החלטה

בפני ערעור שהגישה נושה על החלטת נאמן. תביעת החוב שהגישה הנושה עוד ביום 6/3/11, נדחתה בהחלטת הנאמן מיום 31/5/15.

בעקבות ההחלטה שלחה הנושה אל הנאמן, ביום 18/06/15, מכתב ארוך ומקיף בו הבהירה כי לא קיבלה את פניית הנאמן להמציא לה מסמכים להוכחת החוב, וכן לא קיבלה לתגובתה את התייחסותו של החייב לתביעת החוב. היא טענה, בין היתר, כי חבותו של החייב כלפיה נובעת מכמה עילות : הן מכוח ערבותו, בכתב או בעל פה, מכוח המצג שהציג בשעתו כלפיה, והן מכוח טענתה בדבר הרמת מסך ההתאגדות כנגד החייב, לאור השימוש לרעה שנעשה על ידו באישיות המשפטית הנפרדת של החברות השונות שהיו בבעלותו ובבעלות אחיו, מר דוד אלקיים.

ב"הכרעתו המתוקנת" בתביעת החוב הותיר הנאמן בעינה את הכרעתו הראשונה. כמו כן, דחה את טענות הנושה לעניין תוקפו של "כתב הערבות".

ביום 29/06/15 הגישה הנושה לבית המשפט בקשה למתן הוראות לנאמן, בה ביקשה להורות לנאמן להידרש לכלל עילות התביעה של הנושה כנגד החייב המפורטות בתביעת החוב, לרבות שתי העילות האמורות, ולהכריע בהן לגופו של עניין.

בהחלטה שניתנה ביום 20/09/15 דחיתי את בקשת הנושה. צוין בהחלטה כי אין מקום להורות לנאמן לפעול כפי שביקשה הנושה, שכן, הוראות לגבי אופן בדיקת תביעת החוב על ידי הנאמן יכולות להינתן במסגרת "ערעור על החלטת הנאמן" בעניין תביעת החוב, לאחר שהכריע בתביעת החוב. תהליך בדיקת תביעת החוב והכרעה בה הינו בסמכותו של הנאמן הממלא בו תפקיד מעין שיפוטי. כיוון שכך הגישה הנושה ערעור.

נימוקי הערעור:

