי שערב להתחייבויות התובעים על-פי ההסכם בחתימת שטר חוב [סע' 18 להסכם וכן סע' 19 ונספחים י"א-י"ב ל-נ/2]. הנתבעת, ולא התובעים, הציגה מכתב מטעם התובעים שנשלח במענה להודעת הביטול [נספח טז ל-נ/2]; אין במכתב זה, שתאריכו 31.12.2006 ושנכתב בידי בא-כוחם דאז של התובעים, ולו גם ראשית הכחשה להפרת ההסכם על-ידי התובעים, אף לא טענה כי ההסכם קויים על-ידם; הוא מבטא טענה לכישלון השותפות בין התובע לגולן וניסיון לגלגל את הכישלון לפתחה של האגודה. לו היה ממש בטענות הללו ניתן היה לצפות שהתובעים יפנו לבית-המשפט בתכוף לאחר מכן בעתירה למתן סעד נגד האגודה. דא עקא, התביעה הוגשה בחלוף יותר משלוש שנים ומחצה לאחר מכן, באופן שיש בו כדי ללמד על טיבן של הטענות בהן ביקשו התובעים להדוף את התראת הנתבעת בדבר הפרת ההסכם ואת הודעתה על ביטולו. בהליך דנן לא חזרו התובעים על הטענה כי הנתבעת היא שהכשילה את השותפות בין התובע לבין גולן.

7. בהסכם נקצבו מועדים לעשיית דבר – מועדים שהתובעים לא עמדו בהם, לא ככתבם ואף לא בקירוב. בסיכומי התובעים בא אישור מפורש על כך [שם, בראש עמ' 4]. בהסכם נקבעה הוראה מפורשת ש'חישקה' את מועדי ההסכם וביצוע מדוייק של תנאיו [שם, בסע' 14]. ניתן להבין זאת לאור השתלשלות העניינים שקדמה לחתימת ההסכם ותוארה לעיל בחלק ב', ובשים לב לכך שההסכם בא לשים סוף להתנהלות מתמשכת של התובעים שהייתה כרוכה בהפרות דין – כתנאי לחתימתה של האגודה על תוכניות הקשורות בחווה. הנתבעת הייתה רשאית וזכאית לעמוד על קיום ההסכם ככתבו וכלשונו; כבר נקבע כי "התחמקות של צד לחוזה מקיום מלוא התחייבותו אינה יכולה להיחשב בשום נסיבות כדבר מקובל"; "[...] הדרישה לקיום התחייבות מפורשת איננה יכולה להיחשב כשלעצמה להיעדר תום-לב רק בשל כך שהדרישה לקיום התחייבות גורמת נזק לצד המפר או מביאה תועלת לנפגע" [רע"א 1233/91 ג'רבי נ' בן דוד, פ"ד מה(5) 661, 667 (1991)].

בסיכומיהם ביקשו התובעים לטעון כי ההסכם טעון פרשנות וכי פרשנותו מלמדת שהם קיימו את חיוביהם על-פיו. טענה זו, דינה להידחות. לשון ההסכם ברורה ואינה טעונה כל פרשנות. ההסכם שיקף נאמנה את אוטונומיית הרצון של הצדדים לו. הדברים אמורים גם בתוכנן של ההתחייבויות שנטלו התובעים על עצמם וגם במועדים שנקבעו לקיומן. למעשה אין התובעים מכוונים לפרשנות הסכם בשל אי-בהירות שבו אלא מבקשים מבית-המשפט לכתוב עבורם הסכם חדש שיכשיר למפרע את הפרותיהם ביחס להסכם כפי שנחתם. אין בדין סעד כזה שאליו מכוונים התובעים; כלל הוא שבית-המשפט לא יכתוב לצדדים חוזה חדש שהם, במסגרת אוטונומיית הרצון שלהם, יכלו להתקשר בו אך בחרו שלא לעשות כן. השער להיכל הפרשנות אינו נפתח אלא אם נראה שהחוזה, על-פי פשט הלשון, לא ברור די הצורך [רע"א 3961/10 המוסד לביטוח לאומי נ' סהר חברה לתביעות בע"מ בשם מגדל חברה לביטוח בע"מ, פיסקה 26 לפסק-דינו של המשנה לנשיאה (26.2.2012)]. תנאי זה לא מתקיים בענייננו ולא נדרש הליך פרשני לשם עמידה על תוכן ההסכם, כוונתו ומשמעותו.