• פסק הדין שניתן לטובת הנושה הינו "חלוט וסופי" ומקים "מעשה בית דין", המשתיק את החייב ומונע ממנו להעלות עתה ובדיעבד טענות כלשהן בעניין החוב לנושה נשוא פסק הדין.
• החייב הגיש בקשות חוזרות ונשנות על מנת לבטל את פסק הדין, גם לאחר שכבר היה נתון בהליכי פש"ר, במסגרתן העלה טענות מופרכות ומוכחשות לעניין חובו לנושה, וזאת מבלי שטרח לדווח על כך למנהל המיוחד או לתיק הפש"ר כמתחייב, ואולם טענותיו נדחו בזו אחר זו על ידי בית המשפט, בין היתר בשל מחדליו הרבים. החייב זנח את טענתו לביטול פסק הדין לאחר שלא טרח לרפא את מחדליו וכפי שהורה לו בית המשפט בהחלטה בה נדרש להשיב לתגובה לבקשתו לביטול פסק הדין. אין מקום ליתן לו הזדמנות נוספת לטעון כנגד החוב.
• עצם העלאת טענות מצידו של החייב בפני הנאמן בעניין חובו לנושה, לראשונה במהלך חודש 11/2014, כארבע שנים לאחר מתן צו הכינוס, רק לאחר שההליך בו נקט בבית משפט השלום בירושלים כשל ומשלא הוגשה על ידו כל התנגדות לחוב עד היום יש בה טעם מהותי לפגם ומשום התנהלות בחוסר תום לב מובהק של החייב, המהווים, לכשעצמם, עילה לדחיית טענותיו על הסף.
• החייב התנהל בחוסר תום לב עת בחר מחד להצהיר על חובו לנושה במסגרת בקשתו למתן צו כינוס כחוב חלוט ומאידך בחר להתכחש לקיום החוב ולהעלות טענות סרק שונות כנגדו ארבע שנים מאוחר יותר.
• הנאמן שגה בקביעתו כי "כתב הערבות" איננו מקים עילה כלפי החייב באופן אישי. הנושה לא היתה מעניקה אשראי בסכומים של מאות אלפי שקלים לחברתו של פלוני ללא ערבותו האישית ו/או ערבות של חברה אחרת שבבעלותו. ב"כתב הערבות" מצויין במפורש הן שמה של החברה הנוספת – חברת א. אלקיים בע"מ, והן שמו המלא של החייב עצמו. כמו כן, לצד המשפט "על החתום" מופיעים הן שמו המלא והן מספר תעודת הזהות של החייב בנפרד משמה של החברה הנוספת ומחותמתה והדבר מעיד כי החייב חתם בנפרד מהחברה ובשם עצמו.
• הנאמן שגה כאשר לא דן ואף דחה על הסף את טענות הנושה כי החייב חב לה באופן אישי גם מכוח דיני החברות, לאור העובדה שהתנהל במשך השנים שלא בתום לב, תוך גלגול חברות ועשיית שימוש לרעה באישיות המשפטית הנפרדת שלהן באופן המקים לנושה זכות להרים את מסך ההתאגדות בענייננו ולחייבו אישית בחובות החברה ו/או החברה הנוספת.
• העובדה שקיים מסלול מקביל בו יכלה הנושה לפעול - לפירוק החברה שבבעלות החייב – הנתבעת 2 בתביעה, כפי שהציע הנאמן, אינו יכול לגרוע מטענות הנושה כנגד החייב בעילה של הרמת מסך, בהן על הנאמן לדון ולהכריע מכורח תפקידו לגופו של עניין.
• טענות הנאמן כי המבקשת לא נקטה מעולם ועובר לצו הכינוס בהליך משפטי להטלת אחריות נזיקית כלפי החייב תמוהה ולא מובנת, שכן כנגד החייב ולטובת הנושה ניתן פסק דין חלוט, אשר הוגש לביצוע בלשכת ההוצל"פ, ועד למועד בחינת תביעת החוב כלל לא היתה לנושה האפשרות להביא את טענותיה לעניין הרמת מסך לשם בחינתן לגופו של עניין ולא היה בכך כל צורך, שכן לא נשמעה כל טענה מצד החייב לגבי חובו כלפי הנושה עובר לצו הכינוס.
• בסמכות הנאמן לשמוע עדויות על מנת להכריע בפלוגתא לגבי תביעת החוב ולא רק בהתבסס על תצהירים וחומר כתוב.
• בחירת הנאמן שלא להוסיף ולחקור בדבר השימוש הבלתי כשר שעשה החייב בישויות המשפטיות הנפרדות של חברות שונות, על אף ממצאיו הראשוניים כפי שבאו לידי ביטוי בחוות הדעת שהוגשה על ידו עובר להכרזת החייב פושט רגל אינה ברורה.
• ראוי היה שהנאמן, כזרועו הארוכה של בית המשפט, יפעל לביצוע חקירה כאמור, ולו לשם ההגנה והשמירה על האינטרס של כלל נושי החייב ולצורך מתן חוות דעת בדבר תום ליבו של החייב לשם בחינת בקשתו להפטר.
• משהועלו טענות הנושה כנגד החייב מכוח העילות – ערבות בעל פה והרמת מסך – המקימות עילת תביעה אישית כנגד החייב, מחובתו של הנאמן על פי דין לדון בהן לגופו של עניין ומשלא עשה כן, די בכך כדי להביא לקבלת הערעור.

לפיכך, מבקשת הנושה שבית המשפט יקבל את הערעור ויקבל את תביעת החוב במלואה. לחילופין, מתבקש בית המשפט להחזיר את תביעת החוב לנאמן ולהורות לו לקיים דיון בטענות הנושה.

תמצית טענות הנאמן:

• פסק הדין ניתן בהיעדר הגנה. לפיכך, הנאמן רשאי ואף מחויב על פי הפסיקה לקבוע אם כתב הערבות שביסס את התביעה היה בבחינת כתב ערבות אישית של החייב.
• בהכרעתו בתביעת החוב מיום 21/06/15 קבע הנאמן כי אין לחייב חבות אישית בשל ניסוח כתב הערבות באופן: "חברת א. אלקיים ח.פ. 511557217 שבבעלות מר אבי אלקיים ערבה על קניות ורכש של חברת גגות המזרח התיכון בע"מ כלפי ש. כהן בע"מ".
• המבקשת לא נקטה מעולם ועובר לצו הכינוס הליך משפטי להטלת אחריות נזיקית כלפי החייב.
• נושי החייב, לרבות המבקשת, לא נקטו בענייננו הליך פירוק חברה והסתפקו בהגשת תביעות חוב כנגד החייב בגין ערבויות אישיות להיפרע מזכויותיו. ההנחה היא כי לא ניתן להיפרע מן החברה בה היה בעלים ובעל מניות וכאשר הנאמן הבא בנעלי החייב זכאי רק לעודף שיוותר, ככל שיוותר, לאחר סילוק חובות החברה.
• תפקיד הנאמן הינו תפקיד מעין שיפוטי והכרעתו בתביעת חוב ניתנת על בסיס תצהירים וחומר כתוב ואילו הליך שמיעת ראיות הינו מתפקידו של מותב שיפוטי בלבד (כגון בתביעת הרמת מסך שהמבקשת לא הגישה מעולם ולא ביקשה רשות לנהלה כנגד החייב).
• הנאמן סבור כי אין לחייב חבות אישית כלשהי. "חברת א. אלקיים בע"מ", בה שימש כאורגן, היא זו שערבה לחברת "גגות המזרח התיכון בע"מ" ואין למערערת אלא להלין על עצמה בדבר החתמת כתב הערבות באופן בו נערך.
• בדיון שנערך ביום 24/06/15 נקבע כי החייב יופטר מחובותיו רק לאחר שיפקיד דיבידנד בשיעור 10% נטו לנושים בצירוף הוצאות ההליך. התנהלות המערערת גורמת נזק לנושים שאינם יכולים לקבל את הדיבידנד שנכון היה החייב לגייס בהתאם להחלטה בשעה שסכום תביעת החוב נשוא הערעור אינו זניח ועומד על סך של 602,443 ₪.

דיון:

לאימות ולהוכחת "תביעת החוב" שסכומה 602,443 ₪, צירפה הנושה את המסמכים :

• עותק מפס"ד בת.א. 20932/08 של בית משפט השלום בירושלים מיום 17/8/09,
• עותק מתדפיס דף חשבון בתיק הוצל"פ 03-28448-09-2,
• עותק מתחשיב עדכון החוב.

פסק הדין ניתן נגד 5 נתבעים: שתי הנתבעות הראשונות הינן חברות, הנתבעת מס' 2 היא בבעלות החייב שהוא הנתבע מס' 3 ואחיו – הנתבע מס' 4.

פסק הדין ניתן לאחר שהנתבעים, ובכללם החייב, לא הגישו בקשת רשות להתגונן ולאחר שבית המשפט עיין בכתב התביעה על נספחיו.

ביום 27/8/09 פתחה הנושה תיק ההוצל"פ נגד החייב והנתבעים, על סך 522,382 ₪.

הכרעת החוב הראשונה :

ביום 31/5/15 הודיע הנאמן לב"כ הנושה על דחיית תביעת החוב.

הנאמן מציין בהודעתו כי פנייתו לנושה להמציא מסמכים לביסוס החוב לא נענתה וקבע:

"החייב כפר בחקירתו בחוב מכח ערבות אישית וצירף כתב ערבות מיום 31/7/07 ולפיו, מי שערבה כלפי מרשתך הינה חברת א.אלקיים בע"מ שהיא אישיות משפטית נפרדת.

משלא צורף פס"ד "הרמת מסך" הרי שגם אם התכוונה מרשתך כי החייב יערוב באופן אישי, התרשלה בניסוח המסמך ולא בחרה לקבלו מן החייב ו/או החברה בבעלותו ובניהולו.

אשר על כן, התביעה נדחית בשל העדר חבות אישית ומסמכים המבססים חבות אישית של החייב, כשאין חובה על הנאמן לרדוף אחר מסמכים שהיו אמורים להיות מצורפים לתביעת החוב (ככל וקיימים)".