אף לא נדרש הליך פרשני על-מנת לעמוד על תוצאות ההפרה שהפרו התובעים את ההסכם. דיני החוזים חלים על הסכם שכרתו ביניהם הצדדים; אם לא התנו הצדדים על הוראה כזו או אחרת יחול על ההסכם ההסדר שבדין הכללי. על כן כפופה הפרתו של ההסכם דנן לכל הסעדים וההסדרים שבחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) (להלן חוק התרופות).

מכתב ההתראה ששיגרה האגודה לתובעים ביום 23.10.2006 טומן בחובו הודעה על ביטול ההסכם; נוכח הפרת ההסכם על-ידם נדרשו התובעים לפנות את שטח החווה [שם, בסע' 3]. ברסלב עמד על כך שנוכח הסכסוך בין התובע לשותפו גולן הופסקה למעשה פעילות החווה, באופן שייתר נקיטת צעדים על-ידי הנתבעת לפינוי השטח [סע' 21 ב- נ/2]. תימוכין להפסקת פעילות החווה בשנת 2006 או בסמוך לכך מצוי בחסרונו של תיעוד שיצביע על כך שלאחר שקיבלו את הודעת הביטול פעלו התובעים באורח ממשי לקידום מיזם החווה אל-מול הרשויות הרלוונטיות. במצב דברים זה, נוכח הפרת ההסכם בידי התובעים מחד גיסא וביטול ההסכם על-ידי הנתבעת בשלהי 2006 מאידך גיסא, לא ניתן להעלות את ההסכם מן האוב ולהחיותו לצורך התביעה דנן, שלא הוגשה אלא זמן רב מאוד לאחר מכן.

8. נוכח הדברים הללו אין צורך אמיתי לדון ולהכריע בשאלה אם בתקופה בה פעלה החווה היה בה כדי ליצור מפגע תברואתי בשל מטרדי ריחות ולכלוך, אם לאו. בקצירת האומר יצוינו בהקשר זה הדברים הבאים. עדי הנתבעת ברסלב וחייט העידו שפעילותה של החווה יצרה מפגעים קשים של ריחות, רעש וזבובים וכי בשלב מסויים הוליך התובע את העדר למרעה דרך שכונת מגורים ביישוב באופן שגרם ללכלוך קשה ברחוב; המפגע בא על סיומו לאחר שהתובע עזב את החווה [נ/4 בסע' 8-4 ו-13-11; נ/2 בסע' 16-15 ו-21]. אפילו לא הציגה הנתבעת פניות בכתב של חברי אגודה אליה בתלונה על מטרדים שמקורם בחווה, הכללת הוראה בהסכם אשר חייבה את התובעים לשמור על הניקיון והמצב התברואתי בחווה ובשטחי היישוב הסמוכים אליה ולמנוע מפגעים ומטרדים ליד בתי השכונה החדשה הסמוכה לחווה מעידה על כך שהנושא לא נכלל בהסכם יש מאין [סע' 11-10 להסכם]. תוכן ההסכם מצדד אפוא בעדותו של חייט לפיה סבל הוא, שהתגורר בשכונה החדשה, ממטרדים שמקורם בחווה ובעדר הצאן שבה.