לאחר שהתקבלה החלטת הנאמן, פנה ב"כ הנושה במכתב בו טען כי הוא ומרשתו לא קיבלו דרישה להצגת מסמכים ומכל מקום לא היו מודעים לה. כמו כן, לא קיבלה עותק של התייחסותו של החייב לתביעת החוב על מנת שתוכל להגיב עליה. לאור ההסכמה עם משרד הנאמן הועברה לנאמן, במצורף למכתב, תגובת הנושה לטענות החייב נגד תביעת החוב שהגישה, על מנת שהנאמן יבחן את תביעת החוב מחדש. למכתב צורף עותק של כתב התביעה שעל פיו ניתן פסק הדין נגד החייב ויתר הנתבעים. ב"כ הנושה ציין במכתבו כי הנתבעים בתביעה לרבות החייב, כולם ביחד וכ"א מהם לחוד, באמצעות עו"ד אייל פרח, הגיעו בזמנם לשני הסדרים נפרדים עם הנושה, הסדרים שאושרו על ידי בית המשפט וניתן להם תוקף של פסק דין. במסגרת ההסדרים שאושרו, התחייבה הנתבעת 1 לשלם את החוב שבהסדר והוסכם שככל שלא תעשה כן שמורה לנושה הזכות לחדש את ההליכים כנגד הנתבעים שיהיו מנועים מהעלאת טענות דיוניות כנגד חידוש ההליכים. ההסדר הופר ועל כן, חודשו ההליכים נגד הנתבעים ובכללם החייב. החייבים לא התגוננו נגד התביעה ועל כן, ניתן פסק דין. ביום 10/6/10 הגיש החייב בקשה לביטול פסה"ד. הנושה הגישה תגובה. החייב נדרש להגיש תשובה לתגובה, אך לא עשה כן. לאחר שניתן לחייב צו כינוס ביום 2/1/11, פנה החייב, ביום 8/2/11, לאחר שניתן נגדו צו כינוס, פנה לבית המשפט שאליו הגיש את בקשתו לביטול פסק דין וביקש מתן החלטה בבקשתו, מבלי ליידע את הנושה ואת בית המשפט כי בינתיים ניתן נגדו צו כינוס. ביום 1/1/14 החליט בית המשפט למחוק את בקשתו לביטול פס"ד. החייב פנה שוב לבית המשפט וביקש להורות על ביטול ההחלטה שמחקה את בקשתו לביטול פס"ד גם הפעם מבלי לעדכן את בית המשפט של הפש"ר, הכנ"ר ובעל התפקיד.

ביום 12/5/15 ניתנה החלטה נוספת לפיה הבקשה לביטול ההחלטה האחרונה שמחקה את בקשתו לביטול פסק דין, נמחקת והתיק יוותר סגור.

ההכרעה השנייה :

בהחלטתו, לאחר עיון מחדש, קבע הנאמן כי לאחר עיון במסמכים הנוספים הוא מותיר בעינה את ההכרעה. נימוקיו:

החייב הגיש את בקשתו לצו פש"ר ביום 5/7/10. צו הכינוס ניתן רק ביום 2/1/11. לפיכך, לא נהג החייב בחוסר תום לב בחתימתו על יפוי כח לבא כוחו ביום 25/5/10 ובהגשת בקשתו לביטול פסק הדין ולעיכוב הליכים – בקשה שהוגשה ביום 10/6/10. החייב התנהל אמנם בחוסר תום לב בכך שהמשיך בניהול ההליכים גם לאחר שניתן נגדו צו כינוס, אך אין בכך כדי להשפיע על הכרעה מהותית בתביעת החוב. מעיון ב"כתב הערבות" עולה כי אין בו אמירה בדבר ערבות אישית. הנאמן מציין בהכרעתו כי אף אחד לא מונע מהנושה מלנהל גם כיום הליך פירוק של החברה שבבעלות החייב.

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, הגעתי למסקנה שדין הערעור להתקבל.

"כתב הערבות" אכן מנוסח באופן לקוי שלא ניתן להסיק ממנו, בהכרח, שהוא מקים ערבות אישית של החייב ובנקודה זו אני מצטרף לעמדת הנאמן. אלא, שאין בכך כדי להביא לדחיית הערעור.

לאור נוסח "כתב הערבות", ולו היה צריך להכריע על פיו בלבד, יתכן שהמסקנה היתה שאין מקום להתערב בהכרעתו של הנאמן.

אולם, לא כך הם פני הדברים. פסק הדין ניתן בתובענה בה נטענו טענות שונות נגד החייב, נגד החברה בבעלותו נגד ערבים אחרים,כאשר החתימה על כתב הערבות היא רק אחת מהטענות.

העובדה שמדובר בכתב תביעה בסדר דין מקוצר שהוגש בשל "המסמך בכתב" אין פירושה שאין כל משמעות לטענות הנוספות. קיומו של "מסמך בכתב" מהווה אך ורק "כרטיס כניסה" לסוג ההליך של סדר דין מקוצר. פסק הדין שניתן, ניתן על יסוד כל האמור בכתב התביעה, שהחייב לא התגונן בפניו, כפי שניתן ללמוד מכתב התביעה, הועלו בו טענות אישיות כלפי החייב כדמות מרכזית בכל ההתקשרות העסקית בין הנושה לבין הנתבעים.

בכתב התביעה נטען:

"2. במחצית שנת 2007 או בסמוך לכך פנה הנתבע 3 לתובעות, הציג עצמו כ – "בעלים של חברה גדולה מאוד" (שהיא הנתבעת 2) וביקש לרכוש מהתובעת סחורה בהיקפים גדולים. הנתבע 3 טען בפני מנהלי התובעת, כי לצורך פרויקט גדול שהוא והנתבעים 4-5 מבצעים, הוא הקים את הנתבעת 1, וביקש שהסחורה תמשך מהתובעת על שמה של הנתבעת 1.

3. על אף שהתובעת סיפקה את הסחורה לנתבעים... בדיוק כפי שדרש הנתבע 3, לא שילמו הנתבעים לתובעת את התמורה.

4. במועד התקשרות הנתבע 3 עם התובעת, ערבו הנתבע 3 עצמו והנתבע 2, החברה שבבעלותו, בערבות אוואל, שנחתם על ידם ביום 31/7/07.

...

9. התובעת תוסיף ותטען כי המקרה דנן מהווה שימוש לרעה במסמך ההתאגדות של הנתבעת 1 ועל כן יש לחייב גם את מנהל החברה נתבע 4 וגם את מנהל העבודה נתבע 5.

על כן, מתבקש בית המשפט לחייב את הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לתובעת את הוצאות המשפט.

...

13. התביעה מוגשת בסדר דין מקוצר הואיל והינה לסכום קצוב וכיוון שהיא נסמכת על ראיות מוצקות שבכתב למכביר".

אכן נטל ההוכחה להוכיח תביעת חוב חל על הנושה, אלא שכאשר הנושה הניח הוכחה משמעותית, לכאורה, שעל פניה מספיקה לצורך חציית רף מאזן ההסתברויות עובר נטל ההוכחה להבאת ראיות לצד שכנגד, וככל שהחייב איננו מביא ראיות נגדיות שיהדפו את הנושה אל מתחת לרף מאזן ההסתברות עמד הנושה בנטל ההוכחה ודין תביעתו להתקבל.

הנאמן מציין בהכרעתו, בצדק, שכאשר מוגשת תביעת חוב המבוססת על פסק דין "רשאי הוא להציץ מאחורי פסק הדין".

אולם, זכותו של נאמן "להציץ" אין פירושה להפוך את פסק הדין למסמך שאין לו כל תוקף ואין הוא רשאי להתעלם ממנו.

הטעמים להצדקת ה"הצצה מאחורי הפרגוד" פורטו, בין היתר, בהלכת מכטינגר (ע"א 1057/91 גבריאלי הרצל נ' יחיאל מכטינגר).

אחד הטעמים, שבעטיים מוסמך הנאמן להרהר (ולא להתעלם כאילו אין פסק דין) אחר פסק הדין המוגש לו, יסודו בחשש מפני קנוניה בין החייב לבין מקורביו, באמצעות השגה בדרך מלאכותית של פס"ד לטובת המקורבים, ובכך לאפשר לחייב להבריח את רכושו לחוף מבטחים, הרחק מידיהם של הנושים.

ההצדקה להלכה הנ"ל מתעוררת גם במקום בו הושג פס"ד בתרמית או כאשר לא היה כל דיון לגוף העניין ומשום שלא ניתן לחייב יומו בבית המשפט.

הכללים לגבי היקף הסמכות ושיקול הדעת של הנאמן סוכמו בספרם של השופטים לוין וגרוניס בעמ' 236:

"היה החוב נשוא התביעה מבוסס על פסק דין נגד החייב, רשאי הנאמן לבדוק את התמורה שניתנה בעדו ואם הובאה ראיה שהפסק הושג בנסיבות שיש בהן משום תרמית, קנוניה או עיוות דין או שהחייב האמיתי שונה מפסק הדין, רשאי הוא לדחות את תביעת החוב כולה או מקצתה".