מטעם התובעים העיד ד"ר הודיה, מי שכיהן כוטרינר מחוזי ומנהל הלשכה הוטרינרית במשרד החקלאות בחדרה בתקופה הרלוונטית ועד שנת 2007. על-פי ד"ר הוידה לא הייתה סיבה לכך שהחווה תהא מקור למטרדים ותלונות מן הסוג שעליו הצביעה הנתבעת, בשים לב למיקום הדיר ביחס ליישוב, לתחזוקתו התקינה של הדיר על-ידי התובעים ולהיעדרה של תחלואה חריגה בעדר מן הסוג שטעון דיווח או הטלת הסגר [ת/2]. אפילו קיבלתי את עדותו של ד"ר הוידה כפשוטה, אין בה ללמד אלא על תקינותה של החווה מנקודת המבט הוטרינריות; היא אינה מאיינת את אפשרות יצירתם של מטרדי רעש, ריח ולכלוך לתושבי היישוב אשר נלווים להפעלה של חוות צאן בקרבת היישוב – גם כשזו תקינה ונעשית על-פי חוק. זאת ועוד, חקירתו הנגדית של ד"ר הוידה חשפה קשיים לא מעטים שיורדים לשורש עדותו: נתונים מספריים שנכללו בתצהירו הובאו לא מבדיקה אישית שלו אלא על-סמך בדיקה טלפונית שערך, בעת שהיה גמלאי, עם עובד אחר בלשכה הווטרינרית בחדרה [עמ' 25 ש' 11-2, עמ' 27 ש' 25-20]. לכך שעדותו של ד"ר הוידה נסמכה על בירור מכלי שני לא ניתן ביטוי בתצהירו. ד"ר הוידה התייחס למפה מצבית שאותה לא צירף לתצהיר ושלא הייתה לפניו בעת שנכתב התצהיר – אלא שלטענתו הוא ראה אותה קודם וידע על קיומה [עמ' 25 ש' 29-22]. יומרתו של ד"ר הוידה להצהיר דבר-מה באופן זה, לא כל שכן ביחס לעובדות ונתונים תכנוניים שאינם בתחום מומחיותו, מלמדת על המגמתיות של עדותו – מגמתיות ממנה ניתן היה להתרשם בעת שעמד לחקירה נגדית. אין באמור כדי למצות את הקשיים בעדותו של ד"ר הוידה.

לעיל קבעתי שההסכם הופר על-ידי התובעים ובוטל על-ידי האגודה, כל זאת זמן רב טרם הגשת התביעה. כיום אין בפי האגודה טענה על מפגעים ומטרדים שמקורם בחווה, בשל כך שהיא כלל אינה פעילה. טענת האגודה לפיה ניסיון העבר מצדד בעמדתה הנוכחית השוללת את הקמת החווה בתחום משבצת היישוב עשויה להיות בעלת חשיבות אם יביאו התובעים לפני מוסדות האגודה המוסמכים בקשה חדשה לאישור החווה, שאינה נסמכת על הוראות ההסכם. בכל הקשור למחלוקת על הפרת ההסכם נכונה אני לקבל את עמדת התובעים כי לא הוכחו מפגעים חדשים שנוצרו לאחר כריתתו, אלא שהדבר נבע גם בשל כך שהפעילות בחווה הופסקה, ולא מכך שגידול העדר בה חדל מלהיות מוקד למטרדים.

ד. טענות להתנכלות

נדבך מרכזי בתביעה התבטא בטענת התובעים כי מניעתם מהקמת החווה וסירובה של האגודה לחתום על תוכניות הקשורות בה, מקורם בהתנכלות מכוונת של האגודה לתובעים, ב'מחנאות' בתוך היישוב ובשלטון פחד וטרור שמאחוריו ניצב יו"ר ועד ההנהלה ניב. בהקשר זה לא בחלו התובעים במלים; כך תוארו הדברים בפתח כתב-התביעה [בסע' 6-4]:

הישוב חיננית והאגודה השיתופית מורכבים בעיקרם מתושבים יוצאי קווקז ובתוכם ריכוז גבוה של משפחות מורחבות, המהוות קבוצות פוליטיות יריבות. יו"ר האגודה בשנים האחרונות, חנן ניב, הינו ראש משפחה גדולה אשר, בכוח לחצים ו'השפעות' אלימות, בשיטות טרור ופחד, מינה בני משפחה רבים שלו ושל אשתו, בעמדות מפתח ובתפקידים רבים במוסדות האגודה ובגופים הקשורים עימה וממומנים על-ידה. חנן ניב הלז מנהל את האגודה ואת חיי היישוב ותושביו באופן דיקטטורי, תחת 'הנהגתו' הפך כל מתנגד או המנסה לבטא התנגדות לאיש ולדרך ניהולו, ל'אויב' הזוכה להתנכלות מצד ניב ומקורביו, כפי שהיה מנת חלקם של הנתבעים [כך במקור] בפרשה נשוא כתב תביעה זה.