במקרה שבפנינו, לא התקיים ואף לא אחד מהנימוקים המצדיקים התערבות . אין כאן לא קנוניה, לא תרמית ולא עיוות דין, ובאשר לתמורה – ישנן ראיות מוצקות לתמורה.

משום שהסמכות להרהר אחר פסק הדין – שהינו חוב פסוק, איננה דבר פשוט והיא עומדת בסתירה מוחלטת לעקרון "סופיות הדיון" וכן לעקרון של "מעשה בית-דין", המהווים, עקרונות בסיסיים ומושרשים הנובעים משיקולים מערכתיים של הימנעות מפתיחת דיונים מחדש ומשיקולים של וודאות ויציבות משפטית של פסק הדין, יש להפעיל סמכות זו במשורה ורק במקרים קיצוניים בהם הוכח כי פסק הדין ניתן תוך עיוות דין או על רקע קנוניה.

במקרה שבפני, לאור המתואר במסמכים שהגישה הנושה, החייב לא היה מופתע מקיומו של פסק הדין. הוא ניהל מו"מ יחד עם הנתבעים, הגיע עם הנושה להסדר.

גם אם נתעלם מחוסר תום הלב של החייב בכך שהמשיך לפעול לאחר שניתן נגדו צו כינוס, ניתן לומר בוודאות כי לחייב היה את יומו בבית המשפט . הוא היה מודע להליך התביעה, היה שותף להסדרים להחזרת החוב בטרם שניתן פסה"ד. אחרי שניתן פסה"ד הגיש בקשה לביטולו. בקשתו נמחקה בשל מחדליו. הגיש בקשה נוספת בה ביקש לבטל את ההחלטה שמחקה את בקשתו, וגם בקשתו השנייה נדחתה.

לנאמן לא ניתנה בשום פנים ואופן סמכות לקבוע שפסק דין שניתן כדין, ללא תרמית או עיוות דין, ושבקשות לביטולו שהוגשו נמחקו בשל מחדליו של החייב, שפסק דין זה אין לו כל תוקף רק בשל העובדה שהחייב מצוי בהליכי פש"ר.

אין להתיר מצב שלאחר שלחייב היו הזדמנויות לטעון את טענותיו ולגרום לביטול פסה"ד והוא לא עשה כן, לשוב ולטעון בהתעלם מכל ההתנהלות הקודמת, בפני הנאמן כאילו אין פסק דין שלא נפל בו כל פגם.

טוב עשה הנאמן שאפשר לנושה להציג בפניו ראיות ומסמכים לאחר שלא נתן לה את ההזדמנות להגיב להתייחסות החייב לחוב בטרם הכרעתו הראשונה.

באשר לאופן בדיקת תביעת החוב, הנאמן מציין בעיקרי הטיעון כי הכרעתו ניתנת על בסיס תצהירים וחומר כתוב ואילו הליך שמיעת ראיות הוא מתפקידו של מותב שיפוטי בלבד.

טענתו זו של הנאמן שגויה ואין לקבלה.

הנאמן, שנדרש להכריע בתביעת חוב, בהיותו ממלא תפקיד שיפוטי, עליו לדון בהוכחת חוב כדרך שבית המשפט היה דן בתביעה (ראה בין היתר, רע"א 5388/97 יוסי ינוב נ' דן אחיעזר וכן ספרם של לוין וגרוניס, פשיטת רגל, בעמ' 280). במקרים המתאימים הנאמן רשאי להגיע להכרעה על סמך המסמכים והראיות שהוצגו בפניו, גם מבלי לנהל הליך הוכחות ובלבד שיש די בהם כדי לאפשר הכרעה ושניתנה לבעלי הדין זכות הטיעון.

הנאמן לא יכול לפטור עצמו ממלאכת קביעת העובדות, ואין הוא רשאי לקבוע שלא לדון בטענות מהותיות הנוגעות לתביעת החוב. הנפקות המעשית של החלטה כזו, של דחייה ללא התייחסות מהותית לטענות, הינה שמדובר בדחייה בלתי מנומקת שמצדיקה, כשלעצמה, ביטול ההחלטה.

שגגה נוספת שנפלה בהכרעה הראשונה, שהיא ניתנה מבלי שניתנה לנושה זכות התגובה לטענות החייב כלפי תביעת החוב.