נטען עוד כי "הסיבות הבלתי-כשרות המניעות את הנתבעת בסירובה לאשר הקמתה וקיומה של החווה הינן פוליטיות-אישיות ונקמניות וראויות לכל גנאי וביטול שכן מקורן במאבקי כח פנים-יישוביים", זאת על-רקע רצון בנם של התובעים להציג עצמו כמועמד לראשות הוועד המקומי ובכך "לשים קץ ל'שלטון הטרור' של יו"ר המזכירות חנן ניב" [שם, סע' 53 ו-55].

על אותם דברים חזר התובע בתצהירו [ת/1 בסע' 7-5, 84-61]. הובהר שאין לטענות הללו על מה שתסמוכנה וכי בכל הקשור למחלוקת העוסקת בחווה לא נודעת להן רלוונטיות.

1. לא הוכחה כל 'התנכלות' של האגודה או מי מטעמה לתובעים, או התנהלות של האגודה על-יסוד טעמים שאינם ענייניים, בכל הקשור למתן אישור להקמת החווה ולפעילותה. גם בהקשר זה הייתה עדותו של התובע מופת של חוסר אמינות והיעדר יושרה. בתצהירו טען התובע כי מאז פנייתו הראשונית לנתבעת בבקשה להקצות לו קרקע להקמת החווה נדחה שוב ושוב, "כל זאת משיקולים זרים ובלתי רלוונטיים לגוף הבקשה, שיקולים בעלי אופי ומניע אישי ובשלב מאוחר יותר פוליטי בלבד" [סע' 18 ל-ת/1; ר' גם סע' 24, בו הלין התובע על דחיות רבות ללא נימוק מצד הנתבעת עד שניתן אישורה העקרוני להקצאת שטח לחווה].
2. אלא שמן התיעוד שהוצג ומן העדויות שנשמעו הצטיירה תמונה הפוכה לזו שעליה הלין התובע. התובעים פנו לאגודה בבקשה להקצות שטח לחווה בתאריך 12.3.2003. הבקשה נדונה בישיבת ועד ההנהלה ביום 7.4.2003 וניתן לה אישור עקרוני [נספחים א' ו-ב' ל-נ/2]. גם בכל הקשור לתשלום חוב התובעים לאגודה הלכה זו כברת דרך לטובת התובעים; אף שהם לא סילקו את חוב העבר והוסיפו לצבור חוב שוטף ניתן לתובעים אישור האגודה כי החוב מצוי בהסדר באופן שסלל את הדרך לקבלת תקציב מתיישב מהחטיבה להתיישבות, ותוך שהנתבעת מתעדת בכתובים את ברכתה על פתיחת עסק [נספח ה' ל-נ/2]. גם בישיבת ועד ההנהלה מיום 8.2.2005, בה נדונה בקשת בנו של התובע להקים מרעה לבקר, צוין כי הנתבעת מברכת על היוזמה וניתן אישור עקרוני לכך [נספח ו' ל-נ/2].

כשעומת התובע עם המציאות שמצטיירת מן התיעוד שהוצג – תיעוד שמלמד דווקא על תמיכה של האגודה בהקמת החווה בראשית הדרך ושאינו עולה בקנה אחד עם טענותיו – ביקש להסתמך על מסמכים שלטענתו מצויים ברשותו, אלא שהם לא צורפו ולא הוצגו על-ידו. בתוך כך אישר שעם פנייתו לאגודה ניתנה לו הסכמה עקרונית להקמת החווה [עמ' 8 ש' 14-8, עמ' 8 ש' 18 - עמ' 9 ש' 10]. בהמשך נאלץ התובע להודות שלא דייק בדבריו כאשר ציין בתצהיר שפנייתו לאגודה נענתה בשלילה, הודה שהוא דובר עברית אך ביקש להישמע בטענה שאינו יודע מה ההבדל בין 'נעניתי בשלילה' לבין 'לא קיבלתי תשובה' [עמ' 9 ש' 25-11]. גם בעדות זו יש כדי להשליך על אמינות הטענות שפירט התובע בתצהירו. יתרה מכך, בכל הקשור לחיבור בית התובעים לרשת החשמל הציבורית של היישוב טען התובע שקיבל לכך אישור שניתן לו על-פה על-ידי ניב; לו היה ממש בטענות הקשות שהעלו התובעים נגד ניב חזקה עליהם שלא היו נותנים אמון במילתו, אלא שלגרסתם הם דווקא הסתמכו עליה [עמ' 17 ש' 9-5, עמ' 23 ש' 15-12].