כאשר מדובר בהפעלת סמכות שיפוטית או מעין שיפוטית זכות הטיעון הינה בעלת חשיבות מכרעת.

לפיכך, נכון עשה הנאמן כאשר אפשר לנושה להעלות את טענותיה ועיין שנית בהכרעתו.

באשר להכרעה השנייה, לאור המסמכים שהומצאו, לא היה מקום לכך שהנאמן ידחה את תביעת החוב.

העובדה שפסק הדין ניתן בהעדר הגנה, איננה פוגמת בתוקפו ובלבד שניתן להתרשם שהיה לחייב את יומו, או היתה הזדמנות להעלות את טענותיו בפני הערכאה שנתנה את פסק הדין.

אין כל בסיס חוקי לא בדין ולא בהלכה לטענות הנאמן לפיה העובדה שמדובר בפסק דין שניתן בהעדר הגנה, היא כשלעצמה, מסמיכה את הנאמן לדון בתביעה לגופה. נדמה לי שזו קביעה גורפת ושהנאמן נתפס לכלל טעות. הסמכות היא "להציץ" בפסק הדין ולא להתעלם "מקיומו".

הרציונאל מאחורי הנטייה לאפשר "להציץ" מאחורי הפרגוד של פסק הדין בעיקר כאשר מדובר בפסק דין שניתן בהעדר, הינה משום שבפסקי דין הניתנים בהעדר החשש לתרמית או לקנוניה גדול יותר, אך מרגע שנשלל חשש זה, ומשעה שבפסק הדין לא נפל פגם ולא היה בו משום עיוות דין, תוקפו של פסק דין שניתן בהעדר אינו שונה מפסק דין "רגיל".

על אחת כמה וכמה כאשר הנאמן לא ניהל הליך של הוכחות וסבר שניתן להסתפק במסמכים שהוצגו בפניו, אותם מסמכים שהוצגו בפני הערכאה השיפוטית שמצא לנכון ליתן פסק דין המתבסס עליהם.

כאמור, כתב התביעה כולל מס' טענות ועילות, לא רק את "כתב הערבות".

בנסיבות העניין, הנאמן לא אמור ולא מוסמך לשוב ולדון בעניינים אלה כאילו אין פסק דין "חלוט" ואין "מעשה בית-דין".

על פי המסמכים והראיות, אין מקום להתערבות אף לא בגובה החוב הנטען בתביעת החוב.

העובדה שהנושה יכול היה לפעול גם בנתבעות – החברות, איננה מצדיקה לדחות את תביעת החוב נגד החייב.

הנושה נמנעה, ככל הנראה בצדק מבחינתה, להשקיע משאבים נוספים, לאחר שכספה נפל לטימיון ולאחר הנזקים הכספיים שנגרמו לה, כדי לנהל הליכי סרק נגד חברה שככל הנראה איננה פעילה ואין לה כל נכסים.

תוצאה:

הליך הפש"ר מצוי בשלב מתקדם מאוד. ניתנה כבר החלטה להפטר מותנה לחייב, בתנאי שישלם דיבידנד נטו של 10% לנושים. מסכום התביעות שאושר בסך 2.4 מיליון ₪.

במהלך הדיון, לאחר הפסקה הודיע ב"כ הנושה, ברוב טובו, לאחר שהתייעץ עם מרשתו, כי הוא מסכים למתן הפטר מותנה לחייב, כפי שנקבע בהחלטה למתן הפטר מותנה - שהנושה לא נטלה בה חלק משום שתביעת החוב שלה נדחתה על ידי הנאמן, בכפוף לקבלת דיבידינד מופחת ולא שוויוני לעומת הנושים הרגילים, אך הניסיון להביא את הצדדים לידי הסדר שיייתר את הצורך בהכרעה, לא זכה לברכתו של החייב.

סוף דבר:

1. הערעור מתקבל.

2. מאחר שהערעור התקבל זכאית הנושה לדיבידנד בשיעור המוענק לנושים הרגילים – 10% מסכום תביעת החוב. קרן החוב בפסק הדין עמד על סך 437,000 ₪. לפיכך, זכאי הנושה לדיבידנד בסך 43,700 ₪.

3. לאור התוצאה, תנאי נוסף להפטרו של החייב הוא תשלום דיבידנד גם למערער – בסך של 43,700 ₪.

ניתנה היום, ט"ז אדר א' תשע"ו, 25 פברואר 2016, בהעדר הצדדים.