מן הראיות שהובאו עלה שמה שנחווה על-ידי התובעים כ'התנכלות' של מוסדות הנתבעת לא היה אלא פעולה של הנתבעת שתכליתה לכוף את התובעים לפעול ולהתנהל במסגרת החוק – כך באשר לחווה וכך גם באשר לחובותיהם כחברי אגודה וכתושבים ביישוב.

1. ההתנהלות הקשורה בחווה, שהיא הרלוונטית להליך דנן, החלה עם הקמת החווה טרם מתן אישור האגודה לכך – בדצמבר 2002 [נספח 4 ל-ת/1], ובאה על סיומה בשלהי שנת 2006 – לאחר שהאגודה הודיעה על ביטול ההסכם מחמת הפרתו על-ידי התובעים [נספח יא ל-נ/2], כשבמקביל הפסיק התובע להשתמש בשטח החווה לגידול צאן בהיקף עסקי-מסחרי. דא עקא, טענות התובעים להתנכלות על-רקע יריבות פוליטית נזקפו להתמודדות בנם בבחירות לוועד המקומי שהתקיימו בנובמבר 2007, בעת שפעילות החווה הייתה נחלת העבר. נובע מכך שלאחד אין קשר לשני, כפי שגם התובע נאלץ לאשר [עמ' 20 ש' 25-22]. בתוך כך מסר התובע שחלק ניכר של עדותו הראשית הובא "בשביל להבהיר מה מתרחש בתוך היישוב, מחנאות", אף שמדובר בדברים שלא התרחשו בתקופה הרלוונטית להקמת החווה ולפעילותה וכאשר להתנהלות בנושא החווה לא נלווה כל סכסוך בעל מימד פוליטי [עמ' 21 ש' 13-2].

נובע מכך שטענות התובעים בעניינים הללו לא נסבו על עובדות רלוונטיות שתעדנה על כך שעומדת להם זכות לסעד שהתבקש אלא היו לא יותר מ'טענות אווירה' שנועדו להסיט את תשומת הלב מן העיקר. בתוך כך 'שכחו' התובעים לציין שבין השנים 2002 ו-2009 כלל לא כיהן ניב כיו"ר ועד ההנהלה; בתקופה בה נחתם ההסכם וכשלה פעילותו של התובע בכל הקשור לחווה כיהנה בתפקיד זה דווקא אחותו של התובע, גב' שושנה מרדכייב [סע' 3 ו-13 ל-נ/5]. ככל שהיה ממש בטענות התובעים על-אודות 'מחנאות' ומאבקי שליטה במוסדות האגודה בשל יריבות בין משפחות, בעינה עומדת העובדה שלא עלה בידם להסדיר פעילות כדין של החווה דווקא בתקופה בה כיהנה בראש ועד ההנהלה אחותו של התובע. יש בכך כדי להעיד על טיבן של הטענות שהעלו התובעים בהקשר זה. משכך אין בדעתי להידרש לטענות אישיות שהעלו התובעים נגד ניב וברסלב; מדובר בהתלהמות שמקומה לא יכירנה בהליך משפטי, ולגוף הטענות אף ניכר שאין בהן כל ממש.

1. התובעים השליכו יהבם על פסק-דין שניתן בהליך אחר שהתנהל בין האגודה לבין בנם של התובעים ובת-זוגו – וביקשו לגזור גזרה שווה מקביעותיו של בית-המשפט באשר לאגודה שם להתנהלותה בעניין הנדון כאן [ת"א (חד') 42242-02-10 אילנית ורמי גלעדי נ' חיננית אגודה שיתופית להתיישבות קהילתית חקלאית ותעשייתית בע"מ (27.3.2001); סע' 8-7 ונספח 1 ל-ת/1]. אלא שאין קשר בין ההליך הקודם להליך הנוכחי; ההליך האחר הוכרע על-יסוד התשתית העובדתית והמשפטית הרלוונטיות לו, שאין לה נגיעה לחווה ולהסכם – ואילו ההליך דנן יוכרע על-פי המסכת העובדתית הנוגעת לו. עצם העובדה שחלק מטענות בנם וכלתם של התובעים נגד האגודה התקבלו בהליך אחר, בכל הקשור למועמדותם של התובעים שם לחברות באגודה, אינה ראיה לכך שטענות התובעים נגד האגודה בהליך דנן חקוקות בסלע ויש לקבלן כלשונן וככתבן.
2. לו היה ממש בטענת התובעים כי סירוב האגודה ליתן את אישורה לפעילות החווה נובע מטעמים שאינם ענייניים היה ביכולתם לגרום לתוצאה של אישור פעילות החווה בדרכים חלופיות. התובעים ידעו זאת היטב; בהתאמה פנו לחטיבה להתיישבות כשהם מלינים על סירוב האגודה לחתום על תוכניות ובקשות להיתרי בניה בחווה. בתוך כך ביקש התובע שהחטיבה להתיישבות תחתום על בקשתו להיתר לבניית דיר כבשים בשטח החווה, חלף האגודה. בעקבות פנייתם של התובעים לחטיבה להתיישבות נשלח לנתבעת מכתבו של נציג החטיבה, בה צוינו פניית התובעים וטעמיה ונאמר כך: "כידוע לכם, בדרך כלל חתימת המורשים לחתום, מטעם האגודה, מהווה תנאי לחתימת ההסתדרות הציונית העולמית, באמצעות החטיבה להתיישבות (להלן - 'המיישבת') על הבקשות. ברם, במקרים בהם השתכנעה המיישבת, כי טעמים בלתי מוצדקים הניעו את האגודה שלא לחתום על בקשות מעין אלה, חתמה המיישבת על הבקשות, כבעלת הזכויות בקרקע, בהעדר הסכמה וחתימה מאת האגודה" [ת/3 נושא תאריך 27.7.2008].

ביום 10.8.2008 שוגר לחטיבה להתיישבות מכתב תשובה של האגודה, בו פירט בא-כוחה את שלל טענות הנתבעת שעל-יסודן בא לעולם סירובה ליתן יד להקמת החווה [ת/4]. עצם העובדה שהתובעים נדרשו להליך דנן מלמדת שפנייתם לחטיבה להתיישבות נדחתה, וכי זו מצאה שלא נפל דופי בהתנהלות האגודה – ודאי לא דופי שיצדיק שהחטיבה להתיישבות תאשר את בקשות ותוכניות התובעים חלף האגודה.

6. הדברים אמורים גם בהבאת בקשה של התובעים לאישור מיזם החווה להחלטת האסיפה הכללית של חברי האגודה. מצד אחד ביקשו התובעים ליצור מצג לפיו מיזם החווה נתמך בידי חלק הארי של חברי האגודה – ומוכשל שלא כדין רק על-ידי העומדים בראשה. לשם כך צרפו התובעים עצומה בחתימתם של חברי אגודה שתומכים בהקמת החווה [סע' 58-54 ונספח 18 ל-ת/1]. התובע אישר שבעריכת העצומה לא החתים בעלי-תפקיד באגודה וציין כי לא רק בבעלי התפקיד הללו איבד אמון אלא גם בחברי האגודה עצמם – ועל כן הוא מסרב להביא את שאלת הקמת החווה ואישורה לפני האסיפה הכללית. עוד הצהיר שידוע לו כי גם אותם חברים שחתמו על העצומה לטובתו יצביעו נגדו באסיפה הכללית, וכי רצונם של החברים באסיפה הכללית יהיה לא לאשר את החווה [עמ' 4 ש' 8 - עמ' 5 ש' 15].

לשון אחר, התובעים – שלא השכילו לקיים את ההסכם באופן שיסלול את הדרך לחתימת האגודה על מסמכים הקשורים בהקמת החווה, ואשר כשלו בניסיון לרתום את החטיבה להתיישבות לחתום על המסמכים הללו חלף האגודה – מבקשים מבית-המשפט ליתן להם סעד שיוביל לתוצאה מנוגדת לרצונם של חברי האגודה. נובע מכך שלא תקלה בהתנהלות האגודה מבקשים התובעים לתקן; מבוקשם לכוף את רצונם – רצון היחיד – על הכלל. התובעים אינם זכאים לתוצאה זו, שנועדה לעקוף את מוסדותיה המוסמכים של האגודה, ואין מקום ליתן סעד שיפוטי לשם השגתה. הדברים יפים במיוחד בשים לב לכך שהתובע הודיע שהוא אינו מעוניין להביא את אישור החווה להכרעה באסיפה הכללית של האגודה, הגם שהאגודה הציעה כי ההצבעה על כך באסיפה תהא חשאית – באופן שיסיר כל צל-צלו חשש להתנכלות או למניעים זרים [עדות ברסלב, עמ' 51 ש' 3-1].

לבסוף, לתצהיר התובע לא צורפה ולו גם בקשה אחת בה פונים התובעים לאגודה בבקשה לחתום על תוכניות או לאשר מסמך כזה או אחר בקשר עם פעילות החווה, שמועדה לאחר מתן הודעת הביטול וטרם הגשת ההליך. אף בכך יש משום ראיה להבנתם של התובעים כי ההסכם שוב אינו עשוי להוות בסיס לחיוב הנתבעת לעשיית דבר-מה בקשר עם החווה.

ה. הסעד

הלכה למעשה עתרו התובעים לשני סעדים – צו עשה קבוע שיורה לאגודה לחתום על כל מסמך ותוכנית שיידרשו לשם פעילותה של החווה וצו מניעה קבוע שיורה לאגודה להימנע מכל פעולה לסיכול הקמת החווה והפעלתה. סעדים אלה ידונו כעת.

1. התובעים לא הצביעו על זכות שעומדת להם למתן צו עשה כזה שהתבקש, זכות אותה סמכו על הוראות ההסכם. ודוק: אין מדובר בצו עשה מדיני היושר אלא בסעד שמכוון לאכיפת ההסכם על הנתבעת, בגדרו של סעיף 3 לחוק התרופות. כלל הוא שמתן צו קבוע בסיום המשפט או סירוב לתתו נעשים על סמך הכרעה בזכויותיו של מבקש הסעד [בע"מ 8113/11 פלוני נ' פלוני (27.9.2012)]. לעיל קבעתי שהתובעים הפרו את ההסכם, הנתבעת הודיעה על ביטול ההסכם בשל כך, ופרק זמן ניכר ומשמעותי חלף בין הודעת הנתבעת על ביטול ההסכם לבין המועד בו הגישו התובעים את ההליך דנן – באופן שמוביל למסקנה כי לעת הגשת התביעה שוב לא עמדה לתובעים זכות שיסודה בהסכם, לא כל שכן זכות לכוף את ההסכם על הנתבעת. הקרקע החוזית שעליה הושתתה התביעה נשמטה אפוא.

התובעים לא הצביעו על מקור אחר בדין שיצדיק מתן צו עשה נגד האגודה. יתרה מכך, בנסיבות העניין אכיפת ההסכם על האגודה היא בלתי-צודקת וחוסה בצל הסייג שנקבע בסעיף 3(4) לחוק התרופות. בין המועד בו נתנה הנתבעת את ברכתה למיזם החווה ואישרה עקרונית הקצאת קרקע הדרושה לכך לבין המועד בו הוגשה התביעה נפל דבר; האגודה נחשפה לאופן ניהול החווה על-ידי התובע, לאופן בו עמדו התובעים בהתחייבויות שנטלו על עצמם כלפי האגודה ובדין העצמי שנעשה על-ידם בקשר להקמת מבנים בחווה. במצב דברים זה – ומשהפרו התובעים את ההסכם בהפרה שאיננה של מה בכך, שעמדה בעינה לאורך זמן והתבטאה בהקשרים שונים שאותם בא ההסכם להסדיר, הייתה האגודה רשאית לחזור בה מתמיכתה הראשונית ולגבש עמדה לפיה אין ביכולתה ליתן יד לפעילות החווה. אין מקום ליתן צו שיפוטי שיאיין עמדה זו.

2. צו מניעה אינו יוצר זכות מהותית חדשה יש מאין; הוא מוענק, מכוחם של דיני היושר, על-מנת להגן על זכות קיימת ומוכחת. מכאן שעל-מנת לזכות בצו מניעה נדרש מבקש הסעד להצביע על קיומה של זכות חוקית שעומדת לו. התובעים לא הראו מה הבסיס הנורמטיבי שיזכה אותם במתן צו מניעה קבוע ולא הצביעו על זכות מהותית שרירה וקיימת שלשם הגנתה נדרש הצו. ההסכם אינו עשוי להיחשב בסיס למתן סעד כזה. עד כמה שצו המניעה מעוגן בדיני היושר, ודאי שאין לתתו לתובע שהשתהה עת רבה בהגשת ההליך מבלי שניתן לכך טעם ובמהלך התקופה אף עשה דין לעצמו – והוסיף לשלוח ידו בבניה לא חוקית בשטח החווה. לעשיית דין עצמית ניתן ביטוי גלוי ומפורש בעדותו הראשית של התובע, כמו גם בחקירתו הנגדית, תוך הדגשה כי הדבר נעשה בין השאר על-מנת לזכות בתקציב מתיישב בסכום לא מבוטל [סע' 26-25 ל-ת/1; ר' גם לעיל בחלק ב(4) ו-ג(2)].

שיהוי ועשיית דין עצמית הם טעמים כבדי משקל שיובילו ברגיל לדחיית תביעה המכוונת למתן צו מניעה קבוע, והדברים ידועים. "אין אלא לחזור ולהדגיש, שבית משפט אינו צריך להיות מקום בו תינתן זכות למי שעושה דין עצמי, מנסה ליצור עובדות בשטח, ומשניתנת החלטה כנגדו, יחזור ויפנה לבית המשפט בבקשה לקבל סעד" [בר"ע (מח' חי') 3342/08 ח'דור שרותי רכב בע"מ נ' שיפר, פסקה 12 (10.7.2008)].

3. זאת ועוד. לאגודה תפקיד בעל אופי ציבורי; היא אמונה על קידומן של המטרות שלשמן הוקמה לטובת כלל החברים בה. מתן צו מניעה קבוע כרוך מניה וביה בשלילת שיקול-דעתה של האגודה ובהגבלה ממשית של כוחה לפעול במסגרת תפקידיה. תוצאה כזו אינה ראויה ואינה עולה בקנה אחד עם אמות המידה שהוחלו על התערבות שיפוטית בהחלטות אגודה מסוגה של הנתבעת; ביקורת שיפוטית על האגודה השיתופית תיעשה תוך התערבות מרוסנת ומאופקת בהחלטות הוועד או האסיפה הכללית – והכול תוך בחינת הפן המהותי, הפרוצדורלי והנורמטיבי שלהן [ע"א 10419/03 דור נ' רמת הדר-כפר שיתופי להתיישבות חקלאית בע"מ, פ"ד ס(2) 277 (2005)]. לא הוכח טעם שיצדיק את כבילת שיקול-דעתה של האגודה במתן צו מניעה קבוע.

ככל שהתובעים מבקשים לחלוק על עמדתה של האגודה דהיום שוב אין ביכולתם להתלות בהוראות ההסכם שבוטל ועבר מן העולם זה מכבר; עליהם להביא את בקשתם להכרעת מוסדות האגודה ובראשם האסיפה הכללית, שם גם יוכלו לשטוח את שלל טענותיהם על-אודות קיומם של שיקולים לא ענייניים שמונחים ביסוד עמדתה של האגודה וכיוצא בהם. סירוב התובעים לעשות כן אומר דרשני ואינו עולה בקנה אחד עם הטענה כי רק טעמים זרים, הפליה ושרירות עומדים ביסוד עמדתה של הנתבעת דהיום אשר שוללת את פעילות החווה בתחומי היישוב.

ו. סיכומם של דברים

נוכח האמור לעיל לא מצאתי שיש להידרש לטענות אחרות שהעלו הצדדים ואינן מהותיות להכרעה במחלוקת.

התביעה נדחית.

התובעים ביחד ולחוד ישלמו לנתבעת את הוצאות ההליך ושכ"ט עו"ד ומע"מ בסכום כולל של 20,000 ₪ ליום פסק-הדין. ככל שהסכום הפסוק לא ישולם תוך שלושים יום מן המועד בו יומצא פסק-הדין יתווספו אליו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום פסק-הדין ואילך עד מועד התשלום בפועל.

המזכירות תמציא את פסק-הדין לצדדים.

ניתן היום, ט"ו טבת תשע"ד, 18 דצמבר 2013, בהעדר הצדדים.